המאה העשרים לא האירה פנים לאנגליה. במהלכה נפלה האימפריה, אבד בסיס המסחר שלה, והאומה מתקשה להסתגל לשחיקה שחלה במעמדה כמעצמה עולמית - מאימפריה קולוניאלית לעוד חברה באיחוד האירופי. אולם, בעוד משפחת המלוכה מצליחה איכשהו להתמודד עם המפנה, רבים ממוסדות האצולה האחרים, המהווים נדבך חשוב בחיים האנגליים, מזעיפים פנים לנוכח שינויים אלו.

תדמיתה של אנגליה כארץ אגדית, שחן אצילי נסוך עליה, קפאה מתישהו בשנות ה-30 של המאה העשרים, אז נסב ההווי הקהילתי סביב סניף הדואר, הפאב הכפרי ובית הכומר המקומיים. כיום ידועה המדינה בעיקר בזכות הערים התוססות וחיי הלילה הסוערים, המציבים ניגוד משלים לאזורים הכפריים הירוקים והנעימים. בריטניה ה'חדשה', בהנהגתו של טוני בלייר, היא מדינה עם משפחת מלוכה מתחדשת ולא מזיקה, שלצידה צומחת אריסטוקרטיה חלופית בדמותם של כוכבי תקשורת כגון ויקטוריה ודייוויד בקהאם, שעומדים כיום במרכז הערצת ההמונים. ועדיין, מדינה שמעניקה תואר אבירות לזמר בלדות מזדקן וחבוש פאה, בוודאי עושה משהו בסדר.

שטח: 129,720 קמ"ר

אוכלוסייה: 50 מיליון נפש

בירה: לונדון

תושבים: אנגלו-סקסונים, סקוטים, וולשים, אירים, פקיסטנים, הודים ויוצאי האיים הקאריביים

שפה: אנגלית

דת: הכנסיות האנגליקנית, המתודיסטית, הבפטיסטית, הקתולית ודת האיסלאם

משטר: מלוכה פרלמנטרית

ראש המדינה: המלכה אליזבת השנייה

ראש ממשלה: טוני בלייר

פרופיל כלכלי

תוצר מקומי גולמי: 1,254 מיליארד דולר

תמ"ג לנפש: 21,000 דולר

צמיחה שנתית: שלושה אחוזים

אינפלציה: שלושה אחוזים

ענפים עיקריים: בנקאות ומימון, פלדה, ציוד תובלה, נפט וגז, תיירות

שותפות מסחריות עיקריות: המדינות החברות באיחוד האירופי וארצות הברית

חברה באיחוד האירופי: כן

חברה באיחוד האירופי המוניטרי: לא

אנגליה היא הגדולה מבין שלוש היחידות המדיניות שבתחומי האי בריטניה. היא גובלת בסקוטלנד בצפון ובווילס במערב, והמרחק בינה לבין צרפת הוא רק 29 ק"מ בחלק הצר ביותר של תעלת למאנש. רובה אזורי מישור או שפלה. בצפונה מתנשא רכס של גבעות גירניות הקרוי הרי פניין (Pennines); במערב, הרי קאמבריה ואזור האגמים (Lake District); מדרום להרי פניין נמצא אזור המרכז - המידלנדס (Midlands) - חבל ארץ בעל ריכוזי אוכלוסייה גדולים; וחצי האי הדרום-מערבי, הנקרא בלק קאנטרי (The Black Country - הארץ השחורה), הוא רמה מישורית, עם סלעי שחם, משק חלב מפותח וקו-חוף סלעי ומפורץ. שאר חלקיה הם אזורי שפלה הנקראים לולנדס (English Lowlands), ובהן אדמות חקלאיות, גבעות נמוכות, אזורי תעשייה והכרך העצום לונדון.

בעבר היתה אנגליה מכוסה כמעט כולה ביערות, אבל כסות העצים פחתה בהדרגה, והיום היא הדלה ביותר באירופה, פרט לזו שבאירלנד. החל מראשית המאה ה-20 נוטעת הממשלה מחטנים במטרה לשנות מצב זה, אלא שעצי האורן הפכו את הקרקע בסביבתם לחומצית וכתוצאה מכך הושמדו שטחים נרחבים של אדמת כבול עתיקה. עם סוגי העצים הנוספים הנפוצים באנגליה נמנים האלון, הבוקיצה, עצי הערמונים, החושחש, עץ המילה והאשור. בניגוד למיעוטה של הצמחייה הגבוהה, יש כאן שפע של פרחי בר יפהפיים בעונת האביב - נרקיסים, פעמוניות, רקפות, בכור-אביב, נוריות ואצבעוניות - כולם מוסיפים צבע לנוף האנגלי הכפרי. באדמות הבור גדלים מספר מינים ממשפחת האברשים בעלי התפרחת.

האייל האציל הוא היונק הגדול ביותר הקיים באנגליה כחיית בר, ונפוץ מאוד (כמו גם היחמור הצהבהב והצבאים). השועלים הולכים ומתרבים, ואם יהיה לכם מזל, תיתקלו גם בגירית או בקיפוד. הסנאי האפור, שמוצאו בצפון אמריקה, דוחק את רגלי הסנאי האדום המקומי, הקטן יותר. הארנבים נפוצים ביותר, בעוד שמכרסמים קטנים יותר, כגון החדף הזעיר, עכברון הקמה וחולדת המים, נפוצים פחות (אבל חמודים מאוד). הנחש הארסי היחיד המצוי באנגליה, האפעה, הוא נדיר וכלול ברשימת המינים המוגנים. צפרות היא תחביב נפוץ בבריטניה, אבל בעוד שלא נשקפת סכנת הכחדה לציפורים החיות לחופי הים, נתונות הציפורים החיות בפנים הארץ בסכנה ממשית - מינים אחדים שהיו נפוצים לפני 25 שנים בלבד, הולכים ופוחתים בקצב מהיר בשל הרס בתי הגידול שלהם.

הפארקים הלאומיים של אנגליה מכסים כשבעה אחוזים משטחה, ועמם נמנים דארטמור, אקסמור, לייק דיסטריקט, פיק דיסטריקט, יורקשייר דיילז, נורת' יורק מורז, נורת'אמברלנד, ניו פורסט והברודז (Broads). אלה אינם שטחי פרא בלבד (רוב אדמותיהם בבעלות פרטית), אבל יש בהם אזורים בעלי יופי נדיר.

האקלים באנגליה נוח ולח, עם טמפרטורות מתונות בזכות זרם הגולף החם, הנושק לחופיה. הטמפרטורות בפנים הארץ לא יורדות הרבה מתחת לאפס מעלות בחורף (מדצמבר עד פברואר), ואינן עולות מעל 30 מעלות בקיץ (יוני עד אוגוסט). אזור הצפון הוא הקר ביותר, ואילו לונדון וסביבתה, דרום-מזרח אנגליה והווסט קנטרי הם האזורים החמים ביותר. הגשמים הרבים ביותר יורדים באזורי הגבעות ובווסט קנטרי. מזג אוויר מעונן וגשום צפוי בכל חלקי אנגליה, בכל עונות השנה.

תושביה הראשונים של אנגליה, הידועים לנו, היו קבוצות קטנות של ציידים, אבל בסביבות 4000 לפני הספירה הגיעו לכאן מהגרים חדשים שהשתמשו בכלי אבן, עיבדו את גבעות הגיר שהתפשטו ממישור סולסברי והחלו להקים את מעגלי האבנים המסתוריים באייווברי ובסטונהנג'. בסביבות 800 לפני הספירה החלו לבוא לכאן הקלטים, בני עם ממרכז אירופה שגילו את רזי התכת הארד ומאוחר יותר למדו להשתמש בברזל. אלה הביאו איתם שני ניבים של הלשון הקלטית: הגיילית, שמדוברת עדיין בסקוטלנד, והבריטונית, שמדוברת עד היום בווילס.

הרומאים פלשו אל אנגליה בשנת 43 לספירה, ובתוך שבע שנים בלבד דיכאו כל התנגדות והשתלטו על מרבית שטחה. השבטים הסקוטיים והוולשיים היו קשים יותר להכנעה, וכדי למנוע פשיטות של הסקוטים, נבנתה חומת אדריאנוס לרוחבו של צפון אנגליה. הרומאים הביאו לאנגליה יציבות, רשת של דרכים סלולות ואת הנצרות; הבריטים, בתמורה, העניקו לרומאים כאב ראש וחור בחשבון ההוצאות של האימפריה. אבל הרומאים מעולם לא הובסו, הם פשוט נעלמו בהדרגה בסביבות 410 לספירה, עם שקיעת האימפריה הרומית.

האנגלים, היוטים והסקסונים - שבטים טבטוניים (גרמאנים) עובדי אלילים - החלו לנוע אל עבר החלל שהותירו אחריהם הרומאים והשתלטו על שטחי הקלטים. קמו אחוזות פיאודליות, ובמהלך המאה השביעית התרחבו לכלל ממלכות אנגלו-סקסוניות, אשר הגדירו את עצמן במשותף כאנגליות. באמצע המאה התשיעית פלשו הוויקינגים אל צפון סקוטלנד, אל קאמבריה ואל לאנקשייר, בעוד שהדנים פשטו על מזרח אנגליה. ב-871 נותרה ממלכת ווסקס - האזור שחציו היה סקסוני וחציו קלטי, מדרום לנהר התמזה - לבדה תחת שלטון אנגלי. בנקודת שפל זו הצליחו האנגלים לגבור על הוויקינגים והחלו להטמיע אותם בתרבות האנגלית.

הפולש הבא היה וויליאם מנורמנדי (שנודע לימים כוויליאם הכובש), שב-1066 נחת בחופה הדרומי של אנגליה בראש צבא של 12,000 חיילים. לאחר נצחונו בקרב הייסטינגס, תפסו את מקומם של האצילים האנגליים נורמנים דוברי צרפתית. הנורמנים בנו טירות מרשימות, אכפו שיטת ממשל פיאודלית, ערכו מפקד אוכלוסין, ופעם נוספת החל תהליך של התבוללות בקרב הסקסונים.

המאות הבאות עמדו בסימן עימותים בלתי פוסקים בקרב בני משפחת המלוכה, עם תככים פוליטיים, מגפת הדבר, תסיסה והתקוממות. מלחמת מאה השנים עם צרפת טרם הסתיימה, וכבר החלה מלחמת השושנים מבית, מלווה בתככים, מזימות וקנוניות-חצר לרוב, אשר לעומתם נראים מחדליה של משפחת המלוכה הנוכחית שטותיים עוד יותר ממה שהם באמת. במאה ה-16 הובילו הבעיות בחיי הנישואין של הנרי השמיני לקרע עם הכנסייה הקתולית, שסירבה להסכים לגירושיו. הנרי התמנה על-ידי הפרלמנט האנגלי לראש הכנסייה האנגליקנית, והתנ"ך תורגם לאנגלית. בשנת 1536 פיזר הנרי השמיני את המנזרים הקטנים יותר והחרים את אדמותיהם, והיחסים בין הכנסייה למדינה התערערו. באמצע המאה ה-17 הסלים מאבק הכוחות בין חצר המלוכה לבין הפרלמנט למלחמת אזרחים, שבה התייצבו המלוכנים (קתולים, ראשי הכנסייה והאצולה הוותיקה), נאמני צ'רלס הראשון, מול תומכי הפרלמנט הפרוטסטנטיים, נאמניו של קרומוול.

נצחונו של קרומוול הוביל למשטר רודני, שכלל פרעות עקובות מדם ברחבי אירלנד, וב-1660, נמאס כל-כך לפרלמנט ממצב העניינים, עד שהשיב את המלוכה על כנה.

מכאן החלה תקופה של התפשטות הדרגתית, שבה צברה אנגליה מושבות לאורך חופי אמריקה, התירה לחברת הודו המזרחית לנהל את עסקיה מבומביי, ובסופו של דבר פרשה את השפעתה האדירה גם על קנדה ועל אוסטרליה. במקביל, חיזקה אנגליה את שליטתה באיים הבריטיים. המכה הראשונה ניחתה על האימפריה המשגשגת ב-1781, כאשר מושבותיה האמריקניות השיגו את עצמאותן.

בינתיים הלכה בריטניה והפכה במהירות לחלוצת המהפכה-התעשייתית, כאשר מכונות הקיטור, רכבות הקיטור, מכרות הפחם ותחנות הכוח ההידרואלקטריות הביאו לשינוי באמצעי הייצור והתחבורה. הערים התעשייתיות הראשונות בעולם צצו במחוזות המרכז, המידלנדס, ובעקבות זאת חל עיור המוני. כשעלתה ויקטוריה על כס המלוכה ב-1837, היתה בריטניה המעצמה האדירה בעולם. ספינותיה שלטו בנתיבי הימים וקישרו בין חלקי האימפריה העצומה, בעוד שבתי החרושת שלה חלשו על הסחר העולמי. בתקופות כהונתם של ראשי הממשלה דיזרעאלי וגלדסטון טופלו החוליים הקשים ביותר שיצרה המהפכה התעשייתית - החינוך הפך לנחלת הכלל, איגודים מקצועיים זכו למעמד חוקי, וזכות הבחירה הוענקה לרוב הגברים. הנשים לא קיבלו זכות בחירה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

ב-1914 נגררה בריטניה למלחמה, שסופה היה טבח חסר תכלית של מיליוני בריטים ופער שהלך וגדל בין המעמד השליט לבין מעמד הפועלים. התהום שנפערה הכשירה את הקרקע לסכסוכי עבודה, שהחלו בשביתה הגדולה ב-1926 והלכו וגברו בתקופת השפל של שנות ה-30. בריטניה דשדשה במהלך שנות ה-20 וה-30, בהנהגת ממשלה שהתאפיינה בבינוניות ובהיעדר חזון ולא הצליחה לטפל כראוי בבעיות המדינה - בין השאר, עלייתו של היטלר ושאיפות ההתפשטות של גרמניה הנאצית.

אופייה הנחוש של בריטניה חושל במלחמת העולם השנייה, בהנהגתו של ווינסטון צ'רצ'יל; המדינה התאוששה במהירות מהתבוסה בדאנקרק, מההפצצות הבלתי פוסקות של חיל האוויר הגרמני ומנפילת סינגפור והונג קונג, ניצחה באמצעות חיל האוויר המלכותי המהולל שלה במה שכונה 'הקרב על בריטניה' ומילאה תפקיד מרכזי בניצחונן של בנות הברית. חרף תחושת השמחה שהציפה את בריטניה, השפעתה ומשאביה אבדו לה והפיחות במעמדה כמעצמה הפך ברור אף יותר כאשר, בזו אחר זו, הפכו מושבותיה לעצמאיות: תחילה הודו (1947), ואחר-כך מלזיה (1957) וקניה (1963).

תהליך ההתאוששות מהמלחמה נמשך עד שנות ה-60, אבל בסופו, אם להאמין להצהרתו של ראש הממשלה דאז, הרולד מקמילן, מצבם של תושבי בריטניה "מעולם לא היה כה טוב". שנות ה-60 החזירו לפרק זמן קצר את לונדון העליזה למקומה הקודם במרכזה של מפת התרבות העולמית, כאשר הביטלס, הרולינג סטונס, מרי קוואנט, דייוויד ביילי, טוויגי, ג'יין שרימפטון ושות', טופפו בשחצנות על במת העולם. אבל שנות ה-60 לא הסתכמו בחצאיות מיני ובסרג'נט פפר: המחלוקת בין פרוטסטנטים לקתולים בצפון אירלנד הפכה לסכסוך אלים גלוי, ובעקבותיו נפרשו בצפון אירלנד כוחות צבא בריטיים בשנת 1969. פעולות הטרור או, כפי שהן מכונות בלשון מעודנת, 'הבעיות', רדפו את ממשלות בריטניה ואירלנד וזרעו הרס בצפון אירלנד עד הסכם השלום שנחתם לאחרונה. משבר הנפט של שנות ה-70, אינפלציה דוהרת, הנהגת שבוע עבודה בן חמישה ימים ואיבה בין המעמדות, אף הם העיבו על החגיגה, וב-1979 בחרו הבריטים במרגרט תאצ'ר כדי שתעשה עבורם סדר בבלגן.

תאצ'ר שברה את האיגודים המקצועיים, הפריטה את התעשיות הלאומיות, ביססה את ממשלה על טכנוקרטים, שיגרה צי ימי לאיי פוקלנד וגרמה לקיטוב חברתי. היא היתה לראש הממשלה שכיהן בתפקיד זה למשך הזמן הארוך ביותר במאה ה-20 והותירה חותם כה עמוק על הבריטים, עד שאפילו היום, יותר מעשור אחרי שהודחה על-ידי מפלגתה, מרחפת רוחה של דיים מגי מעל לכל דיון בנושאי פנים. ג'ון מייג'ור הכה-נחמד, שנבחר לראשות הממשלה ב-1990, לא הצליח ללכד את האומה תחת דגל המפלגה השמרנית והועף החוצה, חד וחלק, בבחירות של מאי 1997.

היום נמצאת אנגליה, בהנהגתו של ראש הממשלה טוני בלייר, בתהליך שינוי. חקלאות, חינוך, בריאות, הסכסוך בצפון אירלנד והחבירה לאיחוד האירופי הם נושאים שמפלגים את דעת הקהל, אולם יש מקום לאופטימיות זהירה. דמותה של המדינה בעתיד תקבע על סמך יחסה לרגשות הלאומיים ההולכים וגוברים בסקוטלנד ובוויילס, ולאינטרקציה הצמודה עם אירופ

עוד מידע : http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-118868,00.html#18387