משורר והוגה דעות, נולד בטודילה שבספרד לפני שנת 1075. בצעירותו נדד בין מרכזי החכמה של יהדות ארצו וקיבל השכלה יהודית וכללית רחבה. בשנת 1140 יצא לארץ-ישראל, הגיע למצרים ונפטר שם, כנראה, בשנת 1141 בלי להשלים את מסעו. חיבורו העיוני, שנכתב ערבית, הוא "ספר ההוכחה והראייה להגנת הדת המושפלת". בתרגומו העברי נודע בכינוי "הכוזרי" על שם מלך כוזר, שסיפור גיורו לאחר שיחותיו עם פילוסוף, נוצרי, מוסלמי והודי, מהווה מסגרת לדיאלוג הבונה את הספר. אין זו יצירה פילוסופית שיטתית. כוונת המחבר היא אפולוגטית וסגנונו עממי. הוא בא להגן על אמונת ישראל מפני התקפות הקראות, הנצרות והאיסלם ומפני האריסטוטליות. אבל על אף ריבוי הסוגיות הנדונות מבוססת הגותו על כמה הנחות מנומקות המצטרפות למשנה מגובשת ומקורית שהשפעתה היתה רבה בימי הביניים, ואף זכתה למעמד מיוחד בהגות היהודית של העת החדשה.

יסוד משנת ריה"ל הוא הנחת עדיפות הניסיון על המוסק בהיקש. אומנם אין הוא שולל את דרך הפילוספים ללמוד מן הנתון על תנאיו. בהעדר ניסיון מלא זוהי הדרך היחידה להכרת האמת ומכאן הערכתו לשיטת אריסטו שהיא בעיניו ההישג המושלם ביותר של השכל האנושי. אבל על סמך שיטה זו גופה, המבוססת על הניסיון החושני, הוא טוען כי אין ההיקש ודאי כניסיון. בניגוד לפילוסוף, הנביא הוא בעל ניסיון על-חושני ועל כן כל היסק הסותר את דבריו הוא נעדר תוקף. הווה אומר: בניגוד להשקפה האריסטוטלית המגדירה את הנביא כפילוסוף בעל כוח מדמה המקנה לו סגולת מנהיגות, רואה ריה"ל בנביא יצור בעל תכונות על-אנושיות. כשם שהאדם נבדל מהותית מבעלי-החיים בשכלו, כך נבדל הנביא מבני-האדם בכשרון הנוכחות לפני עצמים רוחניים, ועל הבדלה מהותית זו בין נביא לבני-אדם רגילים בונה ריה"ל גם את משנתו על ייחודם של עם ישראל, ארץ-ישראל והלשון העברית, שרק בהם או בעבורם תיתכן הנבואה.

כשם שהדיון בפיסיקה תלוי בניסיון החושני, כך שדיון בשאלות הדת תלוי בניסיון העל-חושני של הנבואה. גם הכוזרי נזקק לשאלות אלה רק אחר שפקדהו חלום, שהוא מדרגה קודמת לנבואה, ואילו החכם היהודי אינו פותח דבריו, כקודמיו, בהוכחת מציאות האל מן הבריאה, אלא בהתגלות לאבות ובמעמד הר-סיני שיתרונו על כל התגלות לפניו ואחריו בתוקפו האוניברסלי: שישים רבות איש זכו יחד לנבואה ונתאמת להם, מה שאין השכל יכול להשיג, כי האל מדבר אל בני-האדם, מצווה אותם, ואלו הן מצוותיו. בנקודה זו מתגלה גם המגמה האוניברסלית של משנה זו שהיא לכאורה לאומית קיצונית. באמצעות עם ישראל מכוון מעמד הר-סיני לאנושות כולה על הנחה זו מבוססת השקפתו ההיסטורית של ריה"ל, ולפיה הולכת הבריאה ונשלמת בהיסטוריה עם התפשטות האמונה האמיתית בקרב כל בני-האדם, כל אומה על פי מדרגתה. בתהליך זה מסביר ריה"ל גם את סבלותיו של עם ישראל בגלות. בניגוד לכל העמים שהצלחותיהם וכישלונותיהם תלויים בגורמים הטבעיים, עם ישראל מצליח ונכשל על פי רצון האל המכוון לתכלית שתתגלה באחרית הימים. סבלותיו בגלות הם בחינת קידוש - ה' ברבים ועל כן דווקא בהם ניכרת סגולתו.

על אחד-פעמיות של מעמר הר-סיני, על סגולת-ישראל ועל ייחוד קורותיו מבסס ריה"ל את ויכוחו כנגד הנצרות והאיסלם. מאחר שאין ההיקש בר-תוקף לגבי ההתגלות אין הוא מנסה להוכיח את שקרות אמונותיהם. דיו שהוא מצביע על תלותן במסורת היהודית, לפי שאין למעמד ההתגלות המייחד אותן תוקף אוניברסלי. כל שאמת בהן בא ממסורת ישראל ומאומת על-ידיה, כל שמייחד אותן אין לו אימות לא שכלי ולא ניסיוני. על כן הן בחינת חיקויים מסולפים של המקור.

בוויכוח נגד הקראות, שהעמידה את פירוש המקרא על השכל ודחתה את מסורת התורה שבעל פה, נסמך ריה"ל על אותן הנחות : כשם שהתורה אינה בהישג השכל אף הבנתה וסיגולה לצורכי הזמן אי-אפשר שיתלו בשכל הבלתי נעזר. התורה שבעל-פה היא פירוש אוטוריטטיבי לתורה שבכתב, שכן מקורה בהתגלות. כל ניסיון להמירה במסקנות שכליות כמוהו כזיוף המקור הנבואי.

אולם העדפת הניסיון במשנהו של ריה"ל אינה רק צורך אימות התורה. ריה"ל שולל גם את ההשקפה האריסטוטלית המזהה את עבודת - האל עם השגתו במחשבה. לדעתו עבודת-אלוהים היא עשיית מצוותיו, ותכליתן לא הידיעה כי אם היענות האישיות כולה לנוכחות האל. הנביא אינו שלוח, איפוא, להורות דעת, ולא בהשקפותיה תועדף דת אחת על זולתה, אלא הוא שלוח להורות לבני-אדם אלו הם המעשים המקרבים את האדם אל אלוהיו. משמע-עדיפות היהדות על הנצרות, האיסלם, הקראות ו"דת הפילוסופים", ניכרת במצוותיה המעשיות שדווקא הן ולא אחרות מעוררות את חווית-הנוכחות. בכך נסגר המעגל: יסודה של הדת בניסיון של ההתגלות ןניסיון זה הוא גם תכליתה.

*-*

תולדות חיים

רבי יהודה הלוי (ריה"ל) נולד בעיר טודלה שבספרד למשפחה עשירה ומשכילה, וזכה לחינוך מקיף גם בתחום היהדות וגם בתחום ההשכלה הכללית-הערבית.
שנות ילדותו היו שנים של שלווה ליהודים באזור מגוריו. אבל בהיותו בן עשרים פלשו המוסלמים לספרד, והחלו מלחמות בינם לבין הנוצרים. רבי יהודה הלוי נאלץ לנדוד מאזור לאזור כדי להימלט הן מסכנת המוסלמים הן מגזירות הנוצרים. יהודה הלוי היה משורר ופילוסוף שכתב את ספר הכוזרי. לפרנסתו עסק במסחר וברפואה. בשנת 1140 החליט רבי יהודה הלוי לעזוב את ספרד ולעלות לארץ ישראל. אבל הוא הגיע רק עד מצרים – ושם כנראה נפטר.

רבי יהודה הלוי נודע כגדול המשוררים העבריים בימי הביניים. כיום מצויים בידינו 750 שירים מפרי עטו, ובהם שירי קודש - פיוטים לשבת ולחגים - וכן שירי חול רבים: שירי חתונה ויין, שירי שבח וידידות, שירי ציון ועוד.

ספר הכוזרי - סיפורו של מלך הכוזרים

בספרד של המאה ה- 12 כתב רבי יהודה הלוי (בערבית) את ספרו הפילוסופי - ספר הכוזרי:
"ספר תשובות לטענות נגד הדת המושפלת ". באותם ימים התנהלה בספרד מלחמה בין המוסלמים לנוצרים. והיהודים סבלו לסירוגין או מרדיפות המוסלמים או מגזירות הנוצרים. במציאות כזאת התגברה הרגשת הנחיתות והגלות של יהודה הלוי, ובספרו ניסה להסביר את מצבם המושפל של היהודים ולהגן על הדת היהודית.

ספר הכוזרי פותח בסיפור על מלך הכוזרים, שהיה אדוק בדתו. והנה קרה שבחלום הלילה, פעם אחר פעם, נגלה לו מלאך ואמר לו: "כוונתך רצויה לאלוהים אך מעשך אינו רצוי."
כדי לדעת מהו המעשה הרצוי החליט המלך לפנות לחכמי הדתות השונות. הוא הזמין אליו תחילה את הפילוסוף, שיסביר לו את תורת הפילוסופיה. אחריו הזמין חכם נוצרי, שיסביר לו את עיקרי הנצרות. אחר-כך הזמין את החכם היהודי – את "החבר".
בסופו של דבר השתכנע מלך הכוזרים שהדת היהודית היא הדת האמיתית והחליט להתייהד, להתגייר. וכך עשו גם רבים מבני עמו.

משה אבן עזרא

משה אבן עזרא (רמב"ע; 1055?-1035/40), משורר, פילוסוף ובלשן יהודי; מגדולי המשוררים בתור הזהב בספרד.

כונה "הסלח", על שום הסליחות שחיבר. בן לאחת המשפחות המיוחסות בגרנדה. בנעוריו למד אצל יצחק אבן גיאת, ראש ישיבת לוסנה. סביב אבן עזרא התרכז חוג של משכילים ומשוררים צעירים, בהם יהודה הלוי, והוא קשר קשרים גם עם משכילים לא-יהודים. מיצירותיו המוקדמות: "ספר הענק" - אוסף "צימודים" (שירים שבתיהם מסתיימים במלים שצלילן זהה אך הוראתן שונה).

כשכבשו המוראביטים את גרנדה (1090) נמלטה ממנה משפחתו, אך הוא נאלץ להישאר בה. לאחר סבל ותלאות עלה בידו לעזוב את עירו החרבה ולעבור לספרד הנוצרית. עד יום מותו, בהגיעו לזיקנה מופלגת, חי חיים מלאי צער ואכזבות, אכול געגועים לילדיו שעזבוהו ולעגו לו. חי בספרד הנוצרית עד יומו האחרון, ושם חיבר רבים משיריו.