2. תבונה וכשרונות אמנותיים, נאלצת להתגורר בבית דודתה המרשעת, בני הזוג מתייחסים אליה באכזריות ובבוז, ולבסוף היא נשלחת לפנימיה לנערות עניות שם היא מבלה שמונה שנים. עם סיום לימודיה היא משמשת שנים אחדות כמורה באותו המוסד, ואחר- כך מקבלת משרה כאומנת-מחנכת לבת חסותו של מר רוצ'סטר בעל אחוזת 'טורנפילד'. בינה לבין מר רוצ'סטר מתפתחת אהבה מוזרה וסוערת, אך מסתבר כי אשתו הראשונה עודנה חיה והיא נעולה במרומי הבית – חולת נפש אלימה, שצחוקה השטני מהדהד בלילות ורודף את ג'יין בשנתה.
ג'יין נוטשת את מר רוצ'סטר ויוצאת בחוסר-כל, לדרך נדודים ועוני. סיפור סינדרלה לא יכול להסתיים בסוף מר ועצוב, אם תרצו לדעת מה עלה בגורלה של ג'יין, פשוט קראו את הספר. מומלץ למי שיש לו סבלנות לספרים ארוכים.

3. בכל זאת, סופרת אחת שמרה בדרך סמלית על שריד של הרעיון הזה. זוהי שרלוט ברונטה, המתארת את יחסה של גיבורתה ג'יין אייר אל אהובה אדוארד רוצ'סטר, בפגישתה הראשונה עמו לאחר פרידתם, ולאחר הפציעה שעיוורה את עיניו וקטעה את ידו: ''דמותו היתה בעלת אותו מתאר חזק ואיתן כתמיד; קומתו זקופה ושערו שחור כעורב... שנה אחת של צער לא הפחיתה את עצמתו האתלטית ואת המרץ בשיאו. אבל בהבעתו ניכר הייאוש שהזכיר לי חיית פרא או ציפור קשורה... עיט שנכלא בכלוב, שעינו עטורת הזהב כובתה באכזריות.'' תחת שתפחד מחיות פרא המופיעות בתיאור לעיל, מרחמת ג'יין אייר על כליאתן בכלוב. היא אינה חוששת מתוקפנותו העיוורת של רוצ'סטר; להיפך, התקווה לחידוש יחסיהם עולה דווקא מאחר שהצליח לשמר את הרוח הפראית הטבעית שפעמה בו תמיד. בהתייחסותה לשערו שצמח פרא היא מעירה, ''הגיע הזמן להחזיר לך צורת אנוש, כי אני רואה שהפכת לאריה... שערך מזכיר לי את נוצות העיט, ועוד לא ראיתי אם ציפורניך לא צמחו כטפרי עוף.'' רוצ'סטר מזכיר לה שיש לו ציפורניים רק ביד אחת, כי האחרת נקטעה, ושואל אותה אם המראה לא דוחה אותה. היא עונה כי מראה עיניו והצלקת שעל מצחו עשויים להשיא אישה להתאהב בו עוד יותר. גישתה זו של ג'יין אייר דוחה את הרעיון שהכיעור מקביל לרשע.
במקום בטירה המפוארת, סמל הציביליזציה של אותה תקופה, מוצאת ג'יין אייר את רוצ'סטר שוכן בבית קטן יחסית בלב היער; תחת שיארחו לו לחברה בטירה אנשי תרבות, הוא מתרועע עם הציפורים והחיות הקטנות השוכנות ביער. בעיניה, הקרבה לטבע היא חיובית, ומגבירה את כוח משיכתו של הגבר. ג'יין דוחה את הצעתו של בן-דודה יפה התואר להינשא לה, מפני שמתחת לכסות המתורבתת של חזותו (כומר, המסמל יותר מכול את שעבודה של אלת הטבע לאל הזכרי), היא מבחינה בהיעדר אהבה בלבו ובאכזריותו כלפי האישה שאוהבת אותו. ג'יין מעדיפה על פניו את הגבר שמראהו מזכיר לה בעלי-חיים פראיים, אך לבו נאמן, אוהב ומלא חיים כמו הטבע החופשי שמסביבו.