כותב/ת "רק על עצמי / רחל

רק על עצמי לספר ידעתי.
צר עולמי כעולם נמלה,
גם משאי עמסתי כמוה
רב וכבד מכתפי הדלה.

גם את דרכי – כדרכה אל צמרת –
דרך מכאוב ודרך עמל,
יד ענקים זדונה ובוטחת,
יד מתבדחת שמה לאל.

כל ארחותי הליז והדמיע
פחד טמיר מיד ענקים.
למה קראתם לי, חופי הפלא?
למה כזבתם, אורות רחוקים?
3. ההשוואה בין רחל וחייה לנמלה מהווה את התמונה המרכזית בשיר.

בית א' -
"צר עולמי כעולם נמלה, גם משאי עמסתי כמוה רב וכבד מכתפי הדלה."

כשם שהנמלה אינה מודעת למתרחש סביבה, ב"עולם הגדול", כך רחל, כמתעלמת מסביבתה, בוחרת להתרכז בעולמה שלה, חייה, חוויותיה, רגשותיה וכו'; כשם שמשאה של הנמלה כבד פי כמה וכמה מגופה המצומק והחלש, כך גם רחל כמעט נרמסת על ידי מטענה הרגשי – כעסה, כישלונותיה, ופרידותיה.

בית ב' –
"גם את דרכי – כדרכה אל צמרת – דרך מכאוב ודרך עמל,
יד ענקים זדונה ובוטחת, יד מתבדחת שמה לאל."

בדרכיה של הנמלה עומדים קשיים ומכשולים רבים (ענפים, עלים) המקבילים לקשיים המנטליים שעברה רחל. למרות קשיים אלה, שלגבי רחל באים בעיקר מבפנים, מוצבים בפני שתיהן גם מכשולים מכוונים, המטעים אותן. אותה "יד ענקים" מעיבה על חייהן, ומקשה אף יותר על הטיפוס וההגעה לצמרת המיוחלת. בדרכה של הנמלה היד היא כנראה יד האדם, שמתעלל בה ללא כל סיבה ניכרת; ובחייה של רחל זוהי יד הגורל, שמתנכלת למטרותיה.

שתי השורות הראשונות בבית השלישי ("כל ארחותי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים.") כתובות בגוף ראשון. כאן נפרדת רחל מדימוי הנמלה, ומסיימת את השיר בסיפורה שלה בלבד.

5. אם כן, הדימוי המרכזי בשיר הוא דימוי הנמלה, אך בעוד שהמושגים "דרך", "משא" (וכו', כפי שיודגם בטבלה מתחת) הנם מושגים מאוד פיזיים המתארים סביבה מוחשית בחייה של הנמלה; המקבילה להם בשיר, בעולמה של רחל, היא מטאפורית בלבד והנה בעיקר רגשית, מטאפיזית ומופשטת.

הנמלה הדוברת (רחל)
העולם המציאות הפיזית: האדמה, הקן, הנמלים. עולם במובן מטפורי: היקף ידיעות, תחומי עניין, מעגל חברתי.
המשא גרגרי אוכל או חול שהנמלה סוחבת. מטען רגשי: חוויות, זיכרונות, געגועים, כישלונות, הצלחות, משאלות, כעסים וכו'.
הדרך הנתיב המוכר לנמלה: בו היא עוברת כל יום – מן הקן לשדה ובחזרה. ניתן לראות זאת בשתי דרכים:
- הדרך הפיזית שעברה רחל בחייה – מרוסיה לישראל, לצרפת… (אם כי זה סותר את מבנה "הפיזי מול המטאפיזי").
- הדרך שעברה בחייה מילדות לבגרות, כאשר יעדה הוא ההגשמה העצמית.
הצמרת מטרת חייה של הנמלה – הבאת אוכל רב לקן, שירות המלכה ובניית הקן. ההגשמה העצמית המלאה לה מצפה רחל: הערכה מקצועית מן המשוררים ומן המבקרים, הקמת משפחה, שיפור יכולתה בעבודתה החקלאית וכו'.
היד הדברים העומדים בין הנמלה ובין מטרותיה – יד האדם ואיתני הטבע (גשם, רוח). שונה בשני הבתים האחרונים של השיר:
- בבית השני - יד הגורל (כמו, פרוץ מלחמת העולם הראשונה בעוד רחל שוהה בצרפת).
- בבית השלישי - מכשול הנובע מרחל עצמה, פחדהּ מאותו הגורל, שהטעה אותה והטה את דרכיה.

6. בתמונת הסיום של השיר, מתגלים לפנינו באופן ישיר אותם כישלונות של המשוררת – "חופי פלא" ו"אורות רחוקים" שמעולם לא קרבו ונתגלו. באותן שורות אחרונות נפתחים רגשות (אכזבה, כעס, תסכול) ותקוות (להגיע למטרה מסוימת – לאותם "חופי פלא" ו"אורות רחוקים"), שאינם מיוחסים כלל וכלל לנמלה; להפך, נמלים הן בעלי חיים עדריות, שכל "מטרתן" ורצונן מוקדש לטובת גרעין גדול יותר, המלכה והקן. אומנם כישלונות מעורפלים מוזכרים בבתים השני והשלישי, אך הם עדיין משותפים למשוררת ולנמלה.
אם כן, בשתי השורות האחרונות של השיר מתגלה הניגוד; הדוברת אכן לא רואה עצמה כנמלה, שהרי בעולמה של נמלה לא יופיעו לעולם לא מקום מים (במובן הפיזי), ולא תקוות ורגשות אינדיווידואליים, כפי שהם מתוארים בשורות השיר:

"למה קראתם לי, חופי הפלא?
למה כזבתם, אורות רחוקים?"

אם זאת, לא ניתן לומר כי המשוררת רואה את עצמה כ"ההפך" מן הנמלה גם כן: שהרי כל תחילת השיר הוקדשה לציון קווי הדימיון בין שתיהן – ושורות אלה אינן סותרות את אותה.

7. ה"צמרת" אליה שאפה רחל הנה מטרותיה ויעדיה בחיים. ניתן לראותה בכל מיני תחומים בחייה – רצונה של רחל להקים משפחה, שמעולם לא התגשם; תמיכה וכבוד מעמיתיה המשוררים ומן הביקורות העיתונאיות, שלא אהדו את שיריה "הפשוטים"; הצלחה בעבודת האדמה בארץ, שנסיעתה לצרפת ומחלתה קטעו. "חופי פלא" הם כנראה חופי הכינרת, מקום אהוב על רחל, שאותו נאלצה לעזוב לטובת צרפת. את הביטוי "אורות רחוקים" ניתן לפירוש כמשאלות לב או תקוות שמעולם לא התגשמו.

8. "יד ענקים זדונה ובוטחת,
יד מתבדחת שמה לאל.

כל ארחותי הליז והדמיע
פחד טמיר מיד ענקים."

הסיבות שמביאה רחל לכישלונה הן שתיים – האחת (המובאת בבית השני), היא אותה יד ענקים המכשילה את דרכיה, יד הגורל; השנייה (המוזכרת בבית השלישי), היא הפחד של רחל מאותה יד.
לדעתי, כמו בשיר "פגישה, חצי פגישה", יש כאן הסתייגות מסוימת. במבט לאחור מסתכלת רחל על חייה ותולה את האשמה על כך שלא הגיעה לאותם "חופי פלא", יעדיה הרחוקים, ולא הגשימה את ה"אורות הרחוקים", משאלות ליבה, בגורל. הוא זה שהטעה אותה והביא לכישלונה. בפתח הבית השלישי, חלה חצי תפנית, אשמת הגורל נסוגה לאחור, ורחל מאשימה את עצמה, את הפחד שהיא עוררה, והטה את החלטותיה.
השיר לא מציין זאת, אבל בעצם, אין כאן אשמים. זהו הלך חייה ולא ניתן לתלותו לא בגורל אכזר ולא בפחד מבפנים. למרות שמסקנה זו אינה ברורה בשיר, מחשבה נוספת יכולה להוביל אליה. מכאן ששני פתרונות לסתירה – מחד גיסא, יש אפשרות שרחל תולה את "כישלונה" בגורלה ובפחדיה יחדיו, ומאידך גיסא, כפי שמעידה מחשבה נוספת, אין זו אשמתו של אף אחד מהם, אלה פשוט חייה של רחל.

9. את המשפט הפותח את השיר, "רק על עצמי לספר ידעתי", ניתן בהחלט לראות כהצהרה ארס-פואטית. רחל רואה, במבט לאחור על עבודתה ושיריה, שנושאי כתיבתה הם עולמה שלה, תחושותיה, רגשותיה ולא אותם נושאים שסביבם נסובו האפוסים הגדולים של שלונסקי ואלתרמן, כגון אהבת ארץ ישראל וציוניות. זוהי, כנראה, גם הכרזה כנגד הביקורת הרבה שהוטחה בשירתה של רחל, על היותה "פשוטה" ומרוכזת בעצמה. רחל מצהירה כאן, שהיא יכולה לספר (לכתוב) רק על עצמה, רק את עולמה היא מכירה – כיצד היא אמורה להעלות על הנייר נושאים זרים לה?
בהמשך השיר מתייחסת רחל לאותה הצהרה ראשונית (גם באופן מחשבתי וגם באופן כרונולוגי – ההצהרה מהווה את השורה הראשונה בשיר). היא מספרת על עולמה, עליו היא כותבת. ידיעותיי, מחשבותיה הן צרות יחסית לשאר נושאי הכתיבה האפשריים (העולם, ארץ ישראל דרך המחשבה האנושית וכו'), אך עם משלב בתוכו את כל מטענה הרגשי שהנו "רב וכבד". ניתן לראות כאן שבירת ציפיות מסוימת לקורא: המילה "רק" הפותחת את השיר מספקת את ההרגשה שיש מעבר הרבה לשיריה, ולמרות זאת סיום הבית הראשון מעביר את ההרגשה שנושאה של רחל, עולמה, הוא די והותר.

ספר שירי

סַפֶר שִׁירַי/ רחל

צְרִיחוֹת שֶצָּרַחְתִי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת

בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,

הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,

לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,

נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ

יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

זהו שיר לירי אישי, שמורכב משני בתים בכל בית ארבעה טורים. הוא כנוי כחטיבה רעיונית אחת. השיר מבטא את התפיסה של המשוררת לתורת השירה לכן שיר זה נקרא "ארספואטי" {1}, המתאר תהליך פנימי של יצירת שיר ואת הקשר שבין המשורר וקהל הקוראים לאחר שפורסם השיר.

רחל תופסת את השיר כהתגלמות הרגש של האדם, אך לא כל רגש. היא מתכוונת לכאב, ייאוש, מצוקה ואובדן. השיר מעלה שני ניגודים מקבילים מפני שקיים פרדוקס בין החוויות שהמשוררת עוברת בעת כתיבת השיר לבין התוצר. רחל עוברת חוויות קשות וכואבות, אולם כאשר חוויות אלה נכתבות בספר שיריה, הן הופכות לדבר נעים ויפה. היא אומרת "היו למחרוזת שירים מלבבת".

בית 1: בית זה מתאר את החוויה המניעה אותה לכתיבה: "צריחות שצרחתי נואשת כואבת", "בשעות מצוקה ואובדן". לכן ספר שירי הוא מחרוזת של מילים שמקורה מצריחות שצרחתי בלילות מצוקה ואובדן. דבריה של רחל מעידים על כך שהעצב הוא מקור השירה ושיצירת שיר היא התרחשות פנימית המלווה כאב וייסורים. היא מבטאת את "האני" של המשורר.

בשתי השורות הראשונות יש צלילים צורמים "צ", "ח", "ב" ו "ש" {2}, שקשורים למשמעות המילים: צריחות, אש, כאב, מצוקה ואובדן. אולם בשתי השורות הבאות נעלמים הצלילים הצורמים ויש לנו "ל", "ש" ו "ב" שורות אלה מתארות את העיבוד שעוברות אותן צריחות עד שהפכו לספר שירים "ספר שירי הלבן" {3}.

בית 2: בבית זה מופיע רעיון חדש, השירה מגלה סודות לאחרים. פה מדובר על החשיפה לציבור זר, רחל מתכוונת לחשיפת אותם רגעי כאב. זה כואב עוד יותר מקודם, מפני שבשיר היא מגלה דברים שלא גילתה לחבריה.

גם בשתי השורות הראשונות, רחל משתמשת בניגוד בין הפועל הסביל שמדגיש סתמיות שבה "נגלו" לבין הסיטואציה האינטימית עם רעיה, שבה לא גלתה את המצוקות שלה, אז "נחשף החתום בי באש". המשמעות פה היא שהחוויה שעברה רחל היא כל כך קשה עד שהשאירה חותמת כשם שמקבלים כוויה מאש ולאחריה נשארת צלקת. גם בשורה זו ישנו ניגוד בין נחשף לבין חתום בי באש {4}, כאילו היא נדונה לחשיפה לא יזומה.

{1} שיר שנושאו הוא כתיבת שיר אשר מתמודד עם הקשר שבין המציאות והשיר.

{2} אונומטופיאה, צלילה של מילה מסמנים בקרוב את משמעותה.

{3} ספר שיריה הראשון והיחיד של רחל יצא במהדורתו הראשונה בכריכה לבנה.

{4} סגור בצורה מוחלטת הסודות חתומים באש כך שאין מי שיעז לחשוף אותם.

אם כן, רחל מגלה את כאב הלב הכושל והמתמוטט. בשתי השורות האחרונות רחל מדברת על כך שבשירה ניתנת אפשרות לכל איש למשש את ליבה. היא חוששת שמא הקוראים יתפסו את שיריה בצורה לא נכונה.

בשורה הראשונה ישנו צירוף מטאפורי "תוגת הלב הכורע" מטאפורה זו מחזירה אותנו אל החוויה שממנה בא השיר שהוא הביטוי של תוגת הלב הכורע.

שורה אחרונה "יד כל" מייצגת את קהל הקוראים הלא ידוע שקורא את ספר שיריה, המישוש הסתמי של הקוראים מנוגד לצריחות לחביונות לא גיליתי לרע, לתוגת הלב הכורע, לחתום באש. קהל הקוראים מנותק מן הסבל שרחל עברה לאורך תהליך היצירה.

בשיר אנו מוצאים תבניות מנוגדות: "נואשת, כואבת", לעומת "מלבבת", "צריחות שצרחתי" לעומת "ספר שירי הלבן", הבריאות לעומת המחלה, הבחרות לעומת הזקנה והעבר לעומת ההווה.