מפת קרום כדור הארץ והלוחות באיזור האוקיאנוס האטלנטי איור: אליוט לים וג'סי ורנר, CIRES & NOAA / NGDC

איזור הפחתה (Subduction) חדש שנוצר מול חופי פורטוגל עשוי להביא להצרת האוקיאנוס האטלנטי ויקרב את יבשת אירופה ליבשת אמריקה הצפונית עד לכדי התמזגותן בעוד 220 מיליון שנה. כך עולה ממחקר של חוקרים באוניברסיטת מונאש האוסטרלית, שפורסם בכתב העת מחקר חדש שפורסם בכתב העת Geology.

החוקרים גילו כי שוליים בתפר שבין שני לוחות שנחשבו פאסיביים התגלו כפעילים. הלוח הצפון אמריקאי שעליו שוכן גם החלק הצפוני של האוקיאנוס האטלנטי נופל באיזור זה לתוך מעטפת כדור הארץ. מתחת ללוח האירואסיאתי עליו שוכנות גם ספרד ופורטוגל. למעשה מדובר בהפיכתו של תהליך פתיחת האוקיאנוס האטלנטי המתרחש מאז נוצר לפני כ-130 מיליון שנה (כפי שניתן לראות מההתאמה בין חופי אפריקה לאלו של דרום אמריקה).

המחבר הראשי של המאמר, ד"ר ז'ואאו דוארטה, מבית הספר למדעי כדור הארץ באוניברסיטת מונאש, אמר כי הצוות שלו מיפה את קרקעית האוקיאנוס האטלנטי וגילה שברים חדשים בהתהוות ופעילות טקטונית סביב שולי הלוח האיברי (המחובר כאמור ללוח האירו-אסיאתי), שיגרום למשיכתו ככל הנראה לכיוון דרום מערב. "מה שגילינו הוא ראשיתו של מרווח פעיל, כלומר איזור הפחתה עוברי", אמר ד"ר דוארטה.

"פעילות סיסמית משמעותית, לרבות רעידת האדמה שהרסה את ליסבון בשנת 1755 הצביעה על האפשרות לתנועה תקטונית באזור. בפעם הראשונה, הצלחנו לספק לא רק עדויות לכך שזה אכן המקרה, אלא גם מהו המנגנון המניע את הפעילות הזו."
איזור ההפחתה המתהווה באזור חצי האי האיברי יכול לאותת על תחילתו של שלב חדש של מחזור וילסון – שבו תנועת הלוחות עשויה להביא שוב למצב של יבשת על כמו בתקופה של לפני כ-200 מיליון שנה שבה היתה בכדור הארץ יבשה אחת – פנגיאה. תנועת הלוחות גרמה לפירוקה לאחר מכן ליבשות שנעו לאיטם עד למיקום שאנו מכירים כיום. לדברי החוקרים, איזורי ההפחתה החדשים יגרמו לסגירת האוקיאנוסים ויחברו שוב את היבשות המפוזרות ליבשת אחת גדולה, שבו היבשות מסודרות בסדר ובמיקום שונים מאלו של פנגיאה.
http://www.hayadan.org.il/images/content3/2013/06/ATLANTIC-OCEAN-PLATES.jpg
התפרקות זו והתעדכנות איזורי ההפחתה התרחשה שלוש פעמים בהסטוריה בת למעלה מארבע מיליארד שנות קיומו של כדור הארץ. תהליך סגירת האוקיאנוס האטלנטי וקירובן של ספרד ופורטוגל לארה"ב ימשך כ-220 מיליון שנים. לדברי החוקרים, הממצאים מספקים הזדמנות ייחודית לבחון את התהליך שבו השוליים פסיביים של הלוחות הופכים לפעילים – תהליך שייקח בערך 20 מיליון שנים. אפילו בשלב מוקדם זה של היווצרות איזור ההפחתה ניתן להפיק ממנו נתונים חיוניים לשיפור דגמי הגיאולוגיה של כדור הארץ – לצורך דיוק רב יותר בחיזוי האיזורים המועדים לרעידות אדמה.