כבר בסוף המאה התשע עשרה עמדו המדענים על הקשר שבין הלבלב לבין הסוכרת. הקשר הלך והתמקד לכיוון האזור שנקרא איי לנגרהנס שבקצה הלבלב. בין השנים 1910 - 1920 ניסה אוסקר מינקובסקי Oscar Minkowski ואחרים לגלות ולמצות את אותו מרכיב החומר המצוי בתאי לנגרהנס ואשר יש לו את ההשפעה על תסמיני הסוכרת. תוך כדי קריאת מאמר בנושא בשנת 1920, נחה על בנטינג ההשראה שהובילה למפנה בחיפושים. הוא הבין שמיצי העיכול שהלבלב מפריש הורסים כנראה את ההורמון הנוצר ע"י איי לנגרהנס לפני שניתן לבודד אותם. לו רק יוכל להפסיק את פעולת הפרשת המיצים של הלבלב מבלי לפגוע בתקינותם של תאי לנגרהנס, כי אז יוכל למצוא את החומר המבוקש. (אם איני טועה, לכן הבין ד"ר בנטינג שיש להפריד את איי לנגרהנס מהלבלב ולמצות אותם בנפרד). בנטינג הציג רעיון זה לפני פרופסור מקלאוד, שמלכתחילה לעג לו. אלא שבנטינג הציק למקלאוד וזה האחרון התרצה לבסוף להשאיר לד"ר בנטינג את חדרי המעבדה ובתוכם עשרה כלבי מחקר, שהרי ממילא פרופסור מקלאוד היה לפני חופשה שנתית בסקוטלנד מולדתו, כך שהקרבן מצידו לא היה כבד מידי.

ההמשך שייך לפנתיאון הממציאים ששינו את פני הסוכרת. בחודש מאי 1921 פרש הפרופסור מקלאוד לחופש, וד"ר בנטינג בעזרתו של האסיסטנט בסט Best(שגם הוא נודב לניסוי עם עוד אסיסטנט, ובהגרלה ביניהם הפסיד בסט ולכן היא זה הוא שיועד להתחיל ראשון ולאח"כ יוחלף ע"י בן זוגו. שמעתם על המנצח בהתערבות ?) החלו בניסוייהם והצליחו להפיק כבר בחודש אוגוסט 1921 את הנסיוב הראשון שבודד מהלבלב ולאחר שהוזרק לכלביים סוכרתיים הוריד את רמת הסוכר בדמם. בימים ההם, כמו היום, לא היה בנמצא שום אמצעי המסוגל להוריד סתם כך את רמת הסוכר בדם בכפוף לפעילות מסוימת, רפואית או אחרת, וחולי הסוכרת היו באופן מתמיד ברמות סוכר גבוהות מאד ולמעשה הלכו והצטמקו אל התשישות, הרזון ואל מותם.

פרופסור מקלאוד היה עדיין ספקני לגבי התוצאות גם לאחר ששב מחופשתו. הוא דרש מהם לחזור על הניסוי עוד פעמים אחדות, והפעם הוא נוכח שהתוצאות היו זהות למרות שהאינסולין שהופק לא היה אחיד בריכוזו ובניקיונו. מקלאוד הקצה לצוות את הכימאי ברטרם ג'ימס קוליפ James Collip כדי שיסייע במלאכת טיהור האינסולין. בתוך ששה שבועות היה הצוות מוכן לנסות את הנסיוב החדש על חולה של ממש - ילד בן 14 שגסס מחולשת הסוכרת. הנסיוב החדש הוריד מיידית את רמת הסוכר בדם וניקה גם את סימני הסוכר מהשתן, והתחולל שיפור דרמטי במצבו של הילד. בנטינג ובסט פרסמו לראשונה את דבר ההמצאה רק חודש מאוחר יותר, בפברואר 1922. שנה לאח"כ, בשנת 1923 הוענק פרס נובל לרפואה לד"ר בנטינג ופרופסור מקלאוד והם חלקו בו יחדיו. בסט שעזר בפועל בניסויים נותר ללא הכרה רשמית בהמצאה, למרות שהוא מוזכר יחד עם בנטינג כממציא האינסולין, ושמו של פרופסור מקלאוד נותק לאט ובבטחה מהאינסולין אל השכחה.

באופן מפתיע ואירוני הרעיון המנצח של בנטינג לא היה נכון לחלוטין. בשלב מאוחר יותר מצאו

הוא ובסט שניתן להפיק בהצלחה את האינסולין גם מלבלב שלם. ההשראה שהובילה אותו להפיק אינסולין מחלק הלבלב המכיל את איי לנגרהנס לא היתה נכון אם כך. קיימת הסברה שהסיבה לחוסר ההצלחה להפיק את האינסולין בעת ההיא נעוצה בעובדה שבידי החוקרים של ראשית המאה לא עמדו טכנולוגיות מתקדמות של מדידת הסוכר בדם ובשתן שהיו חסרים להם מאד כדי לאבחן את האינסולין והשפעתו. מצב לא מוגדר זה הוביל אותם למסקנות מוטעות ולהתעקשות על דרך שהסתיימה במבוי סתום במאמציהם למצות את האינסולין מהלבלב.

*-*

בשנת 1920, ביקר הרופא הקנדי פרדריק בנטינג Fredrick Banting , מי שהיה מנתח צבאי במלחמת העולם הראשונה, באוניברסיטת טורונטו כדי לפגוש את הממונה החדש על המחלקה לפיסיולוגיה הפרופסור ג'ון מקלאוד John Macleod. מקלאוד חקר את מטבוליזם הסוכר ואת מחלת הסוכרת, ולמנתח הצבאי שקטע גפיים רבות בעבר היה רעיון חדש כדי למצוא לא רק את הגורם אלא גם את המזור למה שנקרא אז "מחלת הסוכר".

כבר בסוף המאה התשע עשרה עמדו המדענים על הקשר שבין הלבלב לבין הסוכרת. הקשר הלך והתמקד לכיוון האזור שנקרא איי לנגרהנס שבקצה הלבלב. בין השנים 1910 - 1920 ניסה אוסקר מינקובסקי Oscar Minkowski ואחרים לגלות ולמצות את אותו מרכיב החומר המצוי בתאי לנגרהנס ואשר יש לו את ההשפעה על תסמיני הסוכרת. תוך כדי קריאת מאמר בנושא בשנת 1920, נחה על בנטינג ההשראה שהובילה למפנה בחיפושים. הוא הבין שמיצי העיכול שהלבלב מפריש הורסים כנראה את ההורמון הנוצר ע"י איי לנגרהנס לפני שניתן לבודד אותם. לו רק יוכל להפסיק את פעולת הפרשת המיצים של הלבלב מבלי לפגוע בתקינותם של תאי לנגרהנס, כי אז יוכל למצוא את החומר המבוקש. (אם איני טועה, לכן הבין ד"ר בנטינג שיש להפריד את איי לנגרהנס מהלבלב ולמצות אותם בנפרד). בנטינג הציג רעיון זה לפני פרופסור מקלאוד, שמלכתחילה לעג לו. אלא שבנטינג הציק למקלאוד וזה האחרון התרצה לבסוף להשאיר לד"ר בנטינג את חדרי המעבדה ובתוכם עשרה כלבי מחקר, שהרי ממילא פרופסור מקלאוד היה לפני חופשה שנתית בסקוטלנד מולדתו, כך שהקרבן מצידו לא היה כבד מידי. ההמשך שייך לפנתיאון הממציאים ששינו את פני הסוכרת. בחודש מאי 1921 פרש הפרופסור מקלאוד לחופש, וד"ר בנטינג בעזרתו של האסיסטנט בסט Best(שגם הוא נודב לניסוי עם עוד אסיסטנט, ובהגרלה ביניהם הפסיד בסט ולכן היא זה הוא שיועד להתחיל ראשון ולאח"כ יוחלף ע"י בן זוגו. שמעתם על המנצח בהתערבות ?) החלו בניסוייהם והצליחו להפיק כבר בחודש אוגוסט 1921 את הנסיוב הראשון שבודד מהלבלב ולאחר שהוזרק לכלביים סוכרתיים הוריד את רמת הסוכר בדמם. בימים ההם, כמו היום, לא היה בנמצא שום אמצעי המסוגל להוריד סתם כך את רמת הסוכר בדם בכפוף לפעילות מסוימת, רפואית או אחרת, וחולי הסוכרת היו באופן מתמיד ברמות סוכר גבוהות מאד ולמעשה הלכו והצטמקו אל התשישות, הרזון ואל מותם. פרופסור מקלאוד היה עדיין ספקני לגבי התוצאות גם לאחר ששב מחופשתו. הוא דרש מהם לחזור על הניסוי עוד פעמים אחדות, והפעם הוא נוכח שהתוצאות היו זהות למרות שהאינסולין שהופק לא היה אחיד בריכוזו ובניקיונו. מקלאוד הקצה לצוות את הכימאי ברטרם ג'ימס קוליפ James Collip כדי שיסייע במלאכת טיהור האינסולין. בתוך ששה שבועות היה הצוות מוכן לנסות את הנסיוב החדש על חולה של ממש - ילד בן 14 שגסס מחולשת הסוכרת. הנסיוב החדש הוריד מיידית את רמת הסוכר בדם וניקה גם את סימני הסוכר מהשתן, והתחולל שיפור דרמטי במצבו של הילד. בנטינג ובסט פרסמו לראשונה את דבר ההמצאה רק חודש מאוחר יותר, בפברואר 1922. שנה לאח"כ, בשנת 1923 הוענק פרס נובל לרפואה לד"ר בנטינג ופרופסור מקלאוד והם חלקו בו יחדיו. בסט שעזר בפועל בניסויים נותר ללא הכרה רשמית בהמצאה, למרות שהוא מוזכר יחד עם בנטינג כממציא האינסולין, ושמו של פרופסור מקלאוד נותק לאט ובבטחה מהאינסולין אל השכחה. באופן מפתיע ואירוני הרעיון המנצח של בנטינג לא היה נכון לחלוטין. בשלב מאוחר יותר מצאו הוא ובסט שניתן להפיק בהצלחה את האינסולין גם מלבלב שלם. ההשראה שהובילה אותו להפיק אינסולין מחלק הלבלב המכיל את איי לנגרהנס לא היתה נכון אם כך. קיימת הסברה שהסיבה לחוסר ההצלחה להפיק את האינסולין בעת ההיא נעוצה בעובדה שבידי החוקרים של ראשית המאה לא עמדו טכנולוגיות מתקדמות של מדידת הסוכר בדם ובשתן שהיו חסרים להם מאד כדי לאבחן את האינסולין והשפעתו. מצב לא מוגדר זה הוביל אותם למסקנות מוטעות ולהתעקשות על דרך שהסתיימה במבוי סתום במאמציהם למצות את האינסולין מהלבלב. כך היו פני הדברים עד לטעותו המבורכת של ד"ר בנטינג.