"הפנתרים השחורים", תנועה של יוצאי עדות המזרח ושכונות העוני, נתנה אופי חדש למחאה החברתית. התנועה החלה את צעדיה בשכונת מוסררה בירושלים. מחאת "הפנתרים" הייתה על קיפוח ואפליה, שבלטו יותר בהשוואה למצבם של עולי בריה"מ. התנועה פעלה בעיקר בהפגנות המוניות. בעקבות גאות בפעילות "הפנתרים" הוגדלו תקציבי המשרדים החברתיים והוקצו כספים ותכניות לטיפול במצוקת השכבות החברתיות.

שיחות רבות ומגעים חשאיים התקיימו במטרה להגיע להסדר ישראלי-מצרי. בפברואר הציע נשיא מצרים אנואר סאדאת להגיע ל"הסכם ביניים", ובו הסכמה עקרונית לנסיגה מסיני. ישראל דרשה חופש שיט בתעלת סואץ והתחייבות לשקט בגזרה, אך מצרים לא קיבלה הצעה זו. במארס עלתה הצעה חדשה: נסיגה ישראלית לעומק 40 ק"מ ואפשרות שהמצרים יכנסו לאזור לשם שיפוץ התעלה. המצרים התנו הצעתם בהכרה ב"הסדר הביניים" מצד ישראל ובהתחייבותה לנסיגה נוספת בעתיד. לראשונה נחגגו ברוב עם בגן סאקר בירושלים חגיגות ה"מימונה" של יוצאי צפון אפריקה. בחגיגות השתתפו ראש הממשלה, שרי הממשלה ומכובדים רבים.

*-*

13 בינואר 1971 עיתון "על המשמר" – הכתבה הראשונה: מופיע לראשונה השם "הפנתרים השחורים": "אנחנו נהיה הפנתרים השחורים של ישראל.

3 במרץ 1971, רחבת עיריית ירושלים – ההפגנה הראשונה: כל המנהיגים יחד עם חברי מצפן נעצרים במעצר מנע לפני ההפגנה ע"פ החלטת רוה"מ גולדה. טדי קולק מסלק אותם בקריאה "תרדו מהדשא, פרחחים".

13 באפריל 1971, משרד ראש הממשלה - פגישה עם "הפנתרים השחורים": רוה"מ מנהלת שיחה של עובדת סוציאלית עם נערי רחוב. אחרי הפגישה מכנה אותם "לא נחמדים".

18 במאי 1971, מרכז העיר ירושלים – "ליל הפנתרים", ההפגנה הגדולה: על-פי הערכות שונות, בין 5,000 ל-7,000 מפגינים השתתפו בהפגנת הענק הזאת בשעת השיא שלה, אשר יותר מכל פעולה אחרת היא שהטביעה את תדמית הרדיקליות הבלתי מתפשרת על "הפנתרים השחורים".

28 במאי 1971, קולנוע "שדרות" תל-אביב – עצרת הזדהות: עשרה ימים אחרי ההפגנה הגדולה מתכנסים בתל-אביב תומכים ונציגי "הפנתרים השחורים" לעצרת סולידיות עם המאבק.

30 במאי 1971, "הארץ": העיתונאי נתן דונביץ קורא למשרד הסעד להפיץ אמצעי מניעה בקרב משפחות מרובות ילדים וללמד אותם את השימוש בגלולה.

יוני 1971 – יוצא "דבר הפנתרים השחורים", הגיליון הראשון של ביטאון התנועה: בביטאון הם לראשונה מכנים את פעילותם במונחים הרדיקליים החד-משמעיים, "התנגדות" (Resistance) ו"התקוממות" (Uprising), בהקשר האשכנזי-מזרחי: "ארגוננו קם על רקע הצטברות מרירות מאז הגיעו המתיישבים האירופאים הראשונים לארץ. ארגוננו הוא הביטוי הראשון להתנגדות של יהודי המזרח. התנגדות שימיה כימי היכרותנו עם יהודי אשכנז."

5 ביולי 1971, כיכר הדווידקה ירושלים – ההפגנה השקטה: בשיתוף פעולה מלא עם המשטרה, קיימו "הפנתרים השחורים" מכל הארץ הפגנה לא התנגשויות וללא הפעלת כוח משני הצדדים. בהפגנה התקהלו כ-3000 איש ואישה שמתוכם 500 חברי הארגון ותומכיהם בעיקר מירושלים ומתל-אביב. הם נשאו כרזות בגנות האפליה ולחיסול העוני וקראו לגולדה להתפטר. הפנתרים הוכיחו שליטה מלאה באופי הפעילות של הארגון.

13 ביולי 1971, הדחת/פרישת אדי מלכה: אדי מלכה מודיע על פרישתו הסופית מהתנועה ועל הקמת ארגון נפרד בשם "כחול לבן".

28 באוגוסט 1971, כיכר-ציון ירושלים – הפגנת אלפים סוערת, שורפים בובה של גולדה: "אנו מזהירים את הממשלה שנפעל בכל האמצעים הנחוצים נגד משפטי הראווה. ...מדינה אשר חצי מתושביה מלכים וחצי עבדים מנוצלים – אנו נעלה אותה באש. ...לאזרח הדפוק - אתה דפוק לא מפני שנולדת, חלילה, דפוק. אלא מפני שדופקים אותך. (מפקדת 'הפנתרים השחורים' בישראל – ירושלים. הכונו להפתעות.)"

15 באוקטובר 1971, 'לה-מונד', צרפת: בראיון לעיתון הצרפתי מסבירה גולדה מאיר את מצב האפליה הכלכלית נגד המזרחים בישראל: "הם הביאו איתם את האפליה, שהייתה נהוגה כלפיהם בארצות מוצאם."

4 בינואר 1972, כיכר הדווידקה ירושלים – הפגנה נגד הקיצוצים בתקציב: "הפנתרים השחורים" מפגינים נגד כוונת הממשלה לקצץ בתקציבי החינוך, השיכון והסעד.

18 בינואר 1972, הפגנה מול בנייני האומה בפתיחת הקונגרס הציוני: "הפנתרים השחורים" מנצלים את כינוס הקונגרס הציוני בירושלים ואת תשומת הלב התקשורתית, כדי להפגין ולהביא את מסר המאבק. לראשונה יוצאת התנועה במפורש נגד התנועה הציונית כאחראית למצב אי-השוויון החברתי-כלכלי בו היו נתונים המזרחים.

1 בפברואר 1972, קמפוס האוניברסיטה העברית: מתכנסים סטודנטים תומכי "הפנתרים השחורים" ומזדהים עם המאבק המזרחי, כדי להקים את תא הסטודנטים של "הפנתרים השחורים" באוניברסיטה.

14 במרץ 1972, ירושלים –מבצע החלב של "הפנתרים השחורים": במבצע לילי נוסח רובין הוד, מעבירים צ'רלי ביטון ופעילי התנועה בקבוקי חלב שהיו מיועדים לשכונת רחביה, לשכונת האסבסטונים בקרית היובל. בכרוז שהוצמד לבקבוקי החלב נאמר: "מבצע חלב לילדי שכונות העוני. ילדים אלה אינם מוצאים מידי בוקר מאחורי הדלת את החלב לו הם זקוקים. לעומתם יש כלבים וחתולים בשכונות העשירות שלהם יש חלב כל יום ובשפע."

27 במרץ 1972, הכנסת: מוגש לאישור הכנסת התקציב המכונה "תקציב הפנתרים", משום הגידול המשמעותי בסעיפי החינוך, הדיור והשיכון שנעשה בו בהשוואה לתקציב הקודם. הגדלת התקציב נחשבת לאחת ההצלחות המידיות של "הפנתרים השחורים".

1 במאי 1972, ירושלים: הפגנה משותפת של "הפנתרים השחורים, "מצפן" ושי"ח נגד העוני, האפליה וסיפוח השטחים. המשטרה מפזרת את ההפגנה בכוח ונעצרים למעלה מ-60 מפגינים.

11 ביוני 1972, ירושלים: ארבעה ממנהיגי הפנתרים נעצרים באשמת אחזקת בקבוקי מולוטוב ועל כוונה להשתמש בהם נגד משרדיו של מאיר כהנא.

3 ביולי 1972, ירושלים: שביתת רעב של 10 "פנתרים שחורים" במחאה על מעצר חבריהם. גם ח"כ שלום כהן ("דמוקרטים ישראלים") שובת רעב בכותל במחאה נגד המעצרים.

1 בפברואר 1973: הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי הספרדי לישראל ולימים מנהיגה הרוחני של ש"ס: "יש רבים מבין אחינו האשכנזים שמופיעים בשער כמי שדואגים לספרדים, אך דבר זה הוא כלפי חוץ בלבד ובאמת אין הדברים כך."

27 בדצמבר 1972, ירושלים: "הוועידה הארצית של הפנתרים השחורים" שמטרתה לנסות ולאחד את השורות מכל הארץ. מגיעים "פנתרים שחורים" מבת-ים, בית-שאן, באר-שבע, תל-אביב, רמת-גן ועוד. הועידה מסתיימת ללא הצלחה מרובה.

21 בפברואר 1973: פלג של הפנתרים השחורים מתאחד עם סיעת "הדמוקרטים הישראלים" של ח"כ שלום כהן לקראת הבחירות ומקימים את "די – הפנתרים השחורים, דמוקרטים ישראלים". האיחוד גורם לעימות קשה עם ראובן אברג'ל ואנשיו שמתנגד בתוקף להליכה לבחירות בכלל בטענה שאינם בשלים עדיין לבחירות.

18 באפריל 1973, שכונת התקווה: "ברוכים הבאים לשיכון עממי של "הפנתרים השחורים", זהו השלט שהונף בחזית הבית אליו פלשו 16 משפחות בשכונת התקווה, במחאה על מצוקת הדיור הקשה ממנה סבלו. המבצע נערך ביוזמת "הפנתרים השחורים". פעולה דומה של פלישה התקיימה גם בבת-ים.

22 ביוני 1973: מוגש לממשלה דו"ח "וועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה", על-ידי ישראל כץ היו"ר. הדו"ח הוגש למעלה משנתיים מיום מינוי הוועדה, למורת רוחה של גולדה מאיר. הדו"ח מצביע על מצוקה כלכלית קשה המרוכזת בקרב "יוצאי אסיה אפריקה" וכן על העדר מדיניות סוציאלית כוללת.

15 בספטמבר 1973, בחירות להסתדרות הכללית: "הפנתרים השחורים – דמוקרטים ישראלים" זוכים ב-3 מושבים בוועד הפועל ויוצאים מעודדים לקראת הבחירות לכנסת.

באוקטובר 1973, מלחמה: המצרים והסורים תוקפים את ישראל בהפתעה גמורה ביום הכיפורים. ישראל נכנסת לתקופה של מתח ביטחוני מוגבר, חששות, אבל כבד על אלפי ההרוגים. המחאה החדשה היא מעתה נגד "המחדל" של ממשלת גולדה ודיין שלא חזו את מתקפת הפתע. המחאה החברתית נדחקת לשוליים הציבוריים.

31 בדצמבר 1973, בחירות לכנסת (נדחו מאוקטובר): "הפנתרים השחורים" מתמודדים בשני הפלגים: "פנתרים כחול לבן" של אדי מלכה, ורשימת "פנתרים שחורים – דמוקרטים ישראלים" בראשות שלום כהן וסעדיה מרציאנו. במצע הם רושמים: "בארץ חיים שני מעמדות: השבעים והדפוקים. אין אפליה של עדה זו או אחרת. יש קיפול של מעמד שלם, מעמד הרוב הדפוק, ברובו מבני עדות המזרח." הרצוג טוענת שבדרך אל הקלפי, כמו כל מפלגה מזרחית, גם הפנתרים מעדנים את המסרים ומכוונים למקום לגיטימי. אחרי הכישלון בבחירות, "הפנתרים השחורים" כמעט וחדלים להתקיים. מתוצאות הבחירות מסתבר שלולא הפילוג, הם היו עוברים את אחוז החסימה – כהן ומרציאנו השיגו 0.9 אחוז, ואדי מלכה השיג 0.4 אחוז…

יוני 1974: שלום כהן מפרק את הברית עם "הפנתרים השחורים" ומפנה את עיקר פעילותו לכיוון השאלות המדיניות והשאלה הפלסטינית.

18 ביוני 1974: נידון צ'רלי ביטון ל-7 חודשי מאסר בפועל על תקיפת שוטר. לאחר שנשיא המדינה סירב לחון אותו ביטון מסרב לרצות את העונש ויורד למחתרת. אישי ציבור רבים ביניהם אליהו אלישר, שולמית אלוני והרב עובדיה יוסף, פונים לשר המשפטים שיפעל להמתקת העונש.

פברואר 1975: נפסלת רשימת "הפנתרים השחורים" להסתדרות המורים בנימוק, שהחתימות על הבקשה הוצאו מהמורים במרמה.

אוקטובר 1975: יהושוע פרץ יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, נידון לעונש מאסר בפועל על סגירת שערי נמל אשדוד. פועלי הנמל ומפעלים רבים ברחבי הארץ שובתים ומפגינים במחאה על העונש שנתפס על-ידם כדיכוי של מנהיג פועלים. עיתון הארץ (7.10.75) כינה את הפגנות ההזדהות "חוליגניזם": "שוב אין מה להתיר ליהושוע פרץ ובני עדתו להוסיף ולשלוט על הנמל והעיר. יש לחנך אותם לכבד חוק ובית-משפט, ויש לקיים את הסדר כנגד כל מי שירצה להפריעו."

יולי 1976: יוצא לאור "מנחה מרוקאית" - ספר שירים ראשון של המשורר הצעיר ארז ביטון. הספר עוסק במפגש התרבותי בין מזרח ומערב ובערגה אל עולם שהולך ונשכח. השירים הופכים תוך זמן קצר מקור השראה ליוצרים מזרחים רבים וחלקם מולחנים על-ידי המוסיקאי שלמה בר.

נובמבר 1976: עולה לבמה המופע המוסיקלי "קריזה" של נולה צ'לטון ומזעזע בישירות והבוטות שלו בטיפול בשאלות יחסי אי-השוויון בין אשכנזים למזרחים. חודשיים לאחר מכן, מתוודה מנהל מחלקת המוסיקה ברדיו הממלכתי שהוא מסרב לשדר את המוסיקה "המזרחית" המכונה מוסיקת הקסטות (הפורחת מאוד באותם ימים), "עקב רמתם הנמוכה של הטקסטים, העיבודים והליווי."

באותו חודש עולה הצגת תאטרון של התיאטרון הקהילתי "אוהל יוסף" משכונת קטמון ט' בירושלים. ההצגה, "הנושר" בבימויו של שלמה וזאנה הצעיר ובהשתתפות שחקנים מהשכונה בהדרכת הבמאי החברתי אריה יצחק, עוסקת באופן חזיתי ורדיקלי בשאלות חייהם של נערים בשולי החברה הישראלית. מקבוצת התאטרון הזאת נולדה תנועת "האוהלים".

מרץ 1977: שלום כהן מקים את "מפלגת החופש" עם יהושוע פרץ, וצ'רלי ביטון וכוכבי שמש מתפלגים ומצטרפים לרק"ח. בתעמולת הבחירות מפיצים פעילים קיבוצניקים סיסמה נגד המחאה המזרחית: "די לבכות בארץ הזאת." באותם ימים ממש רואה אור ספרו של לב חקק "האסופים" שתוקף בחריפות את דיכוי המזרחים על-ידי האשכנזים. חודשיים לאחר מכן, לאחר הבחירות, מופיע ספרו של סמי מיכאל "חסות".

17 במאי 1977 – מרד הקלפיות של המזרחים. מהפך פוליטי ראשון בישראל. הליכוד בראשות מנחם בגין זוכה ב-43 מנדטים לעומת 32 של המערך בראשות שמעון פרס. 75 אחוזים ממצביעי הליכוד הם מזרחים. בנאום הניצחון בגין נוגע בנקודה הרגישה - הצבעת המחאה של המזרחים: "היום חל מפנה היסטורי... האזרחים הוכיחו שאינם עבדים נפחדים של המערך". כל רשימות הפנתרים לשעבר נכשלות, מלבד צ'רלי ביטון שנכנס לכנסת בסיעת "הפנתרים השחורים" בתוך רשימת רק"ח. סעדיה מרציאנו הצטרף לרשימת של"י בהסכם רוטציה עם מאיר פעיל, אך מאיר פעיל לא מכבד את ההסכם ורק לאחר לחצים רבים מפנה את מקומו למרציאנו שמכהן כחבר כנסת במחצית השנה האחרונה של הקדנציה. ביטון יכהן כחבר כנסת רדיקלי, מקורי ואופוזיציונר במשך 15 שנה עד 1992. בבחירות 1992 פורש ביטון מחד"ש ומתמודד ברשימת "התקווה", אך לא עובר את אחוז החסימה.

*-*

תנועת "הפנתרים השחורים" קמה בשנת 1971 על ידי חבורת ישראלים ירושלמים. ביניהם: כוכבי שמש, צ'רלי ביטון ,רפי וסעדיה מרציאנו , קוקו דרעי ואלי חמו. הם צמחו בשכונות העוני של ירושלים, רובם גדלו במשפחות מרובות ילדים ודלות הכנסה. לארץ הגיעו יחד עם הוריהם, ממרוקו ומשאר ארצות ערב, בתקופת העלייה הגדולה (שנות ה-50'), הם נשרו מבתי ספר יסודיים, חלקם הסתבך עם החוק ושהה במוסדות לעבריינים צעירים. רובם לא גויסו לצבא, הם היו חסרי תעסוקה קבועה ונשאו תוויות של עבריינים. הם היו נחושים להיאבק לשינוי מצבם, בכל האמצעים- לעיתים לא לגמרי חוקיים.
הם ביקשו שגורל ילדיהם יהיה שונה מגורלם-שילדיהם לא יהיו דור שלישי למצוקה.
יעד מאבקם היה הממסד השבע והאטום שהוסיף להתעלם מהבעיות החברתיות הקשות של ישראל השניה והשלישית.
הפנתרים השחורים מחו חברתית כנגד הגדלת הפערים בין עניים לעשירים, בין מזרחיים לאשכנזים, כנגד אפליה בחברה ובממסד הפוליטי. (משעל,עמ' 164).
התנועה קמה לאחר מלחמת ששת הימים בשל מספר גורמים:
1. בשנים 1970-1971, באו גלי עלייה גדולים של עולים מברית המועצות שזכו להטבות כלכליות שכונו "וילה- וולוו" והם עוררו זעם רב כלפי הממשלה ומדיניותה בקרב אנשי השכונות שהוריהם "זכו" למעברה, שיכוני פחונים ואכלוס כפוי בעיירות פיתוח וביישובי ספר ליד הגבולות.
2. מלחמת ההתשה הסתיימה בקיץ 1970, ולראשונה מאז מלחמת ששת הימים הגבולות שקטו ולא היתה עוד מלחמה.
רבים שיפרו את מצבם הכלכלי כתוצאה מהוצאות הבטחון הגבוהות, וקברניטי המדינה דאז,
ובראשם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, נהגו לומר " מעולם לא היה מצבנו טוב יותר"
מבחינה כלכלית המזרחים חשו מקופחים כי האשכנזים היו " המתעשרים החדשים"
השלווה המדינית והחברתית והשקט שלפני סערת מלחמת יום כיפור הופרו בראשית 1971 על
על ידי הפנתרים השחורים.
3. מיתוס "הישראלי" – מלחמת ששת הימים והכיבוש הוליד מיתוס חברתי של הישראלי – החזק, היפה והאשכנזי שנלחם והביא את ישראל להיות חזקה ומנצחת.
למיתוס זה לא היו שותפים השחורים , הבורים , המשתמטים מהצבא והעבריינים- זה הוליד דימוי עצמי של מקופחות שיש להילחם בה.

4. שנות ה- 60' בארה"ב היו עשור של שינוי חברתי עמוק, בזכות התנועות לזכויות האזרח,
להתפשטות המחאה נגד מלחמת ויטנאם ולגילוי הסקס ,הסמים והרוק'נרול עלידי צעירי המעמד הבינוני של אמריקה . רבים מבני הנוער של אמריקה לזנוח את המוסכמות ואת
החומרנות של העשור הקודם, גידלו שיער ארוך , עישנו חשיש וחשו קרבה ואהדה רבה לטבע , לאינדיאנים,לשחורים הלוחמניים ולאיכרים המדוכאים של דרום מזרח אסיה
הרוחות בארה"ב והעולם המערבי נשבו גם לכיוונה של ישראל. המוזיקה השחוקה, שירי המחאה של בוב דילן והמתירנות בכלל, נשבו וירדו לקרקע פוריה.
ביטויים כמו: גטו,גזענות,אפליה,לבנים ושחורים, מצאו מקום וביטוי ייחודי ישראלי בדמות "הפנתרים השחורים " של מוסררה.
גורמים אלה הביאו להתארגנות התנועה אשר השכילה לפעול בדרכים שונות להגברת המודעות למאבקה, חבריה ארגנו הפגנות המוניות, והצליחו לגייס גם את התקשורת.
מנהיגי התנועה הצעירים ןהכריזמטים הירבו להתראיין והצליחו להעניק למאבקם צביון של משבר לאומי.
מטרותיה המוצהרות של תנועת "הפנתרים השחורים" בהקמתה היו:
" א. חיסול משכנות העוני.
ב. חינוך חינם מפעוטונים עד האוניברסיטה למשפחות מעוטי יכולת.
ג. דיור למשפחות מעוטי יכולת ולזוגות צעירים באותן התנאים שמקבלים עולים חדשים.
ד. חיסול מוסדות נוער עבריין שהם חממה לגידול עבריינים צעירים לעתיד, ובמקומם פנימיות,
בתי ספר חקלאיים, בתי ספר מקצועיים.
ה. העלאת משכורתם של מפרנסים מרובי ילדים, ולהקל עליהם במיסים.
ו. יצוג מלא של בני עדות המזרח בכל המוסדות הציבוריים והממשלתיים." (ביה"ס לצילום מוסררה ירושלים, ע'מ 3).
מטרות אלה ביטאו את רגשות הקיפוח בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה.
הביטויים המעשיים של הארגון היו בארגון עצרות מחאה והפגנות כשהידועות בהן, ההפגנה הגדולה בכיכר הדוידקה ב- 23.3.1971, וב- 18 במאי הגיעו המהומות וההתנגשויות עם המשטרה לשיא, בהפגנה שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים, כאשר המפגינים השליכו שלושה בקבוקי תבערה. 20 שוטרים ומפגינים נפצעו. 74 פעילי התנועה נעצרו.
הפרסום הראשון של "הפנתרים השחורים" לאחר ההפגנה היה פרסום בצורת "הגדה של פסח" . באפריל 1971, בה נכתב:
" מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? ועונה- שבכל הלילות אנו כולנו מקור רועדים והלילה הזה רב רובנו עצובים שבכל הלילות אנו ישנים על הרצפה ומצד ממשלת ישראל בוודאי שזו חוצפה." (ביה"ס לצילום מוסררה ירושלים, עמ' 1).
ביטויים נוספים של הארגון בשנה זו ולאחריה היו בכינוסים של סטודנטים ועל ידי מתן ראיונות לתקשורת.
ב- 13.4.1971 נפגשו ראשי התנועה עם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, והיא אמנם טענה כי "הפנתרים לא נחמדים".
ב- 15.12.1971 ארגנו הפנתרים השחורים הפגנה נוספת, והפעם בתל אביב, בכיכר מלכי ישראל, "בירת המעוז האשכנזי".
ההפגנה היתה אלימה וצעירי התנועה הובלו למאסרים. התחושה היתה שהפנתרים מתחילים להוות איום לממסד.
שנת 72' התאפיינה בהפגנות מופחתות (בשל המעצרים החוזרים ונשנים), אך ביותר פרסום על ידי הפצת העיתון "הפנתר השחור".
אחד הביטויים האחרונים, שבו גוועה, למעשה, ההתארגנות היה ב- 6.10.1972, היום שבו פרצו בלשי משטרת ירושלים לבית הדפוס של עיתון התנועה, החרימו את ההדפסות וביניהם את פרוטוקול השיחה עם רה"מ גולדה ועצרו לתקופת מאסר את צ'רלי ביטון, אברג'יל וקוקו דרעי.
בד בבד עם הטענות על הקיפוח, החלו הפנתרים לדון בדרכי התארגנותם. בנקודת זמן זו התגלתה גם חולשתם – חוסר נאמנות זה כלפי זה, הצטיירותם בכלי התקשרות כאנשים בלתי רציניים ובעלי מוסר ציבורי ירוד וקרעים במנהיגות ( חלקם פנו למפלגות שמאל קיצוניות כמו של"י, חלקם הקימו את ארגון "הפנתרים השחורים העצמאי"). הקרב על דעת הקהל שכך מכיוון שחלק מן המנהיגים
של התנועה חברו לאירגונים שמאלניים ,וחלק החלו להקים גוף פוליטי כהכנה למרוץ לכנסת ישראל.
תנועת "הפנתרים השחורים" שפעלה בשנת 71 –72 לא הצליחה להתמסד כתנועה וכאן כישלונה, אך פעילותה בשנים אלה היו גם הישגיה. הממשלה נאלצה כבר אז לדון בדרכים חדשות לפתרון מצוקתם של עדות המזרח. בעקבות מסקנותיה והצעותיה של הוועדה המיוחדת שהוקמה לבדיקת הנושא, הוגדלו באורח משמעותי תקציבי המשרדים שטיפלו בעניינים החברתיים, ומשאבים מיוחדים הוקצו לטיפול במצוקתן של השכבות החלשות.
הישגם הגדול של "הפנתרים השחורים" נעוץ במיוחד בכך שהם היוו הזרז, הקטליזטור, להעלאת נושא המצוקה לסדר היום הציבורי. הם לא הצליחו להתארגן פוליטית ולהוות גוף מחאה משמעותי, אך הצלחתם הגדולה היתה העלאת המודעות לבעיה העדתית בחברה הישראלית.
בפעם הראשונה רגשות הקיפוח העדתי מצאו להם מקום להתבטאות, שלא כמו מהומות ואדי סאליב ב-1959 שהושתקו מייד ובאלימות, היה להם מקום בתקשורת והבעיה החלה לחלחל במוסדות החינוך, במוסדות הציבוריים ובחברה הישראלית בכלל, המודעות הביאה לחשוב על מתן פתרונות למצוקה.

לסיכום, בפרק זה הבאתי את הגורמים שהולידו את התארגנות התנועה "הפנתרים השחורים" לתנועת מחאה חברתית, הראשונה במדינת ישראל.
מצאתי קשר בין התהוות התנועה לבין הזמן- אחרי מלחמת ששת הימים וחופש הביטוי שהשתלט על העולם המערבי.
הראיתי את הביטויים לפעולתם, ובסופו של התהליך בדקתי את התוצאות- מדוע נכשלה התנועה ובד בבד מה היתה הצלחתה לחברה הישראלית.