חרדים. בנעוריו קיבל חינוך מסורתי והרבה ללמוד לימודי קודש, אך כבר

כנער התחיל לרכוש בכוחות עצמו השכלה רחבה במתמתיקה, פילוסופיה,

ספרות ושפות.

בשנת 1884 הוא הצטרף לאגודת חובבי ציון באודיסה, ועד מהרה נתן ביטוי

לדעותיו במאמרים שבהם הטיח בקורת קשה נגד שיטת הפילנטרופיות

בהתישבות ונגד שיטתו המדינית של הרצל. על מאמרו הראשון "לא זו

הדרך" שהופיע ב"המליץ" בשנת 1889, חתם בשם "אחד העם" והסביר את

חתימה זו כך: "רציתי לומר, כי לא סופר אנוכי, ואין בדעתי לבוא בקהל

הסופרים גם לעתיד, וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בעניין זה כאחד העם,

שעניני העם מעסיקים רוחו."

בשנת 1891 פירסם אחד העם, בעקבות ביקור בארץ, את מאמרו "אמת

מארץ-ישראל". המאמר תיאר במלים קודרות את ההתרחשויות בקשר

לרכישת הקרקעות בארץ וביקר את הישוב היהודי על חוסר תודעה

לאומית, החיונית להתמודדות עם הקשיים הבלתי נמנעים שבישוב הארץ.

אחד העם נחשב כאבי הציונות הרוחנית. לדעתו, אין בכוחה של הציונות

לפתור את "צרת היהודים וזו אף אינה השאלה העיקרית. חשובה יותר

ממנה היא "צרת היהדות", שכן, "משעזבה היהדות את חומות הגטו, הריהי

בסכנה לאבד את חייה העצמאיים, או את אחדותה הלאומית." על פי

איפיון שאלת היהודים כשאלת קיום רוחנית, התשובה אינה יכולה להיות

מדינית אלא רוחנית. כנגד סכנה זו יש לפעול לא בדרכים מדיניות אלא

באמצעות הכשרת הלבבות, כשהמטרה איננה "מדינת היהודים" אלא

"מדינה יהודית".