חלק א' - האקספוזיציה

רוכל יהודי מחזר בין הכפרים. מגיע לבית מבודד בקצה היער ופוגש שם באדונית, בעלת הבית. הוא מציע לה למכירה מוצרים שונים המתאימים לנשים. היא מסרבת לקנות ומבקשת ממנו לעזוב, אך משהוא ממשיך ומשכנע אותה, היא נעתרת לבקשותיו וקונה סכין ציידים.

הרוכל נפרד ממנה, אל תועה בדרכו ביער החשוך. לפתע רואה אור והולך לכוונו, דופק בדלתו של הבית המואר, ושוב נפגש עם האדונית, המתבוננת בו במבטיה. היא נענית לבקשתו למצוא מחסה מן הגשמים היורדים בחוץ ונותנת לו ללון ברפת ישנה שבחצרה.

הערות
באקספוזיציה נחשפות לפני הקורא הדמויות , זו של האדונית וזו של הרוכל, האדונית – כשמה כן היא- מתנשאת. היא מנסה להפטר מן היהודי, המאוס בעיניה, אך בסופו של דבר קונה ממנו סכין ציידים. סכין זו ומבטיה המוזרים אף הם מאפיינים אותה, את אישיותה המפלצתית. הרוכל היהודי – אף הוא תכונויות ככינוייו. כרוכל הוא מראה תכונות של סוחר, של תגרן, אשר איננו פוסק מלהציע את סחורתו, עד שהלקוח נכנע וקונה. כיהודי – הוא נכנע ומתרפס לפני האדונית הגויה, גם כשהיא משפילה אותו, ומדגישה בפניו כי איננו רצוי.

חלק ב' – היום הראשון לשהותו של הרוכל בביתה של האדונית.

למחרת בבוקר החלו גשמים יורדים. הרוכל, שהבין שהאדונית מסוכנת, התכונן ללכת, אך שמח מאד כאשר היא בקשה ממנו לתקן את גגה הדולף – כך יוותר לו זמן להשאר בביתה המוגן מהגשמים ולא יאלץ לכתת רגליו בדרכים. אנו מבינים שהרוכל חש בסכנה, אך הוא מוכן להתעלם ממנה כדי לזכות בהנאות חומרות כגון גג מעל לראשו, ומזון שמכינה לו האדונית. זוהי הסיבה, שבשעה שהוא ממתין לסעודה שהיא מכינה לו , ורואה את קרני החיות בתלויות בביתה, הוא משכנע את עצמו שהן נתלו לנוי בלבד. הרוכל נוטל יזמה ומציע לתקן דברים נוספים בביתה, כל זאת על מנת להמנע מלצאת החוצה אל הגשמים ואל הקור. האדונית נהנית מתיקוניו, מציעה לו לסעוד, ונותנת לו לישון בתוך ביתה, במחסן הכלים הישנים.

חלק ג' – היום השני לשהותו של הרוכל בבית האדונית

למחרת שוב החלו גשמים יורדים. הרוכל נשאר בביתה של האדונית. מחוסר מעש החלו לשוחח ביניהם. תחילה שוחחו על ענינים כלליים וסתמיים, כדרך שאנשים, אשר אינם קרובים, משוחחים ביניהם. אך ככל שחלף הזמן חלה ביניהם התקרבות, וגם נושאי השיחה היו אישיים יותר הרוכל התעניין כיצד אשה נאה כמותה איננה נשואה. תשובתה מפתיעה, ואמורה לעורר אצלו סימני אזהרה: היה לה בעל, אך הוא נהרג ולעולם לא ימצאו את רוצחיו.היא מחייכת אליו חיוך דו משמעי "של בוז או של ריצוי", והרוכל התמים מפרש את חיוכה לטובתו ולהנאתו. בהמשך השיחה יוסף הרוכל מדבר דברי אהבה אל האדונית, ואף היא מראה לו חיבה.גם כשפסקו הגשמים הם אינם נפרדים.

חלק ד' – תקופת "ירח הדבש"

זהו שיאה של ההתקרבות בין האדונית והרוכל. הם ישנים יחד, היא מפנקת אותו ומפטמת אותו. הוא שוכח את מוצאו היהודי ואת חובותיו כיהודי – הוא ישן עם גויה טמאה, אוכל עוף בחמאה, עוף שלא נשחט כהלכה. לשיאה של ההתבוללות הכרוכה באיבוד ה"אני" שלו הרוכל מגיע, כאשר הוא מחליף את בגדי היהודי שלו ולובש בגדי גויים, אשר אותם הוא מכנה "בגדי חירות". כך עובר הזמן, היחסים הדוקים "עד שהתחיל שוכח שהוא רוכל עני והיא אדונית".

חלק ה' התעוררותם של חשדות, תחילתו של הפרוד.

הרוכל שם לב לכך, שהאדונית איננה אוכלת עימו והוא תמה על כך. כשהוא שואל אותה לכך היא עונה לו תשובה אמיתית, שכמובן איננה נתפשת. "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת". היא מלווה את דבריה בחיוכים, בחיבוקים ובנשיקות, ומבלבלת את הרוכל. היות שאהבתם היא "אהבה התלויה בדבר", כלומר אהבה שיש בה אינטרסים, אין לה סיכוי להצליח. בני הזוג רבים ומתפייסים. חשדנותו של הרוכל גוברת, וכשהוא שואל אותה על בעלה שנהרג, היא מהתלת בו ועונה לו שוב תשובה אמיתית, אך מזעזעת כל כך עד שהרוכל מבוהל ביותר, אך איננו מסוגל להאמין לדבריה. – היו לה בעלים רבים מקצתם אולי מצויים בבטנה, כלומר נאכלו.לרוכל המבוהל ברור, שהאדונית מסוכנת ושהואר חייב לקחת את דבריו ולהמלט על נפשו, אך הוא דוחה את הקץ.

חלק ו' – החלום וההנתקות.

יוסף חולם שני חלומות בלילה – בחלומו הראשון תוקעים בלבו סכין עשוי קרח בצורת צלב. חלום זה מציין את העובדה שיוסף מבין היטב את הסכנה הנשקפת לו מן האדונית הנוצריה. בחלומו השני יוסף חולם כי הכלבה מתנתקת מן השלשלאות ונושכת את צווארו. גם חלום הזה מצביע על כך , שעמוק בלבו יוסף מבין היטב את הסכנה הנשקפת לו מן האדונית. כתוצאה מן החלומות הללו יוסף מחליט לעזוב את מיטתה של האדונית ולישון שוב במחסן הכלים.

חלק ז' – החזרה ליהדות.

יוסף מחליט לקרוא קריאת שמע, אך כיוון שפסלו של ישו תלוי על הקיר, הוא יוצא להתפלל בחוץ. הלילה אפל ומושלג, והוא איננו מוצא את דרכו.יוסף זועק "אבי שבשמים,כמה נתרחקתי. אם אינני חוזר מייד הריני אבוד". ייתכן שכוונתו היא לאיבוד הדרך בשלג, אך אין להתעלם גם מן המשמעות הסמוייה של דבריו – הוא התרחק מן היהדות, ואם לא יחזור – הריהו אבוד.

חלק ח' ההתרה – חשיפת זהותה של האדונית.

יוסף חוזר לחדרו. חושך ושקט בחדר. הוא מבחין שכלי מיטתו מחוררים. הלני נמצאת בחדר, ובידה הסכין שמכר הוא לה.הוא מתכופף כלפיה והיא החלה נושכת את צווארו. אלא שדמו היה קר עבורה. כך מתבררת ליוסף ולקוראים זהותה האמיתית של הלני – היא ערפדית.

חלק ט' - סוף דבר.

האדונית פצועה ואיננה יכולה לאכול דבר. יוסף מטפל בה עד שהיא מתה מפצעיה. כוון שהאדמה קשה מן הקרח הוא איננו יכול לקבור אותה. הוא טומן את גופתה בארון, ושם אותו על הגג. עופות הטרף אוכים את נבלתה. "ואותו רוכל נטל את קופתו וחיזר ממקום למקום והכריז על סחורתו". הרוכל ממשיך כהרגלו, ואינו לומד לקח.

שלושה רבדי עלילה בסיפור:

סיפור אהבה-שנאה-פיתוי בין האדונית ובין הרוכל. שיאו בהתהדקות המערכת עד כדי שכחת ההבדלים הדתיים והחברתיים ביניהם. לינה משותפת. סיומו – סיום סגור – בני הזוג נפרדים פרידה סופית עם מותה של האדונית.
סיפור התהליכים הנפשיים העוברים על הגיבור יוסף. במרכזם עזיבת היהדות, נטישת כל המצוות, איבוד ה"אני", פסיביות מוחלטת, התבוללות. תהליך זה מגיע לשיאו כאשר הרוכל ישן עם האדונית במיטה אחת, אוכל טרף, מחליף את בגדיו בבגדי נכרים. במקביל לתהליך ההפרדות שלו מן האדונית הוא חוזר ליהדות, עוזב את מיטתה, קורא קריאת שמע ומציל עצמו ממוות. סיומו של הרובד הזה הוא סיום מעגלי פתוח. אין לדעת מה ארע ליוסף בהמשכם של חייו. הסיום המעגלי, אשר מחזיא את יוסף ואת הקוראים לנקודת ההתחלה, מצביע על כך שיוסף לא למד לקח, ושהוא עלול לחזור על מעשיו.
סיפור מתח – מיהי האדונית. זהותה של האדונית מתגלה לפנינו רק בסיום. לפנינו סיום פואנטה. זוהי נקודה מפתיעה, המחייבת אותנו לקריאה חוזרת של הסיפור, תוך כדי מציאת רמזים לאותו סיום.

ביקורת חברתית בסיפור

הביקורת מופנית כלפי העם היהודי. יוסף הרוכל מייצג את היהודים הן משום מקצועו, הן משום שמו והן משום תפילת "שמע" שהוא מתפלל. הביקורת עליו, על נהנתנותו, על קלות דעתו, על התפתותו לאדונית, על הנתקותו מן המסורת, על הפסיביות שלו, על התעלמותו המכוונת מן הסכנות האורבות לו בשל הנאות חומריות,היא בעצם הביקורת על העם היהודי כולו.

המוטיבים בסיפור "האדונית והרוכל" עגנון:

מוטיב העין והמבט: בתחילת הסיפור תאורי המבטים של האדונית מפרים את השלווה העלילתית "הביטה בו בעין זעומה", "הביטה בו דרך חשד". שנתקרבו השניים זה לזה, מתלווה למבטים חיוך משונה. המבטים יוצרים מתח עד לשיא בו "עם שהיא נסתכלה בגרונו ועיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה", כשהסכין משתלבת במבטי האדונית היא הופכת לרמז מטרים ומפרה את השלווה. בסיום הסיפור מתפענחים המבטים השונים "עם שהיא מביטה בו פתחה את פיה עד שהבהיקו שיניה" – מבט אחרון זה מעמיד באור אירוני את בקשותיו של הרוכל בתחילת הסיפור "הביטי וראי".

מוטיב הסכין: הסכין מהווה רמז מטרים לבאות ומגבירה את המתח. כמו כן הרוכל מוכר לאדונית את הסכין והיא קונה אביזר לא נשי זה. הסכין מקבלת משמות אירונית כי הרוכל מוסר בידי האדונית את הכלי לפגוע בו. ברובד האלגורי את אשמת היהודים המעניקים כביכול את הנשק לגויים. וכן מאפיינית הסכין את דמותה של האדונית, הסכין היא חלק ממהותה הרצחנית, הרצח הטבוע במהות הגוי כלפי היהודי.

מוטיב הסעודה: הסעודה מסמלת את החומרניות ותלות הרוכל באדונית, את הביטוי לעזיבתו את היהדות (אכילת בשר וחלב) וכן את האמצעי שלה לשלוט בו. כמו כן "פת גויים" אסורה, משום שהסעודה יוצרת קרבה.

הסעודה מקרבת אך גם מפרידה ביניהם. הוא נמשך אל סוד אי-אכילתה, אולם מתרחק מנה כשהיא חושפת את סודה. בגסיסתה של האדונית מתאר המוטיב את האופי החייתי שלה לעומת אנושיותו של הרוכל המנסה לטפל בה (הוא הכין לה אוכל, אך היא הקיאה כל אוכל אנושי).

סעודת הגויים רומזת גם על עלילות הדם שהיו נפוצות לגבי היהודים, ואילו כאן מוצג ההפך – האדונית הנוצריה היא זו שמוצצת את דמו.

מוטיב החיה: מאפיין את האדונית הגוייה. היא מדומה לכלבה, נועצת שיניה בגרונו, נושכת ומוצצת את דמו, ובמותה גופתה מתוארת כנבלה שהעורבים מנקרים. במישור האלגורי מתואר עולם הגויים כעולם חייתי, המתנכל ליהודים. בעיניהם נועדו היהודים להיות "פגרים" עוד בהיותם בחיים (כך מכנה אותו ב"חיבה" האדונית). כמו כן בשיא הסיפור מדמה האדונית את הרוכל לחזיר – סמל להתרחקותו מהיהדות.

מוטיב השורש ח.ז.ר : בסיפור נוצרת תנועה מעגלית המודגשת לא רק ע"י העלילה, אלא גם ע"י המימד הלשוני, שבמרכזו עומדות המילים הנגזרות מהשורש ח.ז.ר

בפתיחה הרוכל "מחזר בעיירות ובכפרים" ובהמשך חוזר על בקשתו שתקנה דבר מה "הביטי וראי- תני עינייך...", הרוכל חוזר אל בית האדונית, מחזר אחריה, חוזר ושואל על בעליה, חוזר ומהרהר על מעשיו, היא מדמה אותו לחזיר, האדונית מחזירה פניה ממנו, הוא חוזר וטוען את קופתו והולך.

למעשה יש כאן חיזור משולש: 1. אחר הפתחים לשם פרנסה

2. חיזור אחר אישה

3. חיזור אחר אלוהים אחרים.

קו ההתפתחות הלשוני מלווה את קו ההתפתחות העלילתי, לכן מנקודת השיא יש מעבר ממצב של חיזור לתדמית של חזיר – שיא הטומאה ליהודים ואח"כ מתחילה ההתפתחות חזרה – האדונית מנתקת קשריה עם הרוכל והוא מתחיל בחזרה בתשובה. רק נס החזרה בתשובה שם קץ למעגל הקסמים של הפעולות החוזרות של הרוכל והאדונית.