מרכיב בולט בהסכם זה הוא נסיגה של ישראל מהיישובים הפלסטיניים ביהודה ושומרון וברצועת עזה, והקמתה של הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך הייתה הבנה בין הצדדים שהקמת הרשות היא צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הבנה שלא הובאה בפני הציבור הישראלי במשך מספר שנים. נושאים כבדי משקל, ובהם שאלת מעמדה של ירושלים, בעיית הפליטים, גורל ההתנחלויות וגבולות הקבע, לא נכללו בהסכם.

המשך הסכמי אוסלו
הסכמים נוספים הנכללים במסגרת הרחבה של הסכמי אוסלו הם:

הסכם קהיר אודות רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם ב-4 במאי 1994.
הסכם העברת סמכויות בין ישראל לאש"ף (29 באוגוסט 1994).
בספטמבר 1995 נחתם הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'", או בשמו הרשמי - הסכם הביניים אודות הגדה המערבית ורצועת עזה. הסכם זה העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים.

במסגרת הסכם אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.
שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית (בתחומים הנוגעים לשטח) וביטחונית של ישראל. בתחומים אזרחיים שאינם נוגעים לשטח (כמו רישוי עסקים, דיני עבודה וכדומה)- האחריות של הרשות הפלסטינית.
הסכם אוסלו השני עבר בכנסת ברוב של 61 תומכים מול 59 מתנגדים. לעומת חברי הכנסת עמנואל זיסמן ואביגדור קהלני אשר עזבו את מפלגת העבודה על מנת להקים את מפלגת "הדרך השלישית" והצביעו נגד ההסכם, תמכו בו חברי סיעת יעוד אלכס גולדפרב וגונן שגב. סיעה זו התפצלה מ"צומת" ב-1994 וצורפה בראשית שנת 1995 לקואליציה. על חברי כנסת אלו נמתחה ביקורת שעיקרה שהסכם אוסלו ב' עבר בקולות אנשים שנבחרו לכנסת על ידי אנשי ימין שהצביעו "צומת" ושתמיכתם בהסכם אוסלו ב' היתה תמורת קבלת תפקידי שר וסגן שר.

בבחירות שנערכו ב-1996 נבחר בנימין נתניהו, איש הליכוד, לראשות הממשלה. במהלך קמפיין הבחירות התחייב נתניהו לכבד את ההסכמים עליהם חתמה ישראל, חרף התנגדותו לתהליך אוסלו מלכתחילה. במהלך כהונתו הוא המשיך בתהליך באיטיות, והביא לחתימת:

פרוטוקול הפריסה מחדש בחברון (15 בינואר 1997).
הסכם ואיי (23 באוקטובר 1998).
על פי הסכמי אוסלו היו אמורים השיחות על הסדר הקבע להסתיים חמש שנים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, אולם יעד זה לא הושג. במהלך שנת 2000 קיים אהוד ברק שיחות עם הפלסטינאים על הסדרי הקבע, אולם הסכם לא הושג. מאז, ולאחר ארועי אינתיפאדת אל אקצה ומבצע חומת מגן לא היו התפתחויות משמעותיות במתוה של הסכמי אוסלו.

קבלת ההסכמים על ידי שני העמים
אימוץ הסכמי אוסלו שכללה שיחות ישירות עם הנהגת אש"ף, היה שינוי מוחלט במדיניות ישראל אשר סירבה עד אז לנהל שיחות עם ארגון הטרור אשר אמנתו קראה להשמדת מדינת ישראל.

כשנודעו לציבור הרחב, הציבור היהודי במדינת ישראל היה חצוי לגבי הסכמי אוסלו. רובו של הציבור נשטף בגל של תקווה לסיום האלימות, אך רבים בימין היו בטוחים שההסכם לא יניב את התוצאות המקוות של סיום האלימות. בישראל התפתחה מחלוקת חריפה סביב ההסכמים. אל מול תמיכתו של מחנה השמאל עמדה התנגדות חריפה של מחנה הימין. אחרי דיון של יומיים בכנסת על הודעת הממשלה בנושא ההסכם וחילופי האיגרות, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון, בה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. הנמנעים והנעדר כללו את חברי הכנסת של ש"ס ושלושה חברי הליכוד, רוני מילוא, מאיר שטרית ואסעד אסעד, אשר בקשו לתת הזדמנות להסכם עם הפלסטינים.

קבוצת אנשי ימין בישראל הקימה את תנועת "זו ארצנו", שארגנה ברחבי המדינה הפגנות סוערות כנגד ההסכמים. "אל תתנו להם רובים" הייתה סיסמה נפוצה בהפגנות הימין. אחד מאנשי הימין הקיצוני, יגאל עמיר, לא הסתפק בהפגנות, ורצח את ראש הממשלה, יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, במטרה מובהקת לעצור את ההסכם.

התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. הפת"ח, הארגון הגדול והשולט באש"ף, אימץ את ההסכמים. הקיצוניים, שכונו ארגוני הסירוב (החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית), התנגדו להסכמים מאחר ושללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל וסירבו להכיר ב"יישות הציונית". אליהם הצטרפו גם חלקים אחרים של אש"ף, בין השאר פארוק קאדומי, אשר התנגדו להסכמים. התנגדותם התבטאה בהגברת מעשי הטרור, ולמעשה באופן פרדוכסלי פיגועי הטרור לאחר ההסכמים, היו עזים יותר, נרחבים יותר, וגבו קורבנות רבים יותר בצד הישראלי מאשר בתקופה של האינתיפאדה הראשונה. על פי הסטטיסטיקה בארבעת השנים שלאחר הסכמי אוסלו, (93-96), היו 256 נרצחים ישראלים בפעילות טרור, לעומת 97 בארבעת השנים שקדמו להן (89-92).

קיימת היום מחלוקת בציבור הישראלי האם הפלסטינים אשר קיבלו את ההסכם עשו זאת מלכתחילה מתוך כוונה אמיתית לקיימו או שמא כוונתם הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים ואז להפר את ההסכם. הטוענים שלא הייתה כל כוונה לקיים את ההסכם מציגים את הצהרות ערפאת בערבית לבני עמו, בהם השתמש רבות במונח ג'יהאד. במיוחד הסתמכו על נאום יוהנסבורג שבו השווה את ההסכם להסכם חודייבה שהנביא מוחמד חתם עם בני שבט קורייש, הסכם אשר מוחמד הפר. בנוסף, מביאים טוענים אלו את מיעוט הפעולות שנעשו על ידי הפלסטינים כדי למנוע טרור, ואת השתתפותם הפעילה של חלקים ממנגנוני הפת"ח בביצוע פיגועים. בעקבות מבצע חומת מגן נתפסו בידי צה"ל מסמכים רבים הקושרים את הרשות הפלסטינית ואת ערפאת למימון ועידוד פעילות טרור.

לעומתם, ישנם בשמאל הישראלי הטוענים שהפלסטינים התכוונו למלא את ההסכם, אך משנוכחו שהישראלים אינם ממלאים אחרי צפיותיהם בהפסקת ההתנחלויות (למרות שלא הייתה דרישה להפסקת התנחלויות בהסכם) וכי אין שיפור במצב הכלכלי, הפסיקו לתמוך בהסכם, וחלקים מהם הצטרפו לארגוני הסירוב בביצוע פיגועים. במיוחד מציינים בהקשר זה את טבח מערת המכפלה שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים ולווה בהריגת תושבים נוספים על ידי כוחות צה"ל במהומות שבעקבות האירוע, ואת הסגרים שישראל הפעילה בעקבות גל הפיגועים של ארגוני הסירוב. הועלו גם טענות שהתנהלותו של בנימין נתניהו אשר תחת הסיסמה "יתנו יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו" התקדם באיטיות במסירת שטחי יהודה ושומרון לשליטה פלסטינאית, הביאה לתסכול אצל הפלסטינאים מההסכם.

הסכמי אוסלו זיכו את יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994. הפרס הוענק להם ב-10 בדצמבר 1994. גם בועדה שבחרה את זוכי הפרס היו חילוקי דעות לגבי הסכמי אוסלו. אחד מחברי הועדה פרש מהועדה כאות מחאה על מתן הפרד ליאסאר עראפת.

התקווה שהסכמים אלו יובילו לשלום בין ישראל לפלסטינים, או לפחות לרגיעה בסכסוך, דעכה בשנים שלאחר חתימת ההסכמים, בעיקר כתוצאה מהתגברות הטרור הפלסטיני באינתיפאדת אל-אקצה. מאז התגברות הטרור יותר ויותר פלסטינים וישראלים כאחד רואים את הסכמי אוסלו באור שלילי. במאי 2000, לפני פרוץ האלימות סקר של מכון תמי שטינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב מצא כי 39% מהישראלים תומכים בהסכם אוסלו, ו-32% מאמינים כי ההסכמים יובילו לשלום. לעומת זאת סקר שנערך במאי 2004 מצא כי התמיכה בהסכמי אוסלו ירדה ל-26% וכי רק 18% מאמינים כי הוא יוביל לשלום.

נלקח מאתר ויקיפדיה.

כידוע לצערנו, את תוצאות ההסכמ הזה אנחנו חווים עד היום.

אז נכון, רבין היה אולי נאיבי מידי, אולי תמים מידי אבל העובדה בשטח היא שעם הירצחו של רבין, נרצח גם ההסכם שהיה שלב, מעין הליך בתהליך שלם אליו כיוון ראש הממשלה, אשר לא הומשך ע"י ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו (להוציא פרס ראש ממשלה זמני).