Gyps

נשר, סוג במשפחת הנציים בסדרת דורסי יום . כולל שבעה מינים ושני תת-מינים. נמנה על נשרי העולם הישן, הקיימים מאז תקופת המיוקן . מכונה "מלך העופות".

הנשר הוא אחד הדורסים הגדולים: משקלו עד 8 ק"ג ומוטת כנפיו רחבה וארוכה, כ-2.5 מ'. צבעו חום אפור, צווארו וראשו לבנים וזנבו וקצות כנפיו שחורים. הזכר גדול מעט מהנקבה, שלא כאצל הדורסים האחרים.

הנשר ניזון מפגרים. מבנה גופו מותאם לכך היטב: מקורו גדול, חזק וחד, ומסוגל לבתק את עור הפגר ולקרוע ממנו נתחי בשר. צווארו ארוך ומאפשר לו לחזור לקרבי הפגר דרך הפתחים הצרים שנפערו במעטה העור. ראשו וצווארו כמעט קרחים, כך שאין חשש שדם ושאריות בשר ידבקו אליהם. חוש ראייתם של הנשרים מפותח והם עשויים לזהות פגר ממרחק של 7 ק"מ; לעומת זאת חוש הריח שלהם אינו מפותח כלל והם נעזרים בבעלי חיים אחרים לשם איתור הפגרים.

הנשרים דואים ללא ניע כנף במהירות 60 קמ"ש, אולם כשהם רואים פגר הם עשויים לדאות במהירות 140 קמ"ש. נשרים אחרים מבחינים היטב בשינוי במהירותו של נשר שמצא פגר, ודואים אחריו. בשעת האכילה (שעשויה להתעכב שעות ואף ימים, שבמהלכם עומדים הנשרים ליד הפגר עד שיתרכך) יש לבוגרים עדיפות על הצעירים, אך ריבים עשויים להתפתח בין בני אותה שכבת גיל.

הזפק הגדול מאפשר לנשר לאכול מזון רב ולהתקיים עליו משך ימים ארוכים. נשר שלא אכל שבוע, מסוגל לאכול יותר מק"ג מזון בבת אחת. לאחר אכילה רבה קשה לנשר לנסוק, והוא עשוי להישאר יום או יותר ליד שרידי הפגר.

הנשר דוגר ולן במושבות. הקשר בין בני הזוג נמשך ככל החיים. בתקופת החיזור מסרקים בני הזוג זה את זה, מבצעים מעופי ראווה ומרבים להשמיע קול.

קן הנשרים מורכב מענפים, שהנשרים מקצצים במקורם ונושאים אליו, ומעט עשבים. ההזדווגות נערכת לרוב בקן, ונמשכת גם בעונת הדגירה . הנקבה מטילה ביצה אחת, שצבעה לבן, ולעתים היא מנומרת בכתמים חומים. משך הדגירה 56-52 יום, ושני בני הזוג מתחלפים בה פעם ביום-יומיים, תוך שהם מבצעים "טקס ברכה" שבו הם סובבים זה את זה.

הגוזל בוקע פקוח עיניים ועוטה פלומה לבנה. שני ההורים מאכילים אותו ממקורם במזון שעוכל למחצה בקיבתם. בהגיעו לגיל חודש נועץ הגוזל את מקורו ללוע ההורה ואוכל. בגיל מבוגר יותר מקיאים ההורים את המזון בקן והגוזל אוכל בעצמו. בזמן האכלת הגוזל מרבים ההורים לפצח עצמות, כדי לספק לו סידן לבניית השלד . במשך גידולו מרבה הגוזל לצרוח ולדרוש מזון. ההורים ממשיכים לחמם את הגוזל עד גיל חודש וחצי, ואינם עוזבים אותו לבדו בקן עד הגיעו לגיל של 70 יום. בגיל 90-80 יום מסוגל כבר הגוזל לעוף למרחק קצר מהקן. פריחתו הסופית מהקן ויציאתו לעצמאות חלה כשהוא בן 125-100 יום.

תפוצתו של הנשר היא מדרום אירופה עד למרכז אסיה, ומעט בהודו ובאיים קטנים בצפון אפריקה. הוא זקוק לאקלים חם יחסית. הנשר חי בנופים הרריים עם מצוקים נישאים, ומקנן בנקיקי סלעים. רוב אוכלוסיותיו של הנשר הן יציבות.

הנשר נזכר 26 פעמים במקרא. הוא מופיע בראש רשימת העופות הטמאים (ויקרא יא, 13; דברים יד, 12) ומסמל כוח, מהירות וקלוּת. במדרשים ובאגדות יוחד לו מקום נכבד, אלא שהם מתייחסים ל"נשר רומאי", שאינו אלא עיט זהוב . ככלל, משמש "נשר" בהשאלה כשם כולל לעופות דורסי יום גדולים.

הנשר בישראל

בישראל קיים התת-מין G. fulvus fulvus. הנשר בישראל הוא עוף יציב, אך יש גם אוכלוסיות קטנות חורפות וחולפות. אוכלוסיות הנשרים נמצאות בירידה כמעט בכל תחומי תפוצתן, וגם בישראל. באמצע המאה הקודמת היה הנשר שכיח ביותר בכל מקום בארץ. שילוב של גורמים אחדים פגע באוכלוסיות הנשרים בארץ: שיפור הרמה הווטרינרית הקטין את מספר הפגרים; אמונה הנפוצה בין בני המיעוטים בישראל, כאילו בלוטת השומן של הנשר היא סגולה שאין כמוה לרפואה , גרמה לציד נשרים; ונשרים רבים ניצודו גם כדי ליצור חלילים מעצמות הירך שלהם. הפגיעה הקשה ביותר התרחשה בגלל שימוש בחומרי הדברה בחקלאות. על כך נוספה תמותה עקב התחשמלות בקוי מתח גבוה ; סיבה זו לתמותת נשרים הפכה נפוצה בעשורים האחרונים. רשות שמורות הטבע , החברה להגנת הטבע , רשות הגנים הלאומיים וחברת החשמל יזמו ב-1996 פרויקט "אימוץ נשרים", במסגרתו נבדקו האתרים בהם הנשרים נחשפים לסכנת התחשמלות, נעשו ניסיונות לפתרון הבעיה (הקמת מנחתים לנשרים ומיגון של עמודי חשמל), ונפתחה תחנת האכלה לנשרים בחי-בר בכרמל.

כיום מצויים נשרים בעיקר בנחלי הגולן וכן בשטחים המדבריים של הארץ. כדי לעודד את אוכלוסיות הנשרים הוקמו בארץ תחנות האכלה, וכן משחררים נשרים שגודלו בשבי.

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=1089&kwd=621