המקום: ארץ ישראל-"ואדי ניסנס" - שכונה בחיפה.
הכותרת: "חצוצרה בואדי" –החצוצרה, כמוטיב מרכזי ברומן, מייצגת את אלכס, העולה החדש מרוסיה שבא במפגש עם אוכלוסיה זרה. המפגש בין העולמות הזרים זה לזה מתאפשר באמצעות המוסיקה למרות שהצלילים הבוקעים מן החצוצרה של אלכס לא מוכרים לבני משפחתה של הודא, הם מזהים בהם אלמנטים שנוגעים בהם, הם מזהים בצלילים הרוטטים געגועים, כיסופים, השתוקקות. הם מזהים רגש, ובגלל שהם בני אדם הם מתחברים באמצעות המוסיקה לרגש המשותף לכל בני האדם. הספר דן במחיצות הקיימות בין תרבויות שונות, בין עמים שונים, בין דתות שונות בין ילידים ששייכים לתרבות מסוימת ובין זרים שמגיעים לארץ והמוסיקה והרגש הם אחד האמצעים להתגבר על המחיצות. אלכס הוא עולה חדש שמתקשה להתבטא בעברית, החצוצרה היא אמצעי ביטוי משמעותי שיש לו. למשל, כשהוא מתגעגע לאהובתו, אסיה, הוא מנגן בחצוצרה. כאשר אלכס רוצה לבטא את שמחתו בעקבות המגע הארוטי עם הודא הוא רוצה להביע זאת בחצוצרה; החצוצרה היא גם סמל פאלי (פאלוס – כינוי לאיבר המין הגברי) החצוצרה מסמלת את איבר המין הגברי, את הגבריות. הואדי הוא סמל נשי; לפיכך, חצוצרה בואדי משמעו חיבור של היסוד הגברי הזר, אלכס, עם היסוד הנשי, הודא. הערגה של אלכס להודא מוצאת את ביטויה גם בנגינתו המבטאת געגוע אליה. הזהות בין אלכס לחצוצרה מוצאת את ביטויה גם כאשר אמו לוקחת את החצוצרה איתה לאחר שאלכס נפל במלחמת לבנון ולא משאירה את החצוצרה להודא - עם הסתלקותו של אלכס 'הלכה' איתו, באופן סימלי, גם החצוצרה שלו, כשאמא של אלכס לוקחת את החצוצרה היא, למעשה, מנסה לפגוע בהודא; באופן סימלי היא נוטלת מהודא את החפץ המזוהה ביותר עם אלכס כדי שלא יהיה לה זכרון ממנו. החצוצרה בכותרת מהווה רמז מטרים/מקדים לסופו של הרומן כי חצוצרה מקושרת גם למלחמה ולחיי צבא והמעגל ניסגר עם מותו של אלכס במלחמת לבנון. החצוצרה מתקשרת גם לחצוצרת הרחם, לעובר שנושאת עמה הודא, פרי היחסים בינה לבין אלכס, סיום הרומן הוא בהתלבטות אם לעשות הפלה אם לאו. התלבטות זו היא טראגית והיא קשורה לבעיית הזהות של התינוק שייוולד; למי תהיה נאמנותו נתונה? לעם הערבי? לעם היהודי? הבעיה חריפה לאור העוינות הקיימת בין שני העמים והתרבויות. העלילה מתרחשת כשנה לפני מלחמת לבנון. אלכס, העולה החדש, נלחם למען רעיון שהוא לא מבין אותו ולא מזדהה איתו בכלל.

חצוצרה בואדי כרומן חברתי
הרומן כתוב בצורה ריאליסטית. זהו רומן ריאליסטי. המילה ריאליזם – מקורה בממשות. ריאלי – ממשי. הרומן הריאליסטי יוצר עולם של בדיון שהוא דמוי העולם החיצוני. ברומן הריאליסטי קיימים מלאות ראליסטית וסבירות של מקום, זמן ועלילה. רוצה לומר, העלילה מעוגנת בזמן ומקום שאפשר לזהותם וגם סיפור העלילה הוא אפשרי. ברומן חצוצרה בואדי הזמן הוא טרום מלחמת לבנון והמקום ואדי ניסנס בחיפה; באשר למלאות הריאליסטית: המרחב הגיאוגרפי התקופתי מתואר בפרוטרוט. זהו גם רומן חברתי; החברה משמשת הן כרקע ברומן, הן ליצירת מציאות ריאליסטית והן כנושא בפני עצמו. הדיוק בפרטי הלבוש, השמות; אפילו השפה-הלשון והסגנון מתאימים לכל אחת מהדמויות. למשל, ברומן שלנו הדמויות הערביות המבוגרות משתמשות בפתגמים במיוחד סבא אליאס. . ביצירה ריאליסטית, כמו חצוצרה בואדי, הדמויות מאופיינות על-ידי לבושן, על-ידי התנהגותן ועל-ידי סגנונן. למשל, הגיבורים הערביים ברומן שלנו אינם זהים בסגנון הדיבור שלהם אלא כל אחד מדבר על-פי איפיונו. ברומן משובצים פרטי הווי רבים המשקפים את אורח החיים ואת התרבות הן הערבית והן היהודית. למשל, המנהג של סבא אליאס לעשן נרגילה בבית קפה לגברים; או מינהגי האבל בחברה הערבית כפי שבאים לידי ביטוי כשקרובי משפחה ומכרים מתקבצים בביתה של אום-הודא על מנת לנחם אותה בגין מות אחיינה שנהרג על-ידי הצבא הישראלי; או לדוגמא המנהג של קניית מתנות במשרד שבו הודא עובדת שמעורר תימהון אצל אם הודא. או הדרך בה ערבי צעיר, וחיד, מלווה בבני משפחתו צריך לבקש את ידה של נערתו מהגבר הראשי במשפחה כך גם כשאבו נחלה מבקש בשם בנו, זוהיר, את ידה של מרי מידי סבא אליאס המשמש תחליף אב. העלילה ברומן, כרומן ריאליסטי-חברתי מתפתחת באורח הגיוני, אין מעשה ניסים, אין מעשים לא הגיוניים מעבר לטבע, אין יסודות של נסים.

רומן, כז'אנר ספרותי , הוא יצירה אפית/סיפורית רחבת יריעה. הרומן מאפשר, בגין היקפו, את קיומן של מספר עלילות ומספר רב של דמויות, חלקן מרכזיות וחלקן משניות או אפילו שוליות. העלילה המרכזית היא העלילה של הודא ואלכס; לצדה קיימת העלילה של מרי ווחיד, ולצידן מתקיימות עלילות נוספות של עדינה ובועז וברקע מופיעים בהיג', זוהיר, שירלי, קובי ודמויות נוספות.

קיימים שלושה סוגי מספרים:
1. מספר כל יודע-מספר מחוץ לעולם הסיפור .
2. מספר עד-אחת הדמויות אך מתבונן על השתלשלות האירועים מבחוץ .
3. מספר גיבור-הדמות המרכזית בסיפור מספרת את סיפור המעשה.
ברומן הזה המספרת היא מספרת גיבורה על כל המשתמע מכך: הודא מספרת על עצמה ועל המתרחש בנפשה, בחלומותיה ובהזיותיה – הדבר מקנה לרומן מימד פסיכולוגיסטי; כמו-כן, הפן האישי מקרב אותנו להודא, אך יש לזכור שהודא, כגיבורה מעורבת, היא מספרת-עדה סובייקטיבית; פרט, אולי, לקטעי המבט-לאחור בהם היא מספרת על עברם של סבא אליאס, אמה והוריו של אלכס.

הייחוד של הרומן הוא בזווית הראיה של ערביה-ישראלית חיפאית ההולכת ומתרחקת מהתרבות המסורתית ממנה היא באה ומאמצת לעצמה חינוך יהודי ישראלי. היא מעידה על עצמה שאין לה חברים ערבים, השפה שבה היא חושבת היא עברית, המשורר עמו היא מזדהה הוא משורר יהודי-ישראלי מובהק, יהודה עמיחי, בשעות מצוקה ואובדן היא מצטטת משירתו. הרומן מעמיד במרכז את החברה הערבית המרוחקת, בדרך-כלל, מעינו של מהקורא הישראלי ורק ברקע פועלת החברה היהודית-ישראלית. אנו מגלים שהחברה הערבית היא רבת גונים. משפחתה של הודא היא משפחה עירונית ערבית-נוצרית ויש לה, מצד אום-הודא, שורשים בארץ. משפחת אום-הודא הייתה משפחה עשירה ומשכילה, שאיבדה את רכושה במלחמת העצמאות ונאלצה לגלות לעבר הירדן בגלל הלשנה של אבו- נחלה. אום-הודא מתרפקת על סטטוס שהיה לה בארץ בעבר והיא מעידה מפורשות כי לאחר מלחמת העצמאות גורשו תושבים רבים והיא נאלצה להתחתן עם אדם נחות ממנה כמו הבן של סבא אליאס.
הדמות של אבו נחלה היא דמות שונה לחלוטין. אבו-נחלה ניצל את הכיבוש היהודי לטובתו והסגיר את האחים של אום-הודא לשלטונות.
הודא היא צעירה בעלת נפש פיוטית ורגישה – לכן היא פונה לשירת עמיחי בצר לה.
הדרך בה היא מספרת על יחסיה עם בהיג', אהובה לשעבר, מחזקת תחושה זו. בהיג' הוא דוגמא לסוג מסוים בחברה הערבית שמנסה להתגבר על המורשת הכפרית המסורתית שלו.
כטיפוס מעשי הוא ניסה להשתלב בחברה הישראלית בכל מחיר. בהיג' הסתחרר מהמתירנות המינית ולכן הוא נמשך אל הסטודנטית הגרמניה. הוא לא היה מסוגל להבין את הרגישות והמעצורים הנפשיים והפיסיולוגיים של הודא. הוא גרם לה להאמין שהיא קרה מבחינה מיניתבהיג' חוזר להודא לא מתוך אהבה אלא הוא מציע לה נשואים מפני שהיא מספיק משכילה כדי למצוא חן בעיני החברה הישראלית. הודא סבלה ממעצורים נפשיים. כשהיא הולכת ברחוב היא סובלת ממצבי חרדה קיצוניים והעובדה שהיא הגיעה לבשלות ונדחתה על-ידי בהיג' יצרה אצלה מתח ותסכול מיני. די אם נזכור את ההזיות שלה בקשר לערבים שגרים מעליה, לאנשים שוליים ודוחים בסביבה שלה ולצפיות שהיא יוצרת כלפי אלכס עוד לפני שהיא פוגשת אותו. מלבד העדות של הודא על עצמה דמותה מוארת גם על-ידי אחותה, מרי, זו אחת מדרכי האפיון של הודא האנלוגיה (הקבלה) הניגודית בינה לבין מרי. מרי היא האביב-הודא הסתיו, מרי מבצעת את מה שהודא רק יכולה לחלום אודותיו, מרי מצטיירת כמתירנית ועצמאית ואילו הודא מלאה עכבות. מרי לא מוצאת עבודה קבועה ואילו הודא מתמידה בעבודתה במשרד הנסיעות. אולם, בסופו של דבר, חל מהפך – הודא עוברת מטאמורפוזה בעקבות המפגש שלה עם אלכס – היא זו שמורדת ואילו מרי מתחתנת עם וחיד ערבי-נוצרי מבית טוב – קרוב-רחוק והולכת לגור בכפר. הודא התלותית עושה את הצעד הבלתי צפוי לאחר שהיא מגלה את אהבתה ולאחר שהיא מגשימה את הנשיות שלה היא מתגלה כמי שמסוגלת לעשות צעד נועז ולקשור את גורלה ביהודי; בשלב מסוים היא היתה מוכנה להמיר את דתה בניגוד למוסכמות של החברה הערבית. מרי שהצטיירה כמתירנית ויצרית מצאה את התשובה המתאימה למוסכמות החברה הערבית בדמותו של וחיד ולא בדמותו של זוהיר…. וזאת למרות אי-ההתאמה בינה לבין וחיד הנחות ממנה. מרי מתגלה כבעלת שכל מעשי והיא מוצאת את הפתרון לבעיית ההריון שלה מזוהיר באמצעות הפשרה שהיא עושה כשהיא משתדכת לוחיד לאחר שהונתה אותו לגבי האבהות על העובר. מרי לא מתכוונת להנשא לזוהיר, ערבי-מוסלמי בעל קשרים מפוקפקים, ובוחרת בבטחון וביציבות המתגלמים באישיותו המשמימה של וחיד. מרי העירונית מתפשרת עם המציאות והיא עוזבת את העיר לטובת הכפר ולטובת חברה שהיא לא רגילה לה. מרי מנחמת את עצמה בכך שהיא תכפוף את אמו המפחידה של וחיד שתעשה כרצונה. מרי מגלה כושר משחק וזיוף גם עם וחיד וגם כשהיא לובשת את מסכת "הבחורה הצנועה" לפני אמו של ווחיד. למרי דמות אנלוגית בחברה היהודית –שירלי. גם שירלי היא מתירנית, אבל שירלי יכולה להיות כנה; בשלב מסוים קובי, החבר המרוקאי שלה, כבר לא מעניין אותה והיא מצהירה על יחסים מיניים בלבד בשעה שהיא מפתחת לעצמה מערכות יחסים עם גברים אחרים; אבל החברה של מרי שמרנית יותר והיא לא יכולה להנות מהחופש ששירלי שנהנית ממנו.
הרומן בנוי כך שישנה הקבלה בין הדמויות ומערכות יחסים בחברה הערבית לבין דמויות ומערכות יחסים בחברה היהודית. למשל, כשמשווים את משפחת אלכס למשפחת הודא -אנלוגיה ניגודית- מגלים שהמשפחה הערבית הזו היא משפחה תומכת ומגוננת למרות שהבחירה של הודא היא בחירה בעייתית. אום-הודא נקרעת בין ההזדהות שלה עם אחיינה שמת על-ידי חיילים יהודים לבין הבחירה של הודא באהוב יהודי; למרות זאת האם לא מנדה את הודא. לעומת זאת, המשפחה של אלכס אינה משפחה תומכת, אלא מנצלת את הבן אלכס לצרכיה, אמו של אלכס התנגדה לקשריו עם אסיה הגויה ברוסיה-כמו עם הודא הערביה- בניגוד לסבא אליאס שמבין את הודא. כך שברומן שלנו דווקא המשפחה היהודית של אלכס נחותה מבחינה מוסרית וערכית ממשפחתה של הודא שמתגלה, למרות המסורת המושרשת בה כמשפחה סובלנית. האם המפלצתית-מה והשתלטנית של אלכס דומה לאמו של וחיד-אנלוגיה מקבילה. אנלוגיה מקבילה נוספת-אביו חסר ההשפעה של אלכס מזכיר בחוסר האונים שלו את אביו של וחיד. זאת ועוד, נוצרת אנלוגיה מקבילה בין אבו נחלה המלשן שהסגיר את האחים של אום הודא לשלטונות היהודים-ישראלים לבין אביו של אלכס שהלשין על הנערה היהודיה לשלטונות.

לאנלוגיות מספר תפקידים ברומן:
1. האנלוגיות משמשות לאפיון דמויות-על דרך הדמיון או ההנגדה.
2. יש להן חשיבות במסר האוניברסלי של הרומן כי מתחת לזהויות השונות, לתרבויות השונות ולעמים השונים קיימים בני אדם דומים מתחת למסכה של הזהות הלאומית .
למעשה, אין הבדל בין האם השתלטנית של וחיד לבין האם השתלטנית של אלכס, אם כי אמו של אלכס מתוארת כמניפולטיבית, אכזרית ומרושעת יותר מאמו של וחיד; עבור שתיהן בן הזוג הוא חסר משמעות. אותו הדבר לגבי עיצוב דמותו של אבי אלכס והאנלוגיה לאבו נחלה – שניהם מלשינים על מנת להסתדר במשטר החדש.
נוצרת גם אנלוגיה בין ה"יתמות" של אלכס לבין היתמות של סבא אליאס. הרובד האוניברסלי מתקיים גם במערכת היחסים בין אלכס להודא – הם נמשכים זה לזה למרות מוצאם השונה. זאת ועוד, אלכס, בשונה מהודא, חזק פיזית, בוטח בעצמו, גלוי, ויודע לרתום את עצמו למטרה מסוימת. הישירות שלו גובלת בבוטות כשהוא אומר את דעתו בויכוח בבית האבלים אצל אום הודא. הודא, לעומתו, חלשה, חסרת בטחון, מופנמת, מלאת-מעצורים ועדינה במיוחד. מחד, יש באלכס צד רך שבא לידי ביטוי במוסיקה שלו; מאידך, יש בו משהו קשה השמור לשורדים מן הזן של המהגרים, בדומה לסבא אליאס. אולם, בין אלכס והודא יש גם כמה נקודות של דמיון המסבירות את ההתקשרות שלהם - שניהם יוצאי דופן; אלכס הוא עולה חדש בארץ שהוא לא מבין אותה והוא חייב ללכת למלחמה שהוא לא מבין את פשרה, כי הוא עצמו לא רואה את ההבדל בין יהודים וערבים ; גם הודא היא חריגה בסביבה שלה: היא נערה ערביה שלמדה בבית-ספר עברי, היא עובדת אצל יהודים למרות שהיא ערביה; כערביה היא שייכת למיעוט ערבי נוצרי.

תפקידן של הדמויות המשניות ברומן:
1. לשמש חלק מהמציאות החברתית בה פועלים שני הגיבורים הראשיים.
2. להאיר את דמותם של הדמויות המרכזיות ושל קבוצות אתניות בחברה באמצעות אנלוגיות.
סבא אליאס הוא דמות מיוחדת. יש ברומן פרק שלם המוקדש לסיפור חייו של סבא אליאס. סבא אליאס הוא בן למשפחת פלחים מכפר שליד הנילוס במצרים – הוא בא ממשפחה ענייה במיוחד. בעקבות מגפה הוא מאבד את כל בני משפחתו ולאחר תקופה קצרה מת גם אביו. בני המקום סברו שכל הקברים הם של בני המשפחה; אף אחד לא ידע שבאחד הקברים לא טמון בן אדם אלא פרה ולכן לא הבינו איך אליאס הוא בין החיים אם הוא אמור להיות מת כשאר בני משפחתו – זו הסיבה ביחד עם קומתו הגבוהה ועיניו הירוקות הרושפות שגרמה לו להיחשב למעין מכשף-אליל בקרב בני הכפר. הנער אליאס היה בעל כוח הישרדות בלתי רגיל, הוא שרד ועיבד את האדמות של בני משפחתו. הסובבים אותו האמינו שיש לאליאס כוח ניסתר עד כי אליאס עצמו החל מאמין בכך. בין האנשים שנזקקו לעזרתו היתה מונירה בת אציל שגרה בארמון. מונירה זו היתה חולה בעגבת בגלל שאביה ההולל קיים גם עמה יחסי מין בעל-כורחה. מונירה חסתה בצלו, הרתה לו, ילדה את בנה ומתה בלידה. אליאס הצעיר נאלץ לברוח על נפשו מפני בני משפחתה של מונירה שרצו לרצוח אותו ואת ילדו. הדרך שאליאס עשה ממצרים לישראל מעידה על כושר הישרדות בלתי רגיל – אליאס הצליח לחצות את הנילוס כשתינוקו הרך תלוי עליו ולהציל את שניהם. סבא אליאס הוא דמות שהחיים הקשים חישלו אותו ולכן הוא מתבונן בחיים מן הצד; הוא מפתח לעצמו פילוסופיית חיים סטואית של השלמה עם הגורל, בהיותו מתבונן מן הצד הוא שופט כל אדם בהתאם לתכונותיו כאדם ולא בהתאם להשתייכותו הדתית או הלאומית. סבא אליאס מרבה בחמלה ובהבנה כלפי כל אדם וכנגד הרשע והקיפוח הוא מתגונן באמצעות ההומור והעיסוק במה שחביב עליו במיוחד, למשל, עישון נרגילה. מכל הדמויות ברומן דמותו של סבא אליאס היא הדמות המשמעותית ביותר כמייצגת את הסובלנות לאחר שהוא עצמו היה משך זמן רב זר בארץ; הוא בא ממצרים וגם שם הוא היה שייך למיעוט הקופטי, הוא ערבי-נוצרי. אליאס, כערבי נוצרי, לא שונא מוסלמים ויהודים; הוא רגיל לסבל משחר נעוריו ובמובן מסויים הוא נוצרי גם במובן הקדום של המילה – הוא אוהב אדם , מסתפק במועט , צנוע במיוחד, ומעין פילוסוף עממי. עבור סבא אליאס אלוהים והגורל הם היינו-הך, לפיכך הוא מקבל את הגורל בהשלמה, הוא לא מאמין שהרצון של האדם יכול לשנות הרבה בסדרי העולם. אליאס לומד לקבל את החיים על הצד הטוב והרע שבהם ללא תלונות; במובן מסוים הוא האדם שמאפשר להבין את המסר המרכזי של הרומן: המלחמות, הכוחניות, הקונפליקטים בין העמים, העדות והמעמדות יוצרים מציאות סבוכה שבה האדם והערכים הבסיסיים שלו הולכים ומתמעטים.