גירסת הדפסה       אשכול קודם  אשכול הבא
קבוצות דיון פורום אברכים נושא #64646 מנהל    סגן המנהל    מפקח   צל"ש  
אשכול מספר 64646
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ו בתשרי תשע''ו    13:18   09.10.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  דברי תורה לפרשת השבוע (תשע''ו) מאת הרב אורי שרקי / מתעדכן כל יום שישי  
 
   עבר עריכה לאחרונה בתאריך 09.10.15 בשעה 15:14 על-ידי גאון הירדן (מנהל הפורום)
 
לבדו (לפרשת בראשית)

בפרשת בראשית מתארת לנו התורה את בריאת העולם. הבריאה אמורה להיות גילוי המודיע לנו את רבש''ע. אבל אנו רואים במציאות שהעולם הרבה פעמים מהווה מסך בפני הא-להות. האדם חי בעולם שנברא באופן כזה, שאפילו ניתן להעלות בו על הדעת, שרבש''ע איננו קיים. בעיה זו דורשת פתרון.

נאמר בפרשתנו, שהכל טוב. על כל דבר שהקב''ה ברא, נאמר: ''וירא א-להים כי טוב''. וכן ביום השישי בסיום הכל נאמר: ''וירא א-להים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד'' (בראשית א, לא). וברור שאם רבש''ע אומר על בריאתו שהיא טובה, בוודאי שכוונתו רצינית. כיצד אם כן ייתכן למצוא בני אדם, בעולם שהקב''ה ברא, הסוברים שהכל רע? אנשים שאומרים שאין ערך לכלום, ושאין תקווה?! מאיפה נולדה האפשרות לחשוב כך? מוכרח להיות בפרשת בראשית איזה רמז לאפשרות הזאת! באמת נאמר במפורש (ב, יח): ''ויאמר ה' א-להים לא טוב''. אם כן ישנה אפשרות לומר על כל הבריאה כולה, על כל מה שנעשה, שזה לא טוב. מתי? ''היות האדם לבדו'' (שם). כלומר, כאשר האדם הוא לבדו, או מפני שהאדם הוא לבדו, יש לו מקום לחשוב שכל העולם כולו - אבסורד ואין לו משמעות - שהכל רע.

כיצד יתכן שהאדם הוא לבדו? הרי לפי מדרשי חז''ל (בראשית רבה ח א), לא היה האיש ללא האשה, ''זכר ונקבה בראם'' (שם ה ב) - אדם דו פרצופים נברא, איש ואשה. אלא לבדו - ללא ריבונו של עולם. זה דבר מזעזע, שרבש''ע הניח אותנו בתוך עולם סגור וסתום, המהווה מסך מולו, ללא שידבר עמנו?

עולם שבו האדם איננו מקיים דיאלוג עם הא-להים הוא עולם רע. אם כן על מנת לפרוץ את המסך הזה, על האדם לפתוח את שערי השמים, ולקיים דיאלוג עם רבש''ע. אלא שלא תמיד הדבר הזה הוא אפשרי. הרבה מסכים מבדילים בינינו לבין הבורא. מה עשה הקב''ה? הפריד את ההכרה של האדם לשניים: ''אעשה לו עזר כנגדו'' (שם ב, יח). ראשית כל ייפגש עם עצמו, יקיים דיאלוג בין שני חלקי הזהות שלו - בין האיש לבין האשה, ובין אדם לרעהו. מתוך כך הוא פותח את השערים, שבסופו של דבר יביאו אותו לדיאלוג ישר - פנים אל פנים עם הקב''ה. ''ואהבת לרעך כמוך - אני ה''' (ויקרא יט, יח). אם אתה אוהב את רעך כמוך - בסוף תדע מי אני. וזה בעצם מה שנאמר בפרשתנו: ''אעשה לו עזר כנגדו'' - ייפרד האדם לשני חלקים על מנת שיוכל להביט על עצמו מבחוץ. כל זמן שהאדם מחובר רק אל עצמו, גם את עצמו איננו יכול להכיר. זוהי המשמעות של המלה 'לבדו' מלשון 'לבוד'. כאשר הופרדה ההכרה האנושית לשני חלקים איש מצד אחד - אשה מצד אחר, היתה כבר בידי האדם אפשרות להכיר את עצמו, ומתוך כך בסופו של דבר, לדעת את בוראו. כפי שגם נאמר בספר 'ראשית חכמה' ('שער האהבה') לרבי אליהו די וידאש, שמי שלא ידע אהבת אשה - לא ידע אהבת ה'. אהבת הזולת האמיתית, המעמיקה, הבאה לידי ביטוי פסגתי באהבת איש לאשתו, בסופו של דבר מביאה לאהבת ה' לידיעתו השלימה ונותנת משמעות לחייו של האדם.


              תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה       |   0   |


  האשכול     מחבר     תאריך כתיבה     מספר  
  ויתר גווים (לפרשת נח) אליצפן 16.10.15 10:31 1
     לא חייבים לדחוף לכל מקום את ההזיות יציבא בארעא 16.10.15 11:59 2
  מי הוא פרעה? (לפרשת לך לך). אליצפן 23.10.15 14:54 3
  שרה אמנו (לפרשת וירא) אליצפן 30.10.15 07:24 4
     נס, מדוע? (להפטרת פרשת וירא) אליצפן 30.10.15 07:25 5
  הארות על פרשת חיי שרה אליצפן 08.11.15 08:05 6
  ואת עשיו (לפרשת תולדות) אליצפן 13.11.15 14:00 7
  בכורות וצאן (לפרשת ויצא) אליצפן 20.11.15 09:05 8
  השם ישראל (לפרשת וישלח) אליצפן 27.11.15 13:30 9
     חכמים מאדום (להפטרת פרשת וישלח) אליצפן 27.11.15 13:30 10
  אלומות שמש וירח (לפרשת ויגש) אליצפן 04.12.15 13:14 11
  חלומות (לפרשת מקץ) אליצפן 14.12.15 14:00 12
     עדות לבאי עולם (להפטרת שבת חנוכה) אליצפן 14.12.15 14:01 13
  גלות שבעים נפש (לפרשת ויגש) אליצפן 18.12.15 13:05 14
  הדרכה לגלות ולמלכות (לפרשת ויחי) אליצפן 25.12.15 13:51 15
     הוראות אחרונות (להפטרת פרשת ויחי) אליצפן 25.12.15 13:52 16
  עם שמות או בלי שמות? (לפרשת שמות) אליצפן 01.01.16 15:15 17
  מלכויות מתגרות זו בזו (להפטרת פרשת וארא) אליצפן 08.01.16 10:40 18
     ישר כח, יפה! אחד מהמניין 14.01.16 15:38 19
  על מצות ומרורים (לפרשת בא) אליצפן 15.01.16 13:20 20
  ותשר דבורה (להפטרת פרשת בשלח) אליצפן 22.01.16 14:06 21
  שאלה לישעיהו (להפטרת פרשת יתרו ) אליצפן 29.01.16 13:27 22
  מוסר וסיבתיות (לפרשת משפטים) אליצפן 05.02.16 13:57 23
  תרומה ואדר (לפרשת תרומה) אליצפן 12.02.16 08:18 24
  אידיאות (להפטרת פרשת תצוה) אליצפן 19.02.16 12:59 25
  שמן המשחה ופסל ומסכה (לפרשת כי תשא) אליצפן 25.02.16 20:39 26
  למה הבדק? (להפטרת פרשת שקלים) אליצפן 04.03.16 09:29 27
  מהות המקדש (להפטרת פרשת פקודי) אליצפן 11.03.16 07:29 28
  קרבן - קירבה אל ה' (לפרשת ויקרא) אליצפן 18.03.16 13:16 29
     לקראת פורים אליצפן 18.03.16 13:17 30
  באלה חפצתי (להפטרה פרשת צו) אליצפן 25.03.16 10:55 31
  טהרת התודעה (להפטרת פרשת פרה) אליצפן 01.04.16 07:13 32
  שמונה סוגים (לפרשת תזריע) אליצפן 08.04.16 14:30 33
  לספור עד שמונה (לפרשת מצורע) אליצפן 14.04.16 22:18 34
     לפני בוא יום ה' (להפטרת שבת הגדול) אליצפן 14.04.16 22:21 35
  גנות ושבח (לפסח) אליצפן 22.04.16 14:43 36
  שירת הים (לשביעי של פסח) אליצפן 28.04.16 14:57 37
  ואהבת לרעך כמוך (קדושים) אליצפן 06.05.16 07:48 38
  כהונה ומועדים (לפרשת אמור) אליצפן 13.05.16 13:13 39
  היחס לארץ ישראל (לפרשת בהר) אליצפן 20.05.16 13:04 40
  תקופות השֶׁבַע (לפרשות בהר ובחוקותי) אליצפן 27.05.16 14:18 41
     לא אבדה תקוותנו (להפטרת בחוקותי) אליצפן 27.05.16 14:19 42
  מה טעם הוחלפו בפרשת במדבר הבכורות בשבט לוי בעבודת ה'? (לפרשת במדבר) אליצפן 03.06.16 10:49 43
  בעיותיו של הפרט (לפרשת נשא) אליצפן 10.06.16 07:51 44
     החריג (להפטרת פרשת נשא) אליצפן 10.06.16 07:51 45
  משה ומשיח (לפרת בעלותך) אליצפן 17.06.16 12:39 46
  בכיה לדורות (לפרשת שלח) אליצפן 24.06.16 07:18 47
     כי שמענו (להפטרת פרשת שלח) אליצפן 24.06.16 07:19 48
  מחלוקת לטובה? (לפרשת קרח) אליצפן 01.07.16 17:15 49
  ממדבר לארץ ישראל (לפרשת חקת) אליצפן 08.07.16 16:22 50
     יפתח בדורו? (להפטרת פרשת חוקת) אליצפן 08.07.16 16:27 51
  בלק ואברהם (לפרשת בלק) אליצפן 15.07.16 11:03 52
  קול דממה (להפטרת פרשת פנחס) אליצפן 22.07.16 12:20 53
  חצי שבט מנשה (לפרשת מטות) אליצפן 29.07.16 12:51 54
  תיקון עולם (לפרשת מסעי) אליצפן 05.08.16 07:25 55
  חטאו של משה בפרשת המרגלים (לפרשת דברים) אליצפן 12.08.16 14:59 56
     כסדום (להפטרת פרשת דברים) אליצפן 12.08.16 15:00 57
  תפילה שלא נענתה (לפרשת ואתחנן) אליצפן 19.08.16 11:49 58
  א-לוהי האלוהים (לפרשת עקב) אליצפן 26.08.16 15:12 59
  החיים בארץ ישראל (לפרשת ראה) אליצפן 03.09.16 23:21 60
     ואנוכי (עבור המפטירים 'השמים כסאי' גם בראש חודש אלול) אליצפן 03.09.16 23:23 61
  מוסדות השלטון בישראל (לפרשת שופטים) אליצפן 09.09.16 13:06 62
     לא בחיפזון (להפטרת פרשת שופטים) אליצפן 09.09.16 13:07 63
  לא יוכל לבכר את בן האהובה (לפרשת כי תצא) אליצפן 16.09.16 11:45 64
  חושך ואור (להפטרת פרשת כי תבא) אליצפן 23.09.16 11:43 65
  שלש תשובות (לפרשת נצבים) אליצפן 30.09.16 12:36 66
  כלבנון (להפטרת שבת שובה) אליצפן 07.10.16 14:44 67
  בין משה לדוד (לפרשת האזינו) אליצפן 14.10.16 14:38 68
  ספר קהלת (לחג הסוכות) אליצפן 21.10.16 11:00 69
  משה איש הא-להים (לפרשת וזאת הברכה) אליצפן 23.10.16 09:35 70
     משרת משה (להפטרת וזאת הברכה) אליצפן 23.10.16 09:38 71

לובי  לפורומים  אשכול קודם  אשכול הבא
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ג' בחשון תשע''ו    10:31   16.10.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  1. ויתר גווים (לפרשת נח)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בפרשתנו נכרתה ברית כללית עם האנושות לקיים שבע מצוות. אלא שלמרבה הפלא הופרה ברית זו. נאמר בתלמוד:

(בבא קמא לח, א): אמר רב יוסף: ''עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים'' (חבקוק ג, ו). מה ראה? ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירם להם. איתגורי אתגר ( = הרוויחו)! אם כן, מצאנו חוטא נשכר?! אמר מר בריה דרבנא: לומר שאפילו מקיימים אותן אין מקבלים עליהן שכר. ולא? והתניא (והלא שנינו): רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נוכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: (ויקרא יח, ה) ''אשר יעשה אותם האדם וחי בהם''. 'כהנים ולוים וישראלים' לא נאמר, אלא 'אדם'. הא למדת שאפילו נוכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול! אמרי: אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה. דאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

העולה מסוגיה זו הוא שלמרות מעידות רבות, מקיימת האנושות למעשה את שבע המצוות שנצטוו בהן בני נוח באופן הקרוב לרצוי, אלא שחסר היסוד של הציווי. הרצון לקיים את צו המוסר לא בתור מצוה כי אם בתור הנהגה ישרה מבלי שישפיע הדבר על הקשר בין האדם לבורא הוא התוכן של ''מי שאינו מצווה ועושה''.

זו היתה הסברה של פאולוס שלימד שאמנם בטלו המצוות כציוויים, כי החיוב לקיים גורר גם את העונש במקרה של אי-קיום, אבל בכל זאת יש לקיים את צו המוסר. כנגד סברה זו כתב המהר''ל תשובה מפורטת בספרו 'תפארת ישראל' (פרק ה).

מה יעשה נוכרי המעוניין להשתייך מחדש למעמד של 'מצווה ועושה' ולזכות לדביקות בבורא שמעניקה המצווה? עליו לעבור מעמד של קבלה פרטית של מצוות ה' בפני בית דין של שלשה (רמב''ם מלכים ח, י). פעולה זו מעתיקה את האדם ממעמד של 'גוי' למעמד של 'בן נוח'. ההפרש בין שניהם הוא עצום לפי ההלכה: גוי אינו רשאי לקיים מצוות נוספות על השבע, בעוד שבן נוח רשאי לקיים כל מצוה כהלכתה (שם י, ט-י ועיין בה''ל סוסי' שד). מלבד זאת בן נוח יכול בזמן שהיובל נוהג להיחשב כ'גר תושב' השותף לחיי עם ישראל בארצו.

אנו עדים בדורנו להתחדשות בקרב העמים של החפץ לקבל את מצוות ה' כמי שמצווה ועושה מתוך דבקות בעם ישראל. אין ספק שמעשה שיבת ציון בדורנו היא הגורם המרכזי לתנועה זו.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
יציבא בארעא
חבר מתאריך 9.11.12
4741 הודעות
יום ששי ג' בחשון תשע''ו    11:59   16.10.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להצגת פרופיל המשתמשלחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  2. לא חייבים לדחוף לכל מקום את ההזיות  
    בתגובה להודעה מספר 1
 
  

באמת?
מעניין!

אנו עדים בדורנו להתחדשות בקרב העמים של החפץ לקבל את מצוות ה' כמי שמצווה ועושה מתוך דבקות בעם ישראל.
ציטוט מאת: אליצפן


טיעון מוצק ומשכנע
re]
אין ספק שמעשה שיבת ציון בדורנו היא הגורם המרכזי לתנועה זו.
ציטוט מאת: אליצפן



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י' בחשון תשע''ו    14:54   23.10.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  3. מי הוא פרעה? (לפרשת לך לך).  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   פרעה החוטף את שרה אמנו בפרשה, מוּנַע על ידי שיקולים שונים. הצד הפשוט הוא שפרעה שטוף זימה ככל מצרים, מוּנַע על ידי יצריו האפלים, ומשום כך ראה לנכון לחטוף אישה יפה בלי לברר את מעמדה אם היא נשואה או לא, ולהביאה לתוך ארמונו. אבל אם רק כך היה, לא היתה התורה מקדישה פרק שלם למפגש בין אברהם לבין פרעה. כשם שאנחנו אומרים על עם ישראל ''מעשה אבות סימן לבנים'', אף אותו פרעה מלך מצרים הוא ''מעשה אבות - כסימן לבנים שלו'' - כסימן לאומה המצרית בבוא בני ישראל אליה.

אנחנו רואים גם שלא רק פרעה אלא מספר מלכים רצו להשתלט על האמהות. האמהות הן כפשוטו -התבנית שמתוכה תיווצר הזהות של עם ישראל. גם לפי ההלכה - הלאומיות של היהודי נקבעת לפי אמו ולא לפי אביו. ובכן מצאנו גם אצל המצרים הקדמונים כשבאו בני ישראל אליהם, שמזימתם היתה ש''כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן'' (שמות א כב). ומה יהיה עם הבנות? נראה שכוונתם היתה שהמצרים ישאו את בנות ישראל לנשים. התוצאה היתה שצאצאיהם של המצרים היו יהודים לפי ההלכה, אך מצריים לפי זהותם. כך ניתן גם להבין את כוונתו של פרעה מלך מצרים. בהשתלטו על שרה הוא מתכוון באיזה שהוא מקום של התת מודע שלו להפוך את מצרים לעם סגולה. פרעה הרגיש את הגנוז במשפחה של אברהם אבינו, ואת האנרגיה העצומה הגנוזה שם, לשם הקידום של ההיסטוריה האנושית. לכן התאווה פרעה, וכמוהו אחרים רבים, להשתלט על אותו כח חיים, שהופיע אז בדמותה של שרה.

אנחנו רואים גם יחס דו ערכי: מצד אחד הוא מטיב לאברהם בעבורה. ההטבה שפרעה מטיב לאברהם איננה רק כסף וזהב ''צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים

וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים'' (בראשית יב, טז) - כפשוטו, אלא שמאחורי אותה הטבה אותו כסף ואותו זהב גם התרבות המצרית מוֹסֶרֶת משהו מעצמה לאברהם אבינו. וכמו כן גם אברהם אבינו בעצמו אמר: ''אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ'' (שם יג), אומר רש''י (שם): ''ייטב לי בעבורך - יתנו לי מתנות''. ובכן מה לו לאברהם אבינו לחפש מתנות במצרים? ברור שהוא הלך לחפש את חכמתה של מצרים - דרך אותן המתנות, אותה חכמה שהידרדרה במצרים על מנת להעלותה מחדש. ולכן אמר גם את הביטוי ''אמרי נא אחותי את'' על דרך מה שנאמר במשלי (ז, ד) ''אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ''.אך בסופו של דבר, התרבות המצרית אינה ראויה מבחינת מוסריותה להיות זו שתוליד את האומה הישראלית, ולכן באים נגעים גדולים על פרעה ועל כל עבדיו, כעין הקדמה לעשר המכות שעתידות לבוא על מצרים מספר דורות לאחר מכן, על מנת לשחרר את הזהות הישראלית המתגבשת כבר בימים ההם. ולא עוד אלא שאחרי שפרעה השתכנע בצדקתו של אברהם אבינו, מוסרים לנו חז''ל ''הגר בתו של פרעה היתה'' (בראשית רבה פמ''ה פסקה א) שהוא גם שלח את בתו - הגר, להיות שפחה אצל אברהם אבינו. בתו של מלך, ובודאי של מלך כמו פרעה, איננה סתם שפחה, אלא היא באה לעבור הכשרה לימודית, איזו השתלמות של אומות העולם אצל האבות על מנת להיטיב את תרבותם. מה שבבוא הזמן גם הביא את ה''הוה אמינא'' לאברהם אבינו לבנות את בית ישראל מתוך שותפות עם אותה בת של פרעה - עם הגר אמו של ישמעאל.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ז בחשון תשע''ו    07:24   30.10.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  4. שרה אמנו (לפרשת וירא)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   הפעם נעסוק בדמות מעניינת שבפרשתנו, הלוא היא דמותה של שרה אמנו. שרה אמנו מתגלה בפרשה זו, בתור מי שמכניסה גורם מיוחד בהתהוות תולדות האומה - והוא גורם הצחוק. שהרי בנה יצחק, שאנחנו מתבשרים בהולדתו/בלידתו בפרשתנו, הלוא הוא קרוי בשם הזה בשל צחוקה של שרה אמנו. ''וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר….הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי'' (בראשית יח יב-יג). על יסוד הצחוק הזה ישנה התערבות מיוחדת של הקב''ה, שהקב''ה אומר: ''לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה'' (שם). ובבראשית רבה (פרשה מח פסקה כ) נאמר: ש''מעולם לא נזקק הקב''ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת ואף היא על ידי עילה…. כמה כירכורים כירכר בשביל להשיח עמה ויאמר 'לא כי צחקת''' - מעולם לא היתה שיחה כזו בין הקב''ה לבין שום אשה בעולם שיחה שנסובה מסביב לנושא לכאורה לא חשוב - מסביב לצחוק שלה.

ובמיוחד באמת האווירה באותה שיחה, נראית מוזרה ביותר. ''וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה'' (בראשית יח טו)..הלא אם שרה נמצאת במצב של נבואה בוודאי שהיא לא מתכוונת חס וחלילה לשקר, ובוודאי לא לשקר לפני רבש''ע, ולחשוב שהיא תוכל להסתיר ממנו דבר. והתגובה של הקב''ה עוד יותר מוזרה: ''וַיֹּאמֶר: לֹא! כִּי צָחָקְתְּ'' (שם). מה כוונת כל הדברים האלה?

ברור שהצחוק איננו תופעה מקרית אצל גדולי האומה. הצחוק מופיע כאשר דבר בלתי צפוי מתרחש. כשדבר ששובר את ההרגלים של החיים - מופיע. והלוא לידתו של יצחק אצל אישה עקרה בת תשעים שנה, ואצל אב בן מאה שנה, הוא דבר שחורג מן הרגיל משהו ששובר את סדרי הטבע, והדבר זה מוליד צחוק בעולם. הצחוק מתחיל להופיע ראשית כל, בעומק נשמתה של שרה אמנו. כי דרך הנשמה הזו של שרה, בסוף תופיע גם הנשמה של יצחק אבינו, ותופיע גם בתוך גופו. אם כן הצחוק הורגש לא אצל שרה במודע, אלא נאמר ''וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ'' - בקרבה זה בעומק הנשמה שלה. אבל באופן מודע, היא לא ידעה שבתוך הנשמה שלה מתרחש צחוק, במודע היא היתה מליאה דווקא יִרְאָה, לכן נאמר: ''וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי'' שרה מכחישה את זה שהיא צחקה, כי באמת היא חושבת שהיא לא צחקה, ''כִּי יָרֵאָה'' - כי היתה מליאה באופן מודע ביראת שמים. ''וַיֹּאמֶר:'' ואז הקב''ה גילה לה ''לֹא! כִּי צָחָקְתְּ'' את צריכה לדעת שבתוך הנשמה שלך התחולל צחוק גדול - צחוק המבשר את לידתו של צדיק חדש בעולם.

ובכלל מתברר על דרך הצחוק שישנה מעלה מיוחדת של צדיקים בעלי חוש הומור. נאמר במסכת תענית (כב.), שאליהו הנביא התהלך בשוק עם אחד האמוראים, ואמר לו שאין בכל השוק הזה אף אדם שהוא בן העולם הבא. עד שנכנסו לתוך השוק שני אנשים ואמר עליהם, הנביא אליהו, 'אלה הם בני העולם הבא'. וכאשר שאלו אותם 'מה מעשיכם'? אמרו: 'אנחנו אנשים בעלי צחוק - בדרנים - ''אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי'' אנחנו מתהלכים ממקום למקום ומשעשעים את בני האדם, על מנת להוציא אותם מעצבותם. אז מי שמסוגל בעולם שהוא כל כך עצוב, לומר שבכל זאת יש על מה לצחוק, סימן הוא שהוא בן העולם הבא. שרה אמנו היתה מאותן הדמויות מלאות האופטימיות של ''וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן'' (משלי לא כה), מי שצופה את העתיד ומסוגל גם בעולם כל כך קשה למלא פיו שחוק.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ז בחשון תשע''ו    07:25   30.10.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  5. נס, מדוע? (להפטרת פרשת וירא)  
    בתגובה להודעה מספר 4
 
   מדוע עשה אלישע את הניסים המסופרים בהפטרה, ריבוי השמן והחייאת בן השונמית? הלוא אף על פי שיש בכוחם של צדיקים ונביאים לחולל פלאות, הן על ידי תפילתם והן מכוח קדושתם, עדיין אין זה ראוי לשנות את סדרי בראשית עבור מטרה פרטית, פרנסה או רפואה של יחיד. התלמוד (שבת נג, ב) קובע ביחס למקרה דומה: ''אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו סדרי בראשית בשבילו!''.

נראה שכוונת נס השמן שעשה אלישע היתה להוות מחאה נגד סדרי החברה המקולקלים שאפשרו לנושים לאיים בלקיחת שני הבנים של האלמנה לעבדים, בלא פוצה פה. השכנים מוכנים להשאיל לעניה את כליהם הריקים, אבל אין מי שימלא את הכלים במזון או בכסף. במצב של ריקבון חברתי כל כך גדול, העשוי לפורר את הממלכה כולה, מודיע אלישע על ידי מעשה מרעיש, שה' דורש את טובתם של המסכנים וחורג לשם כך מחוקות הטבע, כשבני אדם אינם ממלאים את חובתם כלפיהם.

בהקשר זה ראוי להזכיר את הנאמר בבבא בתרא (י, א): ''שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם א-לוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם''. אין הכוונה שהעני משמש כלי עבור העשיר לזכות לחיי העולם הבא, כי היתה בכך אכזריות כלפי העניים, אלא כפי שביאר עמנואל לוינס שעולם שאין בו נתינה וקבלה הוא גהינם, כך שהביטוי ''נינצל אנו'' כולל את העשיר ואת העני כאחד.

אלישע אינו פועל כאדם פרטי, במסגרת הכפר שלו. מעשיו מכוונים תמיד כלפי המערכת השלטונית: ''היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?'' (מל''ב ד, יג), אומר הנביא אל השונמית. גם כשהוא מבשר לה שתיפקד מעקרותה, המטרה היא להביא לעולם את הנביא של הדור הבא, שהוא לפי חז''ל חבקוק הנביא.

לפי זה מובנת הסמיכות בין נס השמן לבין מעשה בן השונמית. בעולם שהפך לגהינם, היה מקום ליאוש שיתגבר בלב בני האדם. שמא אין לעולם תקנה? כשמגיעים למידה זו, יש לזכור שסוף הטובה לבוא לעולם, גם אם מדובר ביעד רחוק. משום כך פעל אלישע את נס החייאת בן השונמית, להורות שיש תקוה לאחריתנו, ושאפילו המוות, המהווה לפי שעה האויב הגדול ביותר לשלימות העולם, אף הוא ינוצח בבוא הזמן, בתחיית המתים.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ראשון כ''ו בחשון תשע''ו    08:05   08.11.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  6. הארות על פרשת חיי שרה  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   ''ואשביעך בה' א-לוהי השמים וא-לוהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אני יושב בקרבו''. כשאברהם מתאר את עצמו כיושב בארץ ישראל, אפילו בשעה שהיא מלאה בעבודה זרה של עמי כנען, הריהו ממליך את ה' על השמים ועל הארץ כאחד. מה שאין כן כשהוא מזכיר שישב בעבר בחוצה לארץ הוא מכנה את ה' כא-לוהי השמים בלבד: ''ה' א-לוהי השמים אשר לקחני מבית אבי''. ללמדך שבחוצה לארץ, אי אפשר לגלות את ה' דרך הארציות, אין קדושה בחיי החולין. עבודת ה' דורשת רוחניות יתרה. לעומת זאת, בארץ ישראל יש מעלה באכילת פירותיה: ''ונאכל מפריה ונשבע מטובה''. משום כך נתן העבד למשפחת רבקה מגדנות, ופירש רש''י ''שהביא עמו מיני פירות של ארץ ישראל''. ודווקא בירושלמי, תלמודה של ארץ ישראל, מופיע המאמר שעתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראה ולא אכל.

לפעמים, כשצריך לבצע מהלך מכריע בתולדות האנושות או עם ישראל, מצטרפות לשעה נשמות הדורות שעברו כדי להשתתף במאורע. מקובל בישראל שאף בשעת חופתו של אדם נעשה כן. כמו כן מצאנו שאמרו על מצרים בן חם שעמד מקברו בשעה שטבעו מצרים בים כדי לצפות באובדן אומתו. נראה שעל פי היסוד הזה אפשר להבין פסוק תמוה בפרשה. הלוא בבוא עבד אברהם אל בית רבקה יש לו שיג ושיח עם לבן אחיה ועם אמה. הכל מצביע על כך שבתואל אבי רבקה כבר אינו בין החיים. למרבה הפלא בשעה שמגיע השלב שבו יש להכריע לטובת הזיווג עם יצחק נאמר: ''ויען לבן ובתואל: מה' יצא הדבר''. הקושי בולט: היכן היה בתואל עד אותה שעה וגם אחרי אותה שעה? מדוע נאמר ''ויען'' לשון יחיד ולא לשון רבים, כאילו לבן מדבר לבדו? מדוע קודם לבן -הבן- לבתואל האב?

קשיים אלה הביאו את חז''ל לדרוש שלבן לא כיבד את אביו וקפץ לענות במקומו, ושבתואל גם מת באותו מעמד. אך ניתן לומר שבשעה שהביע לבן את הסכמתו לנישואי רבקה, הצטרפה לרגע נשמת בתואל מהעולם העליון ודיבר מפיו של לבן בנו, הן משום שהיה זה מאורע מכריע בתולדות האומה והעולם, והן משום שהייתה זו שעת חופה, והכל מיושב היטב.

רק בשני פסוקים בלבד בתנ''ך נמצא הביטוי ''אשר חי'' כדי לציין את מנין שנותיו של אדם. האחד אצל אדם הראשון, והשני בפרשתנו בקשר לאברהם אבינו. ההסבר לכך הוא שהביטוי ''חי'' מציין חיים עצמאיים ללא תלות. לאדם הראשון לא היו אב ואם, הוא מייסדה העצמאי של האנושות. כמו כן אברהם אבינו, שאף על פי שנולד לאב ואם, היה מייסדה של אנושות חדשה. לאמר שהקמת האומה הישראלית עניינה לתקן ולהצליח את מה שהאנושות נכשלה בו. משום כך נקברו האבות במערה שבה נקברו אדם וחוה. ללמדך שהמשיכו האבות את אשר החל אדם.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי א' בכסלו תשע''ו    14:00   13.11.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  7. ואת עשיו (לפרשת תולדות)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   מפתיעים הם דברי הגר''א (ליקוטים בסוף ס' סערת אליהו) על הפסוקים הראשונים בהפטרה (מלאכי א, ב-ג): ''הלוא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב. ואת עשו שנאתי''. דווקא במקום שבו מדגיש הכתוב את המבדיל בין ישראל לעמים, מוצא הגר''א רמז לאחווה נסתרת: ''ואת עשו: את הטפל לעשו'', לאמור שבשורשו עשו כולל בקרבו יסוד חיובי שאינו שנוא. על כך העיר הראי''ה קוק (אגרות הראיה א, קמב): ''על דבר האמונות הזרות, לא הבלעתן והריסתן הוא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל. ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות, שהרשעה גררה אותן, ותהפכן לאור ולחסד עולם''.

תפיסה רחבת אופקים זו, הרואה מעבר לשנאה בהווה את שאיפת תיקון העולם, מבוססת על דברי הנביא עצמו בהמשך דבריו (פסוק ה): ''ועינכם תראינה ואתם תאמרו: יגדל ה' מעל לגבול ישראל''. וכך מבאר הרב קוק (אורות עמ' קטו), בניגוד לתפיסה הרואה ביהדות אגואיזם לאומי: ''הפסיק את המחשבה המוטעית לחשוב את ההכרה הא-לוהית העליונה רק לנחלה מוגבלת בתחום גיאוגרפי מיוחד ובממלכה מיוחדת''.

הדברים מגיעים עד לכדי יחוס אמונה מונותאיסטית לעמים שהיו כולם עובדי אלילים בימי הנביא (פסוק יא): ''כי ממזרח שמש ועד מבואו, גדול שמי בגוים. ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה. כי גדול שמי בגוים אמר ה' צ-באות''. מובן מאליו שאין הדברים אמורים על הפולחן האלילי עצמו, שהוא תועבת ה', כי אם על הכוונה הנסתרת בעומק החויה הדתית של העמים, שהיא זקוקה לזיכוך עד שתיחשף נקודת האמת שבקרבה (עיין משנה תורה, ע''ז א, ג). כך ביטא רבי יהודה הלוי בפתיחת ספר הכוזרי את יחס הכבוד של היהדות כלפי רצינותו של עובד האלילים: ''כוונתך רצויה בעיני הא-לוה אך מעשך אינו רצוי''.

על רקע זה, קשים ביותר דברי מלאכי בהמשך (פסוק יב): ''ואתם מחללים אותו''! התביעה המרכזית מעם ישראל הוא שעל ידו יתקדש שם שמים בעולם כולו. קידוש השם הוא המעלה את ערכם של דברי תורה הנשמעים מפי בחירי ובכירי האומה, שעל ידם מתקדש שם שמים (ג, ו-ז): ''תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעוון. כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צ-באות הוא''.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ח' בכסלו תשע''ו    09:05   20.11.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  8. בכורות וצאן (לפרשת ויצא)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   יעקב אבינו ברח מארץ ישראל על רקע טענתו של עשו שגניבת הברכה ממנו מחייבת את יעקב מיתה.

עשו מציג את עצמו כבעל עליונות מוסרית המצדיקה את הרצח. אף לבן רומז לכך באומרו: ''לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה''. לאמור - במקומך אתה, הקדמת את הצעיר לבכור, שלא כראוי. עבודתו של יעקב בחרן מכוונת להוכיח שלא כך פני הדברים. בעצם, כוונותיו הרצחניות של עשו הינן המשך לשימוש לרעה של מעמד הבכורה שכבר החל בו קין, וזו נחיתות מוסרית. המשפחה הישראלית שיעקב מקים תציג סגנון חדש של בכורה, זו שדואגת לאח הקטן. והנה יש לפנינו ארבעה בכורות, שכל אחד מהם מהוה שלב בהתקדמות המוסרית. ראובן - ''ראו מה בין בני (ראובן) לבן חמי (עשו), שזה מבקש להרוג את אחיו (יעקב) וזה מבקש להציל את אחיו (יוסף)''. אלא שדאגתו לאחיו באה אחרי שכבר נולד. לעומתו הבכור השני, דן, נולד כדי שיוולד אחיו, כדי שרחל תיפקד. אך עדיין יש בכך כמין כפיה בגלל מצוקתה של רחל. אבל הבכור השלישי, גד, נולד כדי שללאה יוולד עוד בן, למרות שכבר נפקדה. אך עדיין מדובר באחווה רחוקה, כלפי בן לאם אחרת. יוסף מהווה דגם מושלם של בכור, שכל עניינו שיוולד לו אח מאביו ומאמו: ''ותקרא את שמו יוסף לאמור יוסף ה' לי בן אחר''. משום כך ראה יעקב שיש בידו כוח להתמודד עם עשו ולשוב לארץ ישראל: ''ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (רש''י: נולד שטנו של עשו), ויאמר יעקב ללבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי''.


האריכות הרבה של התורה על צאן משכורתו של יעקב, הרבה יותר ממה שהתורה מתארת את לידת ילדיו, יש בה כדי להתמיה את הקורא.

על שום מה יש לנו לדעת את האופן המדויק שבו הגדיל יעקב אבינו את צאנו? עלינו להבין שמעשיהם של האבות, אפילו הפשוטים ביותר, גונזים בתוכם אוצרות חיים עצומים. בפרט הרכוש שקנו בגלויותיהם, שעל ידו קיימו את יעוד הגלות של ''ואחרי כן יצאו ברכוש גדול''. הגלות הלוא נועדה ללקט ניצוצות של קדושה הגנוזות בתרבויות האומות, שבימי יעקב מבוטאים על ידי הכבשים, המכוונים כנגד נשמותיהם של ישראל. זהו עומק היסוד של ''מעשה אבות - סימן לבנים''. בין בני ישראל מצויים שלשה סוגים שרשי נשמות: יש כאלה שמכירים את העולם בשורשו הטוב, וכל משברי החיים אינם פוגמים בשמחתם הפנימית, כי הם ''מעל החיים''. אלה הם בבחינת ''עקודים'', כלומר מחוברים אל האחדות בדומה לצאן שרגליו עקודות. ויש כאלה שמכירים את החיים וסובלים ממלחמת הערכים הקורעת את הכרתו של האדם. אצלם כל ערך עומד בפני עצמו, החסד לבדו והדין לבדו, החומר לבד והרוח לבד. כמו נקודות מפורדות על פני שטח החיים. אלה הם ''נקודים''. אלה הם בעלי שאיפות גדולות, שאינם מסוגלים להוציא אל הפועל את כל מאוויהם, ולעתים אף נשברים ברוחם. ויש כאלה שחיים בהרמוניה פנימית, שיודעים לאחד בסינתזה אחת את כל הערכים כולם, ''נשמות דעולם התיקון'', הדומים לצבע אחיד: ברודים. כולם כאחד נדרשים להשלמת בית ישראל, ואין העם נבנה אם יחסר אחד מהטיפוסים הנשמתיים האלה, המעשירים ברוחם את כנסת ישראל.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ט''ו בכסלו תשע''ו    13:30   27.11.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  9. השם ישראל (לפרשת וישלח)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
בפרשתנו, מקבל יעקב אבינו את שמו החדש ישראל. לאמור שיעקב מקבל על עצמו זהות חדשה. הוא חדל מלהיות רק יושב אהלים בלבד, העסוק אך ורק בעניינים של רוח, ומקבל על עצמו גם להיות שֹורה עם א-להים ואנשים. כלומר לקחת אחריות, גם על הממד הפוליטי של החיים, ומכאן ואילך ראוי הוא לשם ישראל, כלומר בעל השלטון.

השם יעקב אמנם נשאר לו בתור אופציה. ישנם מצבים בהסתוריה שבהם אנחנו זקוקים להתנהג כיעקב, מתוך שפלות 'ויעקבני זה פעמיים' בעוקבה וברמיה (רש''י בראשית לב כט). אבל המצב האידאלי הוא כמובן להיקרא בשם ישראל. אנחנו כמעט תמיד מוצאים את שמו של עם ישראל תחת השם יעקב במצב של גלות, ובשם ישראל כשהוא בארץ ישראל. אך למרבה הפלא, נמצאת בפרשתנו, פרשה שלימה שבה יעקב נקרא בשם יעקב, אחרי שנלחם עם המלאך ונקרא בשם ישראל - היא פרשת דינה ושכם בן חמור. כביכול אחרי שיעקב ידע להילחם נגד אומות העולם מחוץ לארץ ישראל ועל גבולה, עם לבן ועם עשו, נתקל הוא בחולשה כלפי יושבי הארץ הזרים.

בכלל מסלולו של יעקב הוא משונה. הרי אם כוונתו להגיע לחברון, איפה שיושב יצחק, מדוע הוא פונה צפונה מן היבוק אל שכם? כנראה שהוא ידע מראש, מה מצפה לו שם, איזה סוג אוכלוסייה הוא עומד לפגוש שם. ובאמת נאמר בחז''ל (שבת לג ע''ב): 'ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו' (בראשית לג יט) - שתיקן לה שלשה דברים: תיקן להם מטבע, תיקן להם מרחצאות ותיקן להם שווקים'. שאלה הם שלושת המרכיבים הנדרשים כדי לקיים נישואים לפי רוח ישראל. מטבע לקידושין, מרחצאות לטבילה, ושווקים לכתובה. אם כן כוונתו של יעקב היתה להקים את השבט השלש-עשרה עם דינה, בשותפות עם אומות העולם. זהו חלק מהשאיפה המשיחית של עם ישראל, לשתף את אומות העולם בבנין העולם. ועל כן בין שבטי י-ה נמצאת גם בת, על מנת לקלוט, איזו שהיא השפעה מאומות העולם. יעקב אבינו סבר שהאוכלוסייה שהיתה בשכם כבר היתה ראויה לדבר הזה.

ובאמת משהו מן הקרבה אל עם ישראל יש באוכלוסייה השכמית. שהרי אנחנו מוצאים את ראשיתה של ההדרדרות של החברה האנושית בשעה שקין קרא את שם העיר אשר בנה כשם בנו חנוך. במילים אחרות - שמו של האדם הוענק לעיר. כלומר נפלה האצילות האנושית והוענקה למסגרת - במובן כאן, לעיר. ואילו כאן בשכם - אדוני הארץ קרוי שכם על שם העיר, כביכול המסגרת האורבנית - המסגרתית החזירה את הכבוד אל האדם. לכן ראה יעקב כאן, גויים מתוקנים, שקצת יצאו מן השפלות הקדמונית, וראויים אולי להצטרף אל בית ישראל. ועל כן למרבה הפלא, אף אחרי ששמע שדינה בתו נאנסה על ידי אדוני הארץ, הרי הוא מסכים לנישואים, והפתעה גמורה היא בשבילו הרמיה של בניו.

הדבר מצוי הרבה פעמים בתולדות ישראל, שסוברים שאחת מן האומות כבר ראויה להצטרף אל המשיחיות הישראלית, אלא שתמיד כאן הטעות באה, שכן מתברר שעדיין אותו גוי שחשבנו למתורבת, מתברר באמת שהוא ברברי. והצדק עם שמעון ולוי שאמרו, 'הכזונה יעשה את אחותנו?!' (שם לד לא) - 'כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב' (פסוק ז), ואחרי כן אומר הקב''ה ליעקב 'קום עלה בית אל' (שם לה א) - צריך להתעלות מן השפלות ומן ההתרפסות לפני אותה התרבות השכמית, ולשוב ולהיקרא מחדש ישראל בבית אל.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ט''ו בכסלו תשע''ו    13:30   27.11.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  10. חכמים מאדום (להפטרת פרשת וישלח)  
    בתגובה להודעה מספר 9
 
   לימדונו רבותינו (איכה רבה ב, יג) על פסוק מהפטרת פרשתנו: אם יאמר לך אדם: 'יש חכמה בגוים', תאמן. הדא הוא דכתיב (עובדיה א, ח): ''וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו'', 'יש תורה בגוים', אל תאמן, דכתיב: ''מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה'' (איכה ב, ט). דווקא במקום שבו מציין הנביא את אובדן חכמתה של אדום, משם למדנו על קיומה. נראה שיש קשר מהותי בין אופייה של חכמת אדום לבין אובדנה. חוכמת אדום, ובמובן הרחב חכמתה של התרבות המערבית כולה, מהווה תחרות עם חכמת ישראל, ששורשה בחוש הביקורתי המהווה את יסוד המדע ומביא לאדם הישגים כבירים, אך יחד עם זאת אין בידו לספק דבר ודאי בדבר מהותן הפנימית של החיים. לעולם היא תישאר חיצונית לתופעות מבלי לחדור אל עומקן.

היטיב לבאר זאת רבי אברהם ביבאגו, מאחרוני חכמי ספרד בדור שלפני הגירוש, בספרו 'דרך אמונה' (עמ' 150-151 בהוצאת מוסד ביאליק), שמול חכמתם של ישראל ששורשה בנבואה, עומדים מתחרים: חכמות מצרים, בבל ואדום. הבירור לעומתן נעשה בגלות ישראל ביניהן. חכמת מצרים בנויה על פיתוח עולם החושים-הכישוף, וחכמת בבל על הדמיון. זמן לא רב יחסית נדרש כדי לערוך את הבירור: 210 שנים במצרים עד שבא משה, הפותח את סידרת המכות במה שחרטומי מצרים גם יודעים לעשות, עד שמתגלה קוצר יכולתם, ו-70 שנות גלות בבל בה נערך הבירור על ידי דניאל, הפותר את חלומות מלך בבל שלא ידעו חכמי בבל לפותרם. לעומת שתי גלויות אלה, התארכה מאוד גלות אדום (היום אנו יודעים שהיא ארכה 1880 שנה). זאת משום שהמתחרה הרוחני הינו דק מאוד והוא 'החוש התבוני'. כינוי זה של רבי אברהם ביבאגו לפילוסופיה נושא תוכן כפול: מחד גיסא חוש ומאידך גיסא תבונה. מדובר אם כן במקצוע הטוען לתבונה, לידיעה אובייקטיבית של המציאות, שבאמת אינה אלא חוש, כלומר ידיעה סובייקטיבית שמוצאה בחושים. מאז שהודתה הפילוסופיה בחולשתה זאת בימי קנט, פונתה הדרך להתחדשות התרבות הנבואית על ידי שיבת ציון, והגלות הפכה למיותרת. מאז, החלו הקריאות לשוב לציון.

ישועתה של חכמת אדום תהיה על ידי אימוץ חלקיה הטובים ודחיית חלקיה המקולקלים על ידי אנשי הקודש בבני יעקב: ''ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו'' (עובדיה א, כא). אחת המשימות הנכבדות של הגאולה היא עבודת השיפוט והבירור של ערכיו של עשו, ובמובן עוד יותר, של העולם כולו.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ב בכסלו תשע''ו    13:14   04.12.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  11. אלומות שמש וירח (לפרשת ויגש)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   מצד אחד השתמש יעקב אבינו בטיעון ''הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה'', בתור ראיה לביטול חלומו של יוסף, שכן מאחר ואמו של יוסף, רחל, מתה, אין שום אפשרות שהיא תבוא להשתחוות לו, כך שהחלום כולו בטל. אך מצד שני נאמר ''ואביו שמר את הדבר'', ופירש רש''י: ''היה ממתין ומצפה מתי יבוא''. אם כן, ידע יעקב אבינו שהחלום אמת ועתיד להתקיים. איך אם כן פירש את השמש והירח שבחלום, אם אי אפשר לפרש שהירח מכוון לרחל?

נראה לומר שיעקב ידע שהוא בעצמו גם השמש וגם הירח כאחד. הוא הירח, כי ישראל מונים ללבנה, והם בעלי עמדה פסיבית בעולם. אך הוא גם שמש, מאז שקיבל את כוחו של עשו בבכורה, בברכה, ובמאבק של פנואל, כשזרחה לו השמש, שעד אז הייתה מאירה לעשו. וכך היה שהשתחווה יעקב ליוסף בסוף ימיו. מאז נקבע שלוח השנה של עם ישראל יהיה גם שמשי וגם ירחי, כדי לכלול גם את כוח ההתבטלות לפני ה' יחד עם כוח הפעילות המדינית והלאומית.

עם ישראל נועד להאיר. ''נתתיך לברית עם, לאור גוים''. אלא שנחלקו הדעות בשאלה מהי הדרך היותר נכונה להשיג את המטרה הנעלה של תיקון העולם. יוסף הצדיק סבר שהאופן הנכון הוא המעורבות בתרבות הכלל-אנושית ותפישת עמדת השפעה אצל אומות העולם. לפי זה תהיה הגלות הזירה המועדפת של פעילות האומה. על כן עוד בצעירותו חלם על המשפחה בתור מאלמים אלומים כדי לזון את העולם כולו, וככוכבים המאירים את חשכת הגלות.

מה שחלם הוא שלבסוף נהיה. יוסף הפך למשביר, הפועל בסיוע אחיו לתיקון העולם דרך מצרים. דרך זו ראויה ליחיד סגולה כיוסף, כדברי רש''י :''ויוסף היה במצרים – הוא, בצדקו''. כלומר שרק הוא יכול היה להישאר בצדקו במעמקי המצריות. אך אינה מתאימה לאומה ככלל, ואכן ההיסטוריה הוכיחה שעם כל ההטבה שמביאים ישראל לאומות על ידי פיזורם, בסופו של דבר תמיד קם במצרים מלך חדש אשר לא ידע את יוסף.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום שני ב' בטבת תשע''ו    14:00   14.12.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  12. חלומות (לפרשת מקץ)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
בתחילת פרשתנו נאמר: 'ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם' (בראשית מא א). וכאן אנחנו תמהים, וכי זו הפעם הראשונה שפרעה חלם, בתוך אותם השנתים?! אלא שצריך לזכור מה המשמעות של חלום במקרא. חלום מקראי - איננו סתם חלום העולה בדמיון, כי אם דבר 'שיש בו אחד מששים בנבואה' (ברכות נז ע''ב). ובאמת בכל ספר בראשית אנחנו מוצאים את החלומות אך ורק במשפחת האבות, במשפחה הנלווית או באנשים העומדים בקשר עמם. ועל כן נמצא החלום אצל אברהם, אצל יעקב אצל אבימלך כשאברהם נמצא על ידו, ואצל שר האופים ושר המשקים כשהחולם מישראל נמצא גם כן לידם. אם כן זה שפרעה חולם, במושגים של התנ''ך, פרוש הדבר שהוא מתקרב כבר לזהות העברית. אם כן מדובר בתקופה מיוחדת של האומה המצרית שבה מצרים היתה קרובה וראויה לקלוט את המסר של האבות.

ובאמת מפתיע הדבר לראות את פרעה, מקבל את דברי יוסף, הפותר את חלומו, כדבר המובן מאליו, והמתקבל על הדעת. ואילו החרטומים לא חשבו על הדבר הזה כלל וכלל. והלא לכאורה, חלומו של פרעה הוא חלום פשוט מאד לפתרון. ברגע שרואים פרות שמנות ואחר כך פרות רזות, מבינים שישנה בעיה בכלכלה המצרית. אם כן מה הפלא הגדול בפתרונו של יוסף? ועד כדי כך שהחרטומים לא הבינו את הדבר? אלא שהחרטומים לא היו מסוגלים להעלות על דעתם, שיהיה שינוי בכלכלה של מצרים, כי אז פרוש הדבר יהיה, שינוי בסדרי הטבע, שהיאור לא יתפקד. והרעיון הזה שסדרי הטבע ישתנו, הוא רעיון כל כך זר למחשבה המצרית המשועבדת לסדרי הטבע, שפשוט איננה יכולה לעלות במוחם. צריך היה שהעברי יבוא אל ביתו של פרעה, ויאמר לו: 'הנה זה מה שראיתה בחלומך'. והדבר הזה היווה שינוי כל כך עמוק בתרבות המצרית, שיוסף הופקד על מצרים, ומכאן והילך אין אנחנו שומעים על החרטומים.

בעידן כזה שבו מצרים התקרבה כל כך לתורת ישראל, היה מקום ליוסף לחשוב שאכן תצליח תכניתו להפוך את מצרים למקום השראת השכינה כביכול על ידי נציג של משפחת האבות, כלומר יוסף בעצמו. ועל כן מובנת מאד תגובתו, כאשר אחיו באים אל מצרים, וכביכול באים להחזיר אותו אל חיק משפחתו. נאמר בתורה: 'ויתנכר אליהם' (בראשית מב ז). אנחנו רגילים לפרש ויתנכר אליהם מפני שרצה להחזיר אותם בתשובה, זה אמנם מה שקרה בסוף, אבל מי ערב לנו שכך יוסף התכוון?! ייתכן מאד שיוסף רצה באמת להרחיק את המשפחה ממנו, על מנת שלא יפריעו לו בתכניתו המצרית, אלא שזקוק היה לבנימין בתור אחיו הקרוב לו מצד אמו, שנפש יעקב קשורה בו, כמו שנאמר בפרשת ויגש 'ונפשו קשורה בנפשו' (שם מד ל) לאמור: הגורל של האומה הישראלית יהיה תלוי במקום בו יימצא בנימין. ועל כן ניטש כאן מאבק חריף מאד בין יוסף לבין יהודה על לקיחת בנימין הביתה. בנימין הוא באמת היהודי של העתיד, ולאן שייטה לשם תיטה ההסתוריה היהודית. ובאמת מצאנו שבימי שבע בן בכרי כאשר נחלקה לראשונה מלכות ישראל, שבט בנימין הלך עם שבטי הצפון, אם הדבר היה עולה בידיו של שבע בן בכרי הרי שכל ההסתוריה של עם ישראל היתה תחת הדומיננטיות של שבט אפרים, מכיוון שלמעשה בהסתוריה בהתחלקות השניה של הממלכה, שבט בנימין הלך עם שבט יהודה, אם כן הדומיננטיות של ההסתוריה הישראלית היתה של שבט יהודה. אם כן המאבק הקשה הזה החל כבר בפרשת מקץ.

הפרשה מסתיימת באמצע שיחה בין האחים. בין הזמן שבו נמצא הגביע לבין המילים 'ויגש אליו יהודה' (שם מד יח). לכאורה הסיום איננו מוצלח, אלא כאן כוונת התורה הייתה לסיים דווקא בפסגת הצלחתו של יוסף בשיטתו בשיטת הניתוק. מכאן ועד הפסוק האחרון שבו נאמר: 'ואתם עלו בשלום אל אביכם' (פסוק יז) יש מקום לחשוב שיוסף יצליח בתכנית הפרוד של המשפחה העברית. ובפרשה הבאה נראה כיצד לא עלה הדבר בידו.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום שני ב' בטבת תשע''ו    14:01   14.12.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  13. עדות לבאי עולם (להפטרת שבת חנוכה)  
    בתגובה להודעה מספר 12
 
   ההפטרה פותחת בשיבת השכינה לציון ובהשלכותיה על האנושות: ''רוני ושמחי בת ציון, כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה'. ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא'' (זכריה ב, יד-טו). סיומה של ההפטרה מתאר את השכינה בדמות מנורת זהב מעין זו שבמקדש. צמידות העניינים מהוה ראיה לדברי חז''ל (מנחות פו, ב) שהמנורה משמשת עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.

אמנם מוצבת המנורה מחוץ לקודש הקודשים, כך שלכאורה נראה שקדושתה פחותה מזו של ארון הברית שבו מונחת התורה. הבנה זו תואמת את המחשבה שעם ישראל, ובכלל זה השראת השכינה בקרבו, הינו משני לעומת התורה. אבל הרב קוק מבאר שכל זה הוא רק מצד חיצוניותם של דברים, ושאדרבה בפנימיות, מכיון שהתורה בשביל ישראל ניתנה וישראל קדמו לה, עולה קדושתה של המנורה על של הארון: ''המנורה כוללת קדושת נשמת ישראל מצד עצמה, שנראית לכאורה חיצונה לגבי התורה שבקודש הקודשים, ובאמת היא מאירה לכל, והיא סוד עדות לישראל, אלא שהיא יכולה להאיר בחוץ גם כן'' (שמונה קבצים ח, קנז).

עולה מכאן שקדושת האומה הינה בהכרח בעלת הקרנה אוניברסלית. באופן שטחי ניתן לחשוב שקיים דירוג בין קדושתה העצמית של האומה כלפי עצמה לעומת הקרנתה האוניברסלית, ושההשפעה כלפי אומות העולם אינה כי אם סרח עודף של קדושת ישראל. ולא היא, ההבדלות של האומה נועדה לשרת טוב יותר את המטרה של ''ונברכו בך כל משפחות האדמה'' (בראשית יב, ג). מאחר ו''אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'' (ברכות ה, ב), צריך שהגואל את חבירו יהיה נבדל ממנו. זה היסוד לנבדלותו של עם ישראל מהאומות.

בהפטרה מופיע עם ישראל כמי שמהווה דגם לחיקוי לשאר העמים. אנו העם הראשון בהסטוריה שהגיע למעלת ''עם ה''', וממנו לומדים שאר העמים, כמו שהאחים לומדים מהבכור. ''ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא, והיו לי לעם''. במהלך ההסטוריה, רק עם ישראל זכה לקדושה קולקטיבית, החלה בלאום ובפוליטיקה. אצל שאר העמים מצאנו רק קדושת הפרט, המוסרית והדתית, אך בעתיד אף הם יזכו לקדושת הכלל. לכן אין מקבלים גרים לימות המשיח (יבמות כד, ב), כי כבר אין צורך לעקור מאומתו כדי לזכות לקדושת הכלל.

דווקא הצלחת המשימה האוניברסלית היא זו שמעלה את ישראל למעלות גבוהות יותר, ככוהני האומות: ''ושכנתי בתוכך... ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים'' (ב, טו-טז).


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ו' בטבת תשע''ו    13:05   18.12.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  14. גלות שבעים נפש (לפרשת ויגש)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   שלש השקפות שונות זו מזו מוסר יוסף לאחיו כשהוא בא לשפוט את מעשה המכירה. האחת מאשימה את האחים באחריות לנעשה: ''אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה''. אך מיד הוא מוסיף שהדבר היה לטובה ושעל כן אין מה להצטער: ''ועתה אל תעצבו כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני א-לוהים לפניכם''. ולבסוף הוא אפילו מסיר מהם אפילו את מעשה המכירה: ''לא אתם מכרתם אותי הנה כי הא-לוהים'', ולפי זה ניתן אפילו לומר שהם היו שותפים במצווה!

נראה שכוונת התורה היא ללמדנו שערכו של מעשה נמדד לפי כוונתו של העושה. כל עוד לא שב בתשובה, מיוחס המעשה אליו עם כל האשמה המתלווה אליו. לאחר שחזר החוטא בתשובה, אפילו מיראה בלבד, יש ביכולתו לראות את ההשלכות החיוביות של המעשה הרע: ''למחיה שלחני''. וכשעושה תשובה שלימה מאהבה, יכול הוא להתבונן במהלך הכולל של ההשגחה ההופך את הזדונות לזכויות.

כתב המהר''ל מפראג (גבורות השם ט) שאי אפשר היה שתחול גזירת הגלות שנגזרה בברית בין הבתרים כל עוד לא היו בני ישראל במספר שבעים נפש, ולפיכך רק בפרשתנו מתחילה הירידה למצרים של האומה. הסיבה לכך היא שעם ישראל פועל על העולם רק בתור אומה ולא בתור יחידים. שבעים נפש מהווים גרעין של כלל, ראשית לאומה. מספר זה איננו מקרי, כי הוא מכוון כנגד שבעים אומות העולם, ככתוב ''יצב גבולות עמים למספר בני ישראל''.

אך דווקא בשעה שאנו עוברים ממעמד של משפחת האבות למעמד של אומה, נוצרת חולייה של השתוות מסוימת עם אומות העולם, שנותנת להם כוח לגבור עלינו. עם כל השלילה הנוראה של הגלות, היא מהווה גם התחלה של תהליך מכוון על ידי ההשגחה העליונה של ליקוט ניצוצות הקודש הגנוזים בין העמים על מנת להעלותם בבוא הזמן של שיבת ציון כדי לתקן את העולם כולו. בימינו, ימי הגאולה האחרונה, אנו זוכים לראות את פירותיה החיוביים הראשונים של הגלות הארוכה ולהיות שותפים במעשה ה' הגדול המחזיר שכינתו לציון ברחמים, המודיע את שמו לעיני עמים רבים.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ג בטבת תשע''ו    13:51   25.12.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  15. הדרכה לגלות ולמלכות (לפרשת ויחי)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   פרשת ויחי המסיימת את ספר בראשית, היא גם הפרשה המדריכה את עם ישראל, כיצד להיכנס למצבים של גלות. נאמר בפרשתנו: 'ויחי יעקב בארץ מצרים' (בראשית כז כח). יעקב הוא שמו של עם ישראל במצב של שפלות. יש בנו סגולה לעבור ממצבים של שלמות - ישראל למצבים של שפלות - יעקב. ואכן ממשיכה הפרשה ואומרת: 'ויחי יעקב' אם כן 'ויקרבו ימי ישראל למות' (פסוק כט). המצב של השלמות מכונה בשם ישראל, הולך ודועך. אלא שאינו מת ממש, אלא קרבים למות. זכר השלמות והתפארת הלאומית של ימי קדם, נמשך גם בזמן שאנחנו בפועל פועלים כיעקב.

אלא שכאן יש צורך להדרכה ברורה, מה עיקר ומה טפל. הדבר הזה בא לידי ביטוי דרך פרשת מנשה ואפרים. יש ליוסף המנהיג היהודי של הגלות, שני בנים. האחד מכונה על שם השכחה - שכחת בית אביו - מנשה. 'כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי' (שם מא נא). השני מכונה אפרים על שם הצלחתו בין העמים, 'כי הפרני א-להים בארץ עניי' (פסוק נב). יעקב אבינו כאשר בא להדריך את סדרי עם ישראל בזמן הגלות, צריך להזהיר: אפרים קודם למנשה! לא על יסוד שכחת בית אבא, ועל יסוד שכחת זהותנו הלאומית המפוארת מימי קדם, נוכל להיבנות בארץ עוניינו, אלא אדרבא, מתוך המשכיות - אז אפשר להצליח ולצאת בבוא הזמן מן הגלות.

אלא שגם כאן תישאל השאלה, בידי מי המלכות לאורך ימים? ברכותיו של יעקב מהוות, לפי דעתו של רבינו יצחק אברבנל הדרכה, מי מבין כל שבטי ישראל ראוי למלכות. ובעצם זהו ההסבר לכל הסגנון של אותן הברכות: ראובן פסול למלכות אע''פ שהוא 'ראשית אוני' (שם מט ג), משום שהוא 'פחז כמים' - אדם המולך בישראל אינו יכול להיות אדם שנבהל מפני המאורעות. שמעון ולוי אמנם צדיקים הם נלחמים על כבוד ישראל, אבל 'כלי חמס מְכֵרֹתֵיהֶם' (פסוק ה) - פועלים בדרכי אלימות דתית. 'זבולון לחוף ימים ישכן' (פסוק יג) - הוא עסוק במגע עם אומות העולם תמיד, בקשרי מסחר. יש לו נטיות קוסמופוליטיות, שגורמות לו, שלא תמיד יזדהה עם גורל אומתו. יששכר - אמנם הוא תלמיד חכם, אבל אוהב מנוחה 'וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עֹבד' (פסוק טו), ייתכן שהעצמאות המדינית איננה חשובה בעיניו, כי לימוד תורה בעינו חשוב יותר מן הכל, ועל כן אינו ראוי למלכות. דן אמנם לוחם - 'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל' (פסוק טז) אבל דרכי המלחמה שלו, שיטת הלוחמה שלו - היא הגרילה, 'הנושך עקבי סוס ויפל רכבו אחור' (פסוק יז), לא שיטה ממלכתית של מלחמה, ולכן גם פסול למלכות. גד - גם כן עוסק בבטחון - 'גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב' (פסוק יט). אשר - 'מאשר שמנה לחמו' (פסוק כ) הוא עוסק בכלכלה, כמו הכלכלה והבטחון עדיין אינם כל האופק של המלכות. נפתלי - 'נותן אמרי שפר' (פסוק כא) תפיסתו את החיים הפוליטיים הנה תרבותית בלבד.

יוסף - אמנם נאמר עליו שהוא 'נזיר אחיו' (פסוק כו) שהוא מלא ברכות אבל 'וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וישֹטמהו בעלי חצים' (פסוק כג), דוקא יחודיותו מושכת אליו את שנאת האחים, גם אם איננה בצדק, אבל אדם שמשך אליו שנאה, איננו יכול להיות גורם מלכד לשבטי ישראל. 'בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל'. (פסוק כח) בנימין עובד בסתר, שיטתו איננה גלויה. מה שאין כן מלך שצריך לפעול בגלוי.

רק יהודה יודע את הסוד של המלכות. הוא מבין את זה שהתהליכים הם קמעא קמעא - לכן נאמר: 'גור אריה יהודה' (פסוק ט). תחילה גור אחר כך אריה. ומאריה - 'כאריה וכלביא' - כלביא גדול. הוא מבין את הסוד של הסבלנות הפוליטית, הסבלנות בגאולת ישראל ובמלכותם, והוא היסוד לכך שבבוא הזמן 'פקוד יפקוד א-להים אתכם' (נ כה).


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ג בטבת תשע''ו    13:52   25.12.15   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  16. הוראות אחרונות (להפטרת פרשת ויחי)  
    בתגובה להודעה מספר 15
 
   בהפטרתנו (מל''א ב) מלמד דוד, בתור דגם אולטימטיבי של המלכות האידאלית, את שלמה בנו את יסודות ניהול הממלכה כראוי. היסודות הם ששה: אימוץ המידות הטובות, אבני היסוד של המוסר: ''וחזקת והיית לאיש'' (פסוק ב). המידה המודגשת עבור המלך היא הגבורה. הגבורה כוללת שני אופנים: האחד, כלפי עצמו ''איזהו גיבור? הכובש את יצרו'' (אבות ג, א). והשני, כלפי זולתו, להיות חזק ואמיץ למלחמה (שמונה פרקים להרמב''ם, פ''ד).

1. שמירת המצוות: ''ושמרת את משמרת ה' א-לוהיך'' (ג). ההדגשה היא ''ככתוב בתורת משה''. לאמור שעבור המלך יש ללמוד את הכתוב כפשוטו, בתור הנחיה להנהגתו המדינית, ולא רק לפי הנחיות התורה שבעל פה, המהוות הלכה לכל אדם פרטי בישראל. (הרחב דבר להנצי''ב על דברים כד, טז).

2. דאגה לרציפות השלטונית: ''למען יקים ה' את דברו אשר דבר עלי לאמור: אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת בכל לבבם ובכל נפשם, לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל'' (ד).

3. עשיית הצדק אפילו על חשבון מעמד נכבד. הנקמה ביואב, שאמנם הציל את ישראל, אבל שפך דם נקי. ''וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל, לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם, וישם דמי מלחמה בשלום, ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו, ולא תורד שיבתו בשלום שאול'' (ה-ו).

4. עשיית חסד עם הראוי לו: ''ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד, והיו באוכלי שולחנך'' (ז).

5. כבוד המלכות: ''והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים, והוא קללני קללה נמרצת ביום לכתי מחנים... ואשבע לו בה' לאמור: אם אמיתך בחרב. ועתה אל תנקהו'' (ח-ט).

6. במבט שטחי היה מקום למחשבה שיש לדוד חשבונות אישיים ונקמנות. אבל במבט חודר אנו רואים חכמה עמוקה שהבסיס שלה הוא שממלכה לא תכון בלי יסוד ערכי. הפרטים הנפגעים ממדיניות זו אינם אלא הדגמה של הדרך הכללית. שלמה הקפיד להיענות לדרישות אביו, ומשום כך מודיע הכתוב (יב): ''ושלמה ישב על כסא דוד אביו, ותכון מלכותו מאד''.

נראה שבחירת המסורת בהוראות דוד כהפטרה לפרשת ויחי איננה רק משום שמדובר גם כאן וגם שם בפטירת אחד מעמודי האומה, יעקב אבינו או דוד המלך, אלא משום שאצל שניהם בולט המימד הכללי והמדיני של הצוואה, שאינה מתכנסת בהוראת הצדקות והחסידות במישור הפרטי לבדו.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ' בטבת תשע''ו    15:15   01.01.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  17. עם שמות או בלי שמות? (לפרשת שמות)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
יש שמות בתחילת הפרשה: ואלה שמות בני ישראל, ראובן שמעון וגו'. עם מות דור יורדי מצרים ניתן לדור הבא אחריו שם קיבוצי בלבד ''עם בני ישראל''. אחר כך אובד גם השם המקורי ונהיים ל''העם'' בלבד. זו דרכה של מצרים, למחוק את הזהות האישית המצביעה על כך שיש לאדם נשמה, והופכת אותו לפרט סתמי המתבטל במכונה הקולקטיבית של בוני ערי המסכנות. כך שבסיפור לידתו של הגואל כבר אין שמות. יש רק איש מבית לוי, בת לוי, הילד, אחותו, העלמה, בת פרעה, אמתה, אם הילד, כמו נמחקה הזהות האישית. אפילו משה אינו ידוע בשמו העברי, וגם שמו ''משה'' משמעותו במצרית ''בן'', ללא יחוד.

כשמתחילה הגאולה, שואל משה על עצמו ''מי אנוכי?'', ועל הקדוש ברוך הוא ''מה שמו?''. על מנת להיגאל יש לשוב לזכור מה הוא השם שבשמו פועלים, מה השליחות שהאדם ממלא בעולם ומהי המידה שבה מנהיג ה' את עולמו באותה שעה. על כן הדגיש משה רבינו ששליחותו היא ''באתי אל פרעה לדבר בשמך'' דווקא, ולא שליחות סתמית.

אמרו אצטגניני פרעה שנולד מושיען של ישראל ואיננו יודעים אם ממצרים אם מישראל, לפיכך ציווה פרעה ''כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'', בין מצרי בין עברי. עולים מדברי חז''ל שני לקחים: האחד, שכבר שמונים שנה לפני הגאולה יש מי שחש את בואה. עם כל זה, בשנים שאחרי כן, לא מתרחש שום דבר, והשעבוד ממשיך. הצופה הרגיל אינו יכול שלא להביע אכזבה. מבחינתו, כל הדיבורים על גאולה קרובה אינם אלא אשליה שנתבדתה.

כאן טמון סוד הגאולה, המתקדמת לאיטה מתוך תהליכים סמויים עד הופעת מלוא אורה. הלקח השני הוא שהגואל חייב להיות בעל זהות כפולה, המשייכת אותו בבת אחת לאומה מצד שורשיו ולאומות מצד תרבותו, על מנת שתהיה הגאולה שלימה, כשהיא כוללת את ישראל ואת האנושות.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ז בטבת תשע''ו    10:40   08.01.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  18. מלכויות מתגרות זו בזו (להפטרת פרשת וארא)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
הלקח העיקרי של ההפטרה (יחזקאל כח, כה עד כו, כא), מלבד מה שהיא מדברת על פורענות הנוחתת על מצרים בדומה למכות שבפרשתנו, הוא האופן שבו יש להתבונן על מאבקים בינלאומיים ובכללם עלייתן ונפילתן של מעצמות. בימי קדם היה מעמדן של בבל ומצרים משתווה לשל אירופה ואמריקה של ימינו. אופיה של התרבות האנושית כולה היה תלוי בנצחונה של האחת על השניה. פרס היתה עתידה זמן לא רב אחרי המאורעות המתוארים אצלנו לטרוף את כל כללי המשחק במזרח התיכון, אך באותה שעה ההכרעה היתה נתונה בין בבל לבין מצרים.

הקדוש ברוך הוא ''בעל מלחמות'' הוא, כלומר שהוא מקדם דרך המהלכים ההיסטוריים הגדולים את המגמות הגדולות של העולם לקראת התיקון השלם. אמנם אין הקדוש ברוך הוא חפץ במלחמות, שהן ההרס הגדול ביותר שיזמו בני האדם ברשעותם, אבל בדיעבד השגחתו משתמשת בהן לשם הבניין (עיין אורות עמ' יג). אין כאן האדרה של המלחמה כי אם ''ריאל פוליטיקה א-לוהית'', כלשונו של הרב צבי יהודה קוק.

מצרים היא האבטיפוס של המעצמה העשירה הכורתת ברית מדינית וצבאית עם עם ישראל. הנביאים עקביים בהתנגדותם להישענות על ''משענת קנה'' (פסוק ו) ומודיעים שהיא לא תעמוד לנו בעת מצוקה. מצרים משמרת את הדפוס הבלתי משתנה של החברה האנושית ומהווה מכשול בפני ההתפתחות של עולם חדש. עם כל זאת האלטרנטיבה הבבלית איננה מזהירה מבחינה מוסרית. בבל כובשת ארצות לשם רווחתה, עד כדי שהנביא מתאר בלעג את כיבושה של מצרים על ידי מלך בבל כפיצוי על ההוצאות הכלכליות של כיבוש צור! (יח-כ).

לכן דווקא על רקע הצלחתה של בבל בוקעת ועולה האלטרנטיבה הישראלית, הנדרשת מאוד על מנת להעמיד את האנושות על הבסיס המוסרי. הנביא מבשר שבעצם ימי נצחונה של בבל יתקיים: ''ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל, ולך אתן פתחון פה בתוכם וידעו כי אני ה''' (פסוק כא). אכן, נפלה בבל בידי פרס וניתנה הצהרת כורש שיסדה את שיבת ציון של ימי הבית השני.

ונבואה שנצרכה לדורות נכתבה. אכן גם באחרית גלותנו ראינו כיצד בעצם מהלך התמוטטותן של ממלכות אדירות ניתנה הצהרת בלפור, בתור ההכרה הרשמית של האומות בזכותנו לשוב אל ארץ אבותינו ולהקים בה את מדינתנו כימי קדם. הוא הדבר שלימדונו חז''ל (ב''ר מב, ד): אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו, צפה לרגליו של משיח.

במהרה בימינו.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אחד מהמניין
חבר מתאריך 29.12.09
613 הודעות
יום חמישי ד' בשבט תשע''ו    15:38   14.01.16   
לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  19. ישר כח, יפה!  
    בתגובה להודעה מספר 18
 
   ישר כח, יפה!
פרשנות מעניינת, שעומדת במבחן ההיסטוריה גם במקרים שלא פירטת כאן.
בברכת יום טוב,


(משלי פרק י''ח): לִפְנֵי שֶׁבֶר, יִגְבַּהּ לֶב אִישׁ; וְלִפְנֵי כָבוֹד, עֲנָוָה.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ה' בשבט תשע''ו    13:20   15.01.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  20. על מצות ומרורים (לפרשת בא)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
אם המרור הוא זכר למרירות השיעבוד כדברי חז''ל, והמצה מציינת את החירות, היה לכאורה ראוי שהמרור ייאכל בליל בדיקת חמץ, בזמן שבו היינו עדיין עבדים לפרעה, ותישאר אכילת המצה לליל חמישה עשר בניסן, שבו יצאנו לחירות. אבל אם כך היינו נוהגים, היתה יכולה להיווצר תפיסה מוטעית, ששתי רשויות הן ח''ו: יש מי שגזר עלינו שיעבוד, והוא נוצח על ידי הא-ל המשחרר. על מנת להוציא את הטעות הזאת מלבנו, ציוונו ה' לאכול את המצה ואת המרור באותו הלילה, ולדעת הלל הזקן - אף לאוכלם כרוכים זה בזה. להורות שמי שגזר עלינו שיעבוד הוא בעצמו מי שגאל אותנו מהשיעבוד.

לשם כך נדרש להוסיף מאכל המורה על האחדות עצמה, והוא קרבן הפסח, שכל פרטי הילכותיו מורים על האחדות: זכר (דומה לצורה), בן שנה אחת, צלי (בשר מצטמק לעומת המבושל שמתפרק), ראשו על כרעיו ועל קרבו (תנוחה עוברית הנוטה לריכוז), שאין לשבור בו עצם (שלימות), הנאכל בבית אחד דווקא ובחפזון (זמן אחד).

אך כל זה הוא טוב בזמן שאפשר להקריב את הפסח. אך מה יעשה ישראל בזמן שאין הקרבן קרב? אז מורה לנו התורה להעדיף על כל פנים את החירות בעבודת ה' על פני השיעבוד, אכילת המצה היא דאורייתא גם בזמן שאין קרבן. אך חכמי ישראל, המייצגים את רוח האומה, מבטאים את האמונה של עם ישראל בייחוד הבורא, גם בזמן של הסתר פנים, ולכן קבעו את אכילת המרור כחובה בתור מצוה דרבנן. נשמרת אמונת הייחוד בלבותיהם של ישראל בכל מצב, מול כל נסיונות ההיסטוריה.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ב בשבט תשע''ו    14:06   22.01.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  21. ותשר דבורה (להפטרת פרשת בשלח)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
שירתה של דבורה (שופטים פרק ה) מלמדת אותנו רבות:

1. כמו כל שירת נצחון, היא מורה לנו שיש לשמוח על אובדן אויבי ישראל. ואף על צערם של אויבינו יש לשמוח: ''בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא... כן יאבדו כל אויביך ה''' (כח ולא).

2. יש להודות לה' על נצחון צבאי גם אם נראה שבשר ודם הוא שהשיגו. השבטים נלחמו ואף נסתייעו בגורמי טבע כגאותו הפתאומית של נחל קישון. קל וחומר לימינו שיש לומר הלל לפני ה' על גאולתנו.

3. זכרונו של מעמד הר סיני עולה באופן ספונטני כשבאים לשבח את ה', גם אם אין זה הנושא של השירה: ''הרים נזלו מפני ה', זה סיני מפני ה' א-לוהי ישראל'' (ה). דבר זה מורה על קדמוניותו של סיפור המעמד ועל הרושם שהוא הותיר באומה. בניגוד לתיאוריות של תהו שהעלו מבקרי המקרא לדורותיהם.

4. יש להפיק לקחים מהתנהלות כושלת במלחמה גם לאחר הנצחון. דברי שבח מושמעים על ידי דבורה כלפי השבטים שהשתתפו בקרב ודברי גינוי קשים על השבטים המתחמקים, ואף קללה שמימית על העיר מרוז.

5. ההשתתפות בקרב איננה ''בעזרת ה''' אלא ''לעזרת ה''' (כג). המלחמה הינה למען קידוש השם בעולמו, והנצחון הוא השלמת חפץ ה'.

6. הלוחמים אינם סומכים על זכויות רוחניות כגון תורה ומצוות ומעשים טובים כי אם על מסירות הנפש בקרב: ''זבולון עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה'' (יח).

7. יש להילחם גם במצבים של חולשה טכנולוגית ולא להתייאש: ''מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף מישראל'' (ח).

8. מיעל אשת חבר הקיני למדנו שיש בכוחו של יחיד להכריע במערכה שלימה, ולא יאמר אדם מי אני שאביא גאולה לישראל.

9. אפילו גיבור כסיסרא סופו ליפול אם הוא אסיר תאוותו, כפי שעולה מדברי חכמות שרותיה של אם סיסרא. כי הגיבור האמתי הוא הכובש את יצרו: ''ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'' (לא. ועיין גיטין לו, ב).

10. כשיש השראת שכינה אין איסור של ''קול באשה בערוה''. כך דייקו ממקרא זה מרן החיד''א (בס' ראש יוסף לפרשת בשלח עמ' רכג) ורבו בעל ''אור החיים'' (שם), שפירש כך את הכתוב ''צהלי ורוני יושבת ציון'', כלומר שנשים ישירו ללא חשש, ''כי גדול בקרבך קדוש ישראל'' (ישעיה יב, ו). מכאן יש ללמד זכות על שירת ''ירושלים של זהב'' כששרתה שכינה לשעתה במלחמת ששת הימים.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ט בשבט תשע''ו    13:27   29.01.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  22. שאלה לישעיהו (להפטרת פרשת יתרו )  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בהפטרה נאמר אחד המשפטים הקשים שבספרי הנבואה: ''בשנת מות המלך עוזיהו, ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל'' (ישעיה ו, א). כיצד ניתן לדבר על ראיית ה', גם אם נניח שמדובר במשל? הלוא גם בתוך המשל קיימת שפה פנימית, הקובעת גבולות לנאמר בו, והוא מקרא מפורש: ''לא יראני האדם וחי'' (שמות לג, כ).

חז''ל מוסרים (יבמות מט, ב) שמנשה מלך יהודה אכן פנה לישעיהו שיבהיר לו את דבריו: ''אמר ליה: משה רבך אמר: כי לא יראני האדם וחי, ואת אמרת: ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא!'' ישעיהו לא רצה לענות למנשה, משום ששאל על מנת לקנטר ולא על מנת להבין. אך לנו, מה היה אומר? ניתן בהחלט לענות תשובות פילוסופיות המניחות את הדעת, כגון הבחנה בין מדרגות של התגלות, בין שם אדנות לשם הוי''ה, בין פנים לאחור, ועוד. אבל לא מצאנו שעסקו בדיונים מסוג זה בתקופת הנביאים. נראה יותר לומר שמאחר והנבואה הינה חוייתית, אין צורך לבאר אותה במושגים מופשטים. לו יכולנו לשאול את ישעיהו הנביא אם באמירתו שראה את ה', כוונתו היא לעצמות או למקרים, לנאומן או לפנומן, האם הוא מחדש קטגוריה חדשה של ההכרה, וכדומה, היה מן הסתם עונה בפשטות ''ראיתי את ה''', ולא היה רואה צורך להסביר מדוע אין בכך הגשמה.

על יסוד זה, נראה להסביר מדוע בספר הכוזרי פיצל רבי יהודה הלוי את הדיון בתארי ה' בשני מאמרים, השני והרביעי. במאמר שני, הדיון בתארים הוא כולו פילוסופי, ומתייחס לעידן שאחרי הנבואה, כשאין יותר גילוי שכינה, ונותר השכל בלבד ככלי להבנת הכתוב. אין השכל מכיר כי אם תארי שלילה, המסלקים את ההגשמה. אך במאמר רביעי, הדיון עובר לשפת הנביאים הזוכים להתגלות ישירה, הנושאת אופי חיובי, כשהם פוגשים את השמות הא-לוהיים, המיוחסים כולם לשם הוי''ה. ההפרש בין התקופות הוא המונע מהאדם המודרני מלהבין את העולם הפנימי של הנביאים.

עם כל ריחוקנו המנטלי מלהבין את מהותה, מסרה לנו הנבואה (ישעיה ו, ג) ידיעה חשובה: אותו הא-לוה, הנבדל מכל נברא, שעליו מכריזים השרפים: ''קדוש קדוש קדוש'', לאמור רחוק בתכלית הריחוק (כדברי ריה''ל שישעיהו שמע את המילה 'קדוש' לבלי תכלית), הוא בעצמו מי ש''מלוא כל הארץ כבודו'', הנוכח אל האדם, שלא נעזב על ידי ה', המשגיח על כל הליכות האדם ועונה לתפילתו.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ו בשבט תשע''ו    13:57   05.02.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  23. מוסר וסיבתיות (לפרשת משפטים)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   כִּי-יֵלֵךְ מַלְאָכִי, לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל-הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי, וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וְהִכְחַדְתִּיו. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם: כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. וַעֲבַדְתֶּם, אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּךָ. (כג, כג-כה).

בפסוקים אלו יש הבטחה שאם נעשה את מה שה' אומר, אז יהיה לנו טוב. ניתן להבין זאת כשכר מאת ה' על קיום מצוותיו. למשל, אם נניח תפילין ננצח במלחמה. אך מה הקשר בין התפילין לבין הניצחון? דבר דומה יש בפרשת והיה אם שמוע. אם תשמעו בקול ה' יהיה גשם. מה הקשר בין קיום דברי ה' והבעיה המטאורולוגית?

תשובה אפשרית היא שכך ה' פועל. אמנם אין קשר בין הדברים, אך ה' מבטיח שכך יקרה. הבעיה שבהסבר זה היא שהדבר נשמע כמו מאגיה. במספר מקרים פרשני המקרא מצביעים על מידה כנגד מידה. הכוונה היא שה' לא סתם נותן עונש או שכר אלא פועל באופן התואם לפעולת האדם. לדוגמה, בפרשת יתרו כתוב ''וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ ה', אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה... עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹהִים: כִּי בַדָּבָר, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם. העובדה שהייתה במצרים מידה כנגד מידה, טביעה בים סוף עקב 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', מראה שיש מוסר בעולם. אם כך ניתוק הקשר הסיבתי בין מעשה האדם ותגובת ה' אינו סביר.

הרב קוק בספר אורות – (ישראל ותחייתו פרק ב) מסביר שיש שתי תפיסות של המציאות: ההבנה הסיבתית וההבנה המוסרית. ההבנה הסיבתית המצויה גם אצל האפיקורסים, יש בה אמת רבה. אם משקים צמח הוא יגדל. אם לא משקים, הצמח לא יגדל. הדתיים לא אוהבים הסבר עובדתי אלא מוסרי. הגשם ירד כי נתתי צדקה. האדם החליק כי אתמול שמע לשון הרע. הבעיה עם ההסבר הזה הוא שהרבה פעמים הוא אינו עובד. לעיתים המחליק ששבר את הרגל הוא צדיק. לא ברור למה הצדיק נפגע? יווני שרואה זאת יבין שחוקי הטבע קובעים שמי שמחליק נפגע, בין צדיק ובין רשע.

הנביאים התריעו רבות על המצב המוסרי הירוד של העם והזהירו שאם לא ישובו מדרכם הרעה אז יגלו והארץ תחרב. לעומת זאת, ההסבר של התפיסה הסיבתית משייך את ההצלחה של המלך שלמה לפריחה כלכלית של המסחר הבין לאומי דרך ארץ ישראל. ההתדרדרות שארעה לאחר מכן נבעה מעליית מעצמות אחרות שניצלו משבר כלכלי והשתלטו על הארץ. לכאורה שני ההסברים הללו סותרים. או שהגלות עקב המלחמה או עקב החטאים.

הרב קוק מסביר שיש קשר בין שתי ההשקפות: ''וכשאנו מעמיקים בדבר הרינו מוצאים אח''כ גם את כל הפרטים של העולם הסבתי, כולם עומדים בתבניתם המעולה בעולם המוסרי המלא זיו, המתנשא ממעל להם. (יש קשר מהותי בין שתי ההסברות – הפנימי מחייה את החיצוני) כשאנו מסתכלים בקשר התורה עם האומה, ברית כרותה לארץ ולעם, כשדבקים בד' אלהיהם הרי הם מצליחים, עולים ומתפתחים, משתרשים בארצם ועושים חיל, כשזונים אחרי אלהי נכר הארץ הרי הם מתדלדלים ונופלים, חרבן האומה והארץ בא וצרות וכליונות הולכות ובאות. כשאנו מחפשים את הפתרון בעולם הסבתי הרינו מוצאים, שרוח ישראל אחוז הוא בשלשלת אורגנית חזקה. דעותיו, מהלכי חייו, מגמת פניו בתעופת רוחו הכללית, האמת העליונה המתגלה בו ועל ידו, תכונת ארצו וברכותיה, התאמצות הנשמות היחידיות, המשכת ברכותיהן, לשדי חייהן, החן המשוך על הכלל ועל הפרט, העצות והנטיות הבונות את הבנין הכללי ומבועיהן, בהירות הסקירות, המנוחה הפנימית, חזוק הרוח ושלות החיים, - הכל אחוז זה בזה''.

נסביר זאת כך: כשצבא יוצא למלחמה הוא זקוק למוטיבציה. הוא גם צריך להרגיש עליונות מוסרית. שהמלחמה היא עבור משהו נעלה יותר ממה שהאויב מייצג. דוגמה רעה היא מלחמת אחאב בבן הדד. כשבן הדד נכנע, אחאב לא הרג אותו אלא עשה לו כבוד, וכרת עמו ברית. זה קרה כי אחאב לא חשב שהערכים שלו נעלים על ערכי בן הדד, כי אחאב בעצמו עבד לאלוהי בן הדד.

הרב קוק מסביר בהמשך דבריו שיש קשר הדוק בין ההנהגה המוסרית וההנהגה הסיבתית. אומה שיש לה מוסר ומטרה רוחנית ממילא תצליח ותשגשג גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה צבאית. באופן דומה כאשר החלוצים הגיעו לארץ, קו המדבר עבר באיזור ראשון לציון. כאשר הארץ הפכה ירוקה ובמאמצים רבים ניטעו כרמים ויערות והחל גידול חקלאי מסיבי, הכיסוי הצמחי החדש שינה את האקלים מעט וכיום קו המדבר של 200 מ''מ גשם בשנה עובר באזור באר שבע.

לשינוי האקלימי המבורך יש גם סיבה רוחנית. כאשר אין גשם זה סימן לחוסר חיבה בין שמים וארץ. זה יכול להבהיר לאדם כי גם בתוכו יש קרע נפשי, וכאשר האדם מתקן את הבעיה הרוחנית האישית בקרבו, אז גם שמים וארץ מתחברים ויורד גשם. מבחינה זו השכר והעונש נראים כמו התוצאה הטבעית של המעשה כמו אדם שקופץ למים. זה שהוא יהיה רטוב זה לא עונש. זו תוצאה. בדומה לכך עם ששומע לדבר ה' יקבל כתוצאה ממאמציו את הגשם ויצליח מבחינה כלכלית וצבאית. זו תוצאה מתבקשת ולא שכר סתמי, המנותק מהמעשה.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ג' 'באדר א תשע''ו    08:18   12.02.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  24. תרומה ואדר (לפרשת תרומה)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   מפורסם המאמר ''ושכנתי בתוכם - בתוכו (במשכן) לא נאמר אלא בתוכם''. משמעותו היא שעניינה של השכינה השורה במקדש הוא לשכון בליבותיהם של ישראל. כך שכל אחד מישראל הוא בעצמו מקדש, ודעת ה' שבלבו היא השכינה. על כן אמרו חז''ל ''מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו''. כנגד הדעה הנבואית של האדם מצוי הארון עם הלוחות בקודש הקודשים, וכנגד המידות הטובות נתונה המנורה של הארת החכמה בדרום והשולחן של טהרת המעשים בצפון. כנגד המידה של אחדות כוחות הנפש מונח מזבח הקטורת באמצע. בחצר הפתוחה לשמים מצוי המזבח החיצון שעליו מועלים האימורים, המורה על המטרה הכוללת שיהיו כל מעשינו לשם שמים.

בעשרה מאמרות נברא העולם, עשר מכות הביא ה' על מצרים, עשרה דברות ניתנו בסיני, ועשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. גילוי ה' המלא מופיע תמיד במספר עשר, שהוא המציין את האחדות בדמות האות יו''ד שהיא כנקודה, ואת הריבוי המקסימלי. כך שהוא המספר המתאים לגלות את נוכחות ה' אחד בתוך הבריאה מרובת היצורים (מהר''ל מפראג דרך חיים פרק ה). העשר גם מתפרט לתרי''ג: עשר המכות מתפרטות לתרי''ג מכות (פירוש ההגדה לר''י עייאש), עשרת הדברות לתרי''ג מצוות (רמב''ן), והמשכן לתרי''ג פריטים (ר' יהושע הלר בעל חוסן יהושע). וגם האדם, שאליו הופנה הדיבור, כולל בתוכו תרי''ג חלקים, רמ''ח אברים ושס''ה גידים (זוהר). לפי זה המשכן הוא מוסד של קבע שבו חוויית ההתגלות בהר סיני ממשיכה להתקיים בקרב בני ישראל: ''ונועדתי לך שם ודברתי אתך... את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל''.

משנכנס אדר מרבים בשמחה''. הלכה זו נאמרה גם על אדר ראשון, למרות שלכאורה מקור השמחה של חודש אדר הוא חג הפורים, ומה עניינה אם כן לחודש אדר ראשון? נראה שיש לחודש הזה עניין מיוחד במינו של שמחה. הרי זה החודש שאנו מוסיפים בשנה על מנת להדביק את הפער בין השנה השמשית לשנה הירחית, כלומר כדי להתאים את קצב ההיסטוריה של ישראל המונים ללבנה לזה של ההיסטוריה הכללית של אומות העולם המונים לחמה. יש בכך השתקפות של צפיית העולם העתידי המושלם, שבו תתמלא פגימתה של הלבנה, ''והיה אור הלבנה כאור החמה'' ותסתיים הכפרה על מיעוט הירח. שמחה זו, של התיקון השלם, גדולה היא כל כך, שלא ניתן לבטא אותה באופן ממשי על ידי חג מוגדר. כל החודש לאורה ולשמחה.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י' 'באדר א תשע''ו    12:59   19.02.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  25. אידיאות (להפטרת פרשת תצוה)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   יחזקאל הנביא מלמדנו בהפטרתנו (יחזקאל מג, י-כז) את תכנית בית המקדש העתיד להיבנות. צורתו שונה בפרטים רבים משל המשכן ומבית ראשון ומבית שני. אף על פי שמצוות התורה קבועות הן, המקדש משנה את צורתו לפי הדורות, משום שהוא השתקפות של מצב העולם העליון בעידן נתון. העולם העליון, מה שמכונה בתרבות הכללית 'עולם האידיאות' או 'מקדש של מעלה', הוא אמנם המציאות העיקרית בהויה, והוא מתגלה באופן תמציתי במקדש של מטה, אך הוא גם מושפע במין היזון חוזר על ידי התחתונים. מדרגת החיים של העולם בימי הבית השלישי היא של עולם מושלם, מה שבא לידי ביטוי במבנה המקדש וחלקיו.

מבנה העולם הרוחני מקביל למבנה נפש האדם. ''האדם עולם קטן'' אמרו הקדמונים, כך שתבנית המקדש מהוה מפה של הנפש באופן שמי שיתבונן בה כראוי יוכל להבחין בקרב נפשו פנימה במה הוא חסום או מקולקל. לכן אומר הכתוב (מג, י-יא): ''אתה בן אדם, הגד את בית ישראל את הבית, ויכלמו מעונותיהם, ומדדו את תכנית. ואם נכלמו מכל אשר עשו: צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורתו ואת כל חקתיו וכל צורתיו וכל תורתיו. הודע אותם וכתוב לעיניהם, וישמרו את כל צורתו ואת כל חקתיו ועשו אותם''. על פי הרעיון הזה ביאר רבי חיים מואלוז'ין (נפש החיים שער א פ''ד בהגהה) את כוונת הדרשה ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם'', לאמור שה' שוכן באדם שנפשו מתוקנת כדרך שהוא שוכן במקדש.

מידות המזבח במקדש של יחזקאל הן של 32X32 אמות ביסוד המזבח, המכונה גם ''חיק הארץ'' (יד). זה מורה על כך שהעבודה מיוסדת על הלב ( =32) ועל 32 פעמים שבהם מוזכר שם 'א-לוהים' במעשה בראשית, כי המקדש הוא השלמת מעשה הבריאה. גובהו הכולל (שתי אמות יסוד כשאמה אחת טמונה באדמה, וארבע אמות של ''עזרה'' ועוד ארבע אמות של האריאל) הוא עשר אמות, כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (עי' אבות פ''ה מ''א), להורות על כוונת העבודה להשיב את הבריאה אל ראשיתה. האמה הטמונה באדמה מכוונת כנגד מאמר ''בראשית'' שהוא מאמר סתום.

בסדר קורבנות המילואים מופיע חידוש לעומת חנוכת המשכן וחנוכת שבי הגולה: אחרי הפר לחטאת של היום הראשון, החל מהיום השני יבוא שעיר לחטאת לפני הפר לחטאת והאיל לעולה. נראה שזה מציין את הקדמת מידת הדין למידת החסד כשהעולם יהיה מושלם.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום חמישי ט''ז 'באדר א תשע''ו    20:39   25.02.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  26. שמן המשחה ופסל ומסכה (לפרשת כי תשא)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   שמן המשחה:

נס נעשה בשמן המשחה שאינו כלה לעולם. גם לאחר שמשחו בו את המשכן ואת כל כליו, את מלכי ישראל ואת הכוהנים הגדולים לדורותיהם, עדיין נותר השמן בקרן שמילא משה. כוח הנצח מתפשט עד בלי תכלית מכוח מידתו של משה, שאין בעבודת ה' שלו כל זכר לאפשרות פגם. לעומת זה, קטורת הסמים צריכה חידוש מדי שנה בשנה על ידי שחיקת הסממנים בידי הכוהנים, משום שהיא עבודתו של אהרון, בעל מידת ההוד, הבא לקרב לתורה את הרחוקים ממנה, הכוללת את החלבנה המכוונת כנגד פושעי ישראל, המתעלים ומיתקנים על ידי הכללתם בקורבן הציבור. זו עבודה של התחדשות מתמדת. על שני המוצרים האלה כאחד מזהירה התורה מעונש כרת למי שיעשה בהם שימוש של חולין. ללמדך, ששתי העבודות האלה שוות בחומרתן, כשם שמשה ואהרון שקולים זה כזה. אין לאבד את ערכו של האידיאל, ובאותה המידה אין לבטל את מעלתו של התיקון המציאותי. מתוך שניהם כאחד שורה שכינה בישראל.

פסל ומסכה:

לכאורה אי אפשר היה, אחרי ששמעו ישראל מפי הגבורה את הציווי ''לא תעשה לך פסל... לא תשתחוה להם ולא תעבדם'' שיסברו שיש מקום לעשות את עגל הזהב. איך ניתן להבין אם כן את נפילתם של ישראל למעשה זה? נראה הדבר שהם סברו שכל האיסור לעבוד את ה' בדרכים חיצוניות לעבודת המשכן חל כל עוד יש צינור ישיר של התגלות, ושהצינור הוא משה. מאחר והם סברו שמשה מת, היה נראה להם שבוודאי לא תהיה קפידה לפני המקום אם יעבדוהו מכאן ואילך כדרך שעבדוהו מקודם, על ידי פסל ותמונה מדעתם, כדוגמת פסל מיכה. ולא עוד אלא שהיה נראה להם שיקבלו על כך שכר, ולכן קיבלו את דברי אהרן שקבע ''חג לה' מחר'', שהרי לא רצו לחדול מעבודת ה'. כשמשה ירד הוא שבר את הלוחות, כדי להורות שכשם שאין ליחס ערך מוחלט לשום נברא, יהיה זה אפילו הלוחות הכתובים באצבע א-לוהים כי אם לדבר ה' הנצחי הבלתי-תלוי בלוחות, כך אין לתלות את דבר ה' בנוכחותו של משה, כי גם אם היה מת כפי שסברו, עדיין תוקף הציווי של דבר ה' האוסר פסל ותמונה מחייב וקיים לעד.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ד 'באדר א תשע''ו    09:29   04.03.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  27. למה הבדק? (להפטרת פרשת שקלים)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   חיזוק בדק הבית שנעשה על ידי יואש מלך יהודה בשנת עשרים ושלש למולכו (מלכים ב יב, ז-טז), חל בשנת מותו של יהוא מלך ישראל (כפי שמוכח מפסוק א בפרק יג). נראה שהדבר איננו מקרי. ימי יהוא היו חידוש רוחני שלא ידעה ממלכת יהודה כמותו. שבע שנותיו הראשונות של יהוא על כיסא המלכות חופפות את ימי מלכותה המרושעים של עתליה ביהודה הרודפת את בית דוד ומטפחת את עבודת הבעל, בעוד שבממלכת ישראל שולט מלך המבער את עבודת הבעל. לראשונה מרכז עובדי ה' נמצא בצפון ושל עובדי הבעל בדרום. החטא היחיד שנותר בצפון היה חטאת ירבעם, שלפי רבי יהודה הלוי (כוזרי ד, יג) לא הייתה עבודה זרה כי אם עבודה בבמות, שכמותה הייתה מצויה גם ביהודה, שכן ''עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות'' (יב, ד), אלא שעגלי ירבעם שימשו כתחרות לבית המקדש שבירושלים. המצב החדש הזה יתכן שגרם לעובדי ה' להרהור שמא עדיפה עבודת העגלים על עבודת המקדש, ומשום כך לא ראו לנכון לחזק את בדק הבית על ידי תרומותיהם למרות הוראתו המפורשת של יואש (יב, ה-ו), והוא הלך וניזק מפגעי הזמן. אך כאשר מת יהוא ועלה תחתיו בנו יהואחז שכבר לא הלך בדרך ה', ככתוב (יג, ב): ''ויעש הרע בעיני ה''', התחזקה ההכרה בארץ יהודה שעל עובדי ה' לרומם את קרנו של בית המקדש והחלו לפקוד את בית ה' ולטפל בבדק הבית.

קיימת לפי זה הקבלה בין הגביה לצורכי בדק הבית בימי יואש בהפטרתנו לבין גביית מחצית השקל שבפרשת שקלים. שתיהן באות אחרי עזיבת עבודת העגל. הן העגל שבמדבר והן העגלים שבבית אל ובדן. בספר דברי הימים (ב כד, ט) אף מסופר שיואש גבה לשם בדק הבית את ''משאת משה עבד הא-לוהים על ישראל במדבר'', כלומר את מחצית השקל כפי שנעשה לשם הקמת המשכן. יש בכך חיזוק לשיטת רש''י (שמות לא, יח) שציווי המשכן בא אחרי העגל.

עבודת הבמות היא נטייה של פירוד, שיש בה חסרון אהבת הכלל. עבודת העגל במדבר באה מיראה מופרזת מפני היעדרותו של משה. עבודת העגלים של ירבעם באה מפני היראה שמא ישוב העם לבית דוד. התיקון למעשים אלו הוא בריבוי האהבה והמסירות לכלל הבאה לידי ביטוי בתרומה עבור בית ה'. משום כך לא נכלל במפעל האהבה ''כסף אשם וכסף חטאת'' (יב, יז) המורה על יראה.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי א' 'באדר ב תשע''ו    07:29   11.03.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  28. מהות המקדש (להפטרת פרשת פקודי)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בחלק הפטרת פקודי הנקרא על ידי הספרדים והתימנים (מלכים א ז, מ-נ) מתוארת עשיית כלי המקדש כמפעלם של שני אנשים: חירום ושלמה. אף על פי שכנראה לא הם עשו בידם את הפעולה הטכנית בעשיית הכלים, זו מיוחסת להם משום שהם היו האחראים עליה. והנה מבחין הכתוב בין כלי הנחושת לכלי הזהב. את נחושת הוא מייחס לחירום (מ-מה), בעוד שכל כלי הזהב מיוחסים לשלמה (מח-נ). נראה שהנחושת, שהיא מתכת הנראית כזהב אך אינה יקרה כמוהו מבטאת את השלימות הטכנית, שהיא מעלתו של הנחש, המייצג בספר בראשית את השכל הטבעי ''ערום מכל חית השדה'' (בראשית ג, א). הנחושת היא לפי זה מפעלם של אומות העולם שמיישבים את העולם: ''הרבה גשרים, שווקים ומרחצאות, בשביל ישראל שיעסקו בתורה'' (עבודה זרה ב, ב). מתוך כך באה ההדגשה של היחס בין כלי הנחושת לבין האדמה ''בככר הירדן יצקם המלך, במעבה האדמה'' (מו), שהיא חלקו של הנחש ש''עפר לחמו'' (ישעיהו סה, כה). חירום מייצג את החלק של אומות העולם המצטרף אל קדושת ישראל. הזהב מייצג את התורה המיוחדת לישראל: ''וזהב הארץ ההיא טוב – אין תורה כתורת ארץ ישראל'' (בראשית רבה), ולכן הוא חלקו של מלך ישראל. המקדש הוא הבית האוניברסלי ''בית תפילה לכל העמים'' הכולל את כל המפעלים של האנושות, של ישראל והעמים.

החלק השני, הנקרא על ידי האשכנזים (ז, נא – ח, כא), מעלה את השניות שבמקדש. הוא גם מקום להקרבת הקורבנות והוא גם מקום לראות בו את פני ה'. משום כך יש במקדש שני מרכזים, המכוונים כנגד שני הערכים האלה: המזבח וקודש הקודשים. תחילת חנוכת המקדש הייתה הקרבת קורבנות לשם ה', שכן ''העבודה צורך גבוה'' היא: ''והמלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו אתו לפני הארון מזבחים צאן ובקר אשר לא יספר מרוב'' (ח, ה). אך משעה שנקבע הארון במקומו בקודש הקודשים, פסקה ההקרבה: ''ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה''' (יא). היה בכך גילוי מלמעלה שעיקר הכוונה של המקדש היא להשרות את השכינה בישראל, כי ישראל עלו במחשבה תחילה. אמנם מצד האומה כבוד שמים הוא העיקר, אך מצד הבורא כבודם של ישראל הוא העיקר. וכך מבהיר שלמה (כ-כא): ''ואבנה הבית לשם ה' א-לוהי ישראל'', לעבודה, ולבסוף: ''מקום לארון אשר שם ברית ה' אשר כרת עם אבותינו''.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ח' 'באדר ב תשע''ו    13:16   18.03.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  29. קרבן - קירבה אל ה' (לפרשת ויקרא)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
ספר ויקרא, שאנחנו פותחים את קריאתו השבוע, הוא המשך של ספר שמות אבל בכיוון לכאורה הפוך. לאחר שישנה פנייה ממעלה למטה - מן הבורא לנברא דרך בנין המשכן והשראת השכינה בתחתונים, בספר ויקרא - הנברא הוא זה שנקרא לעלות אל ה'. וכאן מתחדשת עבודת הקורבנות, המבטאת את הקשר של הנברא אל הבורא. זאת משמעות המילה קרבן מלשון להתקרב. הנברא רחוק מעצם טבעו - זאת המשמעות של המילה ברא - בארמית למשל: להיות בחוץ, להיות רחוק והקרבן - מקרב את הרחוק אל מקורו על ידי הקרבן.

לכן יש בעבודת הקרבנות הלכה, שמבדילה אותם מכל שאר המצוות. כל המצוות התלויות בזמן - תמיד בתורה זה מתחיל בלילה ונגמר ביום. 'הלילה הולך אחר היום' (חולין פג.) ואילו בקרבן, למשל בקרבן של 'קדשים נאכלים ליום ולילה אחד' - היום הולך אחר הלילה' (שם). משום שבכל המציאות כולה הזמן הוא זמן אופטימי - מן ההעדר מהחושך אל ההויה - היום, ואילו בקרבן, אנחנו משיבים את הכל אל המקור ולכן אנחנו מתחילים ביום ומסיימים בלילה. כדי להתאים שבקרבן ישנה שיבה אל הָאַיִּן שממנו נבראנו.

וזאת היא אכן תאווה גדולה של הנפש לעלות אל מקורה, הנפש מתגעגעת אל בית אביה, לפי דברי המדרש בקהלת רבה (פר' ו פס' ו), ולכן אם היינו שואלים אך ורק את הנפש בטהרתה מה חפצה? היא היתה עולה כולה אל הבורא. וזה מה שנאמר בפרשתנו: 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב - מכם קרבן לה'' (ויקרא א א-ב). אם האדם היה רוצה להקריב בלי שייתנו לו הוראה מה להקריב, היה מקריב את עצמו. 'כי יקריב' - מכם קרבן לה''. אבל אני מצווה שאם אדם ירצה להקריב מכם - 'מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' (שם). כלומר חפץ הבורא גובר על מה שהחכמה מלמדת. החכמה מלמדת שיש להתקרב אל הבורא בכל - להקריב לו את הכל, ואילו רצון הבורא זה 'ובחרת בחיים' (דברים ל יט). לכן נאמר: 'מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' - כתחליף. מעין מה שהיה בעקידת יצחק כשהוקרב איל תחת האדם. מצד האדם צריכה להיות מוכנות להיעקד על גבי המזבח, תאווה להיעקד על גבי המזבח ולהישחט, אבל ריבונו של עולם - הוא המצווה אותנו, לוותר על היישום של החפץ הזה למעשה - די לו בעצם המוכנות, ללא צורך במעשה, שהלא עיקר האדם זה המחשבה והרצון שלו.

נחלקו רבותינו הרמב''ם והרמב''ן, מה הסיבה של הקרבנות. לדעת הרמב''ם זה כנגד עבודה זרה, ולדעת הרמב''ן יש בזה סוד נעלם. אמנם נראה שאין מחלוקת אמיתית בדבר, כי הרמב''ם אומר שעובדי עבודה זרה התרגלו לעשות קרבנות, אבל השאלה שנוכל לשאול את הרמב''ם מדוע הם התרגלו לעשות קרבנות? כנראה שהרמב''ם כאן יודה לדעת הרמב''ן, שזה מפני הסוד הנעלם שבדבר. אם כן הרמב''ם לא לימד אותנו, אלא את ההקשר ההסתורי שבו ניתנו הקרבנות והעיקר כמובן כדברי הרמב''ן, שיש בזה סוד נעלם, שעל ידו כל הבריאה כולה מתעלה ומתקדשת ומתרוממת לקראת הא-להים.

יהי רצון שיבנה בקרוב בית המקדש ונשוב להקריב בקרוב קרבנות, כשכהנים יהיו בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם ובשירם ובזמרם במהרה בימינו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ח' 'באדר ב תשע''ו    13:17   18.03.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  30. לקראת פורים  
    בתגובה להודעה מספר 29
 
   איפה ה'?

איפה ה' מופיע במגילה? יש שאמרו שכל מקום שמופיע ''המלך'' הוא מלכו של עולם ויש שאמרו בראשי התיבות ''יבוא המלך והמן היום''. אך יש לומר שה' נמצא באמת בכל המגילה. דווקא בגלל שהוא לא מוזכר, ה' מופיע בכל המגילה מתחילה ועד סוף. כך בספר שמות יש אופן נסתר ''זה שמי לעֹלם'' - העלם, שם הויה, שלא מבוטא. ויש שם אדנות, שאומרים אותו, יש שני אופני קריאה א-לוהית. מפורש בתחילת מסכת מגילה: ''מגילה נקראת'', כלומר: מגלים את הנסתר''. איך מגלים? בשני סוגי גילוי באלוהות: שם אדנות ושם הוי''ה. ממשיכה המשנה: נקראת ב: יא+יב+יג+יד+טו = 65 =שם אדנות הגילוי. ''לא פחות'' =י אדר +''ולא יותר'' ט''ז אדר= 26 שם הויה הנעלם. זו מהות המגילה, ע''י המגילה מגלים את מה שאי אפשר לגלות בדרך כלל.

פגישה עם ה':

מועדי ה' - מלשון ועד, פגישה. לפעמים יש פגישה עם הפנים ''שלש פעמים בשנה... את פני האדון ה''. ויש יותר פנימי ''לפני ולפנים'' - ר''ה יוה''כ ושמחת תורה - ביוהכ''פ - כהן גדול שהיה נכנס לפני ולפנים ר''ה - בגמרא נאמר על התקיעה שהיא ''כלִפְנַי ולפנים דַמִי''. ושמחת תורה - נאמר על התורה ''יקרה היא מפנינים'' ומפרשים ''מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים''.

ויש שבהם יש מפגש עם הצד האחורי ''לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני''. ''לא תשתחווה לא-ל אחר'', וכי יש אל אחר?! הפרוש הוא שאסור להשתחוות לצד האחר - ל''סיטרא אחרא''. לה' יש גילוי דרך הטוב, לא עובדים את ה' ברע.

אך האמת לאמיתה היא שה' מתגלה בטוב וברע, אך אסור לעובדו ברע. אם אתה עובד את ה' ברע אז אתה אומר שאין הבדל בין טוב לרע, אין חילוקי מדרגות במציאות. באופן הגלוי יש חילוקי מדרגות במציאות, אך בנסתר אין חילוקי מדרגות. לכן אמר מרדכי לאסתר ''רווח והצלה.. ממקום אחר''.

לא כדאי שיבוא משם הרווח וההצלה.

הגאולה בכל זאת באה דרך המן:

את זממו המן לא הצליח להוציא אל הפועל, אך הוא הביא את הגאולה. אמרו חז''ל ''אם אינם עושים תשובה - מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כהמן'' ואז תבוא הגאולה. יש צד של התגלות ה' דרך הרע שאסור לחשוף אותה בגלוי - אלא בפורים בלבד. כדי להגיע למצב שניתן לדבר על זה בלי להיות אפיקורוס, חייבים להיות שיכורים. 'חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בן ארור המן לברוך מרדכי' - יש מקום שזה נכון אך א''א לומר זאת בגלוי. השאלות על מהות הרע ועל איך ה' פועל דרך הרע זה אכן קשה - כמו שאלת 'צדיק ורע לו'.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ט''ו 'באדר ב תשע''ו    10:55   25.03.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  31. באלה חפצתי (להפטרה פרשת צו)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בפרק הסיום של מורה הנבוכים, מציג הרמב''ם את הדעות השונות בדבר תכלית החיים. שלוש הראשונות אינן מספקות תכלית ראויה משום שאינן שייכות לאדם באשר הוא אדם, והן: א) הרכוש, ב) בריאות הגוף, ג) מידות טובות.

על התכלית של צבירת הרכוש, שבכללה גם תאוות השלטון, מעיר הרמב''ם שאינה אלא דמיון. הלוא הבעלות על חפץ או הסמכות השלטונית אינם אלא מוסכמה חברתית ולא דבר אמיתי. יהיה זה חבל שישקיע האדם את עצמו בפעילות המיוסדת כל כולה על הדמיון.

בריאת הגוף הינה בודאי תכלית ראויה יותר אלא שאין כאן מטרה שונה מזו של בעלי חיים, שאף הם זקוקים לבריאות הגוף. כך שאין כאן מימוש ייחודו של האדם. המידות הטובות נדרשות לתקינות יחסי בני האדם זה לזה. כך שאם יימצא האדם ללא חברה, מה יעשה עם מידותיו הטובות?

את כל העיון הזה מצא הרמב''ם בפסוקים החותמים את הפטרתנו: ''כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחוכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו''. החכם הוא הדואג לתיקון המידות, הגבור הוא הדואג לבריאות הגוף, והעשיר לממון. אמנם כל אלה טובים וחשובים הם לשלימות האדם, אבל אינם המטרה. תכלית החיים היא לדעת את ה': ''כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי''. זו אמירה הנוגדת את המחשבה ההמונית לפיה תכלית האדם הוא קיום המצוות, עבודת ה'. המצוות לפי זה אינן אלא אמצעי להשגת דעת ה' ולא המטרה (כמפורש בהלכות יסודי התורה פ''ד הי''ג).

עד כאן ההתאמה בין דברי הנביא לבין דברי הפילוסופים הרואים בחיי העיון את תכלית האדם. מוסיף הרמב''ם שהיה די בכך שיחדול הנביא מלדבר, מאחר והוא הציג את תכלית החיים. אבל המשך דבריו מראה את הייחודי לתורת ישראל: ''כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'''. אחרי דעת ה', עולה מטרה חדשה: חסד משפט וצדקה, שהם הערכים הכוללים את כל המוסר המעשי. אך בעוד שבטרם הושגה דעת ה' היו כל אלה רק הכשרה טכנית כדי לאפשר את ההשגה, הרי שאחרי השגת דעת ה' הופכים לגילוי רצון ה' ומתקדשים.

הרמח''ל (מסילת ישרים פכ''ו) מוסיף על הרמב''ם שלא רק המידות מקבלות הן ערך אצל יודעי ה' הקדושים, אלא גם חיי הגוף, הממון ושאר ענייני העולם. כך שהקדושה בשלימותה איננה ניגוד לחיי העולם הזה כי אם פיוס בין הגוף לנשמה.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ב 'באדר ב תשע''ו    07:13   01.04.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  32. טהרת התודעה (להפטרת פרשת פרה)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בעוד שפרשת פרה עוסקת בטהרתו של יחיד שנטמא, עוסקת ההפטרה של פרשה זו (יחזקאל לו, טז-לח) בטהרת הכלל. טומאת היחיד הינה טומאה הלכתית, שיש לה השלכות מעשיות על מהלך החיים של האדם. אך הטומאה הכללית היא זו שמסלקת את השכינה בעקבות קלקולי החטאים בכלל, ושל העבירות החמורות בפרט: ''שלש טומאות: טומאת עבודה זרה וטומאת גילוי עריות וטומאת שפיכות דמים. בעבודה זרה הוא אומר (ויקרא כ, ג): 'למען טמא את מקדשי'. בגילוי עריות הוא אומר (ויקרא יח, ל): 'ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ולא תטמאו בהם'. בשפיכות דמים הוא אומר (במ' לה, לד): 'ולא תטמא את הארץ'.'' (שבועות ז, ב).

תחילת דברי הנביא (יז) בתיאור העובדות הקשות: ''בן אדם בית ישראל ישבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם''. אולם, דווקא כאן רמוזה אפשרות התיקון: ''כטומאת הנדה הייתה דרכם לפני''. הלוא סיבת טומאה הנידה זמנית היא, ואפשר להיטהר ממנה. כך טומאת המעשים של כנסת ישראל תעבור מן העולם יחד עם שיבת ציון.

הגלות שנגרמה על ידי טומאת המעשים בארץ ישראל יוצרת אף היא טומאה חדשה: טומאת הגלות, הקשורה לקלקול עוד יותר חמור מהחטאים דלעיל, והיא חילול השם ''באמור להם: עם ה' אלה! ומארצו יצאו'' (כ). לפי זה ברור מדוע דרשו חז''ל (מדרש איכה ג, ז ובילקו''ש) ''הלוואי יושבים על אדמתם אף על פי שמטמאים אותה'', כי הגלות הינה קלקול גדול עוד יותר.

דברי הנביא אמנם מכוונים היטב לדעה הסוברת שאין הגאולה תלויה בתשובה משום שהיא אינטרס א-לוהי ממדרגה ראשונה (שמואל אמר: די לו לאבל שיעמוד באבלו – סנהדרין צז, ב). אך נראה שיש כאן דגש נוסף, והוא שהגאולה מולידה שינוי תודעתי באומה שלא ניתן להשיגו בתנאים של גלות. רק אחרי שמתקיים ''ולקחתי אתכם מן הגוים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם'' (כד) יכול להתקיים גם ''וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם מכל טומאותיכם, ומכל גילוליכם אטהר אתכם'' (כה).

התלות בין התשובה לגאולה היא באופן שהתשובה תלויה בגאולה ולא הגאולה תלויה בתשובה. הסיבה לכך היא שתשובה אמתית חייבת לכלול את השיבה אל הממד הלאומי הכללי, ולא להסתפק ברוחניות פרטית, העשויה להקטין את מרחבי החיים. מתוך כך הפיכת לב האבן ללב בשר (כו) מזמינה מהפכה רוחנית ''ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם'' (כז).


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ט 'באדר ב תשע''ו    14:30   08.04.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  33. שמונה סוגים (לפרשת תזריע)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בפרשה מתוארים סוגי צרעת, המייצגים אופנים שונים של נפילה מוסרית, מהקל אל הכבד:

''אדם כי יהיה בעור בשרו שאת... הפך לבן'' (ב-ג). המצורע הינו קודם כל אדם, אלא שיש בעורו נגע. הוא כשר, אלא שיש בו קלקול. הוא נקרא ''אדם'' על שם שליטת הדמיון.

''נגע צרעת כי תהיה באדם... והנה שאת לבנה'' (ט-י). בניגוד למקרה הראשון, הנגע קודם לאדם. זו החמרה במצב: ''צרעת נושנת היא'' (יא). האדם שונה באיוולתו, זה לא מקרה חד פעמי. הקלקול הפך להיות למרכז אישיותו, אבל הוא עדיין אדם.

''ובשר כי יהיה בו בעורו שחין... והיה במקום השחין שאת לבנה או בהרת לבנה אדמדמת'' (יח-יט). האדם הוחלף בבשר. יש ירידה מוסרית משלטון המדמה לשלטון הרגשות. בשני המקרים הקודמים צבע הנגעים הוא לבן. אמנם יש טומאה, אך עדיין יש מידה של טהרה, שהרי ''כולו הפך לבן טהור הוא''. הנגע כבר לא רק לבן, יש בו מעט אדמומיות, המייצגת את מידת הדין, המתוחה על האדם הזה.

''או בשר כי יהיה בעורו מכוות אש והייתה מחית המכווה בהרת לבנה אדמדמת או לבנה'' (כד). הצבע הלבן הוא עתה רק האפשרות השנייה.

''ואיש או אשה כי יהיה בו נגע, בראש או בזקן... נתק הוא'' (כט-ל). עד עכשיו דיברנו על האדם הנקרא על שם הדמיון והבשר, החלק הרגשי שבאדם. אין להצדיק כניעה ליצר הרע, אך ניתן להבין שהחלק הרגשי לא עמד בניסיון. אך כאן כבר מדובר על 'איש או אשה', כלומר החלק האינטלקטואלי. צרעת זו מכונה נתק, אדם המנותק ברמה השכלית חווה קלקול הרבה יותר עמוק.

''ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם... בוהק הוא... טהור הוא'' (לח-לט). לא כל הקלקולים בשכל טמאים, ישנם קלקולים שאינם פוגעים בעצמות האדם, והוא נשאר טהור.

''ואיש כי יימרט ראשו... איש צרוע הוא, בראשו נגעו'' (מ, מד). מוזכר האיש, ללא האשה. האדם כבר איבד מחצית עצמו, הניתוק מוחלט.

''והבגד כי יהיה בו נגע'' (מז). יש להבחין בין האדם לבין בגדו. אם האדם חושב שהוא בגדו, שכולו תלוי בהופעתו, הצרעת מגיעה לבגדים. בהמשך (נה) נאמר: ''פחתת היא בקרחתו או בגבחתו''. וכי לבגד יש קרחת או גבחת? אלא שבמצב כזה כבר אין הפרש בין פנימיות האדם לחיצוניותו. זוהי הדיוטה הנמוכה של הנפילה המוסרית של האדם.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום חמישי ו' בניסן תשע''ו    22:18   14.04.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  34. לספור עד שמונה (לפרשת מצורע)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   את טעמי המצוות אנו למדים מסיפורי התורה. הרב יהודא אשכנזי זצ''ל הסביר שהתורה כתבה את טעמה של מצוות גיד הנשה אצל מאבק יעקב אבינו עם המלאך על מנת ללמדנו בניין אב לכל המצוות, שטעמיהן גנוזים בחלקים הסיפוריים של התורה, בפרט אלה הנוגעים לתולדותיהם של אבות האומה וגדוליה. מיהו האיש המהווה את הדגם הראשוני למצורע? אין זה אלא משה רבינו, שהוא הראשון שהתורה מציינת את עובדת היותו מצורע. המילה 'מצרע' קרובה אף למילה 'מצרי', שהוא הכינוי שבו משה נודע על ידי בנות יתרו. הצרעת נראתה במשה בשעה שהתבקש להשתמש בכוח דיבורו כדי להוציא את ישראל ממצרים, והוא פקפק ביכולתו, מפני היותו ערל שפתים כבד פה וכבד לשון. הצרעת באה בעקבות קושי בכלי הדיבור. היא באה לידי ביטוי של מצוות כאשר יש קלקול בדיבור אצל בני ישראל, בפרט בלשון הרע.

טהרת המצורע דומה למפעל החיים של משה. יש להוציא מכוח הדיבור המצרי, מתרבותה של מצרים, את החלק הראוי, בדמות הצפור המפטפטת הנשחטת, כמו השה של קרבן הפסח, כנגד יראתם של מצרים, הנאכלת אחרי שחיטתה, לעומת הציפור החיה, המשולחת כשהיא מלוכלכת בדם להיטרף על ידי חיות השדה, כדמות השעיר המשתלח. הזאת הדם על ידי האזוב על המיטהר מקבילה לנתינת הדם על הפתח בפסח מצרים.

ההמתנה של המיטהר שבעה ימים מחוץ לאוהלו מקבילה להמתנה של משה לשוב אל עמו אחרי שנים של ניתוק פיזי ונפשי בשהייתו בבית פרעה ובמדין. שיבתו זו התעכבה עד שמל את בנו, לקנות מעלה עליונה, המושגת ביום השמיני.

שלש מצוות מצריכות ספירה של שבעה ימים כדי להתכונן למעשה של קדושה ביום השמיני: טהרת מצורע, טהרת זב וזבה, ואשם נזיר. אלה הן שלש נפילות, המביאות את האדם למעלה עליונה אחרי תיקונן. מצורע נדרש לתיקון היחס בין האדם לחבירו, זב וזבה בין האדם לעצמו, והנזיר בין האדם למקום. שלשת מערכות אלו, שהן השורש לאיסורי שפיכות דמים, עריות ועבודה זרה, מגלות כיצד העומד מחוץ לקודש, מגיע אליו ביתר עוז אחרי טהרתו.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום חמישי ו' בניסן תשע''ו    22:21   14.04.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  35. לפני בוא יום ה' (להפטרת שבת הגדול)  
    בתגובה להודעה מספר 34
 
   אליהו הנביא הקריב עולות מחוץ למקדש ובכך לכאורה עושה חטא על מנת להשיב את ישראל בתשובה. כך גם נפסק להלכה, שלנביא מותר בתור הוראת שעה לבטל מצווה מהתורה משום ''עת לעשות לה' הפרו תורתך''. את הרעיון הזה של הירידה אל העם למד אליהו מאהרן הכהן שהשתתף בפועל בחטא העגל והיה עמם בצרה. לעומתו, משה רבנו ירד מן ההר ומיד טיפל בחוטאים במידת הדין. ניתן לומר שמשה מניח שהאדם טוב מיסודו ולכן אין כל מקום לחטא. אהרן לעומתו מכיר באפשרות הריאלית של החטא ומניח מקום לכפרה. משה פועל ''לכתחילה'' ואהרן ''בדיעבד''. השילוב בין שניהם הוא ההכרה בכך שהאדם טוב אך גם עלול לחטוא (והחטא מקרי לו). דוגמא לשילוב זה מצאנו בציווי על שחיטת הפסח בפרשת ''בא'', כאשר השחיטה נעשית מחוץ למקדש (ומחוץ לארץ ישראל כולה), זריקת הדם ואכילת בשר הקרבן נעשית בביתם של ישראל באופן חריג במיוחד (כביכול ביתם של ישראל הופך למזבח עליו זורקים את הדם, ואכילת הבשר אף היא נעשית כביכול בתוך ה''מזבח''), וכל זאת כהוראת שעה – לפסח מצרים ולא לפסח דורות. מצד שני, זהו צו ה' מפורש שבני ישראל הולכים על פיו. לא בכדי את הצו הזה פותחת התורה במילים: ''ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר'' (שמות יב, א). זוהי נקודה אחדותית בה נפגשות תורת משה ותורת אהרן כאחד.

בהפטרת שבת הגדול מלאכי, אחרון הנביאים, מתווה לנו דרך לקראת צאתנו אל הגלות, בזמן שהנבואה כבר לא שורה על עם ישראל: ''זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים''. תורת אהרון אינה שימושית בזמן של העדר נבואה. אלא שתורת משה עשויה להטיל מורך בליבם של ישראל, שכן מה יעשו אם חלילה יחטאו? היאך יעמדו בדין? הלא לא יהיו להם נביאים שיכולו לתקן הוראת שעה ולהשיבם בתשובה! על כן ממשיך הנביא וחותם את דבריו בדברי נחמה: ''הִנֵּה אָנכִי שׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם''.

לפני בוא יום הדין, הקב''ה ישיב לעמו את רוח הנבואה, בפרט זו של אליהו – שידע את סוד התיקון, ובעזרתה יתקנו ישראל את מעשיהם, האבות והבנים, וכך יגיעו ליום הדין כשהם נקיי כפיים וברי לבב.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ד בניסן תשע''ו    14:43   22.04.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  36. גנות ושבח (לפסח)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   מתוך הגנות ניכר השבח. כשאנו באים לשבח את הקב''ה על שגאלנו ממצרים, מזכירים אנו שני ענייני גנות: ''עבדים היינו'' ו''עובדי עבודה זרה היו אבותינו''. ומתוך כך שני מיני שבח: ''ויוציאנו ה' אלוהינו משם'' וגם ''קרבנו המקום לעבודתו''. ניכר מסגנון הדברים שהשבח בא לנו מעצם הגנות. ועל כן יש לשאול מהו השבח שצמח לנו מהגנויות האלה? הרב זצ''ל מפרש (עולת ראיה ב, רס-רסא) שאלמלא העבדות, לא היינו קונים בעבודת ה' את מידת ההכנעה:

''אמנם העבדות ודאי גרמה כמה דברים רעים, כמו תכונות נשחתות, ואין צריך לומר רעות וצרות בהווה שלה לאותם הסובלים אותה אז, אבל גם תכונת ההכנעה, וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד, להיות עבד ה' באמת, להיות יכולים לבטל הרצון העצמי והנטייה העצמית בשביל קבלת עול מלכות שמים.''

כמו-כן רכשנו דרך היותנו עובדי עבודה זרה את יכולת צירוף כוח הדמיון והחומריות לעבודת ה':

''כן הגנות של ''מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו'' הוא גם כן גורם לשבח שמפני יתרונם הגדול של ישראל, ונטייתם לרוחניות ושכליות... הלא יכול היה להיות משתמט מידם לגמרי כוח הדמיון, באותו הצד שהוא צריך לשכלולו של עולם ותיקונו, להכשרת ההנאות והעידונים היפים שהם באים מיסוד ההכשר הדמיוני, והנטייה בכלל לחוזק גופי ( =גופני) שכח השכל והתגברות הרוחניות מכניעתו. על כן כדי לתן שורש בגזע לבל יבולע לצד הדמיוני והחומרי לגמרי, הכין האדון ב''ה רטייה קודם, שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו... ומזה יצא השבח, שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו ויכולים אנחנו להעשיר את תכונתה של העבודה האלוהית... בכל אותם הכישרונות שנמצאים בנו מיסוד הגזע המקורי שעובדי עבודה זרה היו אבותינו, שנותן אימוץ לכוח הגופי וכשרון הדמיון שימצא אחרי זיקוקו את מקומו המוגבל לו.''


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום חמישי כ' בניסן תשע''ו    14:57   28.04.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  37. שירת הים (לשביעי של פסח)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בשבוע זה יחול גם שביעי של פסח, שבו אנחנו קוראים גם את שירת הים. יש לזכור ששירת הים היא ביטוי אמיתי להודאה, שיש לנו להודות לקב''ה על מפלת אויבינו ועל נקמתנו מאומות העולם.

נאמר בשמות רבה (פרשה כג) בפסוק 'אז ישיר משה ובני ישראל, את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור' (שמות טו א). המדרש שואל: מה פרוש 'ויאמרו לאמור'? המדרש מבין שהכוונה ל-'אמרו לאחרים לומר', כלומר אמרו: 'נהיה אומרים לבנינו ובנינו לבניהן שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה ( =הקב''ה) להם נסים'. מכן אנחנו רואים את השמחה הגדולה שאנחנו חייבים להביע לפני רבש''ע בשעה שאויבינו נופלים לפנינו.

יש מקשים מתוך חוסר ידיעה, או מתוך חוסר הבנה, שהרי נאמר בפסיקתא דרב כהנא בדף קפב ע''ב, (נספחים פרשה ב') שאין אנחנו קוראים את ההלל השלם בשביעי של פסח מפני שמתו בו המצריים. וכאן טעות בידם. בפסיקתא דרב כהנא לא נאמר כדבר הזה, אלא נאמר שאין קוראים אותו אלא יום אחד בלבד. כלומר אם גאולה הייתה נעשית, בלי מפלת האויבים, היינו קוראים את ההלל שבעת ימים. מכיוון שנפלו אויבינו, אנו קוראים יום אחד. אבל יום אחד אנו מחויבים כן לקרוא ולשמוח על מפלת אויבינו.

הדברים בעצם מפורשים במסכת מגילה בדף טז ע''א. שם מסופר שכאשר המן הרכיב את מרדכי על הסוס, עלה עליו מרדכי ונתן בו בעיטה. שאל אותו המן: וכי לא כתוב אצלכם 'בנפול אויבך אל תשמח' (משלי כד)? לכאורה המן מתגלה כאן כתלמיד חכם, היודע לצטט את הפסיקתא?! וענה לו מרדכי שהדבר הזה לא נאמר במפלת אויב שאינו מישראל, אלא נאמר רק במפלת אויב מישראל. ואילו באומות העולם נאמר: 'ואתה על במותימו תדרוך' (דברים לג כט). כמובן אין הדברים האלו אכזריות, נאמר בשו''ת חוות יאיר, שבעצם זו כוונת הכתוב שאומר: 'עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה' (שמות טו ב) - מדוע אני מזמר לי-ה? מפני שהוא היה לי לישועה. מה שאין כן מי שאיננו שותף לאותה גאולה, באמת איננו צריך לזמר כאשר הוא רואה במפלתם של בני אדם. אבל מי שהוא בעצמו הנושא של הגאולה אם אינו מזמר לה' על מפלה זו, של האויבים הרי הוא חוטא. כפי שנאמר בחזקיה מלך יהודה (סנהדרין צד.) שלא נעשה משיח מפני שלא רצה לומר את ההלל כאשר ראה במפלתם של חיילי סנחריב.

ובאמת מרבים לצטט את הגמרא במסכת מגילה דף י ע''ב, ששם שנאמר שבשעה שבני ישראל עברו את הים אמר הקב''ה למלאכי השרת שרצו לומר שירה, אמר להם: 'מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!' ומכאן יש מביאים ראייה, בטעות כמובן, שאין לומר את ההלל על מפלת האויבים. אלא שאם נתחכה אחרי לשון הגמרא, הדברים מפורשים שהרי נאמרו אך ורק למלאכי השרת. מלאכי השרת שאינם שותפים למעשה הגאולה, שהם לא היו משועבדים למצרים, באמת עליהם נאסר לזמר, אבל מי שבעצמו היה נושא הנס ואינו מזמר לה' על מפלת אויביו הרי זה כפוי טובה, ובאמת עליו לבטל את אמירת שירת הים בכל תפילת שחרית בכל בוקר.

כמו כן גם נאמר בגמרא במסכת סנהדרין דף צח ע''ב, שר' יוחנן היה מודאג מהמאורעות שייקרו באחרית הימים בזמן שחרור עם ישראל, עד כדי כך שאמר ר' יוחנן 'ייתי ולא איחמיניה' - שיבוא המשיח ולא אראנו. מפני שהוא חשש מן הצרות של הגלות. הגמרא מבררת מה היו הצרות שהפחידו את ר' יוחנן כל כך. ובסוף מסקנת התלמוד היא אחרי בירור ארוך, שהחשש שלו היה, בשעה שיאמר הקב''ה: 'הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי מדוע אאבד את אלו מפני אלו'?! לכאורה חששו של ר' יוחנן איננו מובן. יש פתרון, בשעה שהקב''ה מתלבט. הרי נאמר מפורש במדרש שבשעה ששר מצרים אמר לפני הקב''ה: 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, מדוע את מציל את אלו מפני אלו'?! קפץ נחשון בן עמינדב לים וזה מה שהציל את ישראל. אם כן מעשים של קבוצות חלוציות נחשוניות, שיכולות להציל את המצב במקרה של שיקול בין שני עמים. אלא חששו של ר' יוחנן היה כנראה, שאולי חלילה לא יהיה לנו נחשונים בני עמינדב כדי להצילנו. אבל עכשיו שאנחנו הגענו לעידן הגאולה אין לנו אלא לקפוץ למים ולהכריע את הכף לטובת ישראל.

חג שמח לכל בית ישראל.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ח בניסן תשע''ו    07:48   06.05.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  38. ואהבת לרעך כמוך (קדושים)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בפרשת קדושים נאמר הכתוב, שהוא לפי ר' עקיבא, הכתוב העיקרי בכל התורה כולה 'ואהבת לרעך כמוך אני ה'' (ויקרא יט יח). אמר ר' עקיבא: זה כלל גדול בתורה' (סיפרא קדושים ב יב), ולכן יש מקום להתבונן במיוחד, בכתוב הזה.

'ואהבת לרעך' - הביטוי המקובל בעברית הוא 'לאהוב את', לא לאהוב ל...'. כגון: 'ואהבתם את הגר' (דברים י יט), 'ואהבת את ה' א-להיך' (שם ו ה). ואהבת את - פרושו לאהוב בלב, רגש האהבה, שכולנו מכירים. לעומת זה לאהוב ל - הכוונה לאהוב גם במעשים. לאהוב במעשים הוא דבר הרבה יותר קשה. ולכן יש כאן מקום להבין את ההלכה, האומרת ש'ואהבת לרעך' הוא דוקא כלפי ישראל. וכאן נשאלת השאלה: וכי אין ענין לאהוב את אומות העולם? וכי אין ענין להתאחד בקשרי אהבה עם כל הגוים כולם? הלא נאמר: 'הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו: (תהלים קה א), אם לא אכפת לנו מאומות העולם, כיצד נספר להם את שמו של הקב''ה?! אלא בודאי שאהבת אומות העולם הוא דבר גדול, בעיני חכמי ישראל, עד כדי כך שכתב רבינו חיים ויטל, תלמידו המובהק של האר''י בספרו 'שערי קדושה', שאחד מהתנאים להשגת רוח הקודש זה לאהוב את כל הבריות, כולל גויים, ואם כן ברור שכוונת התורה - מגמת התורה באהבת כל אדם.

אלא שכאן אנו רואים את רצינותה של ההלכה. הלכה איננה רק הצהרת עקרונות מוסרית. הלכה זה ציווי שיכול כל יהודי לקיים בכל מקום ובכל זמן. והלא במהלך ההסתוריה אנחנו הרבה פעמים בעימות עם אומות העולם, ולכן אין זה מציאותי לדרוש מכל אחד מישראל לאהוב כל גוי בכל מצב שהוא, שאם לא כן כלל ישראל יכנס לסכנה, ולכן התורה השאירה במיוחד כשמדובר באהבה מעשית ולא רק אהבה שבלב. ולכן התורה השאירה בכוונה את התחום של אהבת אומות העולם, לשיקול דעתם של חכמי ישראל, ולשיקול דעתם של בני ישראל במהלך הדורות. לא מפני זלזול באהבת אומות העולם, אלא אדרבא מתוך היחס הרציני שיש לנו לאהבת כל הנברא בצלם מתוך כך נקבע החיוב ההלכתי רק כלפי ישראל ומידת חסידות כלפי אומות העולם.

מרבים להביא את המדרש שבו נחלקו שלושה מהתנאים: מהוא הפסוק החשוב ביותר בתורה. יש דעה אחת שאומרת כפי שאמר ר' עקיבא ש'ואהבת לרעך כמוך' - הוא העיקר. דעה שנייה (בן עזאי שם בסיפרא) אומרת: ש'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה א) זה כלל גדול ממנו. ודעה שלישית (תמצא בחבור עין יעקב בהקדמת 'הכותב') היא: 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים' (במדבר כח ד). יש לומר שבעצם שלושתם לדבר אחד כיוונו. התורה מצפה מאיתנו להתייחס בקשרי אהבה אל זולתנו. הזולת המוחלט הוא רבש''ע. ולכן היה מקום לומר שהאדם ייבחן בעיקר על יחסו בין אדם למקום - 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'. אלא שלא כל אדם מסוגל ליחס ישיר אל הבורא, לכן התורה נתנה כתחליף את רעך - האדם, 'ואהבת לרעך כמוך' - בין אדם לחבירו. ויש מי שיאמר שבעצם אפשר גם בתוך עצמו של אדם לגלות את שם ה', ולכן בין אדם לעצמו - 'זה ספר תולדות אדם' - הוא כלל גדול ממנו.

וניתן לומר שבעצם הדברים מכוונים לשלבים שונים בהסתוריה. בראשיתה של האנושות, האדם הראשון נדרש לאהבת ה'. כי הרי לא היה לו שאר בני אדם לאהוב אותם. במהלך ההסתוריה האדם נתבע לאהוב את חבריו, ובאחרית הימים כאשר לא ילמדו איש את רעהו לדעה את ה' כי כולם ידעו אותו מגדולם ועד קטנם, אז ידע האדם את ה' מתוך היחס האמיתי בין האדם לעצמו. וניתן לומר שהדברים רמוזים בכתוב: 'ואהבת לרעך - זה בין אדם לחברו, כמוך -בין אדם לעצמו, אני ה' - בין אדם למקום.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ה' באייר תשע''ו    13:13   13.05.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  39. כהונה ומועדים (לפרשת אמור)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   כהונה

מעמד הכהונה המופיע בפרשתנו על מכלול הלכותיו, משמש בתור שירות לאומה, הזקוקה לאליטה רוחנית-מוסרית שתדריך אותה במהלכי החיים. בנגוד לכהני האומות, שעסקם הוא המוות והמוזמנים לסעוד את הגוססים, הרי שכהני ישראל מורחקים מן המוות ואינם רשאים להיטמא. כך שבאורחות חייו אין הכהן פוגש את המשבר של המוות ומשום כך מסוגל הוא לשדר אופטימיות לבאים אתו במגע. כמו כן אין הוא יודע את קושי הפרנסה, שכן ניזון הוא ממתנות הכהונה, וגם אין הוא חווה בחייו האישיים את המפגש עם המשבר של כישלון הזוגיות, שכן אסור הוא בגרושה. הלכות אלו, המנתקות את הכהן באופן קצת מלאכותי משפלות העולם הזה, מייצרות טיפוס אנושי מורם מעם, מלא חסד ואהבת הבריות, שבידו להשפיע טוב לב ועין טובה על האומה כולה ולדבק אותה בעבודת ה'.

מועדים

''וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל''. לכאורה אין כל צורך לציין שאחרי שצווה ה' את משה לצוות את בני ישראל על המועדים, שהוא קיים את דבר ה'. דבר כזה לא נמצא בכל שאר מצוות התורה. נראה שכוונת הכתוב היא שמשה לימד את עם ישראל כיצד להוסיף עוד חגים במהלך ההיסטוריה על ידי שמסר בידם את מועדי ה' העתידים להיות. והנה, תיכף לחג הסוכות החותם את המועדים, ניתנה מצוות העלאת נר תמיד במנורה, רמז לחנוכה. אחרי כן מצוות לחם הפנים, רמז לחג הפורים שבו הצלת הגוף, ושיש בו סעודה, שנים עשר חלות, כנגד חודש אדר, עשויות מסולת, כנהוג בעוגות של פורים, העשויות אף הם מסולת. ולבסוף פרשת בן הישראלית, שזהותו הלאומית אינה ברורה, ספק עברי ספק מצרי, שדיבורו אינו מתוקן, כמשה הגואל את אחיו העברים מתוך הכשרתו כמצרי בבית פרעה. רמז לחג העצמאות, שבא בעקבות פעילותו של חוזה המדינה, הנתון בין שתי תרבויות, המחליט לגאול את ישראל אחרי שהשיל מעליו את לבושי ההתבוללות, הפועל מתוך דור שאינו יודע לבטא בבהירות את זהותו העברית.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ב באייר תשע''ו    13:04   20.05.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  40. היחס לארץ ישראל (לפרשת בהר)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בפרשת השבוע - פרשת בהר, אנחנו נקרא על הלכות קדושת הארץ, דרך מצות שמיטת קרקעות. שמיטת הקרקעות מיוחדת מכל המצוות שבתורה, בכך שהיא לכאורה מנוגדת לכל תכליתה של התורה. הלא תכלית כל תורת משה היא, שעם ישראל ייכנס לארץ ישראל, וישב ''איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו'' (מל''א ה ה, ומיכה ד ד), ויעבוד את אדמתו והארץ תתן פריה, ועץ השדה את יבולו (יחזקאל לד כז). ואילו כאן, התורה דורשת מאתנו, פעם בשבע שנים, לצאת כביכול מעבודת האדמה, ולהתנתק במידת מה מארץ ישראל. כביכול צוותה התורה שפעם בשבע שנים אנחנו נגלה מארצנו, אע''פ שלא נצא ממנה. אלא רק נגלה מעבודתה.

הדברים המוזרים האלה קצת מוסברים לאור פסוק אחד בפרשתנו שאומר: ''והארץ לא תמכר לִצְמִתֻת, כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי'' (ויקרא כה כג). כוונת התורה ללמדנו בזאת, שאחיזתנו בקרקע, היא בתור הפקדה. אין הארץ בבעלותנו הפרטית. לא שלנו היא, אלא של כל הדורות כולם. של השכינה השורה בישראל. אם הארץ היתה באמת קניינו האמיתי, הרי יכולנו לעשות בה ככל העולה על רוחנו. לצורך שלום למשל, יכולנו להפקיר חלקים ממנה אם הדבר הזה היה מביא לנו תועלת. אך מכיוון שהארץ הזאת היא של הקב''ה, ''כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי'', הרי שאין אנחנו רשאים לעשות בה ככל העולה על רוחנו. לא שלנו היא אלא של רבנו של עולם.

ובכלל, כל מעמדו של האדם בכלל בעולמו, הוא מן מעמד כזה של גר תושב. אלא, שלא כל העמים מודעים לכך. הכינוי לעמים בפי רבותינו הוא ''אומות העולם''. הם מרגישים בבית בעולם הזה. הם נולדו בארצם, ועל כן הם חושבים שהקשר שלהם אל הארץ הוא קשר טבעי, שאיננו עומד בשאלה. ואילו עמינו נולד מחוץ לארצו - נולד בגלות: נולד באור כשדים, נולד במצרים, נולד באירופה ובנותיה. על כן, קישרנו עם הארץ הוא כקשר בין בעל לאשה, שהוא קשר רצוני, שמשתנה לפי הרמה המוסרית של בני הזוג. אם אנחנו צדיקים - הרי הארץ בידינו, אין אנחנו צדיקים חלילה, אז אנחנו חלילה גולים מן הארץ. זהו קשר של בגרות עם הארץ. לא קשר של שעבוד. זאת משום שאנחנו גרים ותושבים עם הקב''ה. אומר המדרש (ילק''ש ויקרא כה סימן תרסא): אם גרים אתם בעולם הזה, הרי אתם תושבים עמדי. ואם אתם מרגישים תושבים בעולם הזה, הרי אתם גרים עמדי.

זכה עם ישראל להיות העם היחיד, שתודעת הגרות והתושבות, נטועה בהכרתו הלאומית, ביסוד ההסתוריה שלו. מתוך כך הדבר הזה מייחד אותנו להבנה מיוחדת של הענין הא-להי. אף הקב''ה בעולם הזה כגר תושב. מצד אחד הרי זה עולמו, ומצד שני הרי הוא גולה ממנו על מנת לתת לו אוטונומיה מסוימת. אם כן, כשם שהקב''ה מתנהג כלפי עולמו כגר תושב, אף אנחנו גרים ותושבים עמו, קרובים אליו ומבינים את רצונו ודעתו.

אשריכם ישראל.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ט באייר תשע''ו    14:18   27.05.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  41. תקופות השֶׁבַע (לפרשות בהר ובחוקותי)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בפרשת בהר ובפרשת בחקותי, אנחנו נפגשים עם קדושתה של ארץ ישראל. קדושת הארץ קשורה גם במצוה חשובה - מצות השמיטה. שיש להבין אותה בצורה נכונה, מתוך ההקשר הכללי של כל התורה כולה.

כידוע מגמת התורה, שעם ישראל ייקבע דווקא בארץ ישראל, ויקיים שם את מצוות הבורא, ויזכור מיהו המוציא אותו מארץ מצרים. אלא שכאן החשש שההשתקעות בענייני החומר, במקום שתיעשה בקדושה, תשקיע את האדם ותשכיח ממנו את רבש''ע. כמו שנאמר בפרשת ואתחנן: 'כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ… ועשיתם הרע' (דברים ד כה). כלומר ההתישנות - לראות את הארץ כדבר ישן, כדבר מובן מאליו, כדבר רגיל, זאת היא הסכנה שמביאה את האדם לעזיבת ה' חס ושלום. לכן התורה סידרה, בסדרי ישיבת העם בארצו, מצווה מיוחדת של יציאה לגלות כל שבע שנים. כמובן לא צריך לגלות מחוץ לארץ ישראל, דבר זה הוא נורא ואיום, יותר קשה מן הגהינם (פסיקתא רבתי פר א), אלא שהתורה אמרה להתנתק - בבחינת גלות בתוך ארץ ישראל, פעם בשבע שנים, כשם שהאדם מתנתק מעסקי העולם הזה פעם בשבוע ביום השבת.

לכן אמרה התורה, שבמידה ואנחנו לא נשמור את מצוות השמיטה, אנחנו מסתכנים בחובת גלות לכל האומה כולה. כפי שנאמר בפרשת בחוקתי: 'אז תרצה הארץ את שבתתיה … כל ימי הָשמה תשבת', כימים 'אשר לא שבתה' (ויקרא כו לד-לה), אבל אם נשמור את השמיטה, הרי שאנחנו שש שנים קבועים בארץ ישראל ושנה אחת קצת מתנתקים מעבודת האדמה, כדי לזכור מי הוא הנותן לנו את הארץ הזאת.

לכן גם מובן הדבר, מדוע אין המצוה הזאת נוהגת, מן התורה, בזמן הזה. כי בזמן הזה שלצערנו, עם ישראל ברובו עדיין אינו יושב בארץ ישראל, הרי ממלא אחיזתנו היא קלושה, גם בבחינה מדינית, גם בבחינת ההתישבות, גם בבחינת כלייתם של כל היהודים לארץ ישראל. לכן לא יעלה על הדעת שיהיה כאן צורך לקיים את מצוות השמיטה אלא אדרבא, יש למצוא דרכים כיצד לחזק את ההתישבות, כיצד לחזק את החקלאות היהודית. בודאי ובודאי שחלילה וחלילה, לקנות מתוצרתם של גויים, ועל ידי כך לחזק את אחיזתם בארץ, שהרי נאמר מפורש בתורה: 'ולא תחנם' (דברים ז ב) - 'לא תיתן להם חנייה בקרקע' (עבודה זרה כ ע''ב). כמובן גם בודאי, שאין לקנות פירות וירקות הבאים מחוצה לארץ, שהרי נאמר: 'או קנה מיד עמיתך' (ויקרא כה יד) - ואמרו בתורת כהנים: 'לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך' (סיפרא, בהר פרשה ג), ובוודאי שמצוה גדולה היא להתאמץ ולקנות מן הפרות והירקות שמסופקים על ידי אחינו בני ישראל היושבים בארץ, ומישבים אותה. המספקים לנו תוצרת: או מאוצר בית דין או על פי היתר המכירה, ולא חס וחלילה לחזק את אויבינו, שאין בזה כל מידת חסידות שהיא, אלא אדרבא יש בזה נתינת יד לרוצחינו ולאויבינו.

אנו רואים גם בפרשת בהר וגם בפרשת בחקותי, שההסתוריה מסודרת לפי מחזורים הקשורים למספר שבע. כל שבעת ימים - שבת, כל שבע שנים - שמיטה, כל שבע שמיטות - יובל, וכן יש להוסיף כל שבעת אלפים שנה - גאולה. כפי שנאמר בגמרא: 'כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה' (סנהדרין צז.), וכן מחזורים של שבעת אלפים שבעת אלפים שנה (של''ה פסחים קט), ומחזורים של חמישים אלף שנים (רבינו בחיי, במדבר י לה). וכך יש לנו דוגמא לכך שבתוך מחזור השנה היהודית ובתוך מחזור השנים של ההלכה היהודית, מקופלים כל תולדות העולם כולו.

כמו כן גם החוקיות של המספר שבע, חוזרת גם בעיתות משבר. 'ואם תלכו עמי קרי…ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם' (ויקרא כו כא). מה זה חשוב לדעת שגם הפרעות וגם הפורענויות באות במספר שבע? ללמדנו שגם בשעה שהקב''ה מעניש אותנו על חטאתנו, גם אז אנחנו נתונים תחת השגחתו דרך ההסתר. אמנם המספר שבע של הפרעות ושל הפורענויות, מזכיר לנו שיד ה' לא עזבה אותנו גם בימי גלותינו.

ויהי רצון שנדע לצאת מגלויותינו בזמן הזה ובזמן קריב אמן כן יהי רצון.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ט באייר תשע''ו    14:19   27.05.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  42. לא אבדה תקוותנו (להפטרת בחוקותי)  
    בתגובה להודעה מספר 41
 
   תלונת הנביא ירמיה על עבודה זרה שפשה נגעה בישראל, מתחזקת במיוחד לאור השינוי הרוחני העומד להתחולל בעולם בימיו. בסוף ימי הבית הראשון צפתה רוח הקודש שקרוב הזמן של התפוגגות האלילות או על כל פנים של היחלשותה: ''ה', עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו: אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין מהם מועיל'' (טז, יט).

יש לקשור את החזון הזה להופעתה של החשיבה הביקורתית, שבאה לידי ביטוי בהופעת המדע היווני והפילוסופיה, שביטלו מן העולם את התפיסות המיתולוגיות ששלטו עד אז ללא עוררין על רוח האדם. חז''ל (יומא סט, ב) קושרים את השינוי הזה בסילוק השכינה (גור אש שיצא מבית קדשי הקדשים) והפסקת הנבואה, שהביאו באופן עקיף לביטול יצר עבודה זרה מישראל ובמידה רבה מן העולם.

בעולם שבו מאבדת האלילות את הרלוונטיות שלה, תמוה הדבר שדווקא עם ה' ממשיך להימשך אחריה. זה הבסיס לדברי התוכחה (פסוק כ): ''היעשה לו אדם אלוהים? והמה לא אלוהים''!, כלומר שכבר אפילו בעיני עובדיה בין העמים, איבדה היא את מעמדה. שמא יש בפגם הזה גם צד של מעלה. עם ישראל מכונה ''קשה עורף'' גם מצד תכונה חיובית שבו, שאינם נוחים לעשות תשובה ''ואינם מתפעלים לקבל תוכחה'' (מהר''ל נצח ישראל פרק יד), כי עד שישראל ישנו את דעתם הם צריכים להשתכנע בתקיפות השכלית של טענותיו של המוכיח ולא רק להתרשם מסגנון דיבורו.

קשי העורף של עם ישראל הוא שמכריח שהמהלך ההיסטורי שלו יהיה רצוף משברים קיצוניים של חורבן ובניין, המשנים את זהותו: ''לכן הנני מודיעם בפעם הזאת, אודיעם את ידי ואת גבורתי, וידעו כי שמי ה''' (כא).

העליות והמורדות הקיצוניים של האומה ''בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אין כל אומה שולטת בכם, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אז אתם נמסרים ביד אומה שפלה'' (כתובות סו, ב), היו יכולים לסכן את עצם קיומה של האומה. אלא שמראש הוכן מנגנון שמירה המבטיח את נצחיותה, והוא בית המקדש של מעלה, כלומר השאיפה של הקדוש ברוך הוא להתגלות בהיסטוריה על ידי עם ישראל, שהופיעה כבר בראשית הבריאה. את הרעיון המנחם הזה מגלה ירמיה בהפטרתנו (יז, יב): ''כסא כבוד מרום מראשון, מקום מקדשנו''. זהו מקור התקווה לישראל: ''מקוה ישראל ה''' (יג).

על כן מסיימת הפטרת התוכחה באופטימיות: ''הושיעני ואושעה כי תהילתי אתה'' (יד).


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ו באייר תשע''ו    10:49   03.06.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  43. מה טעם הוחלפו בפרשת במדבר הבכורות בשבט לוי בעבודת ה'? (לפרשת במדבר)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
הבכור נולד ראשון להוריו והופך בכך את הזוג לאבא ואמא. בכך יש לו תפקיד של גואל להוריו, שכן הוא הפך אותם מנבראים לבוראים, העביר אותם ממצב של נחיתות מוסרית, כמקבלי קיום, לעליונות מוסרית של נותני קיום לזולת. הבכור הוא אפוא מעין משיח. את המצב הזה הוא קנה בעצם קיומו – בלי שום מעשה. עקב כך יש לו נטיה טבעית להעמיד את עצמו במרכז היקום.

כאשר נולד לו אח, הוא הופך מבן יחיד לאח. בכך הוא מאבד את מעמדו הקודם. הבכור הראשון, קין, לא הצליח להשלים עם התחרות מצד הבל, והרגו. גם ישמעאל ועשו לא הצליחו בתפקיד הבכורה.

המהר''ל מצביע על כך שאותיות ב, כ, ר, המרכיבות את המילה בכור מבטאות את תפקידו: להכיר בשני כעיקר. מי שמכיר בכך שהוא לא יחיד בעולם, שמקבל כשווה את אחיו הצעיר, יכול למלא את תפקיד הבכור.

את כשרותו לתפקיד ההנהגה, שהיה ראוי תחילה להימסר בידי הבכורים, גילה אהרון בשעה שנבחר משה לשליחותו. הרי כאשר משה סרב לקבל את תפקיד גואל העם, נאמר:
(שמות ד,יג) וַיֹּאמֶר, בִּי אֲ-דֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח.
הוא מתכוון לאהרון אחיו שהיה השלוח הטבעי יותר מכוח היותו הגדול באחים. ה' עונה לו:
(שמות ד,יד) וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי, כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא; וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.

על מה שמח אהרון בליבו? על גדולת משה אחיו הקטן. כלומר, אהרון תיקן באופן מלא את הבעיה המוסרית של הבכור. הוא לא רק מקבל את האח הצעיר כשווה אלא אף שמח כאשר הוא מתמנה מעליו, מעל הבכור. התורה מעידה שהמדובר בשמחה פנימית אמתית ולא רק בהבעה חיצונית: ושמח בליבו.

מי שתיקן באופן כזה את כשלונם של הבכורות, ראוי לרשת את תפקיד הבכורות. ואכן תפקיד הבכורות הועבר בעיקר לכהנים ואף לכל שבט לוי, שנמשך אחר אהרון.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ד' בסיון תשע''ו    07:51   10.06.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  44. בעיותיו של הפרט (לפרשת נשא)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   החילונו בפרשה הקודמת, בקריאת ספר במדבר. וכפי שכבר בררנו, ספר זה מלמדנו את הדרכת התורה במצבים של מדבר - קרי במצבים של יציאה מהסדר. אם כן פרשתנו מתחילה את ברור בעיותיו של היחיד, הנתון במצב לא נורמלי. ואע''פ שבכל התורה כולה, אנחנו לומדים את עניינו של הכלל קודם עניינו של הפרט, בבואנו לדון במצבים קשים, אדרבא מתחילה התורה את הטיפול בפרט דוקא. זאת משום שאי אפשר להתקשר לענייני הכלל כל עוד נפש הפרט מסובכת. לכן עוסקת פרשתנו בבעיותיו של הפרט.

הקריטריון שעל פיו תיבחנה בעיותיו השונות של הפרט, הוא מיקומו של אותו יחיד ביחס למוקד הקודש באומה - כלומר המשכן. אחרי שסודרו שבטי ישראל מסביב למקדש בפרשה הקודמת, ונתבררה האנטומיה הבסיסית של האומה, מתגלה כאן הפיזיולוגיה המיוחדת של הגוף הלאומי. יש, ודוקא הקרבה היתירה אל הקודש היא זו שמסבכת את האדם, בשל טומאתו הפרטית. איננו יכול להתמודד עם הקודש. על כן עצת התורה היא להרחיק את האדם ממרכזי הקדושה, על מנת שיוכל לבנות את זהותו מחדש בתנאים שאינם דורשים ממנו התמודדות בלתי אמצעית עם דרישות הקודש. וכך פותחת התורה את הדרכתה: ''צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש''.(במדבר ה ב), כלומר הצרוע שנגעו נובע מקלקול מוסרי ביחס לחברה - בלשון הרע, עליו להתבודד מחוץ לשלשה מחנות, ולצאת ממחנה ישראל, על מנת לפגוש שוב את עצמיותו ולהיטהר. הזב לעומתו, אין טומאתו רצונית, אבל אעפ''כ היא משפילה אותו בהזכירה לו את חולשתו האנושית. לכן משולח הוא מחוץ למחנה לוויה התובע טהרה שכלית שאין הוא יכול לעמוד בה במצבו הוא. ואילו הטמא לנפש - כלומר הנוגע במת, אינו נפגע בשכלו או במוסריותו, אלא שפגישתו עם המוות משייכת אותו אל עולם של בדיעבד, שבו המוות אפשרי, בשל חטאות האדם. על כן מנוע הוא מלהכנס למחנה שכינה בלבד. כי אותו מחנה שכינה שייך לנצח - ולא למוות.

עד כאן בנוגע לתיקונו של הפרט על ידי הרחקתו מן הקודש. אך מכאן והילך מפרטת לנו התורה את המקרה ההפוך. יש לפעמים, והריחוק היתר מן הקודש הוא זה שגורם לסיבוך אצל האדם. ריחוקו של האדם מן הקודש הוא המביאו לידי קלקול. עד כדי כך שהוא בא לידי זלזול, בממון חברו. הפתרון הוא להביאו אל המקדש, ולחייב אותו אשם גזלות, המצריך אותו להיפגש עם הקודש, שהתרחק ממנו וגרם לו לזלזל בממון חברו.

אך לפעמים היחס בין אדם לחברו הוא מסובך יותר, כשמדובר בחיי הזוג. שלום בית אינו יכול להיבנות אלא על יסוד ההבנה ששכינה ביניהם. כשחסר יסוד זה, מתחיל החשד לקנן בלב איש כלפי אשתו, ונהרס כל יסודה של הזוגיות. על כן יש להביא את הזוג אל המקדש, לשם טיפול פנימי יסודי ממקור הקודש, ולהביא אף לידי מחיקת השם הגדול על ידי הכהן על מנת להשיב את שלום הבית. על רקע זה, מופיעה הנזירות בפרשתנו, כהתעלותו של היחיד לידי מדרגה אישית של קדושה, מעין זו של כהן גדול לשם תיקון אישיותו.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ד' בסיון תשע''ו    07:51   10.06.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  45. החריג (להפטרת פרשת נשא)  
    בתגובה להודעה מספר 44
 
   אמנם קמו לעם ישראל נזירים בולטים במהלך ההיסטוריה, כגון שמואל הנביא, אך מכולם דווקא שמשון הוא זה שנזירותו מפורשת ביותר בכתוב, כדברי ההפטרה (שופטים יג, ה): ''כי נזיר א-לוהים יהיה הנער מן הבטן''. נראה שהסיבה לכך היא ששמשון מבטא יותר מכל מנהיג אחר את אופיה השורשי של הנזירות, בתור חריגה מן הנורמה, המקנה לבעליה מעמד המשתווה מבחינות מסויימות לזה של כהן גדול, שאינו נטמא אפילו לקרוביו. אף הנהגתו של שמשון חורגת מן הנורמה ולכן קשה לראות בה מודל לחיקוי.

דווקא האיש הכל כך יחודי הזה, ההולך אחרי עיניו והנוקט בשיטות לוחמה של יחיד, הוא אשר החל להושיע את ישראל. דומה הדבר לפריצת הדרך של נחשון בן עמינדב בים סוף, לפורצי הדרך בראשיתה של הציונות, ובכלל לכל המהלך של ''בן פרצי'' שביסוד הגאולה הבאה על ידי החוצפה דעקבתא דמשיחא, שהרב קוק הרבה לנתח את מהלכיה דרך הציונות החילונית. בולטת בהפטרתנו דמותה של אשת מנוח בתור מובילה: ''וילך מנוח אחרי אשתו'' (פסוק יא), מה שלא היה מקובל כנראה בחברה של העידן העתיק, בו הגברים הנהיגו באופן בלעדי את החברה. פעולה זו שהיא בבחינת ''אשת חיל עטרת בעלה'' מציינת את שבירת ההיררכיה המקובלת כשמדובר בתהליכי גאולה, שבהם פועלים בגלוי הכוחות הגנוזים של החיים ותובעים את מילוי תפקידם על פני השטח.

ההתפרצות הנדרשת על מנת לחולל שינוי היא אופיינית למהלכי ראשית: ''הוא יחל להושיע'' (פסוק ה).

הקושי שעומד בפני מחנכים מול תופעות חריגות הוא כפול: כיצד להכיל את החריג? וגם כיצד לקבוע גבול ללגיטימיות שלו? הלוא ברור שלא יתכן לחברה מתוקנת להתנהג על ידי אנארכיזם רוחני בלתי נשלט, גם אם תביעתה הפנימית של הנשמה היא ''מרחבים מרחבים, מרחבי א-ל איותה נפשי, אל תסגרוני בשום כלוב, לא גשמי ולא רוחני'' (הראי''ה קוק).

נראה שהמפתח לתשובה הוא במתן האמון בהנהגת ה', שלא יניח לעולמו להישחת, כדברי אשת מנוח: ''לו חפץ ה' להמיתנו, לא לקח מידנו עולה ומנחה, ולא הראנו את כל אלה, וכעת לא השמיענו כזאת'' (פסוק כג). הוא הדין במתן האמון שנתנו מנוח ואשתו לבנם כשקראוהו שמשון, לאמור שהוא עצמאי כמו שהשמש מאירה לבדה. האמון הזה שקיבל הוא שאיפשר לו לנצל את כשרונותיו החריגים באופן שהביא ברכה לעם ישראל: ''ויגדל הנער ויברכהו ה', ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול'' (כד-כה).



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''א בסיון תשע''ו    12:39   17.06.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  46. משה ומשיח (לפרת בעלותך)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
אלדד ומידד

משה רבינו כולל הוא כל נשמות ישראל מצד התורה, ומשיח הוא כולל אותם מצד עצמן, מצד מחשבתן של ישראל הקודמת לכל. ומצד הפנימיות הלא נשמתן של ישראל הוא שורש התורה ופנימיותה, והתורה בשביל ישראל נבראה, ע''כ ''וגבה מאד'' נאמר במשיח, גם ממשה, ומ''מ מצד התגלות התורה הוא רק קרוב למעלת משה. מצד גדולת ערכה של נשמת משיח הכוללת את עצמיות שרשן של ישראל, אין שום חוצפא יכולה לפגוע בקדושתו, והיא בזה מתעלה מגילוי התורה שהיא צריכה בושה, שהיא הפך החוצפא, כדכתיב במתן תורה: ''כי לבעבור נסות אתכם בא הא-לוהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'', ודרשו חז''ל: זו הבושה. ומשיח ממואב קאתי, דחציפה ואמרה מאב, ולא די שלא פגמה בנשמתו, אלא שהיא מרחצתו, ''מואב סיר רחצי''. ובעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, ולא תוכל כלל להמעיט את השפעת קדושתו. התעוררות קדושת משיח בנבואה בא ע''י אלדד ומידד, שנבאו על עסקי גוג ומגוג, ובזה נכללים כל עניני הארת משיח וכל המסיבות הסובבות אותו. ותורה שבע''פ, שבדורות האחרונים מתהפכת לתורה שבכתב, היא באה מצדם, ''והמה בכתובים''.

קטרוג מרים

בזיהרא עילאה דאדם הראשון, היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד, כי באמת נשמה אחת היא. ע''י נפילת העולם בחטא הקדום, נתרחק משה מלהאיר בתוך החוצפא, ופירש מן האישה. הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדה''ר, ורצו שמשה דווקא יאכילם בשר, ושיכנס להאיר בתוך החוצפא. ומשה אמר ''האנכי הריתי את העם הזה?'', כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום, ולא נתפרש בתורה. ואהרן ומרים הרגישו בדבר, וצווחו על הפרישה הזאת, ומ''מ לא הועילו להחזיר את משה להאיר בחוצפא, כי נשאר בענוותנותו: ''והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה''.

העלאת הנרות

המנורה כוללת קדושת נשמת ישראל מצד עצמה, שנראית לכאורה חיצונה לגבי התורה שבקודש הקודשים, ובאמת היא מאירה לכל, והיא סוד עדות לישראל, אלא שהיא יכולה להאיר בחוץ ג''כ. גם קדושת נשמת ישראל מוארה היא מנשמת משה ביסודה העליון, אבל לא כפי ציורה שבפועל, ע''כ הייתה המנורה צריכה להיות מצוירת אצל משה כמראה אשר הראה ד' את משה, אבל בפועל לא עלתה בידו לעשותה, כ''א כן עשה את המנורה, מי שעשה, מעשה שמים ע''י תעלומתה של נשמת משה מצד זיהרא עילאה דאדה''ר, שכולל את האומה כולה ברוחניותה, ומצדה אין שום סיג ופגם בכל ישראל, כולך יפה רעיתי ומום אין בך. לא כמו מצד הנבואה והתגלות התורה שישנם מדרגות וחילוקים.

יתרו

ולאחד אורו של משה באורו של משיח צריכים לנפש הגר, שיסודה הוא יתרו, אבי הגרים שבאים להיות נלווים לישראל. ומשה אמר מפני כך ליתרו: ''אל נא תעזוב אותנו, והיית לנו לעינים'', וכמו ''ותשב בפתח עינים'' שאצל תמר, שהיה כדי לברוא את אורו של משיח. והעליות שהמעלות עולות עד שיתדבקו ישראל, ועל ידם כל העולם, באורו של משיח ע''י אורה של תורה, הוא האור הזורח בפרשת ויהי בנסוע הארון, שנכתב באמצע בין פורענות לפורענות - אורו של משיח שאינו מתיירא מחוצפא, לא מעזיבת התורה ובריחה מבית הספר דבפסוק ויסעו מהר ד', ולא מהתאוננות והשפלה עד לכדי התאוות תאווה ותביעת בשר.

הדברים לקוחים מתוך ביאור הרב קוק זצ''ל לפרשת בהעלותך – משה ומשיח (קובץ ח, קנז)


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ח בסיון תשע''ו    07:18   24.06.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  47. בכיה לדורות (לפרשת שלח)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בפרשתנו פרשת 'שלח לך אנשים', מופיע החטא המפורסם - חטא המרגלים. נאמר עליו בתלמוד, שמה שנאמר בפרשתנו: ''ויבכו העם בלילה ההוא'' (במדבר יד א) - היה ליל תשעה באב, ''אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות'' (סנהדרין קד ע''ב). נשאלת השאלה מה כוונת המדרש הזה? שהרי הקב''ה אינו סתם נוקם ונוטר?! ובוודאי שבבכיה לדורות שנקבעה בתשעה באב, ישנו כמין תיקון לחטא המרגלים, ועלינו כאן לברר מה היה חששם של המרגלים שהביא את אותם הצדיקים לחטוא, ואיך תשעה באב בא לתקן?

נאמר בפרשת ואתחנן: ''כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם'' (דברים ד כה). חששם של המרגלים היה, שאם עם ישראל ייקבע בארציות, ישתרש באדמה, הרי יתישן בארץ. תחושת ההתישנות בארץ של השייכות הטבעית אל האדמה, גורמת גם להשחתה. ברגע שאדם סובר ששייכותו לאדמה היא שייכות טבעית, הרי הוא עושה גם ''פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ה' א-להיך להכעיסו'' (שם). כן היה בכל ההסתוריה, בכל העמים, שכאשר נושנו בארצם - התיישנו בארצם, בטלו מן העולם, מפני שחברתם הושחתה לחלוטין, וכבר לא הייתה להם תקומה לפני אויביהם. לכן חששו גם המרגלים שדבר כזה חלילה יקרה לעם ישראל. אמר להם הקב''ה: אין לכם מה לדאוג. ישנו שסתום ביטחון, המונע את ההתיישנות של עם ישראל בארץ - והוא הגלות. ממשיכה תורה בפרשת ואתחנן לאמור: ''העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכן ימים עליה'' (שם פס' כו) כי אם לא - ''השמד תשמדון'' חס וחלילה. לכן סדרה התורה שאנחנו נגלה אם נצטרך, עוד לפני שאנחנו נספיק להשחית את דרכנו לחלוטין. לכן אין למרגלים ממה לפחד, ישנו ויסות פנימי להסתוריה היהודית, המונע השחתה גמורה של כנסת ישראל. אמנם דרך ייסורים, אבל ייסורים אלה - הם המבטיחים את קיומנו הנצחי כאומה.

מכאן יוצא, שהיחס שלנו לאדמתנו שונה מהיחס של כל אומה ולשון. כל עם משריש שורשים באדמתו, ורואה באדמה שלו את אימו. יש אפילו ביטוי ''אמא אדמה'', שהוא מתורגם מלועזית. ואילו בהסתוריה הישראלית, הדברים הפוכים הם. אמנו היא מצרים, ואסור לאומה לשוב למצרים. נולדנו מחוץ לאדמתנו, ועל מנת למנוע תסביך אדיפוס קולקטיבי - איזו מן השתעבדות לטבעיות של האדמה - אסרה התורה לשוב אל ארצנו המקורית (רמב''ם, מלכים ה יז). אלא אדרבא עלינו להידבק באהבה בארץ חדשה, בארץ שהיא לנו כבת זוג. בזה נבדל היחס שלנו אל אדמה, מיחס האומות. כל האומות רואים באדמתם אמא, ואילו אנו רואים באופן קולקטיבי באדמתנו בת זוג. על זה נאמר: ''כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך א-להיך'' (ישעיה סב ה). היחס בין בני זוג הוא יחס שבנוי על חוזה מוסרי. אפשר חלילה להתגרש, וגם כאשר מחוברים באהבה, זה מפני שהרצון הוא כך, מפני שהשכל מורה כך. כמו כן גם יחסינו אל אדמתנו הוא יחס של בגרות, אין לנו מה לחשוש מיחסינו אל אדמתנו, הרי הוא ביטוי לבגרות הנפש של האומה. ברגע שאנו חוזרים להתנהג כילדים הרי שאדמתנו מגרשת אותנו. לפעמים הסיבוכים הם ארוכים מאד, אחרי אלפיים שנה של גרוש, סוף סוף הסכימה ארצנו לקבל אותנו. כנראה שהגענו אחרי שנים רבות, לידי מצב, שבו הוכחנו את בגרותנו הנפשית כאומה ואנו ראויים סוף סוף לאדמתנו.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ח בסיון תשע''ו    07:19   24.06.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  48. כי שמענו (להפטרת פרשת שלח)  
    בתגובה להודעה מספר 47
 
   שני המרגלים ששלח יהושע מקבלים עזרה מרחב, על אף שהיא יודעת שהם באים להחריב את ירחו. יש כאן לכאורה בגידה בנאמנותה לעמה, לטובת הפולשים. אלא ששורת טיעונים משמעותיים עומדים לטובתה. היא מבחינה שהקיץ הקץ על כנען כולה: ''ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ'' (ב, ט). זו הכרה באופייה המוסרי של מלחמת ישראל, כי ה' נותן את הארץ דווקא למי שעומד בקריטריון היושר: ''כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו'' (רש''י ריש בראשית ע''פ ירמיה כז, ה). דבריה הינם המשך ישיר לדבר ה' אל אברהם (בראשית טו, טז): ''כי לא שלם עוון האמורי עד הנה''. אין עמי כנען ניתנים בידינו כל עוד עמדה להם זכותם. ''ברצונו נתנה להם'' (רש''י שם) לאמור שבשעה שעשו רצונו והיו לרצון לפניו, נתנה להם. אך כעת דרישות רצונו הוא שיטלנה מהם ויתננה לנו.

הטיעון השני הוא ריאל-פוליטי, והוא שעם ישראל חזק יותר: ''וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם'' (ב, ט). נפילתם המוראלית של יושבי הארץ הופכת את התנגדותם לחסרת סיכוי.

הטיעון השלישי נוגע להכרה בהשגחת ה' על ישראל: ''כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים, ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן'' ( ב, י). היא מזכירה את מעשה קריעת ים סוף מלפני ארבעים שנה ואת מלחמת סיחון ועוג מלפני מספר חודשים. היעדרם של מעמד הר סיני ושאר מאורעות המדבר מתמיה. אין זה אלא משום שמתן תורה והשראת השכינה בישראל הם עניינים פנימיים הנוגעים למערכת היחסים המיוחדת בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל.

מכאן היא עולה למסקנות בעלות אופי מטפיזי כולל: ''כי ה' א-לוהיכם הוא א-לוהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'' (ב, יא). כבר לא מדובר בניצחונו של אל לוקלי על אלים אחרים כמקובל במערכת המלחמות של העולם העתיק, כי אם על השתלבותה של ההיסטוריה של עם ישראל בתוכנית הכוללת של בורא העולם, הצופה מראש את כל הדורות.

עולה מכך שאף מאורעות התחיה הלאומית בדורנו הינם המשך לאותם תהליכים שהחלו מימות עולם ביציאת אבותינו ממצרים ומקבלים את השלמתם בימינו אנו.

תובנותיה של רחב, אותה אישה העומדת בצומת דרכים היסטורית והמבינה את תהליכי העומק המתרחשים במאורעות השעה, ראויות להיות נלמדות לדורות עולם, והן בכלל נבואה שהוצרכה לדורות, שלכן נכתבה.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ה בסיון תשע''ו    17:15   01.07.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  49. מחלוקת לטובה? (לפרשת קרח)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. דברי המשנה האלו תמוהים לכאורה. הלוא שנואה היא המחלוקת, אם כן כיצד יתכן שהיא תתקיים לעולם? אלא שכאשר החולקים מכוונים רק לשם שמים, בהכרח הם מבטאים צדדים שונים של האמת, כך שגם כאשר תוכרע מחלוקתם לצד אחת הדיעות, יבואו כל הצדדים לידי ביטוי בצורה כלשהי בשורה התחתונה. לכן יהיו מצבים של שעת הדחק שבהם מותר לסמוך על הדעה הדחויה, וגם אם יראה לבית דין לפסוק כדברי היחיד, יכול לעשות כן. וגדולה מזאת מוסרים בשם גורי האר''י ז''ל, שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי. ללמדך שדברי המיעוט אינם דברי הבל, והקב''ה קובע עליהם שכר.

הרב יצחק הוטנר זצ''ל, בעל ''פחד יצחק'', היה רגיל להדגיש את החיוב שעשוי לצמוח מהעמדת דעות מנוגדות זו מול זו. היה אומר: כשיש 'אלו ואלו' אז זה 'דברי א-לוהים חיים'. אך כשאין 'אלו ואלו' הרי זה דברי אלהים מתים.

כל מחלוקת עוברת דרך שלב שבו היא לשם שמים וגם שלב שבו היא שלא לשם שמים. על כן מי שנתון במהלך של מחלוקת צריך תמיד לעמוד על המשמר ולהבחין מהו השלב שבו אולי עבר את הגבול של לא לשם שמים, ללא הונאה עצמית.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ב' בתמוז תשע''ו    16:22   08.07.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  50. ממדבר לארץ ישראל (לפרשת חקת)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בפרשתנו פרשת חקת אנחנו עוברים למהלך חדש בחייו של עם ישראל במדבר. עד עתה, התעסקנו בשאלות הנוגעות הן לבעיותיו של הפרט והן לבעיותיו של עם ישראל כשהוא מסוגר עם עצמו. בפרשת חקת והילך, אחרי שפטרנו את כל הבעיות הפנימיות של האומה, מכאן והילך אנחנו נפגשים עם אומות העולם, בפרשיות חקת ובלק.

אלא שכאן יש הבחנה מאד מעניינת. התורה מלמדת אותנו, שההתמודדות עם אומות העולם מתחילה ראשית כל במישור הפוליטי מדיני - כלומר המלחמות. רק אחרי שעם ישראל תופס את מקומו המדיני - את מקומו בין העמים, הרי שמכאן והילך הוא יכול גם להתמודד בהתמודדות רוחנית בפרשת בלק.

בפרשתנו אם כן בפרשת חקת, לראשונה עם ישראל מתחיל את מלחמותיו, לקראת היציאה מן הגלות. במהלך היציאה שלו עליו, לעבור דרך כמה עמים. ראשית כל דרך אדום. ועל זה אומרת התורה: ''וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום: כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו'' (במדבר כ יד), ומשה מבקש רשיון לעבור דרך אדום. כאן הביטוי של התורה הוא ''וישלח משה''. יותר מאוחר אחרי מספר מלחמות, כשמתקרבים לארץ ישראל נאמר בתורה'' ''וישלח ישראל מלאכים אל סיחן'' (במדבר כא כא). מי הוא אותו ישראל ששלח מלאכים אל סיחון? הלא הוא משה כפי שנאמר במפורש בהפטרה שלנו. אומר על זה רש''י (שם): ''הכתובים הללו צריכים זה לזה זה נועל וזה פותח שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל'', ע''כ דברי רש''י מתוך מדרש תנחומא.

אם כן מתברר, שהנשיא הוא כל הדור כולו. אם כך עדיין נשאלת השאלה מדוע בפגישה עם מלך אדום נאמר ''וישלח משה'' דוקא, ואילו בפגישה עם סיחון נאמר ''וישלח ישראל''. אלא שהמדרגה הכללית של קדושת הכלל כולו, ההתאחדות לאומה, המבטלת את ערכו של המנהיג הפרטי, המדרגה הזו מתגלית דוקא בהתקרבות לארץ ישראל, כשנפגשו עם מלך אדום, עדיין היו נתונים לגלות - משה בולט לעומת ישראל, כשמתקרבים לארץ ישראל - עם ישראל דוקא הוא בולט לעומת משה. זו היא מדרגה חדשה של הנהגה, שבה צריך להתחשב כבר עם הכלל כולו.

לכן גם התורה מספרת לנו שלקראת ההתקרבות לארץ ישראל, מתים המנהיגים של תקופת הגלות. מרים תחילה, אחרי זה אהרון, ואח''כ משה מתבשר במותו. האופן שבו משה מסתלק וכן אהרון מסתלק, הוא ע''י חטא ''מי מריבה''. בחטא ''מי מריבה'', שכתבו עליו המפרשים הרבה דברים בלי לפתור לגמרי את בעיית הפשט, נאמר ברש''י (כ יא), שחטאו של משה היא שבמקום לדבר אל הסלע, הוא הכה את הסלע. וכאן נשאלת השאלה: מה כל כך חמור בחטא הזה? לדבר במקום להכות? אלא ששני אופנים יש, איך להנהיג את האומה. יש לפעמים שצריך להנהיג ע''י המטה - ע''י מכות, ע''י רודנות. זו הנהגה שהיא מתאימה לעם של עבדים שרק עתה יצאו לחרות. עבדים עם כל הקלקולים של העבדות, שצריך להנהיג אותם ביד קשה, ע''י דמות כמו משה, שעליה נאמר: ''פני משה כפני חמה'' (ספרי בלק קמ) - אותה דמות שתובעת את כל האור לעצמה, כי אי אפשר עדיין לסמוך על העם. לעומתה, כשנכנסים לארץ ישראל, יש צורך בדמות אחרת, בדמות של יהושע בן נון, שמבין את מעלת הדור ועליו נאמר: ''פני יהושע כפני לבנה'' (שם) - הלבנה אמנם מאירה בשמים, היא מולכת על גרמי השמים, אבל נותנת גם מקום לכוכבים. זאת היא מעלתו המיוחדת של המנהיג של ארץ ישראל המכיר את ערכו של הדור שאותו הוא מנהיג ואינו מזלזל בו. רק הוא יכול להנהיג את האומה בשיבתה לארצה.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ב' בתמוז תשע''ו    16:27   08.07.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  51. יפתח בדורו? (להפטרת פרשת חוקת)  
    בתגובה להודעה מספר 50
 
   יפתח איננו אישיות מזהירה, לא בחכמת התורה וגם לא בהנהגתו הציבורית. חז''ל מנו אותו בין קלי עולם, שקלות ראשו עלתה בחייה של בתו. מתלקטים אליו אנשים ריקים, והוא אף מנודה מבני משפחתו (יא, ג). עם כל זאת בשעה שהוא בא להושיע את ישראל הוא נוהג כראוי למנהיג דגול, המכיר ביתרון המוסרי של אומתו מול טענות אויביו, כשהוא מגולל את טענותיו מול מלך בני עמון. יפתח הבין שהניצחון במלחמה מובטח רק למי שחדור הכרה בצדקת דרכו, ולכן הוא טורח להביא את טיעוני ישראל לאור עולם בטרם הוא יוצא לקרב.

ראוי ללמוד את טיעוניו:

הראשון, משפטי: ''לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון'' (טו). בדומה לכך אירע בדורנו כאשר ביקשו מנהיגים ערבים להיפגש עם הרב צבי יהודה קוק כדי לקדם הבנה בין ישראל לערבים. הרב דרש כתנאי לפגישה שהם יחתמו על מסמך שבו הם מכירים בכך שלא לקחנו מערבים שום שלטון מדיני על הארץ, אותה כבשנו מהבריטים שלקחו אותה קודם מהתורכים. רק אחרי שהם הסכימו על כך וחתמו, נפגש אתם. לאמור שאין שלום אמיתי אם הוא בנוי על התכחשות לעובדות.

השני, הוא שהשטח הושג בעקבות מלחמת הגנה: ''ולא האמין סיחון את ישראל עבור בגבולו, ויאסוף סיחון את כל עמו ויחנו ביהצה, וילחם עם ישראל. ויתן ה' א-לוהי ישראל את סיחון ואת כל עמו ביד ישראל ויכום, ויירש ישראל את כל ארץ האמורי, יושב הארץ ההיא'' (כ-כא). כך גם היה בדורנו בכל מלחמות ישראל.

השלישי בשם ההשגחה העליונה הפועלת בהיסטוריה: ''ועתה ה' א-לוהי ישראל הוריש את האמורי מפני עמו ישראל, ואתה תירשנו?!'' (כג). אף אנו בימינו כובשים את הארץ כחלק מתוכנית הבורא לתיקון עולמו על ידי ישראל.

הרביעי הוא שהאויב משקר. השטח היה שייך בעבר למואב ולא לעמון. ''אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש'' (כד). כמוש הוא כידוע אלוהי מואב ולא אלוהי עמון! אף בימינו מבקשים מהגרים מקרוב באו לתבוע את ארצנו בשם עמים קדמונים שאינם.

החמישי הוא שאפילו בלק המואבי לא ניסה לכבוש בחזרה את השטח מישראל, מפני הכרתו בעליונותם הרוחנית על ידי בלעם: ''הטוב טוב אתה מבלק בן צפור?'' (כה).

השישי הוא שכבר נבנתה התיישבות עברית ענפה במקום ''בשבת ישראל... וזה שלשוש מאות שנה'' (כו). כבימינו.

השביעי הוא שלא תקפנו אותם: ''ואנוכי לא חטאתי לך!'' (כז).


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ט' בתמוז תשע''ו    11:03   15.07.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  52. בלק ואברהם (לפרשת בלק)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   ''אין כוחה של אומה זו אלא בפה''. כך אמרו זקני מדין לבלק מלך מואב. מכוח ידיעה זו פנה בלק אל מי שכוחו בפיו, לבלעם. ניתן היה להבין שכוונת המאמר הזה של חז''ל היא שעם ישראל אינו צריך לעסוק במלחמה ובעשיה גשמית. אלא שלא כך הדבר. הלוא הרקע לבהלתו של בלק היה ''וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי''. דווקא מתוך מצב של גילוי כוחם הצבאי של ישראל מופיעה הבקשה לעמוד על סוד כוחם. רק אחרי ההעזה לפעול בהיסטוריה ובמערכות המדיניות באה ההתמודדות האמתית בתחום הרוח, שבו ישראל עושה חיל.

''וירא בלק בן ציפור''. מבאר הזוהר שמאחר והיה בלק מחכמי בני קדם, היה משתמש בדרכי הכישוף בצורה של ציפור על מנת להבין את הנעלם, ומשום כך מכונה ''בן צפור'', כלומר מבין על ידי ציפור. הציפור היתה עשויה חציה מכסף (מידת החסד) וחציה מזהב (מידת הדין), וכנפיה מנחושת (מידת הרחמים). רואים אנו כאן נסיון לבצע באופן טכני את תכונת איחוד המידות שבמוסר הישראלי. אלא שאין הדבר יכול לעלות בידו כי האחדות חיצונית היא, בכנפיים, מבחוץ ולא בפנים בכוח הדיבור. אכן מבאר הזוהר שבמקום הלשון של הציפור, במשכן הדיבור, שהוא ייחודם של ישראל, הועמד עצם של מת הנקרא ''ידוע'' (שממנו עושים את הידעוני) במקום הדעת של ישראל. אי אפשר להשוות מקור מים חיים, נשמת ישראל, למעשי זבחי מתים, כישופי בני קדם.

מי שיש לו עין טובה, מתלמידיו של אברהם אבינו, מי שיש לו עין רעה, מתלמידיו של בלעם הרשע. חז''ל לימדונו שהאופן שבו ניגש האדם אל החיים קובע גם את אופי החיים. כשהמסתכל בוחן את העולם ואת החברה מתוך קנאה וצרות עין, הוא כבלעם, מצמצם באמת את מרחב החיים, ומביא קללה על כל מי שהוא פונה אליו במבטו. ככל ששיעור הקומה הרוחני של האדם גדול יותר, כך הנזק הבא בעקבות עינו הרעה גדול יותר. זה היסוד לממשות האיום שבקללתו של בלעם, עד כדי כך שכישלונו נחשב לחסד מיוחד של הקדוש ברוך הוא: ''ולא אבה ה' אלוהיך לשמע אל בלעם, כי אהבך ה' אלוהיך''.

לעומת בלעם, תלמידי אברהם אבינו יודעים שהמבט החיובי גם משנה לטובה את מי שמביטים בו, גם ללא ידיעתו, כאימרה המפורסמת: ''תחשוב טוב, יהיה טוב''. בקשת הטוב שבכל דבר, היא היא המקדמת את העולם אל טוב ה'.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ט''ז בתמוז תשע''ו    12:20   22.07.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  53. קול דממה (להפטרת פרשת פנחס)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
מה פשרה של ההתגלות אל אליהו הנביא בהר חורב? מפורסמים דבריו של הרב צבי יהודה קוק שהיה כאן מעין שיעור המלווה בנזיפה כלפי אליהו, שקנאתו את קנאת ה' לא היתה שלימה כי היתה נגועה בעניין אישי: ''ויבקשו את נפשי לקחתה'' (מל''א יט, י ויד). אלא שעדיין יש להתבונן באופיו של החזון שנגלה אל אליהו, שהתפרט לשלבים שונים.

הוא מניח את נערו בבאר שבע (ג) כדרך שהניח אברהם את נעריו לפני ההתעלות בעקידה. הוא הולך במדבר ומבקש למות, מעין מוכנותו של יצחק לעלות לעולה. המלאך מציל אותו כמו בעקידה. הוא מצטווה שוב על ידי המלאך לאכול מעוגת הרצפים ומצפחת המים כדרך שאכל יצחק בשעה שנדרש לברך את בנו יעקב. כל הנעשה עד השלב הזה הוא חזרה לדמויות אבות האומה, ובפרט תהליך הבירור שהוביל לבחירת עם ישראל, כדי לרמוז לו שמאחר ובחר ה' בישראל, אין לו להתייאש מהם.

מכאן ואילך מעשיו דומים לשל משה רבינו. הוא אינו אוכל ארבעים יום ועולה אל המערה שבה עמד משה בהר סיני. אך במקום לסנגר על העם כדרך שעשה משה, הוא מקטרג עליהם: ''עזבו בריתך בני ישראל!'' (י). בעקבות כך הוא מקבל הוראה לצאת מן המערה בניגוד למשה שקיבל את גילוי י''ג מידות של רחמים בשהותו במערה פנימה. ''והנה ה' עובר'' (יא) כבפרשת ''ויעבור ה' על פניו'' (שמות לד, ו) שבה נגלו הרחמים, ואילו כאן נגלתה מידת הדין עם אופייה ההרסני: ''רוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'''.

נראה לומר שאותה הרוח היא שגרמה בשעת מעמד הר סיני לפרק סלעים מן ההר ''סקול יסקל או ירה יירה'' (שמות יט, יג), כמו כן הרעש, כלומר רעידת האדמה, היה בסיני ''ויחרד כל ההר מאוד'' (יח) וכן האש ''ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר'' (כד, יז) . אלא ש''לא ברוח ה'... לא ברעש ה' לא באש ה''' משום ששם הוי''ה מורה על מידת הרחמים, שהיא הראויה בהנהגת האומה. הרוח הרעש והאש הם אופנים שונים של הדין: הרוח בעולם הזה, הרעש בהיפרד הנשמה מהגוף, והאש בגהינם.

לעומתם, ''קול דממה דקה'' מורה על הסבלנות בהנהגה, מידת הרחמים. אז ''וילט פניו באדרתו'' כמשה ששם על פניו מסוה בהתגלות שבישרה את סליחת ה' למעשה העגל. אז זכה לגילוי נוסף: ''והנה אליו קול'' כמשה באהל מועד מבין שני הכרובים.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ג בתמוז תשע''ו    12:51   29.07.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  54. חצי שבט מנשה (לפרשת מטות)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
בני ראובן וגד באו בבקשה למשה ואלעזר להתיישב בעברו המזרחי של הירדן. האזור הוא אמנם חלק מארץ ישראל אך לא חלק מארץ כנען. גבולות ארץ כנען אינם גובלים באוכלוסייה זרה. בדרום - המדבר, במערב - הים, בצפון אז היו יערות הלבנון שלא היו מיושבים. ומה במזרח? אם בני גד וראובן היו נוחלים בעברו המערבי של הירדן היה נשאר עבר הירדן המזרחי אזור ריק, אחרי הכרתת ממלכות סיחון ועוג, ומשמש חָיִיץ בין ישראל לעמים, ועם ישראל היה חי בארץ כנען במעין בועה שאין לה קשר עם שאר העולם. הקשר לאומות עובר דרך הגר (גד וראובן – ראשי תיבות ג''ר). ראובן וגד מבני לאה לוקחים על עצמם להיות הגשר עם העולם, ונצמדים לגבול עמון ומואב. הקשר של עם ישראל עם האומות מבוסס על הכלכלה ולכן יש כאן הדגשה רבה על כך שהם רוצים את עבר הירדן המזרחי מסיבות כלכליות.

משה נעתר על פי ה' לבקשתם של בני גד וראובן, אך פתאום מופיע חידוש. החלק הצפוני של עבר הירדן המזרחי ניתן ליישוב בני ישראל, ומשה נותן את האזור לחלקים של מנשה, שלא היו שותפים לבקשה.

חלק אחד ניתן למכיר בן מנשה, מדובר בבן 180 שנה לפחות. בעיה דומה יש עם יאיר בן מנשה.

פתרון התעלומה נמצא בספר דברי הימים (דה''א ב, כא), שם מבואר שערי הבשן היו כיבושים של בני מנשה עוד בימי יוסף, ושבימי שעבוד אבותינו במצרים, גשור וארם כבשו מהם את שישים הערים שנקראו חוות יאיר. (לזכרם של אותם ערים, כונו מאוחר יותר הערים של יאיר בגלעד אף הן בשם זה, כמוזכר בספר שופטים).

בפרשתנו משה נותן לצאצאיהם את נחלתם הקדומה בחזרה, כמפורש במסעי:

כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי, לְבֵית אֲבֹתָם, וּמַטֵּה בְנֵי-הַגָּדִי, לְבֵית אֲבֹתָם – בגלל בקשתם, אבל

וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה, לָקְחוּ נַחֲלָתָם – שהגיעה להם בדין.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי א' באב תשע''ו    07:25   05.08.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  55. תיקון עולם (לפרשת מסעי)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   אף על פי שחוקי התורה הם דבר ה', הם אינם מופיעים על רקע של דף חלק כי אם בהקשר היסטורי נתון, של עם ישראל בקרב האנושות. מצוות זכירת יציאת מצרים מצריכה את ידיעת אופיה של מצרים. מצוות גיטין מניחה את קיומו של הכתב, מצוות חליצה מניחה את קיום הייבום כנוהג קדום למתן תורה (רמב''ן בפירושו לתורה),

וכדומה. פרשת מסעי מזהירה אותנו שלא לנהוג כפי שהיה מקובל במזרח הקדום בשעת נתינת התורה, לקחת כופר לא רק לאיברים שנפגעו כי אם גם עבור רצח (חוקי חמורבי): ''ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת'' (לה, לא).

התורה מתייחסת אל מצב ההתקדמות המוסרית של אומות העולם ומעדנת אותם ומעלה אותם עד כדי לצרפם אל הקודש. כך בימי קדם (עיין אדר היקר להראי''ה קוק עמ' מב-מג) וכך גם בעתיד כשיוקם בירושלים מרכז המדריך את כל האומות ליישר ולתקן את מורשתם הדתית והפוליטית ולקרבם אל הקודש, כדבריו המפורשים של הרב קוק (אגראי''ה תתעא, עמ' קנח-קנט) על יסוד דברי התלמוד (מגילה ו, א) שעתידין תיאטראות וקרקסאות שבחו''ל שילמדו שרי יהודה בהם תורה ברבים.

דרישתם של רבים מבני נוח בימינו לקבל את הדרכתם של חכמי ישראל משתלבת היטב במגמה זו.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ח' באב תשע''ו    14:59   12.08.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  56. חטאו של משה בפרשת המרגלים (לפרשת דברים)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   פרשת דברים נקראת סמוך לתשעה באב. פרשת דברים היא הפרשה של הכניסה לארץ ישראל, ואזכרת חטא המרגלים, שבגינו אנחנו צמים ביום הזה.

ספר דברים כולו הוא ספר מיוחד, מצד סידורו המדוקדק. כל התורה כולה עד ספר דברים איננה מסודרת בסידורה האחרון. לכן היה מבין התנאים, תנא בשם ר' יהודה (ברכות כא ע''ב), שהחליט שאין לדרוש סמוכים בכל התורה כולה - כלומר אין ללמוד מסדר הפסוקים הלכות, כי אם בספר משנה תורה הלא הוא ספר דברים בלבד. משום שבספר דברים סוף סוף מופיעה התורה בסדרה האמיתי, לקראת הכניסה לארץ ישראל. ארץ ישראל מסדרת את התורה בסדר חדש. על כן, פרשיות שנשנו בספר דברים, שופכות אור על כתיבתן הראשונה.

למשל בפרשתנו, מופיע חטא המרגלים מחדש, וכאן מתגלית תכונה מיוחדת אצל משה רבינו. כשהעם החליט שאיננו מסוגל להיכנס לארץ ישראל מפני המלחמה, מפני ששם יש ענקים ואמרו: ''בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו'' (דברים א כז).

משה, עונה לעם בתשובה שלכאורה איננה רצויה. ''ואֹמר אלכם: לא תערצון ולא תיראון מהם. ה' א-להיכם, ההלך לפניכם, הוא ילחם לכם, ככל אשר עשה אתכם, במצרים לעיניכם. ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך ה' א-להיך, כאשר ישא איש את בנו, בכל הדרך אשר הלכתם, עד באכם עד המקום הזה. ובדבר הזה אינכם מאמינם בה' א-להיכם?! ההלך לפניכם בדרך, לתור לכם מקום לחנתכם, באש לילה, לראתכם בדרך אשר תלכו בה, ובענן יומם (שם שם כט-לג). אם כן מה אמר משה? איך ניסה משה להרגיע את העם? אמר להם בפשטות, כשם שהיו נסים במצרים ובמדבר, כך יהיו נסים בארץ ישראל. לכן אין לכם מה לדאוג, המלחמה תהיה קלה.

על זה יש לכאורה תמיהה על משה. והלא כל עניינינו בכניסתנו לארץ ישראל - הוא להכנס למהלך של טבע, כשכבר קדושת עם ישראל וקדושת השכינה ששורה בתוכו, מתגלית בדרכים טבעיות ולא על ידי נסים. כבר הורו לנו חכמים שאין לסמוך על הנס (פסחים סד ע''ב). הנס הוא בא רק בדיעבד, כשאין ברירה, כשהאדם חלש מדי מכדי להתמודד לבד עם האתגרים שעומדים לפניו, אז הקב''ה עושה נס. אבל אין זה הדבר הרצוי לכתחילה. אם כן למה אמר משה כך? אלא כנראה משום שהוא ראה שהעם כבר חלש מדי, ועל מנת להרגיעו אמר: טוב אם תהיו חלשים כל כך, הרי שהקב''ה יעשה לכם נסים. ועל זה יש טענה כלפי משה. מדוע משה לא עודד את העם להלחם מלחמה אמיתית? כפי שעשו יהושע וכלב, כמסופר בפרשת שלח 'וה' אתנו אל תראום', ולא הזכירו יהושע וכלב כלל וכלל נס?!

כאן מופיעה תגובה א-להית חריפה: ''וישמע ה' את קול דבריכם, ויקצף וישבע לאמר: אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה, את הארץ הטובה, אשר נשבעתי לתת לאבתיכם - זולתי כלב בן יפנה, הוא יראנה, ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, ולבניו יען אשר מלא אחרי ה': (שם שם לד-לו), ומיד אחרי זה פסוק קשה מאד: ''גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבא שם''. (שם שם לז). אנחנו רגילים לראות את הסיבה של אי כניסתו של משה לארץ בחטא 'מי מריבה', וכאן מתברר שהיה עוד איזה שהוא ענין. זה שמשה לא האמין בכוחו של העם להילחם גם בלי לסמוך על נסים.

מכאן למדנו, שעל מנת לעמוד בארץ ישראל, ושאחיזתנו בה לא תערער, עלינו לא לסמוך על הנס אלא אדרבא, להאמין שה' אתנו גם בכל תהלוכות הטבע ובכל המלחמות הטבעיות.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ח' באב תשע''ו    15:00   12.08.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  57. כסדום (להפטרת פרשת דברים)  
    בתגובה להודעה מספר 56
 
  
דבריה הקשים של הנבואה בפיו של ישעיהו בן אמוץ, הכוללים את הביטויים הקשים ביותר שנאמרו כלפי עם ישראל בתנ''ך, מגיעים לשיא חריפותם בשעה שהנביא משווה את עם ישראל לסדום ועמורה (א,ט): ''לולי ה' צ-באות הותיר לנו שריד כמעט, כסדום היינו, לעמורה דמינו''. חז''ל (ברכות יט, א) מעירים שכאשר מדברים אל העם בסגנון של השפלה, הדבר גורם להידרדרות נוספת: ''אמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר רב יוסף: מאי קראה (מה המקור במקרא)? שנאמר: כמעט כסדום היינו. מאי אהדר להו נביא (מה השיב הנביא)? שמעו דבר ה' קציני סדום''. בעקבות ההשוואה ''כסדום'' הופך העם להיות ממש סדום: ''שמעו דבר ה' קציני סדום, האזינו תורת א-לוהינו עם עמורה'' (י). מכאן למדנו שעם כל צדקתה של הביקורת, יש להשתדל שהדברים יפעלו שאופן המרומם את השומע ולא להיפך. כך קובע הרמב''ם בדיני תוכחה (הל' דעות פ''ו ה''ח): ''הרואה את חברו שחטא, או שהוא הולך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב... שנאמר ''הוכח תוכיח את עמיתך''.

אך אף במצב של נפילה איומה שכזאת, לא אבדה התקוה, ושערי תשובה עדיין פתוחים: ''רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיניכם, חדלו הרע'' (טז). נראה שמלבד הקריאה הפשוטה לחזרה בתשובה המצויה בפי הנביאים, יש כאן גם רמז לכך שדווקא בשעה שהדור ירוד, מתגלה טהרתו העצמית, הסגולה הפנימית. החטא אינו אלא לכלוך, שניתן להסירו על ידי רחיצה. מתוך כך יש מקום להתבונן אף בחטא עצמו, אחרי התשובה, כחלק מתוכנית כוללת של הבריאה: ''אמר רבי יצחק: אמר להם הקב''ה לישראל: אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו, כשלג ילבינו'' (שבת פט, א). יש כאן רמז למגמה המשיחית, שהחלה בסדום: ''מצאתי דוד עבדי. והיכן מצאתיו? בסדום'' (בראשית רבה, פמ''א), שעניינה להעלות את כל הנפולים ואת כל הנפילות ולהשיבם אל הקודש על ידי ההתבוננות במשמעות של החטא בהשתלבותו במהלך של סדר הדורות.

ומכאן ביאור למילה הפותחת את תוכחתו של ישעיהו: חזון. במדרגות הנבואה החזון נמצא במדרגה הגבוהה ביותר. אכן יש צורך במדרגה גבוהה ומעמיקה במיוחד על מנת לצפות את התהליכים המופלאים שדרכם מתעלה האומה מתוך נפילותיה. רמז לדבר יש בהלכה הקובעת שאין נופלים על פניהם בתשעה באב משום שנקרא ''מועד''. בעומק העומקים של הצרה, שם טמונה הישועה.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ט''ו באב תשע''ו    11:49   19.08.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  58. תפילה שלא נענתה (לפרשת ואתחנן)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  


''וָאֶתְחַנַּן אֶל-ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹ-נָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן''.

בכל מקום שמוזכרת ארץ ישראל המערבית, נוסף הביטוי ''טוב'': רש''י אומר שהכוונה לירושלים ולמקדש. אמנם פשט הפסוק הוא הרי יהודה והרי הלבנון ,אך לב הארץ היא ירושלים, וגם הביאו עצים למקדש מהלבנון. הלבנון משמש לבניית המקדש שבירושלים. הלבנון הוא החלק הגבוה שבארץ ישראל שנשאר בצורתו הטבעית בזמן ההוא ועציו העמידים הם המתאימים לבניית המקדש.

לפי זה מובן מדוע הוא רוצה להכניס בעצמו את העם לארץ כנען, משום: ''הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן'' - הוא רוצה לבנות את המקדש. אם הוא יבנה את המקדש אז זה יהיה נצחי כמידת הנצח של משה. הדבר גם עולה משאלת התלמוד: מדוע התאווה משה להכנס לארץ? וכי לאכול מפריה הוא צריך? שאלה זו לכאורה לא ברורה. הרי כל יהודי צריך להכנס לארץ כדי לאכול מפריה ולחיות בה ולקיים מצוות בארץ?! הסבר שאלת הגמרא מצריך הדגשה על המילה הוא. וכי לאכול מפריה הוא צריך? משה אינו שייך כל כך לעולם הזה אלא לעולם הבא, ואם כן הוא באמת לא צריך לאכול מפרי הארץ כדי להגיע לדרגת קדושה משמעותית.

אם כך מדוע ה' לא מסכים? למה שמשה לא יבנה את המקדש? התשובה היא שבני ישראל אינם בדרגה המתאימה. היות ובני ישראל אינם ברמה הרוחנית הדומה לזו של משה קיימת סכנה גדולה בכך שמשה יבנה מקדש נצחי. יש מצבים שבהם עם ישראל חוטא ויש צורך להענישם כדי לגרום להם ללכת בדרך הנכונה. אם המקדש אינו נצחי, אז במצבים קיצוניים תתבטא תגובת ה' בחורבן המקדש, כפי שאכן קרה בהמשך ההיסטוריה. אם לעומת זאת המקדש נצחי ואין אפשרות לפגוע בו ,אזי הפגיעה תהיה באנשים עצמם וזה יהיה הרבה יותר גרוע. כפי שנאמר במדרש, חסד עשה ה' עם עם ישראל שכילה חמתו על עצים ואבנים.

הדבר נאמר על ידי משה בעצמו: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם. זה שמשה לא נכנס לארץ זה למען בני ישראל. ה' אומר למשה: ''אל תוסף דבר אלי עוד''. חז''ל אמרו שמשה התפלל ואתחנ''ן (בגימטריה 515) תפילות. כאילו נאמר לו: ''אם תתפלל עוד אז אשמע לך, אך אני מבקש שלא תעשה זאת כי זה לא לטובת בני ישראל לטווח הרחוק''. רואים שמשה קיבל זאת ואכן לא נכנס לארץ כנען אך בכל זאת ה' נענה לבקשתו ''לראות'' את הארץ וה' אכן הראה לו את הארץ.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי כ''ב באב תשע''ו    15:12   26.08.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  59. א-לוהי האלוהים (לפרשת עקב)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   אמונת הייחוד מתמודדת עם קשיים לא מעטים העולים מפשוטם של המקראות. סגנון התנ''ך משדר הכרה בריבוי האלים, כשה' הוא מיוחד לבני ישראל, ודורש מהם שרק לו יעבדו, בעוד שעבור העמים קיימת טולרנטיות כלפי עבודת אלוהיהם.

ניתן לטעון שכל הביטויים על אלוהי העמים כוונתם אליבא דעובדיהם, אך אין בהם ממש, וכל העבודה הזרה יסודה פשוט בטעות לוגית גסה של בני האדם, הן מצד שייחסו כוח אלוהי למי שאין בו, או שסברו שרצון ה' הוא שיעבדו לברואיו הגדולים. ההסברה הזאת עולה במיוחד מדברי הנביאים שמסוף ימי הבית הראשון ומימי גלות בבל. ירמיהו מרבה לתאר את אלוהי העמים כשקר והבל, וכן דניאל.

אף על פי שבוודאי שמדה רבה של אמת יש בעמדה זו, המקובלת מאוד בעם ישראל לדורותיו, אין בכך כדי ליישב את הלב מול סגנונם של המקראות. פשוט יותר לקבל כפשט המקרא עמדתם של המקובלים המייחסים ממשות לכוחות הרוחניים הנעבדים על ידי האומות. כך כותב רבי יוסף ג'יקיטליא בספר שערי אורה:

''ואין לך להאמין דברי ריקות של כמה ריקים שאומרים שאין כוח באלוהי העמים ואינם נקראים א-לוהים. אבל יש לך לדעת שה' יתברך נתן כוח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו. ונקרא שם השר 'אלוהים' לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו''.

לפי זה יתברר פסוק קשה בפרשתנו :

''כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים''.

וכך פירש הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) על פי הקבלה: ה', שהוא אלוהיכם, כלומר אלוהי ישראל המשגיח עליהם ישירות, הוא, עבור אומות העולם אלוהי האלוהים ואדוני האדונים.

פרשנות המקובלים עומדת לכאורה בסתירה להלכה המפורשת האוסרת עבודה זרה גם לבני נוח. אלא שכנראה קיים מעמד מעין 'תינוק שנשבה' גם אצל אומות העולם שהרי לא מצאנו שיוכיחו הנביאים את אומות העולם על עבודה זרה אם עבדוה בחוץ לארץ. וכך כותב רבינו בחיי (דברים לא): ''לא מצינו בכל התורה בשום מקום שיאשים הכתוב את האומות בעניין עבודה זרה כי אם ישראל המיוחדים לחלקו יתעלה, וכן לא מצינו עונש לאומות בעובדם עבודה זרה אלא אם כן עבדוה בארץ הקדושה''.

אלא שמגמת ההיסטוריה כפי העולה מן המקראות הוא ביטולם של האלים לעתיד לבוא. וכך פירש רש''י: שמע ישראל, ה' שהוא אלוהינו עתה ולא אלוהי האומות- הוא עתיד להיות ה' אחד.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום שבת ל' באב תשע''ו    23:21   03.09.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  60. החיים בארץ ישראל (לפרשת ראה)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   פרשתנו נקראת פרשת ''ראה'' לעומת פרשתנו הקודמת הנקראת ''עקב תשמעון''. אנחנו עוברים ממדרגת הכרה של שמיעה למדרגת הכרה של ראיה. אפשר לומר שבזה אנחנו מעמיקים בערכה של ארץ ישראל. כידוע כשהתלמוד הבבלי רוצה להביא ראיה לאחד מן הדינים הוא משתמש בביטוי 'תא שמע' - בא ושמע. לעומת התלמוד הירושלמי - הארץ ישראלי, שמשתמש בביטוי 'תא חזי' (הביטוי לא מופיע כלל בירושלמי אלא בספר הזוהר - נ.י.) - בא וראה. לאמור: בגלות אנחנו רק שומעים את מה שבארץ ישראל גם רואים. מכאן הנטיה בארץ ישראל, לראות את קדושת החיים בכל הדבר הנראה לעינינו.

כמו כן בפרשתנו, מופיעה האפשרות של התפשטות קדושת החיים עד כדי ערכה הגדול של אכילת הבשר. כידוע אין התורה נוטה כל כך לעודד את אכילת הבשר. אבל כשמדובר באכילת בשר הקרבנות, אדרבא אכילה זו רצויה ואף מקודשת היא. כמו כן ישנה אפשרות להתפשטות הקדושה של אכילת הבשר גם מחוץ למקדש ומחוץ לירושלים. אומרת לנו התורה בפרשתנו: 'כי ירחיב ה' א-להיך את גבלך כאשר דבר לך, ואמרת אכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכל בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר'. (דברים יב כ). כביכול רוצה לומר התורה שהרחבת הגבול - גם מרחיבה את הנפש ואת צרכיה. ולכן יש כאן ברכה, יש כאן דבר גדול 'ירחיב ה'… את גבלך' ברכת הרחבת הגבולות מביאה גם אכילת הבשר. זה הצד החיובי של ההרחבה הזאת.

מיד אחר כך מוסיפה התורה צד שלילי. 'כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' א-להיך לשום שמו שם' (שם שם כא). כלומר דווקא הריחוק מן המקדש הוא הגורם לאדם לשקוע בתאוות העולם הזה. 'וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך'. אם כן התורה מצמידה בבת אחת ערך חיובי וערך שלילי לאכילת הבשר. מה הפתרון? ברור שאם אכילת הבשר באה מתוך הרחבה, מתוך שמחת רוחב הגבולות - אין זה אלא המשך של קדושת אכילת הבשר שבמקדש. כאשר אכילת הבשר באה מפני הריחוק מהמקדש, הרי שזה ערך שלילי.

דו-הערכיות הזו של המעשים ושל הרגשות ושל המידות בארץ ישראל, מופיע בכל מיני תחומים. למשל בפרשתנו מופיעה דו-הערכיות של מידת האכזריות. התורה כידוע היא כולה מידת הרחמים והחסד בעולם. ואעפ''כ התורה צוותה לנהוג באכזריות בעיר הנידחת בפרשתנו. שמא יאמר אדם שכאשר הוא מקיים את מצוות מחיקת עיר הנדחת מתחת פני השמים על ידי זה הוא קונה מידת אכזריות, לפיכך אמרה התורה: 'למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך' (שם יג יח). כלומר אם אתה תקיים את מצוות ה' לא מתוך נקמנות אישית, ולא על מנת לקחת את השלל - 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם' (שם) דווקא אז אתה מקיים את המצווה לשם שמיים ואדרבא היא מקנה לך מידת הרחמים.

דו-הערכיות הזו של המידות מסבירה את תחילת דברי הפרשה, 'ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו' (שם יא כו-כז). אם תשמעו את דבר ה' אז כל מה שתתעסקו בענייני העולם הזה: בבנין המדינה, בהרחבת הרכוש, בשמחת החיים - כל זה יהיה ברכה. ו'אם לא תשמעו', כל זה יהפוך חס ושלום לקללה: יהפוך לשקיעה חומרית, המשקיעה את האדם בעומק השפלות של החיים. על כן באה התורה ונתנה לנו את כל הפרשה הזו להסביר לנו שחרב פיפיות בידי האדם, בשעה שהוא מתעסק בקדושת החיים של ארץ ישראל.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום שבת ל' באב תשע''ו    23:23   03.09.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  61. ואנוכי (עבור המפטירים 'השמים כסאי' גם בראש חודש אלול)  
    בתגובה להודעה מספר 60
 
   תוכנו של ראש חודש הוא ההתחדשות על ידי החזרה אל הראש, הראשית. אנחנו שבים להתבונן בראשית הבריאה ובמטרותיה. משום כך הפטרת ראש חודש מתחילה עם הפרדוקס שביסוד בריאת העולם: אף על פי ש''השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי'' (ישעיה סו, א), עם כל זאת: :ואת כל אלה ידי עשתה ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי'' (ב).

מכאן ואילך באים פסוקים (ג-ו) המבארים את הנהגת מידת דינו של הקדוש ברוך הוא, על פי מה שרמח''ל כינה בספרו ''דעת תבונות'' בשם ''הנהגת המשפט'': ''קול שאון מעיר, קול מהיכל, קול ה' משלם גמול לאויביו'' (ו).

לא רק הפורענות הבאה על החוטאים נזקפת למידת הדין אלא גם גאולת ישראל מן הדין היא: ''ונודעה יד ה' את עבדיו, וזעם את אויביו'' (יד), מה שמתאים לשיטת רבי אליעזר (סנהדרין צח, ב) שגאולת ישראל תלויה בתשובה. יחד עם זאת מרבה הכתוב לציין את ההכרחיות של הגאולה, בהתאם לשיטת רבי יהושע שאין הגאולה תלויה בתשובה: ''האני אשביר ולא אוליד, יאמר ה', אם אני המוליד ועצרתי, אמר א-לוהיך'' (ט).

אבל כל אלה אינם אלא שבילים של עצת ה' להשלמת המגמה הכללית של ההיסטוריה, שהיא קידוש השם בקרב כל העמים: ''ואנכי - מעשיהם ומחשבותיהם'' (יח). כלומר, אני הוא המסתתר בקרב מחשבותיהם ומעשיהם של בני אדם. ''באה לקבץ את כל הגוים והלשונות, ובאו וראו את כבודי'' (שם). מתברר שפיזורו של עם ישראל בקרב העמים נועד לשתף את העמים במהלך של שיבת ציון, ועל ידי כך לזכות בדבקות בה': ''ושלחתי מהם פליטים אל הגוים... אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי, והגידו את כבודי בגוים. והביאו את ( =עם) כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'... כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה'. וגם מהם אקח לכוהנים, ללויים אמר ה''' (יט-כא). נצחיות עם ישראל, ''כן יעמוד זרעכם ושמכם'' (כב), מקבלת רקע חדש: תיקון העולם כולו.

מתוך המהלך הגדול הזה, המציב משימה אוניברסלית עבור עם ישראל בשובו לציון, מקבלת עבודת ראש חודש, יום מחשבת הבריאה, משמעות חדשה: ההכרה של כל העולם בבורא העולם, ועבודת השבת, המיוחדת לישראל, מצביעה על מרכזיות עם ישראל במהלך. ''והיה מדי חודש בחודשו, ומדי שבת בשבתות יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר ה''' (כג).



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ו' באלול תשע''ו    13:06   09.09.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  62. מוסדות השלטון בישראל (לפרשת שופטים)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בפרשתנו הקצרה, נאמרים עיקרים, הכוללים חלק גדול מכל התורה כולה. כפי שאמרו חכמים: ''איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? {משלי ג'} 'בכל דרכיך דעהו'' (ברכות סג.). כמו כן פרשתנו פרשת שופטים היא קצרה במספר פסוקיה, אבל יסודית מאד בסדרי החברה הישראלית. בעצם במה עסוקה פרשתנו? בתאור מוסדות החברה היהודית האידאלית.

התורה הקדימה בכמה אלפי שנים את הרעיון המודרני של הפרדת הרשויות. כנראה רוצה ללמד אותנו התורה, שאי אפשר ששום מוסד של החברה האנושית ירכז בקרבו את כל הסמכויות כולם, שהרי המקור היחיד והבלעדי לכל שלטון בישראל, הוא ריבונו של עולם בלבד. לכן על ידי הפרדת הסמכויות של המוסדות, בכך מתבררת החלקיות של כל מוסד ומוסד, ואת הזדקקותו לחברו. כך שבאופן מסוים ניתן לומר שרק הקב''ה, הוא המולך בתוך חברה. מוסדות החברה המופיעים בפרשתנו הם ארבעה: המלך, השופט, הכהן והנביא. נרחיב קצת.

המלך או יותר נכון לומר המלכות, הלוא הוא המוסד המדיני שניתן לקרוא לו חילוני במובן המקורי של המילה, לא במובן של מתנגד לדת, אלא העוסק בענייני החול. כשהמלכות יכולה לבוא לידי ביטוי בשתי צורות משטר המקובלות בעולם: האחת המלוכה, והשנית הדמוקרטיה, שאף היא דינה כדין מלכות, כפי שפסק כבר הרב קוק בספרו ''משפט כהן'', בתשובתו המפורסמת בענין.

המוסד השני השופט - כלומר הסנהדרין, מתנהל בצורת השלטון המכונה בספרות הקלאסית - אוליגרכיה. זאת אומרת קבוצה נבחרת של האומה, קבוצת אליטה, הממנה את עצמה. אין בחירות לסנהדרין. הסנהדרין היא זו שממנה את חבריה, כאשר נחסר אחד מחבריה - היא בעצמה בוחרת מישהו מהחוץ ומצרפת אותו. זהו שלטון אוליגרכי שאיננו מופקד על ענייני המדינה כי אם על פסיקת ההלכה, והר''ן כבר ביאר שדיני התורה לחוד ודיני השלמות המדינית לחוד, וזה משלים זה את זה.

לעומת זה, בענייני המקדש והפולחן מופיעה דמות שלישית הכהן. הכהן הגדול הוא עומד בראש מוסד שלם שניתן לקרותו לפעמים בשם קלריקאלי - זאת אומרת כוהני הדת, שעסוקים בנתיב, בנפש העוסקת בפולחן - בעבודת המקדש.

לעומת זה הנביא ממלא תפקיד מאד מיוחד, הוא בא בשם שיטה שניתן לקרוא לה האנרכיה - הוא בא לבטל את סמכויותיהם של המוסדות האחרים. סמכותו ההלכתית של הנביא, ההשלכה ההלכתית, מזה שאדם מסוים הוא נביא זאת האפשרות שלו להורות הוראת שעה - לבטל לפי שעה הלכה מן הדינים. כמובן אין לו סמכות לבטל לאורך ימים, אלא שהתורה רצתה לתת מקום לשינוי החוקים על ידי איזה שהוא יסוד שניתן לקרוא לו אנרכיסטי, שבא לבטל לפי שעה את המוחלטות של השלטון של שאר המוסדות, על מנת להשלים את מה שאי אפשר תמיד לכלול בכל חקיקה.

דוקא אז בצרוף כל ארבעת המוסדות האלה, נוצר משכן ה' - מלך, שופט, כהן, נביא - ר''ת משכ''ן. אז ניתן לומר שהמוסד של תורת ישראל הוא התאוקרטיה - כלומר שלטון הא-להים, לא במובן המצומצם המודרני של המילה - שלטון כהני הדת, כי אם שלטונו של רבש''ע דרך כל הענפים של החברה כשכל אחד בא לידי ביטוי במוסד המיוחד לו.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ו' באלול תשע''ו    13:07   09.09.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  63. לא בחיפזון (להפטרת פרשת שופטים)  
    בתגובה להודעה מספר 62
 
   המילה ''חיפזון'' מופיעה בשלשה מקומות בתנ''ך בלבד. שניים מהם בתורה: ''ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה''' (שמות יב, יא), ''כי בחפזון יצאת מארץ מצרים'' (דברים טז, ג), ואחד בהפטרתנו (ישעיה נא, יב עד נב, יב). השניים שבתורה מופיעים בהקשר של גאולת מצרים, ואילו השלישי (נב, יב) בהקשר של הגאולה האחרונה. כאן מתברר ההפרש שבין דרכיהן של שתי הגאולות. ביציאת מצרים בלטה מידת החיפזון, המאפיינת את ההנהגה הניסית. המהר''ל מפראג (אור חדש על אסתר ו, יד) מבאר שהתהליכים הטבעיים דורשים זמן, כי כך דרכו של הטבע, אבל הנס מאפשר לדלג מעל הזמן, ולכן הוא נוהג בחיפזון.

הצורך בנס הוא כאשר אין די כוח בטבע לבדו לחולל את הגאולה. מאחר ועד יציאת מצרים לא התבררה היכולת של האדם לגבור על הטבע, ומאחר והטבע הוא בעצמו ביטוי לשיעבוד לחוקי ברזל, היה הכרח שהגאולה תתרחש באופן הנוגד את הטבע, ועל ידי כך יוכל האדם להאמין בכוחו לגבור על כל שיעבוד, ובכלל זה על היצר הרע ועל המלכויות. אבל חסרון גדול יש בגאולה הניסית, והוא אי שיתופו של הטבע במעשה הגאולה. עלולה להיווצר מחשבה מוטעית, לפיה אין הטבע כלול בהנהגה הא-לוהית, ומתוך כך תמונת עולם הבנויה על פירוד, כשהטבע עומד כביכול כצר מול רצון ה'. השקפה שכזאת אינה מתיישבת עם אמונת הייחוד הטהורה, המלמדת שמלכות ה' מצויה בכל ממש. כבר הביעו חז''ל בתלמוד (שבת נג, ב) את רתיעתם מהנס: ''כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית''. לפיכך יש צורך בהשלמת התמונה על ידי הגאולה האחרונה שפועלת דווקא על ידי הטבע, ומתפייסת אתו. לכן גם מתרחש התהליך שלא בחיפזון: ''כי לא בחיפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה', ומאסיפכם א-לוהי ישראל''.

ההוגה היהודי פרנץ יהודה הלוי רוזנצווייג, הרגיש את המסר של נביאינו בספרו ''כוכב הגאולה'', הבנוי על הרעיון שמעשה הבריאה הוא המקשר בין ה' לעולם, ההתגלות מחברת בין ה' לאדם, מה שמצביע על פירוד הכרתי בין האדם לעולם, בעוד שמעשה הגאולה בא לפייס בין האדם לעולם ולהשיב את ההרמוניה הכוללת בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

די בהתבוננות זו כדי לדחות את המחשבה העממית לפיה עדיפה גאולה ניסית על פני גאולה טבעית. יש בגישה זו הבעת פסימיות ביחס לעולמו של הקדוש ברוך הוא, שאינה תואמת את המסר הכללי העולה מכל המקרא כולו.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ד' בתשרי תשע''ו    11:45   16.09.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  64. לא יוכל לבכר את בן האהובה (לפרשת כי תצא)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   ''כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה... לא יוכל לבכר את בן האהובה

אפילו בהסתכלות שטחית ניתן לראות שהתורה מדריכה אותנו להפיק את הלקחים של פרשת יוסף ואחיו. בגלל שביכר יעקב אבינו את יוסף בן האהובה, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. מכאן הציווי לדורות שלא לעשות כן ולמנוע קרע באומה.

התבוננות זו קשורה למגמה כללית בתורה, לראות את טעמי המצוות בסיפורי אבות האומה. כאן טמון סוד עמוק: טעמיה של תורה נעוצים בחיי האומה, משום שישראל קדמו לתורה, ומשום שלמען ישראל ניתנה התורה. כך שלמרות שבאופן גלוי עשוי להתגלע חיכוך בין הדרכת התורה לבין אופי האומה, כשאנו שבים אל שורשי הדברים, אנו רואים אחדות נפלאה בין ישראל לתורה.

התלמוד מלמדנו שהכתוב ''לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות'' שייך לדיני בתי דינים בא לפסול עדות של קרובים, הן לחובה והן לזכות. כיצד מתיישב הדבר עם הנאמר בדברי הימים ב (כה, ג-ד) על אמציה מלך יהודה: ''ויהי כאשר חזקה הממלכה עליו, ויהרוג את עבדיו המכים את המלך אביו, ואת בניהם לא המית, כי ככתוב בתורה, בספר משה אשר צוה ה' לאמור: לא ימותו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות, כי איש בחטאו ימותו''? שם מפורש שהכתוב הוא מתן הדרכה במדיניות המלך, ולא מדיני גביית עדות! אלא שיש להבחין בין פשוטו של מקרא, הנקרא ''כתוב בתורה בספר משה'', השייך לתורת המלך, כלומר לאופן שבו המלך קורא בתורה, לבין מסורת התורה שבעל פה, השייכת להדרכה של כל איש ישראל. ההבחנה הזאת מקבילה לשני אופני מסירת התורה. האחד, ליהושע כמלך, המגלה את המגמה המוסרית של התורה, המגיעה ממנו עד כל מסירת מוסרי מסכת אבות. והשני, המסירה לכהנים ולחכמי הסנהדרין, הנקראת ''סדר משנה'' בעירובין (נד, ב).

מצוות היבום ומצוות התשובה דומות זו לזו. בשתיהן מדובר במתן הזדמנות לתיקון העבר. כשענף מסויים במשפחה נגדע, בא אחיו של המת להשלים את החסר ולבנות את בית אחיו. כמו כן אם נעשו טעויות בעבר, מאפשרת התשובה את תיקון המעוות. אך בשתי מצוות אלה עלולה הקיצוניות להזיק. בימי יהודה ותמר, נהג היבום בכל הקרובים, וגם לא ניתן היה להיפטר ממנו, מה שהביא לתסבוכת שבאותה פרשה. חידשה התורה בפרשתנו שאין היבום נוהג אלא באחים וגם שניתן להמירו בחליצה. כך שקיימות דרכים להקטין את מידת ההכרחיות של היבום. כמו כן מצאנו בתשובה שלפעמים הקצנת הפרישה מן החיים הבאה בעקבות הרצון להיטהר מגורמי החטא, יש בה בעצמה מעין חטא, ויש לדאוג אחרי התשובה לשוב בתשובה מנזקי התשובה הבלתי נמנעים, המופיעים במהלך ההיטהרות וההזדככות של ימי הרחמים והסליחות.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''א בתשרי תשע''ו    11:43   23.09.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  65. חושך ואור (להפטרת פרשת כי תבא)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   לגאולתם של ישראל יש השלכות לא רק עבור עם ישראל לבדו, השב לחירותו ולדמותו המקורית, אלא גם עבור אומות העולם. ולא רק בתחום המדיני אלא גם בתחום התיאולוגי. כך מבארת לנו ההפטרה: ''קומי! אורי! (בלשון ציווי: תני אור), כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח'' (ס, א). חזרתנו לארצנו היא גם השבת כוח ההשפעה הרוחנית של ישראל. התוצאה היא גם ביטולה של הרוחניות המתחרה בישראל, בדמות הנצרות, הבונה את כל טענתה על יסוד שפלותם של ישראל. כשפנה הרצל בשעתו אל האפיפיור שיסייע בידו להקים מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, ענה לו: ''מה שאתה מבקש סותר את כל מה שאני מאמין בו''.

את המתח הרוחני הזה מתאר התלמוד (סנהדרין צח, ב וצט, א בתרגום חופשי) כך: דרש רבי שמלאי מהו שכתוב (עמוס ה, יח): 'הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה'? הוא חשך ולא אור!' משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר לו תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא, ואתה, למה לך אורה? והיינו מה שאמר אחד המינים לרבי אבהו: אימתי יבוא משיח? אמר לו: כשיכסה אתכם החושך. אמר לו: אתה מקללני? אמר לו: מקרא כתוב (ישעיהו ס, ב): ''כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה''!

כך גם מבאר הרב קוק באורות (עמ' יז): ''בגדולת העולם, בהופעת הזיו של קדושת ישראל ברוממותו, אין אחיזה לכל זונים, לכל העומדים מבחוץ, לבסס איזה מוסד הדוחק רגלי אור ישראל, לבצר איזה הארה מיסתית, מכונה אמונית, אשר תוכל עמוד חוץ ממציאות האומה, כבודה ויפעת קדשה''.

לפי זה, החסד הגדול ביותר שניתן לעשות עם בני אומות העולם, איננו לחפות על התהום התיאולוגית הנפערת לרגליהם בעקבות התקומה המדינית של עם ישראל, כי אם לגלות בפניהם את אמיתת העניין הא-לוהי הקיים מני אז בישראל, כך שיבינו שמה שהם ביקשו לקלוט מהאור הא-לוהי דרך המיתוס הנוצרי, לא היה אלא אור השכינה השורה בישראל, בהעלם גדול בימי הגלות, ובאופן בולט על ידי מדינת ישראל.

זו הבשורה שבהפטרתנו (ג): ''והלכו גוים לאורך, ומלכים לנוגה זרחך''. שיבת ציון מחייבת אותנו אפוא, להיערך לא רק לתיקון עצמנו, אלא גם להבהרת המסר של דבר ה' לעולם כולו, להדריך את כל באי עולם ללכת בדרכי ה', כבקשתנו בכל יום בתפילת עלינו לשבח.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ח בתשרי תשע''ו    12:36   30.09.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  66. שלש תשובות (לפרשת נצבים)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   שלושה מהלכי תשובה אנו מוצאים בפרשתנו.

האחד, השיבה לארץ ישראל, שעליה נאמר ''ושבת עד ה' א-לוהיך ושמעת בקולו'' (ל,ב). ומנין שזו שיבה לארץ ישראל דווקא? ממה שנאמר בעקבותיה ''ושב ה' את שבותך''. כלומר, שה' שב יחד עם שיבתנו. כך גם יש לדייק ברש''י שכתב שהכתוב מתאר את חזרת השכינה עם קיבוץ הגלויות. ''ושב וקבצך מכל העמים''. (כך גם אצל רי''ע בעל העקדה, הרב יהודה אלקלעי והרב צבי יהודה קוק).

המהלך השני הוא השיבה אל קיום המצוות בעקבות שיבת ציון: ''ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית כל מצוותיו'' (ל,ח). מכאן שעד החזרה לארץ ישראל אין קיום המצוות נחשב כל כך, כי אין המצוות אלא בבחינת ''הציבי לך ציונים'' (ספרי ורמב''ן). גם יחזקאל הנביא פירט את המהלך הזה יותר: ''והבאתי אתכם אל אדמתכם... וזרקתי עליכם מים טהורים... ועשיתי אשר בחוקותי תלכו''. גם מפורש בדבריו שדור בוני הארץ אינו מצטיין בדתיות, משום שהוא עדיין מבקש ולא מוצא עדיין את רוח ה': ''ואת רוחי אתן בקרבכם''.

מהלך התשובה השלישי מעמיק עוד יותר: ''כי תשוב אל ה' א-לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך'' (ל, י). נראה שכוונת ההדגשה של ''בכל לבבך'' היא בכל חלקי עמך, כמו שמצאנו שמשמעות הציווי הזה אצל היחיד היא ''בשני יצריך'', כך פה הכוונה שאין דעת ה' אמיתית כל עוד לא נפגשו לבבות כל חלקי האומה עד כדי להבין שיש לכל אחד מה לתרום להשלמת דעת ה'.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי ה' בתשרי תשע''ז    14:44   07.10.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  67. כלבנון (להפטרת שבת שובה)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
קריאתו של הושע בהפטרתנו ''שובה ישראל עד ה' א-לוהיך כי כשלת בעוונך'' (יד, ב) פונה אל ממלכת ישראל שבה ניבא. משום כך הוא משתמש בשמות ''ישראל'' ו''אפרים'' המיוחדים לשבטי הצפון. הקושי העיקרי בפני החזרה בתשובה עבור שבטי הצפון היה הניתוק שלהם מעבודת הקודש בירושלים מימי ראשית היווסדה של הממלכה על ידי ירבעם. על רקע זה מובן מדוע הנביא מציע לפני העם דרך של תשובה שאינו כולל את הכפרה על ידי הקורבנות, האסורים מחוץ לירושלים, כי אם תשובה על ידי הדיבור: ''קחו עמכם דברים (דיבורים) ושובו אל ה', אמרו אליו: כל תשא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו'' (יג). ההדגשה על פרים ולא על כבשים היא משום שמדובר בכפרת העוונות, המושגת ביום הכפורים על ידי פרו של כהן גדול.

מובטח לעם ישראל שאם תשובתו תהיה אמיתית, הוא יזכה לכפרה כמו על ידי הקורבנות: ''ויך שרשיו כלבנון'' (ו), ''ריח לו כלבנון'' (ז), ''זכרו כיין לבנון'' (ח). שלשת הביטויים האלה מכוונים כנגד הקרבנות, הקטורת והנסכים המוגשים ב''לבנון'' שהוא כינוי לבית המקדש (רש''י דברים ד, כה). כמו כן ''ויהי כזית הודו'' (ז) מכוון כנגד שמני המנחות.

בזכות הנבואה של הושע שניתנה על רקע היסטורי יחודי לממלכת הצפון, התחדש הרעיון אדיר המנחם גם אותנו, גולי ממלכת יהודה, בימים שאין לנו מזבח כפרה, והוא שדי בתשובה כדי לכפר על כל העבירות (רמב''ם תשובה פ''א ה''ג).

עולה מאליה השאלה. אם תשובה אכן מכפרת על כל העבירות, מה הצורך בכל סדר העבודה של הכהן הגדול ביום הכיפורים? מה מקום יש לגעגוע העצום להתחדשות קרבנות הכפרה ושילוח השעיר שאנו מבטאים בתפילת מוסף של יום כיפור?

התשובה היא שאנו כוספים למצב שבו התשובה הפרטית של כל אחד מישראל מוצאת את ביטויה בפעולה כללית. הכהן הגדול מרכז באישיותו את כל נשמות ישראל. יום הכיפורים היה יום של שמחה בזמן בית המקדש (תענית כו, ב), כי הורגש בו יותר בטחון הכפרה, בעוד שכל עול העבודה הוטל על כתפי הכהן הגדול, כשהצום ביטא את הרצון להצטרף אליו. לעומת זה בימינו, כל אחד מאתנו פועל לבדו לשם כפרת עוונותיו הוא, ללא שותפות בחוויית הכפרה הכללית, וזה בעצמו חסרון נורא שחובה לתקנו.

שלש עשרה מידות הרחמים של מיכה (ז, יח-כ) הנאמרים בהמשך דברי הושע, מורים על חפץ ה' להמציא דרכי כפרה לישראל בכל עת.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ב בתשרי תשע''ז    14:38   14.10.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  68. בין משה לדוד (לפרשת האזינו)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
  
שירת דוד (שמואל ב כב, א-נא), הלאומית, נבחרה על ידי חכמי ישראל לשמש כהפטרה לפרשה של שירת האזינו, התורנית. ואכן דמיון רב יש בין שתי השירות על אף מרחק הדורות ביניהן. שתיהן פותחות בכך שדברי המשורר נשמעים: ''האזינו השמים'' (דברים לב, א), ''וישמע מהיכלו קולי, ושועתי באזניו'' (ז). שתיהן אף מסתיימות בנקמה: ''כי דם עבדיו יקום'' (דב' לב, מג), ''הא-ל הנותן נקמות לי, ומוריד עמים תחתני'' (מח).

יחד עם זאת יש הבדלים בולטים בין השירות: בעוד שאצל משה השירה מתחילה מהקוסמוס כולו, שירת דוד מתחילה מפנייתו אל ה' מתוך צרתו: ''ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול'' (א). כמו כן מודגש מאוד עניין גורלו האישי של דוד, לעומת משה שמקומו מוצנע מאוד בשירתו.

דוד מגלה הנהגה חדשה, המשלימה את זו של משה, והיא הערך של היחיד שהוא הכלל כולו. אמנם ''שקול משה כנגד כל ישראל'' (רש''י שמות יח, א), אבל דווקא משום כך עליו למחוק במידת מה את אישיותו הפרטית. אצל דוד, המלכות מזדהה עם המלך. מאחר ואישיותו נקיה מחטא ''כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מא-לוהי'' (כב), וגם מאחר שכל מטרתו במלחמותיו אינה אלא קידוש השם על ידי ישראל ''על כן אודך ה' בגוים, ולשמך אזמר'' (נ), מתלכדים חייו האישיים עם חיי האומה: ''מגדול ישועות מלכו, ועושה חסד למשיחו, לדוד ולזרעו עד עולם'' (נא).

בעוד שירת משה מקיפה את כל ההיסטוריה מראשיתה עד אחריתה, מ''בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם'' (לב, ח) עד ''ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוהים עמדי'' (לט), שירת דוד כל כולה מרוכזת במלחמותיו. כי זמנו של דוד היה מיוחד בכך שהוא היווה את המימוש בהווה המיידי של תורת משה, בהנחילו את הארץ לבני ישראל. כאן המפגש בין המגמה של הנצח בהיסטוריה לדורותיה לבין ראיית הנצח בהווה, דרך נצחונותיו של דוד.



            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ששי י''ט בתשרי תשע''ז    11:00   21.10.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  69. ספר קהלת (לחג הסוכות)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בחג הסוכות, נהגו ישראל לקרוא בספר קהלת. ספר קהלת במבט ראשון שונה באווירה, ובמה שהוא משדר מכל ספרי התנ''ך כולו. משום שהוא לכאורה משדר מסר פסימי. ''הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל'' (קהלת א ב). ואילו מה שמשדרים לנו הנביאים ובעצם כל התנ''ך כולו, הוא דווקא האופטימיות, שבסופו של דבר הכל טוב, והכל יהיה טוב, הכל לטובה. כיצד הכניסו אנשי כנסת הגדולה ספר כל כך פסימי בתוך התנ''ך?

דרכם של מבקרי המקרא היא, לומר שהרבנים לא שמו לב. אך דברים כגון אלה אינם יכולים לעלות על הדעת, הלא ספרים שלמים נפסלו על ידי רבותינו מלהיכנס לתנ''ך. לא יעלה על הדעת שדווקא ספר כזה, שתוכנו באופן גלוי כל כך שונה מהשקפתם, ייכנס ללא תשומת לב לתוך התנ''ך?! ובמיוחד שמסקנתו האופטימית גם הפריעה לחוקרים. שם נאמר בסוף: ''סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצותיו שמור'' (שם יב יג), ולכן ראו צורך לומר שהפסוק הזה הוא תוספת.

אבל 'לא תהיה תורה שלימה שלנו, כשיחה בטילה שלהם' (מנחות סה ע''ב). אלא אדרבא. הדבר הברור הוא, שספר קהלת, הוא התמודדות של החכם מכל האדם עם הפילוסופיה הפסימית. ודוקא, הוא לוקח אותה ברצינות גמורה, ומביא אותה עד מסקנותיה האחרונות. עד כדי כך שבסוף שום פילוסוף פסימי לא יוכל להחזיק בעמדתו. למה הכוונה? בעצם כל אדם הטוען שהעולם הוא אבסורד, שאין משמעות לכלום, בסופו של דבר בסתר ליבו כן מעניק משמעות כל שהיא לדבר מסוים, קטן ככל שיהיה בתוך עולמו. נקח אפילו על דרך ההומור, מרצה ל'פילוסופיה פסימית', יחשוב שהדבר החשוב ביותר בעולם, הוא לתת הרצאות על פילוסופיה פסימית. ואם יאמר שגם זה הבל? הרי ברור ששכר המרצים שהוא מקבל בסוף ההרצאה בוודאי מעניין אותו. אם כן יש דבר אחד שלמענו כדאי לחיות. מה שאין כן לפי שלמה המלך. הוא לוקח את הדברים ברצינות גמורה - 'הכל הבל' כל הספר כולו בא להראות שכל דבר שאדם יכול לתת לו משמעות, בסופו של דבר גם ניתן לומר שאין לו משמעות.

אבל כאשר נעלה על איזה אטום, איזה גרגיר של דבר, שראוי בכל זאת, למרות הכל לתת לו משמעות, אז מתברר רטרואקטיבית, שלכל הבריאה כולה יש משמעות. אם מצאת דבר אחד שכדאי לחיות למענו, אם כן סוף דבר הכל בעל משמעות - הכל נשמע, וממילא את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

מדוע ראו רבותינו לנכון, להנהיג את קריאת ספר קהלת דווקא בתקופה הזאת? משום שכיוון שהאדם חוזר בתשובה בתקופה הזאת, מה שיקל עליו - הוא דווקא לחשוב שהכל הבל. אבל ברור שספר קהלת איננו סוף דבר, ספר קהלת משתלב בתוך השנה העברית כולה. והשנה העברית כולה שתי התחלות לה - חודש תשרי וחודש ניסן. חודש תשרי הוא שנתם של אומות העולם, הרואים שהכל הבל הכל בלה, שאין משמעות לכלום, זהו זמן פסימי. שנתם של ישראל מתחילה בחודש ניסן - בזמן האופטימי, האומר שכדאי לחיות, שהכל מתחדש, ''החדש הזה לכם ראש חדשים'' (שמות יב ב). דווקא על ידי הצרוף של שתי השנים כאחד, אנחנו גואלים את האנושות ממאסרה, ואנחנו מעלים את שנתם של אומות העולם, לגאולה שלימה. לוּ זכו אומות העולם, היו זוכים לכך, שגאולתם 'גאולת סוכות' היתה מתלכדת יחד עם 'גאולת ישראל'. כנאמר בספר שמות פרשת בא ''ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה'' (שמות יב לז), אם כן הגעתם של בני ישראל לסוכות היתה בראשון של פסח. אלא שאומות העולם לא זכו עדיין שהריתמוס ההסתורי שלהם, יתלכד עם הקצב ההסתורי שלנו, ולכן נשארו מאחור, ונדחתה גאולתם עד לעתיד לבא, כאשר יעלו כל הגויים לחוג את חג הסוכות בירושלים (זכריה יד), במהרה בימינו אמן.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ראשון כ''א בתשרי תשע''ז    09:35   23.10.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  70. משה איש הא-להים (לפרשת וזאת הברכה)  
    בתגובה להודעה מספר 0
 
   בחג שמחת תורה, אנו מסיימים את קריאת התורה כולה, בפרשת 'וזאת הברכה'. בפרשת 'וזאת הברכה' מופיע ביטוי מיוחד לגבי משה רבינו, שמצאנו אותו רק בעוד מקום אחד בספר תהלים (צ 1) והוא 'איש הא-להים'. 'וזאת הברכה אשר ברך משה 'איש הא-להים' את בני ישראל לפני מותו' (דברים לג א). איך שלא נפרש את הביטוי, כפי שלמשל פרשו חז''ל (דברים רבה פר' יא), 'חציו למטה איש חציו למעלה א-להים', הרי שהביטוי הזה, בוודאי מראה על מדרגה מיוחדת וגבוהה מאד שהייתה למשה רבנו.

ובכן מה זיכה אותו לאותה מדרגה - להיקרא 'איש הא-להים'? מפרש רבנו ה'אורח חיים' (דברים לג א) שהסיבה לכך שמשה נקרא 'איש הא-להים', זה היה דווקא לפני מותו, בזכות הברכה שברך את בני ישראל. שהרי משה מת בחוצה לארץ. הוא מת לפני זמנו, מפני עוונותיהם של ישראל, או למען עם ישראל. אם כן, סיבת מותו זה בני ישראל, ודווקא בשעת מותו, בוודאי שהוא מרגיש יותר את הפגיעה שעשו בני ישראל בו. דווקא באותה שעה שהיתה צריכה להיות לו מרירות רבה על האומה, דווקא שם בחר לברך אותם. זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל לפני מותו, עשתה אותו 'איש הא-להים'. משום שמשה הבין שעליו להיפטר מן העולם, על מנת שעם ישראל ימשיך את ההסתוריה שלו. בזה קבע משה עיקרון גדול - שהתורה אחרי פטירתו, חודלת מלהיות מרוכזת אצלו בלבד, אלא הופכת להיות נחלה של כל כלל ישראל.

בעצם, זאת כנראה הכוונה של הפסוק בפרשתנו: 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב' (דברים לג ד). הכח שהיה למשה לתת לנו את התורה, לצוות לנו את התורה, אותו כח מסר אותו משה בירושה לכל האומה. זה היסוד של התורה שבעל פה. כל עוד היה משה חי, כדי לקבל את התורה יש צורך ללכת אל משה. אין אדם אחר, שיש לו את הסמכות למסור את דבר ה' מלבדו. בשעה שמשה נפטר, אותה סמכות חודלת מלהיות מרוכזת באישיות שלו, והופכת להיות נחלת כל האומה. זהו היסוד והסוד של התורה שבע''פ - כלומר התגלות דבר ה' דרך פיותיהם של ישראל.

זאת כמובן, לעומת האופן שבו העמים קבלו את התורה. הרי נאמר בפרשתנו 'ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו' (פסוק ב), ופרשו בספרי (וזאת הברכה פס' שמג): 'כשנגלה הקב''ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות: ויאמר י''י מסיני בא - זה לשון עברי, וזרח משעיר למו - זה לשון רומי, כלומר לטינית, הופיע מהר פארן - זה לשון ערבי, ואתא מרבבות קדש - זה לשון ארמי', .'מימינו אש דת למו' - שהתורה 'נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה' (ירושלמי שקלים פ''ו הל''א, כה ע''ב). אם כן יש פה רמז להתפשטות דבר ה' דרך תורתו אל כל העמים אל כל התרבויות כולם, גם אל דוברי לטינית, וערבית וארמית, ולא רק אל בני ישראל.

שמא יאמר אדם, אם כך מהו הייחוד של האומה הישראלית אם כל העמים כולם יש להם איזו שהיא שייכות בתורה שבכתב? כפי שמצוי היום, שהתנ''ך הוא הספר 'רב-המכר' בכל העולם כולו. על זה אומר משה מיד אחר כך: 'אף חבב עמים כל קדשיו בידך, והם תכו לרגלך, ישא מדברתיך' (פסוק ג) - כלומר למרות שהקב''ה מחבב גם את העמים, בכל זאת יש התייחסות מיוחדת לישראל. משום ש'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'. רק באומה הישראלית נמצא הכשרון להפוך את התורה לא רק לאיזו שהיא חוקה רחוקה מן העבר, שמתייחסים אליה בכבוד, כי אם לדבר הממשיך לחיות הממשיך להתפתח דרך האומה.

בעצם המייחד את תורת ישראל - זה הכשרון לייצר תורה שבע''פ, ולא רק תורה שבכתב. מתנה גדולה זו היא הגורמת לנו את השמחה הגדולה של שמחת התורה, המיוחדת לאומה הישראלית בלבד, 'לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה' (תהלים קמז כ).


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)
אליצפן
חבר מתאריך 20.5.12
1140 הודעות
יום ראשון כ''א בתשרי תשע''ז    09:38   23.10.16   
לחץ לשליחת EMail למשתמש לחץ לשליחת הודעה פרטית למשתמש לחץ להוספת משתמש זה לרשימת החברים שלך עבור לצ'אט  
  71. משרת משה (להפטרת וזאת הברכה)  
    בתגובה להודעה מספר 70
 
   ''וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר''.

התלמוד (מגילה י, ב) מסיק שיש 'ויהי' שהוא לשון צער ויש 'ויהי' שאינו לשון צער. המהר''ל (תחילת אור חדש) מסביר ש''ויהי'' מציין התהוות חדשה, שינוי. וכל שינוי ביחס למה שהיה קודם הוא רע, שכן מה שהיה עד עכשיו מת. אולם מכיוון שכעת יש הופעת חיים חדשה זה לא רע מוחלט. כשמשה מת יש אמנם עולם חדש אך זה רע כי משה היה במעלה עליונה שכעת איננה. אפשר להבין מהפסוקים שהתכנית של משה נכשלה, שכן כל ענינה היה לתת לעם ישראל את התורה ואת ארץ ישראל. אך בפועל משה נתן רק את התורה וממילא נתינת הארץ שלא על ידו תהיה חסרה. ''אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא'' (נדרים כב, ב). כלומר נתינת הארץ הייתה צריכה להיות כלולה בתורה ומשלא כך ההיסטוריה מתארכת.

משה הוא עבד ה'. בזוהר (קדושים פב, ב) יש הבחנה בין שני סוגי עבודת ה': עבודת עבד שהיא בזויה, ועבודת בן שהיא נעלה. בארמית 'עובדא' זה מעשה. עבודת עבד היא לעשות בלי להבין אלא בגלל שכך הוא הציווי. 'בן' הוא מלשון בינה, הבנה. כלומר מי שמבין את מה שהוא עושה. הבן רשאי לפשפש בגנזי אביו, ולא רק שרשאי אלא מצפים ממנו להבין את סיבת עבודתו. הביטוי 'עבד ה'' הוא מדריגה שלישית: בן שמרוב אהבה והבנה החליט להיות כעבד שלא מבין.

למשה רבנו היו ארבעה תפקידים: מלך, כהן גדול, סנהדרין, ונביא. ולכאורה זה בניגוד להלכה. למלך אסור להיות חלק ממערכת המשפט, נביא לא יכול להורות הלכות בשעת נבואתו . אלא שאיסורים אלה מטרתם שלא נבוא לחשוב שהשלטון המלא נמצא אצל אדם יחיד. כך מתברר שבעל הסמכות האמיתי הוא הקב''ה. אך סכנה זו קיימת רק בהיסטוריה הארצית, אבל המדבר אינו חלק מההיסטוריה, אין בו ההתמודדויות הרגילות של העולם, יש בו נוכחות מתמדת של הא-לוהות כך שאין בעיה שמשה ישמש בכל התפקידים. אך עם המעבר אל הארץ יש צורך לחלק את הסמכויות: המלך יהיה יהושע, הכהן הגדול יהיה אלעזר, ראש הסנהדרין יהיה עתניאל בן קנז , והנביא יהיה פנחס. יהושע נקרא 'משרת משה' בשונה ממשה שהוא עבד ה'.


            תגובה עם ציטוט   | תגובה מהירה                                     (ניהול: מחק תגובה)







תגובה מהירה  למכתב מספר: 
 

_________________________________________________________________________
למנהלים:  נעל | תייק בארכיון | מחק | העבר לפורום אחר | מזג לאשכול אחר | מחק תגובות | גיבוי אשכול | עגן אשכול
לובי  לפורומים  אשכול קודם  אשכול הבא

 

© כל הזכויות שמורות ל-רוטר.נט בע"מ rotter.net