יהודים ישבו בוורשה מן המאה ה-‎15. בשנת ‎1430 נרשמו בוורשה ‎120 תושבים יהודים. ערב מלחמת העולים השניה היו בה ‎375,000 יהודים, שהיוו ‎29.1% מכלל האוכלוסיה.

ביום כיפורים ‎12 באוקטובר ‎1940 נמסר ליהודים צו על הקמת גטו. הוקמה חומה, שאורכה היה כ-‎18 ק"מ וגובהה ‎3 מטרים. היא תחמה שטח שהיווה כ-‎2.4% משטח העיר, בו נדחסו ‎30% מאוכלוסייתה, סך הכל כ-‎138,000 יהודים.

לאחר מספר גירושים מן הגטו, החל החיסול הסופי ב-‎19 באפריל ‎1943 - ערב פסח תש"ג ואז גם פרץ המרד.

בעקבות הגירוש הראשון שהחל ב-‎22 ביולי ‎1942, החליטו נציגי תנועות השומר הצעיר, דרור ובני עקיבא, על הקמת אירגון יהודי לוחם - אי"ל (ז'אוב), בכינוס שנערך ב-‎28 ביולי ‎1942. בראש הארגון הועמד מרדכי אנילביץ'. במקביל לארגון זה פעל ארגון, שהוקם על ידי בית"ר - אצ"י: ארגון צבאי יהודי (ז'זאוו).

ההתנגדות החלה ב-‎19 בינואר ‎1943 בעת הגרוש השני.

קבוצות של לוחמים נלחמו בעזרת הנשק הדל שהיה בידיהן ופגעו בחיילים גרמנים. כתוצאה מכך הפסיקו הגרמנים את ה"אקציה", שלא לפי המתוכנן. ההתקוממות בינואר זכתה להערכה גם מצד המחתרת הפולנית וזו העבירה משלוח של נשק: ‎49 כלי יריה, ‎50 רימונים ו-‎4 ק"ג חמרי נפץ.

הארגון הלוחם (אי"ל - ז'אוב) חולק לעשרים ושתיים יחידות לוחמה ולכל לאחת יוחד תחום בגטו. על פי ההנחה היו בכלל יחידה ‎12 - 14 חברים בממוצע, כך שהארגון כולו מנה כ-‎300 לוחמים. רוב הלוחמים הגיעו מאירגוני הנוער ומהמפלגות של המחנה הציוני.

מפקדת האירגון היהודי הלוחם כללה (על פי הדו"ח של יצחק צוקרמן):

מרדכי אנילביץ (השומר הצעיר) - המפקד, מחלקת הארגון

יצחק צוקרמן (דרור-החלוץ) - סגן המפקד, חימוש

מארק אדלשטיין (אדלמן) (בונד) -ביון

יוחנן מורגנשטרן (פועלי ציון צ.ס.) - כספים

הרש ברלינסקי (פועלי ציון שמאל) - תכנון

מיכאל רוזנפלד (קומוניסטי)

במפקדה זו השתתפו נציגים של תנועות ומפלגות שונות בגטו, ציוניות ובלתי ציוניות. תנועת בית"ר לא השתתפה בארגון זה, אלא הקימה ארגון נפרד.

בהתקוממות לקחו חלק, גם קבוצות נוספות, שלא השתייכו לאירגונים ושנקראו "הפראיות".

החימוש היה דאגתם הגדולה ביותר של המורדים. לשם השגתו הם הקימו קרנות לרכישת נשק. כספים שנאספו מעשירי הגטו, מבתי המלאכה ומקופת היודנראט שימשו לרכישת נשק וחומרי נפץ בצד ה"ארי". בנוסף לכך, הוקמו בגטו בתי מלאכה לנשק, בהם יוצרו בקבוקי תבערה, רימונים ופצצות בעזרת חומרים כימיים, שהוברחו לתוך הגטו. יהודים שעבדו בייצור מדים לצבא הגרמני, הבריחו חליפות מדים מבתי המלאכה.

כמו כן היהודים הכינו מקומות מחבוא, בעיקר במרתפים ובעליות גג. בכמה מבתי המלאכה, שגבלו בצד ה"ארי" נחפרו מנהרות שהובילו לצד ה"ארי" והגטו כולו הפך למעין מבצר של בונקרים.

עליות הגג שימשו למעבר בין הרחובות והיוו דרכי קישור. דרכים אלה איפשרו תנועה ומעבר מהיר של היחידות הלוחמות מאתר לאתר.

האירגון הלוחם הצליח להשתלט על חיי הגטו וקידם את אירגונו וחימושו לקראת המרד.

הגרמנים החליטו לחסל את הגטו והפעולה החלה ב-‎19 באפריל ‎1943. ראש המשטרה והס"ס בוורשה, פון זאמרן-פראנקנאג עמד בראש ההתקפה הראשונה, ברחוב נאלבקי. לאחר שנתקל בהתנגדות מלווה בבקבוקי תבערה ורימונים, נאלץ לסגת. לאחר מכן עבר הפיקוד לידיו של גנרל יירגן שטרופ. הוא נוכח לדעת, שבהתקפות חזיתיות הוא אינו יכול לשבור את המרד והחליט להעלות את הגטו באש, כדי לגרום לחיסולו. מה-‎23 באפריל החל שטרופ להבעיר את רחובות הגטו. בשרפות אלה נהרסו כל מקומות המחבוא והבונקרים בהם הסתתרו היהודים.

כל אותה תקופה נמשכה האקציה ויהודים נשלחו למחנות עבודה ולמחנות השמדה. החל מה-‎12 במאי המשלוחים הועברו לטרבלינקה בלבד.

ההתנגשויות בגטו הבוער נמשכו עד ה-‎16 במאי, אז פוצצו הגרמנים, בפיקודו של שטרופ את בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקי. לאחר מכן הודיע שטרופ לממונים עליו "אין עוד רובע יהודי בוורשה".

אולם עדיין שרדו יהודים בחורבות הגטו ולכן הוחלט ליישר את שטח הגטו על ידי מילוי כל הבונקרים בעפר ופינוי כל החורבות. עבודות אלה לא הסתיימו משום שבאוגוסט ‎1944 פרץ המרד הפולני בוורשה.

בוורשה נותרו כ-‎20,000 יהודים בעלי תעודות מזוייפות, שחיו כ"ארים", או התחבאו בעזרת פולנים. שאר תושבי ורשה היהודים נהרגו בשריפות שבגטו, או נלקחו למחנות הריכוז ולמחנות ההשמדה.