מסבירה הגמרא: "רבי יהושע למאן מודה?... אמגו קאי, ואפירקין קמא קאי". רבי יהושע מודה לרבן גמליאל שעמו חלק בפרק הראשון. שם טען רבי יהושע שמהנימוק: "לא מפיה אנו חיין", אין להאמין לטענת המגו של האשה. ואילו כאן מודה רבי יהושע שמאמינים לטענת המגו. ומסבירה הגמרא את סיבת ההבדל: "הכא אין שור שחוט לפניך" – אין לו סיבה להתנצל. ובלשון רש"י: (דף טז ע"א) "מגו דאי בעי שתיק".
חילוק זה מבואר בלשונו של רבי יהושע עצמו.
שכן צריך ביאור, למה נקט רבי יהושע בלשון הביטוי החריף "לא מפיה אנו חיין", ולא בלשון הפשוטה שבברייתא בדף יג ע"ב: "רבי יהושע אומר: אינה נאמנת"?
אלא שהביטוי "לא מפיה אנו חיין" משמעותו בדיוק ההיפך מהביטוי "שהפה שאסר הוא הפה שהתיר". כל הידע על כך ששדה זו של אביך היתה מבוססת על פיו של המודה, ואי בעי הוה שתיק. ואילו לעיל – לא מפיה אנו חיין. העירעור על טענת האשה כבר ידוע, ואינו נובע רק מדיבורה שלה, ולכן טענת המגו שלה חלשה.