השיר "ראי אדמה" נכתב בשנת 1938, כלומר בימי מאורעות 36-39, המרד הערבי הגדול. השיר הוא שיר קינה על האנשים הצעירים אשר מצאו את מותם באותה תקופה. שני הבתים הראשונים הם מטאפורה, אשר מתארת את הבזבוז: במקום לטמון באדמה זרעים (משום שתפקידה של האדמה הוא להוות עבורם בית גידול), טומנים בה את הפרחים הטובים ביותר, פרחים שנקטפו לפני שהצליחו לצמוח ולפרוח.

שני הבתים האחרונים מסבירים את המטאפורה: אין מדובר בפרחים , אלא בנערים הטובים ביותר, שעדיין לא הספיקו לחיות. השיר מסתיים בברכה, שהקורבן שהקריבו לא היה לשווא, ושהעם כולו יצא נשכר מן הקורבן הזה. כפי שמן האדמה צומחים הצמחים, כך יצמחו ממנה כוח והוד לעם היושב בה.

תוכן השיר

בית א'
הבית פותח בפזמון החוזר "ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד". עדיין אין הבהרה במה מתבטא הבזבוז. האדמה היתה עד עכשיו חיק, מלון ברכה, בית, אשר בו טמנו את הזרעים השונים של החיטה, השעורה, שיבולת השועל והכוסמת. אך כעת "לא עוד". האדמה לא תמלא עוד את ייעודה כבית גידול לאותם זרעים.

בית ב'
בית זה אף הוא פותח בפזמון, ומפרט במה מתבטא הבזבוז, מה הוא התפקיד החדש של האדמה. במקום לטמון בה זרעים, טומנים בה "פרחי פרחים", כלומר הפרחים הטובים ביותר, אלו הם פרחים צעירים, שעדיין לא הספיקו לנבוט. הדובר משתמש במספר מטאפורות , המדגישות את העובדה, שהפרחים היו כה צעירים. הביטויים מציינים תהליך שלא הושלם, שנקטע בפתאומיות.

"אשר נשקתם השמש מנשיקתה ראשונה"
"קטורת כוסו נכונה" - הריח הטוב, הנמצא בעלי הכותרת של הפרח נכון לקלוט את החרקים, שיריחו אותו וישתו מן הצוף שלו.
"ועד שידעו צהרים" – הפרחים נקטפו מוקדם, לפני שהתפתחו.
"ובטרם רוו טל של בוקר" – לפני שהספיקו לשתות את טל הבוקר – מצביע על כל, שהפרחים נקטפו בשלב מוקדם ביותר.
"בחלומות אור נבטם" – הפרחים נקטפו עוד בזמן שנבטו, בזמן שחלמו את חלומותיהם.

בית ג'
בית זה מסביר, בעצם את הבית השני. אותם פרחי פרחים מובחרים, אשר נקטפו בטרם פרחו, הם "הטובים בבנינו". הם כל כך צעירים, עד כי החלאה, הזוהמה, הקיימת בעולם טרם דבקה בהם. הם טהורים ונקיי כפיים. כמו הפרחים שנקטפו בפתאומיות, כך נקטפו חייהם, והם מתו טרם זמנם.

המשורר מדמה את חייהם לאריגה, אשר מורכבת מחוטטי שתי ומחוטי ערב. חוטי השתי מהווים את הבסיס לאריגה, את השלב הראשוני בלבד. עיקר האריגה נעשית באמצעותם של חוטי בערב. חוטי השתי הם החלומות, חוטי הערב הם ההגשמה של אותם חלומות. אך אותם צעירים הספיקו רק לחלום. ממלאכת אריגת החיים שלהם נותרו רק חוטי השתי. הם לא הגשימו את חלומותיהם, הם מתו לפני כן. לכן "ארג יומם עודו שתי" – הם לא הספיקו להשחיל את חוטי הערב בתוך חוטי השתי.

קיימת הקבלה בין בית ב' לבין בית ג': פרחי הפרחים = הטובים בבנינו, חלומותיהם של הצמחים = חלומותיהם ותקוותיהם של הבנים, יופיים של הפרחים = טוהרם של הבנים. כל הביטויים בבית ב' אשר מציינים את העובדה, שהפרחים נקטפו באיבם, נקטפו בטרם הספיקו לפרוח, מציינים בעצם,גם את מותם הפתאומי של "הטובים בבנינו. הדובר מסכם את הבית השלישי בפניה לאדמה: "אין לנו טובים מכל אלה, את הראית? ואיפה?

בית ד'
הבית מהווה ברכה הן למתים והן לחיים. כשטומנים באדמה זרעים, מברכים אותה בכך, שתצמיח מהם תבואה רבה ועשירה. כך גם המשורר מברך את האדמה אשר בה נטמנו פרחי הפרחים, טובי הבנים. הוא מברך אותה שתצמיח מהם כוח ועוצמה, אשר יוקדשו לעם היושב במולדת. אותם הבנים שנפלו מהווים כופר, תשלום עבור חייהם של הנשארים. המשורר מביע תקווה, שהקרבן לא יהיה לשווא, (כלומר שלא יהיה בזבוז), אלא שהקרבן שהוקרב, שנטמן באדמה, יתן לנשארים "מאה שערים הוד וכוח" – יתן להם את הגאווה ואת הכוח הנפשי להמשיך ולחיות במולדתם, להמשיך ולהתמודד.

לסיכום
השיר הוא שיר קינה על האנשים הצעירים, שמתו בטרם עת ולא הספיקו לחיות ולהגשים את שאיפותיהם. הבזבוז המתואר בשיר הוא בשינוי הייעוד של האדמה מבית גידול לזרעים - לבית הקברות של אותם צעירים שנהרגו. השיר מסתיים ככרכה, שקורבנם אינו קרבן שווא, אלא קרבן שייתן כוח לנותרים להמשיך ולחיות במולדת.

דרכי העיצוב בשיר
המטאפורה המרכזית – אשר עורכת אנלוגיה בין הבחורים הצעירים שמצאו את מותם לבין פרחי הפרחים, שנטמנו באדמה. מטאפורות נוספות, הקשורות למטאפורה הזאת הם כל אותם ביטויים, אשר מציינים את העובדה, שהפרחים נקטפו צעירים מאד, וכן המטאפורה המתארת את חייהם של האנשים הצעירים שמתו כאריגה, שהספיקו רק להתקין את חוטי השתי שלה.
חזרות – חזרות על הפזמון "ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד." פזמון זה פותח את השיר וחותם אותו, מעניק לשיר מבנה מעגלי. הפזמון בפתיחת השיר איננו די ברור. לאחר שהדובר הסביר את עצמו, הוא חוזר על דבריו בסיום.
חזרות נוספות על מילים בבית ב' ובבית ג' כדי להראות את האנלוגיה בין "פרחי הפרחים" לבין "הטובים בבנינו".

3. ארמז מקראי – הביטוי "ראי , אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד" מזכיר את ביטוי הקינה במגילת איכה – "ראה ה' והביטה, כי הייתי זוללה". גם במגילת איכה וגם בשירנו

מובע הכאב התהומי ע"י אירוניה. הבזבוז של הקורבנות, שאיננו אלא הכרח וכפייה, מבטא את גודל האסון.