Amygdalus

שקד, סוג במשפחת הוורדיים , המונה כ-40 מיני שיחים ועצים משירי עלים. תפוצת הסוג משתרעת באזור הים התיכון ובאסיה הממוזגת, עד מרכז סין. זרעי המין התרבותי משמשים למאכל.

הצמחים מתבלטים בפריחתם החורפית המקדימה (בסוף ינואר ובתחילת פברואר). כפתורי הפרחים נפתחים כרגיל לפני ניצני העלים, והצמח כולו עומד עטור פרחים לבנים או ורודים. הפרחים ערוכים בדרך כלל באגדים בני כמה פרחים, הנישאים על ענפים קצרים. הפרי - בית גלעין העטוי בציפה שעירה וגלדנית, המתייבשת ומשתסעת בזמן הבשלתו. הגלעין במיני הבר עבה וקשה ונושא זרע יחיד. הזרעים שטוחים, צבע קליפתם דמוי קינמון וטעמם מר.

בדומה לוורדיים נשירים אחרים, מתקיימת האבקה על ידי חרקים ובמיוחד על ידי דבורים. לפיכך, משמש השקד כצמח דבש מצוין. כמו כן מתקיימת לרוב אי-סבילות עצמית: אבקה אינה מסוגלת לנבוט על צלקות של פרחים שצמחו מאותו עץ, ופירות נוצרים רק מהפריה זרה.

שלושה מינים בארץ

בישראל גדלים שלושה מיני בר עיקריים:

שקד מצוי (A. communis) - עץ גדול יחסית (גובהו עד שמונה מטרים), שנופו עצי וצפוף, האופייני לחבל הים תיכוני. הוא גדל בר בפיזור רחב בחורשים הים-תיכוניים הטיפוסיים בגליל, בגולן, בכרמל, בשומרון ובהרי יהודה. הוא נפוץ במיוחד במדרון המזרחי של שדרת ההר, בחברת חרוב ואלה אטלנטית. השקד המצוי אינו מורגש בנוף ברוב ימות השנה, ורק בחודש שבט בעת הפריחה הוא מתבלט. השקד גדל בארץ, הן כעץ יחיד והן כמושבות של פליטי תרבות, האופייניות לשולי מטעים, לחקלאות נטושה ולצידי דרכים.

עלי השקד המצוי מוארכים-איזמייליים, ואורכם עד שמונה ס"מ. הפריחה: בפברואר-מרץ. קוטר הפרחים עד שלושה ס"מ. צבע עלי הכותרת לבן או ורוד חיוור, ועל פניהם מפוזרים עורקים כהים יותר. הפרחים מדיפים ריח נעים וחזק ומפרישים צוף. הפרי מחודד בקצהו וגודלו עד שלושה ס"מ.

שקד קטן-עלים (A. korschinskii) - מין הכולל אגד רב-גוני של צמחי שקד קטנים יותר, דמויי שיח, בעלי עלווה דלילה וענפים קצרים, המסתיימים לעתים קרובות בחוד דוקרני. הוא גדל בבתי גידול שחונים יחסית - בעיקר במדרונות המזרחיים של הגליל, בשומרון ובהרי יהודה - לרוב יחד עם אלה אטלנטית ועוזרר קוצני . כמו כן שכיח המין במצוקים ובמורדות טרשיים שחונים וחמים, הפונים לדרום, בעומק החבל הים תיכוני.

השקד קטן-העלים מתבלט בפרחיו הקטנים יותר (קוטרם כשני ס"מ), שצינור הגביע שלהם מוסתר בדרך כלל על ידי קשקשים. העלים מוארכים-אליפטיים ואורכם כשניים עד שלושה ס"מ.

שקד הרמון - (A. ramonensis) - שיח או עץ, העשוי להגיע לגובה של שמונה מטרים. פרטים אחדים שלו גדלים בהר הנגב.

בני המינים שקד מצוי ושקד קטן-עלים פוריים בהכלאה ביניהם. לכן מגוון של צורות ביניים ואוכלוסיות כלאיים מקשר בארץ בין שני מינים אלה.

השקד התרבותי (A. communis (Prunus amygdalus

גובה העץ הגדל ביחידות עד 8-9 מ'. גובהו במטעים עד 4-6 מ'. השקד מתחיל לפרוח ולחנוט פרי בהיותו בן 2-4 שנים. הוא עומד בשלכת בחורף ופורח בשפע פרחים לבנים-ורודים באביב המוקדם. הפריחה נמשכת 10-14 יום. השקד התרבותי זקוק לחורף קריר ולח ולקיץ יבש וחם. בשל פריחתו המוקדמת הוא זקוק לאביב ללא קרה, אך למנת צינון חורפי להתעוררות תקינה. מתאים לגידול באדמות גיריות, חמות ומנוקזות היטב

ביות השקד נעשה תוך כדי בירור של טיפוסים בעלי גלעין דק יחסית וקל לפיצוח, וזרע גדול ומתוק. כמו במירב עצי הפרי, גם בשקד היה פירוש ההכנסה לתרבות מעבר מריבוי מיני לריבוי וגטטיבי . גם כצמח תרבות מצטיין השקד בעמידות רבה ליובש, ומטעי השקד עולים יפה גם בתנאי חקלאות שחונים יחסית.

גידול השקד נפוץ בכל ארצות הים-התיכון וכן בטורקיה, באירן ובקווקז ובארצות שאקלימן ים-תיכוני, כגון בקליפורניה, דרום אפריקה ואוסטרליה.

בניגוד לשקד הבר, שפירותיו מרים ואף מכילים חומצה הידרו-ציאנית רעילה, פירותיו של זני השקד המתורבת עשירים בחומרי מזון, בייחוד בשומנים, ונודע להם ערך תזונתי רב. אפשר לאכול אותם בשלמותם ואף להפיק מהם קמח, שמן, חמאה ומשקאות.

המחלות העיקריות הפוגעות בשקד הן מחלות עלים: חילדון – Tranzschelia disolos, צרקוספורה – Cercospora circumscissa ופוליסטיגמה – Polystigma ochraceum. בין המזיקים בולטים קפנודיס אפל – Capnodis tenebrionis, צרעת השקד – Eurytoma amygdali, יקרונית השקד – Cerambyx dux, חיפושית הקליפה Eccoptogaster amygdali, אפיד השקד – Brachycaudus amygdaliana, ונמטודות – Meliodogyne spp. (בעיקר באדמות קלות).