כשנכנסתי לנעליים הגדולות מדי של אבא שלי, כבר לא הפריע לי שלא נותנים קרדיט לרוטר.
הפריע לי שלמרות שרוטר היא במה שכל עיתונאי לא רק מכיר אלא משתמש בה, בקושי תמצא מילה טובה על רוטר. תמצא בעיקר ההפך, וגם אם מתפלקת לה כתבה טובה, תמיד נמצא בה את ה"אבל".

עד היום לא הבנתי מה הקטע. היום נפל האסימון, ואני מאוד שמחה לשתף אותו אתכם.

כידוע לכם, הוזמנתי להשתתף בכנס התקשורת "מחוץ לבועה" בו הייתי אמורה לדבר על ניו מדיה - וואטסאפ, טוויטר, בלוגים ועיתונות.
לא היה דיבור על הניו מדיה, אלא לכלוך, ואני הייתי צריכה להשתלט על המיקרופון כדי לדבר, בתור הנציגה הכמעט יחידה של הניו מדיה, לא פנו אלי אפילו פעם אחת.

על הדקה הראשונה, כבר הכריז מישהו שהיה אנונימי לחלוטין עבורי, בשם אלירן טל מהערוץ הראשון (כי מי רואה אותו בכלל בערוץ 1, כשיש את רוטר), שאנחנו לא עומדים בחוקים ולא קשובים לצנזורה.
בשלב הזה עצרתי אותו, ואמרתי את הידוע לו ולכולם, שאנחנו פורום, אנחנו במה לציבור להעלות את הדברים שבוערים בו, והצנזורה שלנו, שהיא קודם כל עצמית כלומר חוקי הפורום ולאחר מכן גם פיקוח מנהלים היא מיידית.

"אתם צריכים להיות כמו וואלה או Nrg" הוא אמר, כשהוא התייחס כביכול לצנזורה. כאן כבר לא יכולתי שלא לחייך, יצא המרצע מן השק. עם מערכת מסודרת שיש לה עורך וכמה כתבים שלעתים מגישים פרשנות במסווה של עיתונות הוא יכול להתמודד, לא עם במה פתוחה לכולם.

באותו רגע, הבנתי שההתקפה הזו היתה מאוד ממוקדת ומכוונת, לא נגד רוטר ספיציפית, אלא נגד כל הניו מדיה, והחלטתי להישען אחורה בכסא ולהקשיב.

שמעתי כמה הניו מדיה פוגעת במדיה הכתובה והממוסדת, ז"א פוגעת בכיס.
כוחות הצלה שלא היו אפילו על הדוכן להגן על עצמם, הואשמו ע"י אלירן טל בלא פחות מצילום הזירה במקום הטיפול בפצועים. דבר שאין לו כל שחר.
בסוף התברר שהעניין הוא פשוט שזה פוגע בצלמים, כי למה לשלוח צלם אם כוחות ההצלה גם ככה שולחים תמונות?

הניו מדיה פוגעת בכיס של העיתונאי, כי היא מפרסמת סיפורים שהעיתונאי לא יכול לפרסם גם אם הוא מאוד רוצה, כי העורך למשל חסם אותו, או כי זה לא מתאים לאג'נדה של האתר.

"עיתונאי, זה לא מקצוע מבוקש היום" אמר ראש החוג לתקשורת פרופסור גבי וימן "כי כל אחד יכול להיות כתב, מפרסמים משהו בפייסבוק, מעלים תמונה וזהו"

הסברתי להם, שהעם, קהל הקוראים, הוא קצת יותר חכם ממה שעושים ממנו, כולם יודעים להתייחס לוואטסאפ בהתאם, כולם יודעים שיש 50% סיכוי שההודעה שקיבלו זה קשקוש אחד גדול. וכאן נכנס רוטר לתמונה, עם חוכמת ההמונים, כשיש הרבה עיניים על ההודעה, וכל אחד יכול לתת פיסת מידע, רמת האמינות של ההודעה עולה ל-80% או יורדת ל-20%. ואז מחכים לשלב השלישי, לשלב שבו העיתונאים מאשרים סופית אם זה נכון (כי אם זה לא נכון זה לא יופיע)

העיתונאים פשוט סירבו לקבל את העובדה שלקהל הקוראים יש הגיון בריא. סרבו לחלוטין. הגדיל לעשות פרופסור וימן שאמר שחכמת ההמונים זו רמת העיתונאים הנמוכה ביותר, לטענתו העיתונאי לא צריך להקשיב להמון, אלא להכתיב דרך ולכפות אותה על הקוראים.

הסשן נגמר, וירדתי מהבמה בהרגשה של מעט חמיצות, לא לזה ציפיתי, אני לחלוטין חושבת שהניו מדיה חיה ליד המדיה הממוסדת, ולרוב אפילו עוזרת לה, אבל מה שהיה על הדוכן היה סיכול ממוקד ומחושב.

לדעתי להפוך את הניו מדיה לאויב, זו טעות קשה. ימים יגידו.

כשירדתי מהבמה התגובות היו אחרות, לחלוטין.
בארבע עיניים שמעתי איזה מפעל אדיר הקים אבי ז"ל, איך כל מערכות החדשות מפרשות את רוטר, איך אנחנו מסייעים לכתב לא רק להגיע לסיפורים שהוא לא היה שומע עליהם לולא רוטר, אלא גם עוזרים בזמן אמת לאמת דברים. כן, גם העיתונאים משתמשים בחכמת ההמונים שלנו.

ואז.. הגיעה חנה.
שאת סיפורה אני אעלה בפוסט נפרד, ואמרה לי שאת הסקופ שלה, אף מדיה מבוססת לא מוכנה לפרסם, "מעורבת בזה יותר מדי צמרת" היא הסבירה.
היא שאלה, אם אסכים להעלות את זה ברוטר, השאלה היתה רטורית, בודאי שכן, רוטר זו בדיוק הבמה.
חנה היתה בהלם שהסכמתי בכזו קלות לספר את הסיפור שאף אחד לא מוכן.

אז זהו רוטר.
מקום שמאמין בקורא.
מקום שנותן לעם את היכולת להוציא את סיפוריו החוצה.
מקום בו אפשר לקבל חדשות ראשוניות,עם כל מה שזה אומר.
מקום שעומד בחוקים ובכללים ועדיין מצליח לתת לקורא משהו שהאחרים לא.
מקום שרק ב-4 עיניים יקבל את מלוא הפרגון.

הארץ:האופציה העיקרית להיות ישראלי כיום היא פשוטה, ברורה ומיידית:רוטר.נט, ריפרש

----------------------------------