האזור המקיף את בקעת באר-שבע בנוי מגבעות מעוגלות שרומן מגיע ל-כ- 270 מטר מעל פני הים.
הגבעות בנויות מסלעי קירטון קשה מגיל האיאוקן.
פני השטח מתונים, ומנוקזים על ידי ואדיות רדודים.
הגבעות מכוסות בלס שמקורו באבק איאולי שצבעו חום בהיר.
עובי שכבת הלס בערוצים יכול להגיע לכדי 10 - 15 מטרים.

בקעת באר-שבע בעלת מבנה של קער חרוטי.
חלקו הצר מכיוון מזרח ובסיסו הרחב פונה למערב, אל מישור חוף הנגב.
האזור הצר ממזרח הוא הגבוה יותר ומתנסה לרום של כ- 400 מטרים באיזור מלחתה ועד 570 מטרים באיזור ערד.
אורך הבקעה כ- 35 ק"מ.
הבקעה משתרעת בין רכס הר חברון מצפון ורכסי הר הנגב מדרום.
בחלקה הדרום-מערבי גובלת הבקעה בחולות וחוליות שחדרו מאזור סיני (חולות חלוצה ונחל סכר).
הבקעה עצמה מכוסה בשכבות עמוקות של קרקעות סחף וסלעי משקע כאבן חול, קוגלומרט וחרסית ולס.
קרקעות סחף אלה נתונות לפעילות אירוזיבית שיוצרת ערוצים חדים.
נחל באר-שבע מנקז את הבקעה ויובלו נשפך לנחל הבשור.

האקלים צחיח ערבתי וממוצע המשקעים הרב שנתי עומד על 195 מ"מ.
ממוצע הטמפרטורות נע בקיץ בין 26 ל- 28 מעלות צלסיוס ובחורף 10 עד 12 מעלות צלסיוס.
ממוצע הלחות היחסית כ- 58% ובקיץ נמדדים כ- 200 לילות טל המוסיפים כ- 10 אחוז מכמות המשקעים השנתית.

קרקע לס \ Loess

לס, משקע חום בהיר-צהבהב דק גרגר ביותר (0.1 מ"מ ופחות).
מורכב מחרסיות, מיקרו קוורץ, שחק גירי, וכן מינרלים אחרים בריכוזים נמוכים.
נוצר בעקבות הרבדה מחדש בנהרות בתקופה הגיאולוגית האחרונה מלפני 11,000 שנה (ר' הולוקן).
הפשרת הקרחונים בתקופה זו גרמה לסחף רב שהוסע לאחר מכן ע"י הרוח.

אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים.
הן רכות ומפוררות בקלות בתהליכי בלייה שונים.
הן אטומות למים ולכן מועדות לשטפונות.
הלס נפוץ בין קווי הרוחב 20º - 50º צפון: סין (במקומות מסויימים מגיע עוביו ל-330 מ'), בצפון אמריקה ובצפון אירופה.
בארץ מצוי הלס באזור שפלת באר שבע וחוף הנגב.

אדמת הלס עשירה בחומר אורגני ונחשבת טובה לעיבוד חקלאי.

מדבר \ Desert

מדבר, אזור גיאוגרפי צחיח שההתאיידות בו גבוהה במידה ניכרת מכמות המשקעים היורדים בו.
לפנים הדגישו את הצד הביוטי בהגדרת המדבר, כשטח חסר-צומח שאינו מתאים לקיום חיים.
לפיכך נכללו בהגדרה זו גם מדבריות קרח (טונדרה ), רמות הרריות גבוהות (כגון רמת טיבט ) ואזורים געשיים.
כיום מקובלת יותר ההגדרה האקלימית ,
והאיזוהייטה (קו שווה-משקעים) של 100-50 מ"מ גשם בשנה מסמנת את גבול המדבר (בארץ - מעט מדרום לבאר שבע).
יש המתייחסים בהגדרה גם לטמפרטורה הממוצעת של האזור, ורואים כמדבריות רק מקומות דלי-משקעים חמים או ממוזגים.

הנוף המדברי עומד בניגוד בולט לנופים לחים, לחים-למחצה או צחיחים-למחצה,
משום שפעולת הבליה החזקה בד"כ של הצומח אינה מצויה בו כלל,
ואילו בליית הרוח והגשם, כשהוא יורד, חזקה מאוד.
המדבר מאופיין איפוא בנופים מבותרים,
או בחוליות - ריכוזים של חול שנוצר בבליה ונסחף עם הרוח.
יש בו גם משטחי גבס ומלח, תוצאת ההתאיידות החזקה.

לפנים נחשבו מדבריות החול למדבריות הטיפוסיים.
רושם זה מקורו בתקופה שבה חצה האדם את המדבר על גמלים ונתקל בסופות חול רבות.
אולם במדבריות רבים מצויים משטחי סלע המשוכבים כמעט אופקית ויוצרים צורת נוף הנקראת "חמאדה".
שטחי מדבר אחרים מכוסים חצץ הנקרא "צריר" (שני המונחים מקורם בערבית).

המים במדבר מופיעים, כבכל אזורי האקלים האחרים,
בצורת משקעים, מי תהום, מעיינות ואף מים זורמים באפיקים, אלא שהם נדירים ובלתי מהימנים.
בגלל מיעוט המשקעים וההתאדות הרבה הופכים מעט מאוד מים (4% ומטה) למי תהום.
עם זאת, במקומות שונים מגיחים מי תהום כמעיינות ויוצרים נווה מדבר .

תפוצת המדבריות

רותם, סוג במשפחת הפרפרניים , המונה חמישה מינים, שתפוצתם משתרעת בדרום הים-התיכון ובסהרה.

הרותם מדגים מכלול תופעות הקשורות בהעברת עיקר תפקיד ההטמעה מן העלים אל הגבעולים : העלים קטנים וקצרי חיים, מתפתחים בסוף החורף ונושרים לאחר תקופה קצרה, ואילו הגבעולים ירוקים, בלתי מעוצים, חרוצים לאורכם, והפיוניות יושבות בתוך חריצי הגבעול. מכלול תופעות זה, שמקובל לחשוב כי נועד להנהיג חיסכון במים, שכיח בצמחים אחרים לא-מעטים, והוא נקרא על שם הרותם. צמח שתכונותיו דומות קרוי בשם "צמח רותמי".

בארץ גדל רק מין אחד של רותם - רותם מדברי (R. raetam). זהו שיח מדברי, ששרביטי ענפיו ירוקים ולרוב חסרי עלים. הוא מאכלס חולות וואדיות חמים ויבשים בנגב ובמדבר יהודה. כמו כן הוא חודר לחולות מישור החוף. הוא נחשב לצמח מוגן.

לצמח שתי מערכות שורשים : מערכת שורשי עומק בעלת צינורות הובלה דקי קוטר, ומערכת שורשי שטח בעלת צינורות הובלה רחבים. המערכת הראשונה מקיימת את הצמח במשך עונת הקיץ, ואילו מערכת השטח קולטת מים בעיקר בחורף.

הפרחים קטנים, פרפרניים: עלה כותרת קיצוני שנקרא "מפרש", שני עלי כותרת צדדיים - ה"משוטים" - ושני עלי כותרת פנימיים, צמודים זה לזה בשפתיהם, שעוטפים את האבקנים והעלי - ה"סירה". הכותרת לבנה והגביע סגול. לעתים משורטטים עלי הכותרת בעורקים סגולים. הלבלוב והפריחה: לקראת סוף החורף. ההאבקה נעשית על ידי חרקים.

הפרי - קטנית סגלגלה עד מוארכת, עם מקור בראשה, המכילה זרע אחד או שניים, והופכת לקשיחה וגמישה עם התייבשה. הזרעים צהובים ושומרים על חיוניותם תקופה ארוכה מאוד. הפירות והזרעים נפוצים, בין היתר, באמצעות בעלי חיים.

אשל \ Tamarix

אשל, סוג במשפחת האשליים, המונה כ-90 מינים של עצי בר או שיחים, הגדלים בעיקר באזורים ממוזגים וסובטרופיים, ומאכלסים שטחים חוליים ואפיקי נחלים. מיני אשל אחדים מסוגלים לגדול בתנאי מליחות קיצוניים ביותר.

מקובל לזהות את האשל, הנזכר כמה פעמים בתנ"ך, עם העץ הקרוי היום בשם זה, אך הדבר אינו ודאי. לדעת חז"ל, האשל הנזכר בתנ"ך היה סתם עץ גדול. על אברהם אבינו נאמר כי נטע אשל בבאר-שבע (בראשית כ"א 33). למרות זאת, מאז ימי קדם מראים את "אשל אברהם" בחברון דווקא, והעץ הגדל שם הוא אלון מצוי.

מיני אשל אחדים מתנשאים לגובה רב ומאריכים ימים (150 שנים ויותר). במינים אחרים שולטת צורת השיח, ולצמח אין גזע מרכזי אחד. לכל המינים ענפים ארוכים ומערכות שורשים כפולות: שורשים מעמיקים ושורשים המתפשטים למרחק רב. העלים קטנים, מסורגים, קשקשיים, חובקים, או חובקים למחצה, את הגבעול כולו. משך חייהם של העלים כשנה-שנתיים. הגבעולים ירוקים ומטמיעים.

למיני אשל אחדים כושר עמידות גבוה בפני מלח. כושר זה מקורו בשילוב של כמה מנגנונים, שהבולט בהם הוא מנגנון הפרשת המלחים: משני צדי העלה קבועות בלוטות מלח, שיעילותן רבה בהרחקת כמויות גדולות של יוני נתרן וכלוריד מתוך העלה. הצטברות מלחים על פני שטח העלים והירטבותם מטל מביאות לטפטוף תמיסת מלח מתחת לנוף העץ. תמיסה זו אמנם מוסיפה לבית השורשים כמות מים ניכרת, אך גם גורמת להצטברות מלחים, שמונעת מצמחים אחרים לגדול סמוך לאשל.

הפרחים ערוכים בשיבולים או באשכולות, לרוב על פני ענפי השנה הקודמת. הם דו-מיניים. מספר עלי הגביע ועלי הכותרת: ארבעה עד חמישה. מספר האבקנים: ארבעה עד חמישה או כפולה של חמש; המספר משתנה במינים השונים. הפרחים מואבקי רוח. הפריחה – אביבית, סתווית או דו-עונתית.

הפרי – הלקט בעל קשוות, מרובה זרעים. הזרעים המבשילים זעירים (כ-0.5 מ"מ). הם מצוידים בציצית שיערות בראשם, ונפוצים ברוח למרחקים גדולים. בתנאי לחות וחום מתאימים (ליד מקווי מים) נביטתם מהירה מאד. צמיחת הנבטים איטית. צריכת המים של כל מיני האשל היא גבוהה, וריכוזים צפופים של עצים אלה מהווים את אחד הגורמים להתייבשותם של מקווי מים במדבר.

בישראל גדלים בר בין עשרה ל-16 מיני אשל, ומין נוסף מגדלים בגינות נוי - אשל סיני (T. chinesis). מרבית מיני הבר גדלים במדבר, ומקצתם בחלקים לא שחונים. הבולטים שבהם:

אשל הפרקים (T. aphylla) - עץ גדול-ממדים, בעל נוף כדורי למחצה וגזע עבה. הוא גדל בארץ בבתי-גידול חוליים בצפון הנגב ובמרכזו. העלים הזעירים חובקים את הענפים הצעירים ומשווים להם צורת פרקים (מכאן נגזר תוארו העברי של המין). העץ פורח באוגוסט. הפרחים זעירים, בעלי חמישה עלי גביע, חמישה עלי כותרת, חמישה אבקנים ושלוש צלקות. בגלל מהירות צמיחתו, נבחר אשל הפרקים לנטיעה באזורים צחיחים, הן כשובר-רוח, הן כעץ נותן צל והן כספק חשוב של עץ להסקה ולבישול.

אשל היאור (T. nilotica) – המין הנפוץ ביותר של האשל, הכולל זנים רבים. זהו עץ או שיח, הגדל ליד נחלים ומעיינות במדבר. העברת המים למדבר בצינורות הגדילה מאוד את תפוצתו. התפתחותו לאורך קווי זרימת מים, אפילו בין ברזים וצינורות דולפים, גרמה לכך שאפשר למצוא אותו כמעט בכל הארץ. העלים סגלגלים וחובקים למחצה את הגבעול. התפרחות מרובות וערוכות בשיבולים. לפרח חמישה עלי הגביע, חמישה עלי כותרת, חמישה אבקנים ושלוש צלקות. הפריחה: ממרץ עד ספטמבר.

אשל מרובע (T. tetragyna) – מין שכיח של עץ קטן או שיח, הגדל בארץ במקווי מים מלוחים בסביבות ים-המלח, בנגב המרכזי ובבקעת הירדן הדרומית. מבחינים בו בכמה זנים. אחד הזנים, זן מאיר, מצוי גם בעמק עכו, בשרון ובצפון בקעת הירדן. העלים יושבים ומוארכים. מספר עלי הגביע, עלי הכותרת והאבקנים, ברוב המקרים -ארבעה, לעתים רחוקות חמישה. מספר הצלקות: שלוש או ארבע. הפריחה: מאפריל עד דצמבר.

אשל הירדן (T. jordanis) - עץ או שיח, הגדל בקרבת מקווי מים בבקעת הירדן ובגולן. העלים יושבים, בעלי בסיס צר, מוארכים ומחודדים. התפרחות ערוכות באשכולות. צבע עלי הכותרת לבן. לפרח חמישה עלי גביע, חמישה עלי כותרת, חמישה אבקנים ושלוש צלקות. הפריחה: ממרץ עד אוגוסט.

אשל ארצישראלי (T. palaestina) - עץ או שיח נדיר, הגדל בדרך כלל על מים בעלי תכולת כלוריד גבוהה, וצומח בבקעת הירדן ובסביבות ים-המלח. יוצר, יחד עם צפצפת הפרת, את יער גאון הירדן. העלים יושבים ובעלי בסיס צר, אך אינם חובקים את הגבעול. התפרחות הן אשכולות דקים וארוכים, המופיעים על ענפי השנה הקודמת. לפרח חמישה עלי גביע, חמישה עלי הכותרת, חמישה אבקנים ושלוש צלקות. הפריחה: מפברואר עד אפריל.

אשל הערבה (T. aravensis) - עץ או שיח נדיר, הגדל במקווי מים מלוחים בסביבות ים המלח ובעמק הערבה. העלים יושבים, אך אינם חובקים את הגבעול; הם מוארכים ובעלי בסיס צר. התפרחות – אשכולות דלילים, הצומחים מענפי השנה הקודמת. צבע עלי הכותרת ורוד. מספר עלי הגביע והכותרת - ארבעה עד חמישה. מספר האבקנים - חמישה עד עשרה. הפריחה: ממרץ עד דצמבר.

אשל חובק (T. amplexicaulis) - מין נדיר של שיח, הגדל בארץ במקווי מים מלוחים בסביבות ים-המלח ובעמק הערבה. העלים חובקים את הגבעול. הפרחים יושבים וערוכים באשכולות דמויי שיבולים. לפרח חמישה עלי גביע, חמישה עלי כותרת, שמונה עד עשרה אבקנים ושלוש צלקות. הפריחה: ממרץ עד דצמבר.

אשל מתנני (T. passerinoides) – מין נדיר של שיח, הגדל בארץ במקווי מים מלוחים בסביבות ים-המלח ובעמק הערבה. מבחינים בו בכמה זנים. העלים חובקים את הגבעול. הפרחים בעלי עוקצים קצרים. מספר האבקנים – ששה עד 15. מספר הצלקות - שלוש. הפריחה: מאפריל עד נובמבר.

ההבדל בין בור לבאר

גמל, סוג יונק מעלה גירה ממשפחת הגמליים. נפוץ באזורים המדבריים והמדבריים למחצה שבאסיה ואפריקה. גופו גדול ורגליו ארוכות. על גבו דבשת, או שתי דבשות, שבהן מאגר של שומן. לגמל שתי אצבעות המחוברות בעור - מה שיוצר שטח דריכה רחב המתאים להליכה בחול. הוא ניזון מקוצים ומצמחי מדבר ויכול להתקיים בלי מים עד 17 יום. הגמל יכול לשאת משא שמשקלו המירבי 700 ק"ג. מהירות הליכתו כ-4 ק"מ בשעה, ובדהירה הוא מגיע למהירות של 12-10 ק"מ בשעה.

ההסתגלות לתנאי המדבר: הגמל הוא החיה המבוייתת היחידה אשר מסוגלת להתקיים בתנאי אקלים מדבריים קיצוניים. לגמל כושר סיבולת גבוה בתנאי חום, ללא שתייה, במשך תקופה ארוכה. כושר סיבולת זה הוא תוצאה של הסתגלות התנהגותית ופיסיולוגית. למשל, כאשר הגמל נמצא במצב מנוחה, הוא כורע כאשר רגליו מקופלות תחתיו. באופן זה, רק קטע קטן יחסית של גופו חשוף לקרני השמש. דוגמא נוספת, היא רקמה קרנית באזורי הגוף הנוגעים בקרקע אשר מסייעת בבידוד הגוף ממגע ישיר עם הקרקע הלוהטת.

הגמל יכול להתקיים על מרעה דל ביותר. הוא מסוגל לאכול כל קוץ, דרדר או שיח מצמחי המדבר. רגליו וצווארו הארוכים מאפשרים לו גם גישה לענפי עצים גבוהים. הסתגלויות נוספות של הגמל הן שמירה על נפח דם תקין בתנאי התייבשות, הזעה חסכונית והאטת נשימה אשר מפחיתה את הפסד המים באמצעות הריאות. נפח השתן אשר קטן בקיץ ופוחת עוד יותר בתנאי התייבשות. כל המפורט לעיל מסייע לשמירת מירב הנוזלים בגוף הגמל ומונע את התייבשותו. דוגמא נוספת להסתגלות הגמל לתנאי המדבר היא נשירת השיער אשר הולכת וגדלה לקראת סוף החורף ובמקומה צומחת פרווה עבה המתפקדת כשכבת בידוד מהחום.

מבנה הגוף: על גב הגמל יש דבשת אחת או שתיים. בדבשות נאגר מלאי שומן המשמש את הגמל כמאגר אנרגיה. בעת ההליכה נעות ביחד הרגליים בכל צד, ולכן נראה הגמל כאילו הוא מתנדנד. מצורת הליכתו זו, נגזר כינויו של הגמל - ספינת המדבר.

לגמל הבוגר זוג שיניים חותכות בלסת העליונה. שיניים אלו משמשות ככלי נשקו של הזכר והוא עלול לגרום בעזרתן לפצעים חמורים (יחד עם זאת, יש לציין שהגמל הוא חיה רגועה מאוד ואדישה בד"כ לסביבתה, למעט תקופת הייחום והזמן שבו הוא תר אחר מזון).

רבייה: הריונה של הנאקה (נקבת הגמל) נמשך שנים עשר חודשים. היא ממליטה אחת לשנתיים, תמיד רק ולד אחד בשגר (המלטה). הגמל הצעיר מכונה בכר. הוא מגיע לבגרות מינית בגיל חמש שנים.

הגמל בוית לפני כארבעת אלפים שנה ותרומתו לחיי האדם במדבר רבה מאוד. הוא מנוצל לא רק לסחיבת משאות ולרכיבה, אלא גם ליצירת אריגים משערותיו, יריעות אוהלים מעורו, ייצור חלב ומזון מבשרו ואף גלליו משמשים כחומר בעירה. אורך החיים המירבי של הגמל הוא ארבעים שנה, ומתוכם במשך כעשרים שנה הוא כשיר לעבודה.

ישנם שני מינים של גמל: הראשון הוא הגמל החד-דבשתי אשר נפוץ באפריקה הצפונית ובדרום מערב אסיה. גובהו כ-2 מ'. צבעו חום-צהבהב ודומה לצבע החולות. צווארו הארוך מאפשר לו לראות למרחקים. על פרסותיו כריות קפיציות המסייעות לו ללכת על החול החם. בחזהו, במרפקיו ובברכיו כעין יבלות המקילות על רביצתו.

המין השני הוא הגמל הדו-דבשתי אשר נפוץ באסיה התיכונה. רוב גזעיו של הגמל הדו-דבשתי בויתו. כמשתמע משמו - דבשתו כפולה. צבעו חום-אפור וכהה מצבעו של הגמל החד-דבשתי. הוא אף כבד ממנו, והשער המכסה אותו ארוך וצפוף יותר ומאפשר את קיומו בתנאים של תנודות טמפרטורה קיצוניות.