מוחמד ייסד את הגרעין של האימפריה המוסלמית, באמצעות המרת דת, הן מרצון והן בכפיה, בתרגילים פוליטיים ויכולת אדמניסטרטיבית מעולה. בתחילת דרכו, בשנת 600 לספה""נ, היה מוחמד סוחר מכאי, אשר האמביציה להחזיר את דת אברהם ליושנה והאמונה באל אחד ובעולם הבא, בארץ שבה קיים פולתיאזם, וכמה קבוצות קטנות של יהודים ונוצרים, בערה כאש בעצמותיו, והוא חש ששליחות אלוהית בפיו.

מוחמד קיבץ סביבו קבוצה קטנה של מאמינים ותומכים. ככל שגברה השפעתו כן גבר החשש חששו מכוחו הגובר מצג מנהיגי העדה המכאית. החשש גרם לרדיפה אחרי מוסלמים, חסידי מוחמד, אשר כתוצאה ממנה נס מוחמד למדינה ושם קיבל מקלט. לתאריך הגירתו המפורסמת (הג'רה) בשנת 622 מתייחסים כאל התחלת הספירה המוסלמית. ממדינה פתח מוחמד בסדרה של מסעות צבאיים נגד מכה וגביריה עד שהצליח לכבוש אותה כליל, להרוס את כל האלילים שהיו בה ולהפכה למוקד הדתי החשוב של האסלאם מאז ועד ימינו.

עם מות מוחמד בשנת 632 נמשכה תנופת הכיבושים של המוסלמים בכל עוצמתה. ואכן תקופה זו הייתה לתקופה של ניצחונות צבאיים שבאו במהירות רבה בזה אחר זה. הערבים פשטו וכבשו את א""י וסוריה בשנת 636 ואת מסופוטמיה בשנת 637, מצריים נכבשה בשנת 639. כן כבשו המוסלמים את פרס, מערב תורכסתאן וחלקים מן הפנג'ב, את צפון אפריקה וספרד. וכך בפחות ממאה שנה היה חציו של העולם התרבותי, מספרד ועד לגבולות סין, בידי המוסלמים, מאוחד תחת כוח תרבותי חדש - האסלאם.

ראשית אמנות האסלאם - מיזוג של תרבויות

אמנות האסלאם אינה אמנות של ארץ מסוימת או של עם מסוים. היא אמנות של ציביליזציה שנוצרה מתוך צירוף של נסיבות היסטוריות: כיבוש העולם העתיק על ידי הערבים, איחוד של טריטוריה נרחבת תחת דגל האיסלאם ופלישה של עמים זרים לשטחים אלה. למן ההתחלה נקבע הכיוון של אמנות האיסלאם על ידי המבנים הפוליטיים שחרגו מעבר לגבולות הגיאוגרפיים והחברתיים. לכן דיון באמנות האסלאם, צריך להיערך לפי סדר השושלות השונות שעלו לשלטון ופיצלו את האימפריה המוסלמית.

אמנות האסלאם שאבה את השארתה משני מקורות עיקריים: מקור אחד היה המסורות האומנויות (פרה-אסלאמיות) אשר היו נפוצות בארצות הכבושות והמקור השני מסורות ערביות ותורכיות נומדיות. בתקופתו של מוחמד לא הייתה לערבים אמנות משל עצמם, שכן ערב שלפני האסלאם הייתה עקרה מבחינה אומנותית. עם כיבוש סוריה, מסופוטמיה, מצרים ואיראן הם ירשו את האמנות שרווחה בארצות הללו. ממקורות ספרותיים עולה כי הח'ליפים האומיים (שליטי השושלת הראשונה ששלטה באסלאם) השתמשו באמנים ובחומרים מקומיים בפרובינציות הכבושות לשם בניית עריהם החדשות לרבות הארמונות והמסגדים. כך למשל עובדי פסיפס סוריים וביזנטיים היו אלה אשר קישטו את המסגד בדמשק. אמנים מצריים עבדו בכיפת הסלע אשר בירושלים. בבנייתה של בגדד השתתפו אמנים שקובצו מסוריה, איראן, מוצול, כופה, ואסט, ובצרה.

סגנון אסלאמי מובהק ומגובש התפתח בהדרגה על בסיס שני מקורות השראה העיקריים: מחד המסורת האומנותית הקלאסית המאוחרת (נוצרית - ביזאנטית) ומאידך המסורת הפרסית סאסנית. במונומנטים אסלאמיים מוקדמים כמו פסיפסי כיפת הסלע, שנת 691, והמסגד הגדול בדמשק, מוצאים מוטיבים קישוטיים הן קלאסיים ביזאנטים והן פרסיים, זה לצד זה. אף בחפצי האמנות הזעירה, מן התקופה המוסלמית המוקדמת, משמשים הקישוטים השאולים משתי התרבויות השונות, בעת ובעונה אחת. הערבים שאלו מהתרבות הסאסנית צורות עיטור שרווחו בפרס. מצד אחד עיטורים ביזאנטיים וקופטיים שהיו מקובלים במצרים ובסוריה ובצפון אפריקה, ומצד שני ממגוון זה של צורות אומנותיות סגלו להם מוטיבים נבחרים ומזגו אותם לסגנון אסלאמי אחיד. שכן המוסלמים בררו בקפידה את אותם יסודות שנעמו לעינם ולצרכם והרכיבו אותם מחדש בצורה שהייתה מוסלמית טיפוסית מובהקת. נזכיר כמה דוגמאות: למשל המוטיב הפופולרי ביותר שאותו קיבלו מן הביזנטים היה הקישוט הקלאסי של דגם האקנתוס ושריג הגפן, אך המוסלמים סגננו את המוטיב הזה עד שהשיגו מתווה מופשט לגמרי. מוטיב זה של שריג הגפן הופיע במגוון אינסופי של תבניות וצורות. פעמים הוגש הגבעול, פעמים הודגש העלה תוך שהקו מתכופף בצורה גלית או מתפתלת. הקומבינציות הדקורטיביות של מקבץ צמחים ופרות שקיימים באמנות הקלאסית בצורה נטורליסטית, מופיעות באמנות האסלאמית כקישוט ובצורה המצביעה על העדר נטייה לחקות את הטבע - מה שכמובן גרם לאופי הבלתי נטורליסטי והמופשט של האמנות האסלאמית. דגמים גיאומטריים ופרחוניים ותשליבים מדויקים, שמופיעים על אריגים קופטיים מן המאות ה- 5 וה- 6 , הם אותות מבשרים לקישוט הגיאומטרי העתיד להופיע באמנות האסלאמית.

התקופה הסאסאנית , שהיא התקופה שקדמה לבוא המוסלמית , הייתה אחת מתקופות הזוהר באמנות האיראנית, ונוהלה מטעם בית המלכות, ועל כן הגיעו האמנויות הארכיטקטוניות לשיא השלמות, ולמוסלמים היו דגמים מעולים להתרשמות. מן האמנות הפרסית סאסנית , שרווחה בפרס ומסופוטמיה, ירשו את חיבתם לתיאורי חיות ועופות כמו גריפונים ודרקונים, ציפורים וטווסים, אריות, דישונים, צבאים, כלבי ציד ויצורים דמיוניים מורכבים, שלפעמים עברו את גבול התמהוני. מוטיבים מעולם הצומח, מוטיב הכנפיים, אשר באמנות הסאסנית סימלו מלכות, אף הוא נכנס ישירות לאמנות האסלאמית. האמנות הסאסנית, שהצטיינה בסגנון מופשט ובעיטור פסדו פרחוני, ואשר בו בולטת החזרה הריתמית והסימטרייה כעקרונות ראשיים מתקבלת לתוך אמנות האסלאם. יש כמעט המשכיות ורצף בהתפתחות האמנותית מהתקופה הסאסנית לאסלאם.

התפתחותו של סגנון העיטור האסלאמי הושפע רבות מן האומניות של הנומדים, התורכים והאיראנים ממזרח איראן וממרכז אסיה. טכניקות ועיטורים רבים וחדשים שולבו ומוזגו לתוך אמנות האסלאם (דגמים שלא היו מוכרים באמנות הסאסנית והנוצרית מזרחית).