ערכתי לאחרונה בתאריך 15.12.17 בשעה 16:43 בברכה, ilanka
זה המוח שלו שחסר לי. היכולת מעוררת הקנאה ללמוד הרבה כל כך, לחבר בין עולמות בקלילות מחשבה של נוצה רוח ובידענות מופלגת. ומעל לכל זה, היכולת והרצון והדחף להנגיש מחשבות לאנשים, גם לאלה, כמוני, שלעולם לא יידעו ויבינו טוב כמוהו, ובלי שמץ של התנשאות
מפעם לפעם, ברגעים של היסח הדעת או עייפות החומר האפור, אני עדיין אומרת לעצמי שצריך להתקשר לצבי ולשמוע מה הוא חושב: על רובוטים מאונשים והרצון האנושי להעניק להם זכויות משפטיות, על ספר עיון חדש בתולדות הפאשיזם, או על המאמר שדן באפאנטזיה - חוסר היכולת של אנשים ליצור במוחם דימויים ויזואליים: מאוחר מדי אני נזכרת שאי אפשר להתקשר. ביום ראשון ימלאו ארבע שנים למותו של צבי ינאי, איש אשכולות, אוטודידקט, הוגה מרתק, סופר מחונן ודמות שאין עוד כמוה על מפת התרבות העברית.זה לא געגוע במובן הסנטימנטלי. היתה לי הזכות להכיר אותו מעט ולשוחח איתו מדי פעם, במשך שנים ארוכות, אבל לא היינו ידידי-נפש וגם לא החלפנו רכילויות או עדכונים אישיים - השיחות החלו תמיד סביב משאלת לב נאיבית שלי, לחדש כקדם את ימי המגזין "מחשבות", שלא היה טוב ממנו לאנשים תאבי דעת קוראי עברית, ולא יכול היה להיות לו יוזם ועורך טוב יותר מצבי ינאי, אוטודידקט מעורר השתאות, סקרן בלתי-נלאה עם משמעת ברזל ומשנה סדורה, שהם המאפיינים הבסיסיים של אינטלקטואל בכל תחום. הוא אמר שאי אפשר לחדש, ואחרי מילות נימוסין על מצבה העגום של העיתונות - הוא היה עגום גם לפני שני עשורים - יצא שדיברנו על מהומות איכרים בסין במאה ה-19, או על כישורי הראיה של זבוב הבית, או על הקשר בין "הלב" של דה אמיצ'יס לבין עליית הלאומנות האיטלקית.
זה לא געגוע, זה המוח שלו שחסר לי. זו היכולת מעוררת הקנאה ללמוד הרבה כל כך, לחבר בין עולמות בקלילות מחשבה של נוצה רוח ובידענות מופלגת שתמיד נצרה גם ספק מובנה של מדען. ומעל לכל זה, היכולת והרצון והדחף להנגיש מחשבות לאנשים, גם לאלה, כמוני, שלעולם לא יידעו ויבינו טוב כמוהו, ובלי שמץ של התנשאות או התנאות עצמית.
הוא לא היה מאוהב בעידן הדיגיטלי ולא היה לו צורך כלשהו בהנצחה, אבל באתר הזה תוכלו למצוא את כל המאמרים שהופיעו ב"מחשבות", ותוכלו להתפלא כמה מהם שרדו בתקופה בה הידע האנושי מכפיל את עצמו ומתרבה במהירות מבהילה. למרבה הצער, גם בעידן הזה, בשוק הרעיונות לא מסתובבים יותר מדי אנשים כמוהו. כאלה שיודעים לברור היטב ולהבדיל בין מוץ אופנתי לגרעין הקשה של מחשבה תקפה ואיכותית, ואחר כך לכתוב את זה במלים של בני אדם, הרחק מן הז'רגון האקדמי-גילדאי-מנוכר שהיה מוכר לו היטב אבל זר לרוחו. ככותב, כעורך, כמנכ"ל הראשון של משרד התרבות, כאיש תקשורת, הוא בורך בעוד יכולת נדירה: לשער נכונה את היקף הידע של הקהל אליו הוא מדבר ולהוסיף עליו, בשפה מדויקת ומובנת וברהיטות מפליאה, מבלי ליצור בקהל הזה ולו לרגע תחושה של נחיתות.
להמשך, במקור: https://www.haaretz.co.il/blogs/arianamedafdefet/1.4704079
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
Winner
צל"ש
מומחה
