עיוורון צבעים זה ניכר גם ביחסו של הרצל למה שכונתה כעבור זמן "הבעיה הערבית". הסופר האנגלי יהודי ישראל זנגוויל, מחסידיו הראשונים של הרצל, הוא שטבע את הסיסמה "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", סיסמה זו שיקפה את יחסו של הרצל לתושביה הערביים של ארץ ישראל. כשהרצל כתב את "מדינת היהודים" הוא ידע מעט מאוד על המצב בארץ. הוא האמין כי יוכל לקבל מהשלטון התורכי "צ'ארטר", זכיון, שיעניק ליהודים את הזכות להתיישב בארץ-ישראל תחת ממשל אוטונומי מיוחד. הוא ראה באוכלוסיה הערבית של הארץ בעיה קטנה וחסרת חשיבות שניתנת לפתרון קל יחסית על-ידי מתן פיצוי כספי ויישוב מחדש. יחס זה היה אופייני לזמנו, עידן העליונות האירופית והקולוניאליזם. יחסית לנורמות המקובלות באירופה באותו זמן, גילה הרצל רגישות מוסרית והתחשבות ב"ילידים". אולם במבט לאחור, היה זה עיוורון צבעים מדהים: כאשר הוא ביקר בארץ בשנת 1898 ונפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני, הוא הקדיש ביומנו תיאור מפורט לפגישה זו, שנערכה בדרך מיפו לירושלים, ליד מקוה-ישראל, אבל הוא לא הזכיר כלל את הפרדסים הערבים שפירסמו את שם המותג "תפוזי יפו" בעולם, ואף לא את הכפרים הערביים שמן הסתם עבר בדרכו.

"מלחמת השפות" - המאבק על ההוראה בשפה העברית

בשנת 1893 קבל לידיו הועד הפועל של "חיבת ציון" את האחריות לשיקומו ולהפעלתו של בית הספר ביפו, ששעריו עמדו להיסגר. מאותה עת התנועה הלאומית היהודית הייתה מעורבת בתחום התרבות והחינוך בא"י.

עם פתיחת בית הספר ביפו בידי "חיבת ציון", עוצבה לראשונה תפיסה אלטרנטיבית למרכיבי הזהות היהודית. בית הספר חינך לתפיסה שיהודי אינו דווקא זה המקיים את ההלכה, אלא זה המזדהה עם הלאומיות ונותן לכך ביטוי בעליה לארץ ישראל ושימוש בשפה העברית. לתפיסה חינוכית זו קמו מתנגדים רבים, במיוחד בחוגי האורתודוכסיה של "הישוב הישן". אולם למרות ההתנגדות העזה, הוקמו אט אט מוסדות חינוך, אשר העניקו לתלמידיהם השכלה ברוח לאומית. למגמה זו סייעו שלוש התפתחויות:
א. בשנת 1903 הוקמה הסתדרות המורים. הסתדרות זו הייתה בין הגורמים לארגונה של מערכת חינוך כללית על בסיס לאומי חילוני .
ב. חלק ניכר מבני "העלייה השנייה" תמך אף הוא בלימוד ובחינוך ברוח לאומית. ביוזמת כמה מהם הוקמו בתי ספר ביפו ובירושלים, שלימדו ברוח לאומית. רמתם הגבוהה של בתי ספר אלה עשתה אותם מוקדי משיכה וריכוז לתלמידים, שהפיצו את הרוח הלאומית.
ג. השפה העברית הפכה בהדרגה לשפת ההוראה העיקרית.

המגמות הלאומיות החינוך העברי בארץ כבשו את מקומן לאחר מאבקים קשים, שניהלו חברי התנועה הציונית בארץ. השפה העברית , שלימודה סימל בעיני "חובבי ציון" והחלוצים של "עליה שנייה" את ההתחדשות הלאומית, הייתה בשנת 1904 שפת הוראה רק בשישה מתוך 29 בתי ספר מאורגנים. אולם בהדרגה חדרה העברית והייתה לשפת ההוראה הראשית. כאשר, בשנת 1911, ביקר הוגה הדעות והפובליציסט אחד העם בישראל, כבר רשאי היה לקבוע שהלשון העברית יצאה מגדר אידיאל גרידא והפכה לתופעה טבעית.

"מלחמת השפות", שפרצה בשנת 1913 בין אנשי התנועה הציונית, שצידדו בעברית כשפת ההוראה במוסד הטכני הגבוה (טכניון) בחיפה לבין מנהלי "עזרה," אשר התעקשו שההוראה תהיה בשפות זרות שונות, הייתה שיאו של תהליך תחיית העברית והנהגתה כשפת לימוד כחלק בלתי נפרד מהתחייה הלאומית-יהודית ושיבת העם לארצו. המחלוקת פשטה בישוב כולו. על פי הנחית הסתדרת המורים פרצה שביתה במוסדות "עזרה" ונערכו אסיפות מחאה, שעוררו הד רב גם בחו"ל. מחנה המורים במוסדות "עזרה" התפלג. אחדים מן המורים עברו לבתי ספר אחרים, ואחרים הקימו בתי ספר חדשים, בהם שפת ההוראה הייתה עברית. האבק על שפת ההוראה חרג ממשמעותו החינוכית ולבש משמעות לאומית. ערב מלחמת העולם הראשונה העברית הייתה השפה השלטת בהורה בכל מוסדות החינוך. הנהגת העברית כשפת הלימוד בארץ הייתה סמל נוסף להתחדשות הלאומית-יהודית.

קפיטולציות

העות'מאנים שלטו בארץ-ישראל כמעט ברציפות במשך 400 שנים (מ- 1517 עד 1917). ההפסקה היחידה בשלטון היתה בשנים (1832-1840), כאשר מוחמד עלי, ששלט מטעם השולטן במצרים, מרד בו בתמיכת הצרפתים. מוחמד עלי כבש את ארץ-ישראל וסוריה והתקדם לעבר הבירה קושטא. בעזרת בריטניה ורוסיה החזירו לעצמם העות'מאנים את השלטון, ובתמורה לסיוע נאלצו לחתום על הקפיטולציות, אשר פגעו בריבונותם, שלפיהן נתינים זרים באימפריה העות'מאנית נהנים מהזכות להישפט על-ידי הקונסולים של מדינתם ולא בפני המערכת השיפוטית המקומית, העות'מאנית.

התנאי הבסיסי לקיומו של כל משטר תקין שחובתם של פקידי הרשות לשרת את האוכלוסייה ללא תשלום - לא התקיים. ללא מתן "בקשיש" לא ניתן היה להשיג דבר. דאגתם העיקרית של השליטים היה לגבות מיסים, והם לא נתנו את דעתם לפיתוחה הכלכלי של הארץ, לשיפור תנאי התברואה, או התחבורה. אפילו הגנה מפני שודדי דרכים לא הצליחו לספק. רק בהשפעת החדירה האירופית לאזור באמצע המאה ה- 19 חלו שינויים הדרגתיים בתחומים שונים: מיסיונים התחרו ביניהם על הקמת בתי-חולים, בתי-ספר ומוסדות פילנטרופיים; נסללו דרכים, הונחה מסילת ברזל מיפו לירושלים וחל שיפור בביטחון בדרכים; המעצמות הפעילו שירותי דואר. הדואר האוסטרי נחשב לאמין ולמהיר ביותר בארץ-ישראל.

השומר

בשנות העלייה הראשונה התבלט בין העולים זרם של צעירים, שדגל בהשקפות לאומיות חדשות. צעירים אלה טענו כי היישוב צריך לשמור על עצמו ולא להישמר על ידי זרים. תנועה זו שינתה את דרכי השמירה וההגנה על המושבות היהודיות והפיחה רוח חיים בנוער העברי.

עשרות מהעולים נפגעו למראה חוסר האונים של היישוב ותלותו בערבים. צעירים אלו עברו כבר את "בית הספר" של ההגנה העצמית ברוסיה. הראשונים בהם "הקבוצה ההומלית", שברחו מרוסיה עקב רדיפתם. הם הגיעו ליהודה בסוף 1903 ובראשם ישראל חנקין. אחריהם באו עוד פליטים מברית המועצות.

מראשי העלייה הראשונה היה מ. הלפרין שבעוכריו חזר לרוסיה והלהיב צעירים למהפכה הציונית. הלפרין גם היה מתגאה בפצעים שקיבל מן הערבים בשמירה.

בפורים 1904 עלה ארצה צעיר בין 17 הוא ישראל שוחט שבעודו נער נספח לחוגי "פועלי ציון" שבעירו. נפשו הביאה אותו לא"י. ככל חבריו התאכזב לנוכח מראה הארץ. לאחר ששמע על הצ'רקסים שזכו לכבוד, חשב שוחט, למה לא יכלו בני הארץ לעשות זאת. ב 1906 בעונת השמירה בכרמים, בגלל סכסוך עם שומרים ערבים בזיכרון יעקב חיפשו האיכרים שומרים אחרים ושוחט עם חבריו הלכו לשמור שם. הייתה זו פעם ראשונה שנערכה שמירה יהודית.

ב- 1907 התכנסה מועצה מיוחדת ומצומצמת של "פועלי ציון" וישראל שוחט שנאם שם הביא להקמת ארגון חדש "בר גיורא". באותו זמן גם הוחלט כי בר גיורא יהיה ארגון חשאי.

ב 1908 פרצו סכסוכים בין המושבה מסחה לבין שומריה הזרים. באחת המריבות נפצע אנוש אחד השומרים והקשר איתם נותק. השומרים החלו לארוב לאיכרים ולפגוע בם. מסחה קראה לעזרה והראשונים לבוא היו אנשי בר גיורא.

בר גיורא שאפה להקים קולקטיב של שומרים.

בגליל נמשכה המתיחות מה שהגדיל את חשיבות השומרים דבר שהביא לבסוף להקמת ארגון שומרים הוא ה"שומר" בתאריך 12.4.1909 . מטרתו של השומר הייתה "לפתח בארצנו אלמנט של שומרים יהודים הראויים לעבודה זו" . דבר זה דרש אימונים ברכיבה נשק התעמלות ועוד. לאט לאט התפשט ארגון השומר על הגליל התחתון ולבסוף על כל המושבות היהודיות בארץ ישראל. תפקיד נוסף שהוטל על השומר הוא החזרת האדמות שנגזלו מן היהודים.