פעם ראשונה שהתביישתי עד כדי דכדוך היה בימים האחרונים, ואסביר מדוע:

נכון, זו לא קלישאה, שרוב הבחורים (משני הצדדים) הינם בחורים אצילים שכל שאיפתם היא ללמוד ולהתעלות, ותמיד יש את המופרע התורן וחביריו, שחשים במקרה הטוב תחושת שליחות עילאית להציל את עם ישראל, ובמקרה הגרוע סתם פריקת עול של משובת נעורים, ומבטאים זאת ע"י שבירת קירות או ריסוס גז מדמיע, ותמיד כולם בזים לו בפניו או מאחורי גבו או לפחות בליבם.

אך הפעם זה ירד לשפל, משום שבעידן המדיה שכל דבר תופס תקשורת המונים מקצה העולם ועד קצהו, במצב הזה שהישיבה נהפכת לזירת קרב, נראה שיש רבים שהתאהבו בזה.

ההוכחה שלי לתזה הזו, היא העובדה שיכולים שתי בחורים להתעמת בשידור רדיופוני מול כל העולם, ולרדת לרזולוציות של מי תפס למי את המקום ולמה שברו את הסטנדר, כאילו כל מאזין ממוצע נמצא עמוק בג'ורא של המריבות (אפי' אני הסתכלתי עליהם כעל חייזרים) מבלי לדבר על הפרספקטיבה שכמה נורא חילול הקודש הזה.

במצב כזה שאנשים התאהבו בזה ואיבדו את הבושה מעצם העובדה שיש מצב כזה, והמדיה צריכה לפתוח במי ניגש למעריב קודם ומי ישב איפה, זה מביש ומעציב.

ולפונוביז'ער הצעיר שעוד לא קלט מה אני רוצה אתן לו דוגמא: תחשוב שאתה פותח את הרדיו ושומע זוג בהליכי גירושים מתנצח מול כל העולם ואשתו על השאלה מי העליב את מי קודם ומדוע הוא זרק את הכפכף על אשתו ששפכה עליו את המרק. האם יעניין אותך מי צודק? או שתסמיק בשבילם?

ומה יקרה אם הזוג הזה זה קרובי משפחתך? ומה יקרה אם זה יהיה אבא ואמא שלך? איך תרגיש?