לא נבחרים - לא בוחרים / נציגות מול ערכים ודרך

הקביעה, שאדם שעל פי תחושתו אינו מקבל ייצוג נאות - אינו מוכן לתרום את חלקו למאבק הציבורי על הדרך, היא פסולה ומעידה על אובדן הדרך.

הכול רדוד ודומה לחלוקת אהדת הציבור בין נבחרות הספורט השונות

התופעה לא החלה היום. בארצות הברית, במושא הקנאה של הישראלים הרדודים, מזה כבר תקופה ארוכה, אין לדרך וערכים משמעות רבה בבחירות. כמעט הכול תלוי במי יותר כריזמטי, ומי ומתחבר יותר ללב הרובד הרחב יותר של ההמון הפשוט. אנשים מעדיפים להרגיש כי האיש "שלהם" נבחר מאשר לנסות להשפיע על דרכה של המוסרי/ חברתי/מדיני של האומה.

גם בארץ כבר אין תוצאות הבחירות מבוססות על שינויים בדרך בין מפלגה למפלגה (ובאמת ההבדל בין מפלגות במצע המוצהר הוא מזערי, וכל בר דעת יודע כי שוני זה אין משמעות מעשית, - מה שרואים מהבמות הציבוריות לפני הבחירות - לא רואים מהכיסאות ליד שולחן הממשלה!) הכול רדוד ודומה יותר לחלוקת אהדת הציבור בין נבחרות הספורט השונות. אדם רוצה סך הכול את הרגשת השייכות למשהו גדול וכובש. אדם רוצה להרגיש חלק מהמאבק הספורטיבי. כביכול השליח שלו בועט בכדור. אין באמת הבדל בין המשחק באצטדיון לבין התגוששות בכנסת. הציבור נמשך אחר הקבוצה אליה הוא מרגיש שייכות משפחתית/חברתית/גיאוגרפית. קניית אהדת ההמון היא על ידי אמצעים ויזואליים זולים ולא על ידי ויכוח מהותי על צדקת הדרך.

הן מסכנות את הסירה הרעועה, רק בשל התחושה שהנציגים "לא משלהן"

הקופיריטר, שהנפיק את הסיסמא: "לא נבחרות - לא בוחרות", מודע לתחושות המניעות את הרובד הנמוך של צאן האדם. העדר רוצה להרגיש מיוצג. זה לא משנה שאדם אחר נלחם על אותן ערכים שאני מעוניין בהם, אם לא ארגיש שהוא הנציג האישי שלי, לא ארצה לבחור בו.

נשים חרדיות אינן אמורות להיאבק עבור ערכים אחרים מגברים חרדים. כולנו באותה סירה המנווטת על ידי גדולי הדור. אבל הנקודה של חוסר ייצוג ומגזר הנשי גורם לאי אלו נשים תחושה של זלזול וחוסר הערכה, ואם נציגים כאלו אין הן מוכנות להזדהות רגשית. מוכנות הן לסכן את הסירה הרעועה, לפטר את המלחים והימאים המקצועיים, רק בשל התחושה שהם לא משלהן!

האם ה"פלג הירושלמי" פועל על פי תחושות קיפוח כמו ילדים קטנים?

לא הייתי נכנס לסוגיה זו אם לא שהיתי מרגיש שהתופעה קונה שביתה גם במחננו, ואנשים בתת מודע מונחים על ידי הרגשות אלו בעניינים הציבורים, ולא מתווים את דרכם על פי שיקול דעת הגיוני.

כששמעתי שתלמידי הגר"ש אויערבך משערי חסד, אלו המכונים "הפלג הירושלמי", לא מתכוננים להצביע, התפלאתי! נכון, הם לא קבלו ייצוג, אז מה?! הם באמת לא רוצים שנציגנו יוכלו להיאבק עבור אותם ערכים המשותפים לכולנו? הם לא חושבים, שהנושא שאותו הם מנופפים תמיד, כביכול דגל ייחודי להם - "גיוס בחורי הישיבות" יוכל להינזק, אם חלילה לא תהיה של נציגות חרדית משמעותית בכנסת הבאה?! מה, הם סתם לא חושבים? הם מונעים על ידי תחושות קיפוח כמו ילדים קטנים. אין להם מנהיגות החושבת בהיגיון?

נכון, אין ציבור בסדר גודל שלהם שיהיה מוכן לספוג השפלה כזו. אני לא מדמיין שחסיד גור, בעלז יצביע למפלגה אם הוא ירגיש "שלא סופרים אותם" אבל גם הגר"ש אויערבך הוא באמת כזה קטנוני??

גם רובנו לא הינו "שבעי רצון" מהייחס שקיבלנו בתשמ"ט, אבל האם בגדנו בציבור החרדי? כל אחד בחר אז מה שבחר ג' או ע"ץ, אבל האם החלטנו להפגין ולא להצביע כלל? האם שברנו את הכלים?

כולכם יודעים עד כמה אני באמת מעריך את הגר"ש כת"ח מובהק. ראש הישיבה הרב דוב למרות הנתק הארוך ביניהם לא מפסיק לדבר על גדולתו בתורה של הגר"ש אויערבך. אני זוכר שכבר לפני שלושים שנה הגרד"ל התבטא, שאם ישימו את חכמי בני ברק בכף המאזניים ואת הגר"ש בכף השנייה, הוא זה שיכריע. אבל גם לאחרונה הוא לא מפסיק להדגיש את הבידול שהוא מבחין בין גדולתו התורנית של הגר"ש לבין ההסכמה עם דרכו האישית/פוליטית. גם היום הוא הגרד"ל אומר שאין ת"ח הבקי בכל הש"ס בעומק העיון כמוהו. ואין מי שישווה לו בכך שבכל מקום ניתן לדבר עמו כאילו הוא מונח בסוגיה. (ולמי שלא הבין הוא הוסיף כי מי שלא יודע את ההבדל בין בקי בש"ס לבין מי שמונח בכל מקום לא התחיל להבין מהו לימוד) אבל לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שהגר,ש נגרר על אנשים המונעים מרגשות ותחושות, לא כפי שחונכנו, לא כפי שהורגלנו מגדולים אותם הכרנו.

כולנו ניצבים מול אויב הזומם לשנות את אופי הציבור החרדי.

אתמול ירד לי האסימון. אתמול פתאום הבחנתי כי רובנו נגררנו אחרי הדרך שכולנו חונכנו לסלוד ממנה - הליכה כעדר אחרי ההמון.

אנחנו מתנגדים לדרך הלוחמנית שציבור "העצניק" נוהג בו. אבל בהחלט אנו שותפים למאבק שהם מנהלים ((אפשר לומר בצורה הרואית). כולנו מתנגדים לכפיית הגיוס על בחורינו. כולנו עדים לניסיונות החילון על ידי גורמים שלטוניים. אני מזדעזע כל פעם מחדש כשאני שומע מצעירים מהמחנה שלהם שכביכול גדולי וזקני הת"ח שלנו שותפים למזימה של החילוניים, אבל אי אפשר להתכחש שה'עצניקים' הם חוד החנית במלחמה.

זכותנו לחשוב כי הפגנות אלימות, הכוללות שריפת פחים ומשיכת זנבות, לא יועילו אם לא יזיקו. זכותנו לחשוב כי בדרכים שקטות ופוליטיות נוכל להשיג הישגים רבים יותר וכי דרכם שלהם רק מזיקה. אבל כולנו שותפים באותו מאבק. כולנו ניצבים מול אויב הזומם לשנות את אופי הציבור החרדי. ואני כן מאמין שיש להתנהלותם השפעה רבה על מהלכי השלטונות.

איפה היינו אנו אתמול

אתמול, אבל צריך להדגיש אתמול, ה"עצניקים" היו בסדר. אתמול הם הפיקו מפגן כח אמיתי של חמישים אלף חרדים המתנגדים לגיוס לומדי התורה. אתמול הכנס אורגן בצורה מסודרת בלא התלהמות מיותרת. אתמול הם ארגנו כנס שנשא את דבר הציבור החרדי ברמה ובגאון.

השאלה שצריכה להישאל: איפה היינו אנו אתמול?

נכון האנשים על הבמה לא היו מיצגים אוטנטיים של החברה שלנו. חלקם גם לבש מלבושים בסגנון זר לנו. אבל האם אין אנו חולקים איתם את אותם הערכים. האם לא יכולנו להשתתף במפגן כח אדיר זה? האם אין אנו שותפים לבוז בממשלה המנסה לשנות את דעותינו על ידי מעצר בחורים רכי שנים? אתמול המפגן אורגן בלי אלימות בלי התלהמות, מדוע לא היינו שותפים בה?

יובלות עברו מאז העצרת המרשימה בכניסה לעיר ירושלים. אז ה"פלג הירושלמי" לא קיבל ייצוג על הבמה. אבל הם הופיעו! הם מלאו בהמוניהם את הרחובות. הם לא היו שותפים בארגון - אבל הם בהחלט היו שותפים במאבק!

אתמול דווקא אנחנו נעדרנו, וחבל!

או אז נזכרתי, שלפני שנתיים הפלג הירושלמי לא קיבל נציגות בין אלו שנבחרו על ידי גדולי הדור לייצג אותנו בכנסת, אבל הם השתתפו בבחירות. ואם אני לא טועה, לא רק שהם בחרו, אלא גם התגייסו למאמץ טרום הבחירות להשפיע על הגדלת הנציגות. הם ידעו שכביכול לא להם יהיה הזרע, הם ידעו שהם עובדים עבור נציגות המנוכרת להם. אך הם לא השחיתו את דרכם, הם עבדו למען הערכים המשותפים לכולנו.

אם כן מה קרה להם השנה. מדוע ההיגיון, שהיה דווקא אתם בנקודה זו, הפסיק להנחותם. מה קרה למנהיגות המיושבת שלהם?

לדעתם המאבק מתנהל בזירה הציבורית ולא בכנסת

אתמול ירד לי האסימון.

אנחנו משוכנעים שהם, 'הפלג הירושלמי' מיושן ומנסה בכוח להמשיך את "מסורת" העבר בעוד אנו משתמשים בכלים מודרניים היאים לחברה מתוקנת. אבל למרבה האבסורד כנראה הם משוכנעים להפך. לדעתם, הם זיהו את הזירה האמתית בו מתנהל המשחק בעוד אנחנו תקועים בתפיסות ישנות שמרניות. הכנסת כבר איננה הקובעת בנושאים המהותיים. הרשות השופטת, הבג"ץ, צבר עצמה, והוא מכופף את כל בית הנבחרים להשקפת עולמו. חוק טל לא נפל בגלל שהיינו באופוזיציה אלא בהחלטת הבג"ץ שאינו עונה על הקריטריון המקודש של שוויון בנטל. אבטחת ההכנסה נשללה מהאברכים לאחרונה לא עקב מפלה במישור של בית הנבחרים, אלא על ידי פסיקה של בג"ץ.

הבג"ץ ודאי מתחשב בהלך רוח הנושב מבית המחוקקים, אבל כמד מידה לתפיסה הציבורית של הנושא בלבד. דילים והסכמים פוליטיים חשאיים בין מפלגות כבר אינן תקפות כיום. כל עוד לא נצליח להבעיר את השטח על ידי צעקות של נבחרינו או לחלופין על ידי מהומות רחוב אשר יביעו את מצוקת המיעוט החרדי, הבג"ץ לא ישתכנע לשנות את עמדתו.

הרבה יותר מרשים להיות ממלכתי. אנו מצליחים לסחוף אל הכינוסים שלנו גם חוגים שרחוקים מצעקות. אבל רקיחת הסכמים קואליציוניים כבר איננה תועלתית. כוח בבית הנבחרים אינו ערובה כלל להצלחה בנושאים החשובים לנו כל עוד כוח זה אינו מתורגם ככוח בעייתי במישור הציבורי. כוח המיצג מיעוט צעקני ונחוש מצליח הרבה יותר מרוב מכובד ומלכתי.

כשלא עוזרים להם במאבק ברחוב - קשה לצפות מהם עזרה בבחירות

אנחנו בצדק או שלא בצדק (את זה נשאיר לגדולי הדור להחליט) לא רואים את זירת המאבק ברחוב, ואת הרחוב אנו משאירים ביד תלמידי הגר"ש. אין אנו עוזרים להם בזירה שהם טוענים שהיא הזירה העיקרית. אל לנו לצפות מהם לעזור לנו בזירה בה הם מזלזלים - בבחירות.

הם רואים בחברי כנסת מכובדים וממלכתיים רק גורמי נזק. נכון הנציגים שלנו מצליחים להתחבב על אילת שקד, אבל לדעתם בכך הם רק משקיטים את לחץ הרחוב על הבג"ץ. אל לנו לצפות מהם לשחק את המשחק שלנו כשלדעתם זה פועל לרעת העניין.

חלוקים אנו בגישה ובשיטה. אבל כל עוד מחלוקת זו טעונה עוינות הדדית, כל עוד אין אנו עוזרים להם בדרכי מאבקם אל לנו לצפות מהם לעזור לנו.