על אריה דרעי, קמפיין ש”ס, נדידת השבטים וגם: אורי אורבך
יוסי אליטוב, משפחה | 12:06 | ג׳ באדר תשע״ה

רכבו של אריה דרעי גמא השבוע קילומטראז’ גבוה במיוחד. הפעם, מלבד הביקורים בערים ובמטות, הנאומים בחוגים ובאסיפות מקומיות, היעד היה ביקור בחצרותיהם של האדמו”רים הספרדיים, ומנהיגי קהילות של יוצאי עדות המזרח בארץ.

דרעי תיזז בין בר המצווה בבאר-שבע לברכת הדרך באשדוד, וחוזר חלילה. נע על ציר נתיבות-ירושלים ומשם הפליג לבית המפורסם בנהריה, כשעל הדרך נסגרות קצוות בברסלב. הנה כי כן, אחרי שנים רבות חש דרעי טעמה של פָּרוּשִיוּת מהי: כך זה כשאין נסמכים על ‘מרן’ אחד ונאלצים לצאת למסע גלות צבעוני ומצולם בין הרבה ‘מרנים’.

לא תמיד דרעי מבין את הניואנסים: קירוב כאן, יוצר ריחוק שם. מין מאזניים פנימיות. אבל הוא עושה את מה שהוא יכול. הולך תם, הולך בטח. הוא צועד מבית לבית להתברך ולכוף את ראשו, ומתועד כשהוא רכון מטה, כשיד גדולה של צדיק עוטפת את כיפתו ושתי מצלמות, סטילס ווידאו, מנציחות את הרגע המרטיט; רגע ההמשחה למלכות, המשוגר מיידית לחלל האוויר בקול ובשמע, במראה ובצבע, שלא לומר בדמע.

“אנחנו צריכים להתבייש שאנו עוסקים בש”ס – כביכול אנו עוסקים בפוליטיקה? והרי מרן היה קורא לש”ס ‘התנועה הקדושה’, מרן הפסיק את לימודם של אברכים בכוללים ואמר להם לצאת לעבוד בשטח עבור ש”ס, כי זה קיום התורה, ועכשיו, באים ואומרים בשמו דברים?

“שמעתם מה מרן אמר על חכם שלום: פה קדוש. ואני אומר לכם מיהו מרן ראש הישיבה: איפה תמצאו עוד מקום שחצי שנה ‘רבו’ ביניהם שני תלמידי חכמים מופלגים, הגר”ש בעדני ומרן ראש הישיבה חכם שלום כהן, מי יוצב בראש מועצת חכמי התורה. זה אומר – אתה, וזה אומר לרעהו אתה תיטול את העטרה. אף אחד לא רצה להיכנס למקומו של מרן. ועכשיו לוקחים את מפעל חייו של מרן ומשליכים אותו אל צרכים פוליטיים? רוצים להחזיר אותנו שלושים שנה אחורה?” כל מילה נוספת, רק תגרע מעוצמת החשמל שעובר באוויר כשדרעי נושא דברים מנהמת ליבו.

מוצאי שבת האחרונה. סביב שולחן מלבני גדול, ישב דרעי כשחמישה-עשר מאנשי צוותו נוכחים סביבו. עיניו מתרוצצות בארובותיהן, והוא מנווט את ספינתו המקרטעת במידת מה. בעוד שעה, עליו להתוועד עם ידידו, הנגיד האמריקני אהרן וולפסון. בתחילת המערכה היה זה שלמה יהודה רכניץ שבילה עימו שעות, ועתה וולפסון מעניק לו רוח גבית במערכה לא פשוטה. למעשה, שניהם ניצבים סביבו ברקע, כל העת.

השאלה שריחפה בחדר, היתה קשה. זו תקופה, שבה, לפחות כלפי ש”ס והיהדות החרדית בכלל, הפרשנים מניחים בצד את סימני הקריאה לטובת סימני השאלה מבלי למהר ולפסוק לכאן או לכאן. העננות גבוהה: ייתכן שהסוקרים איבדו קשר עם המציאות. ש”ס לא נדגמת. העיתונאי אבישי בן חיים טוען בשיחה עמי שיש סחף אדיר של מזרחיים-שקופים העולים לרגל כששקים של פתקאות ש”ס על שכמם, ירושלימה. ייתכן שזה נכון, אבל ייתכן שהשאלה שריחפה על שולחנו של דרעי במוצ”ש האחרון, בלתי פתירה עד לבחירות. אין דרך לדגום תנודות עדינות שכאלו, ומלבד הסוקרים, אין לפרשנים אלא מה שעיניהם רואות.

אחד הקשיים הוא בשקלול דעת הקהל ותזוזותיה בארץ המנדטים החרדיים. המבוך הופך לבלתי נהיר, בעיקר כשנעשה שימוש בכלי מדידה מן העבר. על פניה, בכלי העבר, ש”ס על אחד-עשר המנדטים של הבחירות הקודמות אמורה היתה להוסיף לעצמה את רבבות פליטי אמסלם-הרב אמנון יצחק בתוספת הגידול הטבעי, ולהגיע בהליכה לתוצאה דו ספרתית מכובדת.

אך ביום שני האחרון, אחרי פרסום סקרה של מינה צמח שהעניק שישה מנדטים לש”ס וחמישה לישי, התכנס צוות המטה הבכיר של דרעי למפגש לילי קשה וארוך. ה’בור’ הענק נמצא אצל ‘הליכוד’. מאה אלף קולות ש’ברחו’ מדרעי לביבי. טובי המוחות שגויסו לש”ס, מבקשים להשיב את מאה אלף ה’בורחים’, הביתה. אנשים כמו ספי שקד (האיש ו’השקופים’, מי שעל שמו רשום הסלוגן ‘בנט זה אח’, אגב) שיצר למעשה קמפיין שתפקידו להזיז את ש”ס ממשבר הקלטת לסדר יום חדש והצליח, מוגיע את מוחו בשאלה הרת גורל זו.

תחילה, הדברים היו ברורים. נתחיל בקמפיין חברתי ונסיים בקמפיין ‘מרן’. כך נוצרו הסרטונים שדרעי ניצב בהם, מנופף בידיו, רוקע ברגליו ומאיים להבעיר את המזרח התיכון כולו אם לא ימונו מרצים מזרחיים באקדמיה, והעוני לא ייעלם מישראל. הקמפיין הצליח, אך חלקית בלבד. הוא השכיח את פרשת הקלטת ויצר שיח שקופים חברתי, אבל נכשל במבחן התוצאה, המבחן האכזרי ביותר: הסקרים. גם אם נאסוף מאה גאונים, סוקרים ומומחים ממוסקבה ועד וושינגטון שיבריקו קמפיינים וסלוגנים, מבחן התוצאה ייבחן בהנעת דעת הקהל. וזו משום מה, נעצרה, שלא לומר נָסוגה.

אחד החברים בצוות ההסברה של ש”ס נאם באוזניי השבוע משהו על תבשיל איטי שתוצאותיו ייוודעו רק בעת הגשת החמין, קרי: בשבת בבוקר בלבד. מי שטועם מהטשולנט ביום שישי, עלול שלא לתהות על קנקנו עד תומו. ייתכן שאותו דובר מלומד צודק. אלא שארון הפתגמים היהודי מלא באמרות, בוורטים ובפתגמים שמאפשרים לצלוח כל סיטואציה באמצעותם. נותני הטון במצב הרוח הפוליטי, הם רק הסקרים. במיוחד סקרי צמח ופוקס, המנתחים מגמות בדייקנות יחסית.

בש”ס כבר הפנימו את הכשל הבסיסי בקמפיין השקופים: כגודל הברקתו כן גודל הקושי להציב את דרעי כמגן השקופים. כשיו”ר ש”ס החוזר הוא מותג מצליח, שהמצוקה איננה סמלו, הוא לא יכול לייצג את העם שבשדות, שבאשפתות. מרצדס יוקרתי אינו יכול להיות משוּוָק ביום בהיר כסובארו-אברכים. היכולת להתחבר לדרעי היתה קלה יותר אם הנגיעה בדעת הקהל היתה מהמקום שלו: כקוסם, כמצליחן, כאדם שמחולל מהפכות, מניע תהליכים, האיש שבנה את הערים החרדיות, העניק תחושת שייכות למזרחיים. דיבורים על עשייה מצדו, היו מחברים ונוגעים ללב הרבה יותר מאשר על שקיפות שנמוגה. אפילו חלק ממאה אלף הליכודניקים, היו רוצים לחזור הביתה, לש”ס. הם לא מחטטי הפחים, הנוברים אחר רבע עוף שכוח. אלו אולי סטיגמות של קמפיינרים תל אביביים, המציירים לעצמם את המצביע הש”סי כך. אך המצביעים שנסו על נפשם לזרועותיו של ביבי והליכוד, עשו זאת אחרי לכתו של מרן כשהדבק היחידי שחיבר אותם למפלגה התרופף. הוסיפו לכך את המחלוקות הפנימיות ורדיפת ביבי בתקשורת, והנה, הם שבו לחיקו של המרן הקדמון שלהם, מנחם בגין המנוח (שרבים מהמצביעים מנשקים את תמונתו בחזרתם מבית הכנסת לפני קידוש) וממשיך דרכו בליכוד של ימינו.

אדרבה, ייתכן כי לוּ ש”ס היתה רצה עם ‘השקופים’, כשהם מדברים על עצמם – ולא דרעי בשמם, התוצאה היתה טובה יותר.

ההתלבטות של ספי שקד וחבריו היתה אפוא, האם לחזור על מהלך הכיוס של 99′, אז העניקה ש”ס חיבוק לביבי וגרפה שבעה עשר מנדטים. (וננטרל רגע את העובדה שאז היתה ההצבעה בשני פתקים) ושמא זה רק יבריח את המצביעים, עיין ערך בנט. ככל שיחבק נפתלי את ביבי, נתניהו מתחזק על חשבונו.

אך בינתיים, הקפיצה של ביבי בסקרים ניזונה ממקור אחד בלבד: שאיבת חבילות שומן מהבית היהודי ומש”ס.

פרק ב’ בקמפיין עוד לא נוּסה: מרן ומסורת ישראל. חשב מי שחשב: אם לא מגנטנו אותם על ידי השקופים, נביא אליהם את מרן. בבסיס, צודק. הבעיה היא שגם ל’יחד’ של ישי יש את ‘מרן’, לפחות בסרטונים, בתמונות ובהקלטות. עד לרגע זה, כשמנתחים את מאגר הקולות של ישי, לפחות שלשה מנדטים שהסקרים מעניקים לו הם מצביעי מרזל-בן ארי פלוס נוכחות מרשימה של הציבור החרד”לי שרבניו, מהגר”ד ליאור מקרית ארבע-ירושלים ועד הגר”ש אליהו מצפת, קראו לתמוך בו. מקרב מצביעי ש”ס, (נכון להיום, קשה לנבא הלאה) ישי נטל פחות ממנדט. הנעלם הגדול הוא, מה יקרה ביום שתמונותיו של מרן עם אלי ישי יחלו לרוץ באינספור ורסיות ומולם ירוץ דרעי עם קמפיין מרן נגדי.

הקמפיין עלול לשמש חרב פיפיות לש”ס. הכלל הראשון, התופס אצל המצביעים המסורתיים של ש”ס, קובע, כי ברגע האמת, הקהל שב למותג החזק. ש”ס היא מותג. השאלה, כמה יתבלבל הציבור. קהל גדול עלול לא להבין את הרעיון ויאמר: מרן איננו פה ואיננו שם, אם כך, אנו חוזרים לליכוד, המותג החזק הקודם שלנו. וזהו האתגר הגדול של ספי שקד. הוא רחוק מעולמה של ש”ס, אבל עליו לייצר בידול לקמפיין מרן הש”סי בקרב מי שנהנים משני העולמות. והוא עדיין יכול.

בינתיים מקיף את עצמו אט אט אלי ישי בכוורת מרתקת המתגבשת בימים אלו. מככבים בה מדי פעם שמות כמו ארז וינר – סגן הרמטכ”ל לשעבר, נתי לסרי, ואיש הפרסום החרדי אבי בלומנטל.

לעת עתה, ‘יחד’ יושבת בבסיסה, כאמור, על שלשה מנדטים דתיים-ימניים ושני שליש מנדט ש”סי. אבל בשבוע הבא, יוכרעו גורלות, הן עבור דרעי, הן עבור ישי. אם ש”ס תפרוץ קדימה זה יקרה עתה, אם אלי ישי יצליח להזדחל עם נגמ”שיו לארץ המצביעים החרדיים, זה יקרה בשבוע הקרוב. נכון לרגע זה, לא צפויה כניסה משמעותית כזו. לישי, עדיין אין נגיסה בפלח החרדי בצורה משמעותית. אבל זה עלול לקרות בשבוע הבא, גג בעוד שבועיים. סטטי, המצב לא יישאר. ההכרעה תבוא לכאן או לכאן.

לו הבחירות היו נערכות היום, ש”ס להערכתי היתה מגיעה לשמונה עד תשעה מנדטים וישי היה גורף ארבעה מנדטים בוודאות. לפיכך, השבועות הבאים הם קריטיים: ישי, יוצא למסעות בארץ כשהוא מלווה בהגר”מ מאזוז, ודרעי מקפיד לסגור שורות בחצרות ובחוגים שונים בציבור החרדי-ספרדי. הוא עובר מחצר לחצר, מאדמו”ר למנהיגי קהילות. ההישג המשמעותי שלו היה מכתב ברור ונוקב של האדמו”ר רבי דוד אבוחצירא. ההישג המוראלי של ישי, מנגד, היה קריאה ברורה של הרה”צ רבי יורם אברג’יל מנתיבות לתמוך ב’יחד’.

מוקדם להספיד את ש”ס, וכדאי מאוד שלא לזלזל בישי. דבר אחד ברור: לא פשוט יהיה להיות יהודי חרדי ספרדי בחודש הקרוב.

אט אט הולכת נדידת הקולות החרדית ומתבהרת: הספרדים הכועסים על הפילוגים בשבטם, נוטשים את ספינתם לטובת יהדות התורה; ‘מרביצי’, החוגים הספרדיים-ליטאיים, נודדים בחזרה לש”ס, בשל ההזדהות עם מנהיגותו של ראש הישיבה, חכם שלום כהן. הפלח השלישי נודד מיהדות התורה ומש”ס ל’יחד’, כאקט מחאתי. מעין ורסיה חרדית לתופעת הגמלאים ב-2006: מי שהיה לו בליבו על מפלגתו, נתן את קולו לגמלאים. החרדים העובדים, נוהרים בהמוניהם מיהדות התורה, ל’יחד’. לא אטעה אם אומר ש’יחד’ של ישי מרכיבה יותר מצביעים אשכנזיים חרדיים שנדדו מיהדות התורה, מאשר ספרדיים פורשי ש”ס. שלשת רבעי המנדט שואבת היא מש”ס, ומספר גדול ורב יותר, מיהדות התורה.

נדידת השבטים הלזו, יצרה בערב מלחמת העולם השנייה את המהפכה שבאה בעקבותיה. ציבור ‘שערי חסד’, על עשרים אלף הקולות המתנדנדים שלו, ניצב בפני הליך מכרזי. הישיבה על הגדר יפה לו: הוא יוכל להצביע בפתק לבן; הוא יוכל גם להחרים את הבחירות (כפי שיאה לשורפי פחים וחוסמי צמתים) ויוכל גם לרוץ עם ש”ס או עם ‘יחד’. רק האופציה

החרדית-אשכנזית, לא על הפרק. המשמעות: למרות הגידול הטבעי של הציבור החרדי, המקום השביעי ביהדות התורה קיים, אם בכלל, בעולמות של פנטזיה. רק משמרות של תפילה בעולם הישיבות אולי יועילו.

בקרב חסידויות שנחשבו מעוזים של ‘שלומי אמונים’ מאבדת יהדות התורה קולות למרזל, שנחשב עבור חלקם, סוג של גנרל. במלתחות בתי המדרש מספרים על מעשי גבורתו, תקפו ועלילות-ברוך-בחברון. הוא ‘מראה להם': כשזורקים אבן לביתו, הוא מקיים מצוות השבת אבידה בהידור, כך לוחשים. המוטציה החדשה של ישי מאפשרת להם להצביע ‘יחד’, מבלי נקיפות המצפון שמנעו מהם בעבר לתמוך ב’עוצמה לישראל’.

אין ספק: זו מערכת בחירות שברירית. חסרת יציבות וחוט שדרה, המפנה עורף להנחות יסוד קדומות שהתייחסו אליהן כאילו הן-הן ואין בלתן. ובינתיים, הכל פתוח.

השבוע הלך לעולמו יהודי יקר, שהיה גם יריב קשה לציבור החרדי. אבל עתיר זכויות ומעש, אדם הגון, ישר בדרכו, שכמה מהפכות רשומות על שמו, לטובה: השר אורי אורבך זכרונו לברכה. הוא היה איש של אמירות שנונות, איש של כתיבה ושל מעשים.

הכרתי אותו במורדות בית וגן, בדירות השיכונים, ‘רכבת’ בלע”ז, השוכנות מעל אולמי נוף ירושלים. פגשתי בו אחרי לידת בני ביום טוב ראשון של סוכות תשנ”ט. טיפסתי מבית החולים שערי צדק לכיוון בית הוריי ב’עזרת תורה’, והוא, שיצא מביתו אל סוכתו, הזמינני להתארח בצל קורתו. אז הכרנו.

שנה מאוחר יותר, החל אורי אורבך במשימת חייו: להשפיע על הפצת קול היהדות מחוץ לגבולות המגזר. הוא היה קורא מושבע של עיתונות חרדית ושל ‘משפחה’ בפרט, והיו לו הערות, שנונות כדרכו, והוא מעולם לא פספס ביקורת או עקיצה ששזר אותה בחן ובהומור שכה אפיין אותו.

לא אהסס לומר, כי לפני עידן אורבך, האיש שאולי היה יריב קשה פוליטית לחרדים, לא ניתנה לחרדים אותנטיים במה ראויה בתקשורת הכללית. כשהיו מדברים בתקשורת הכללית על חרדים – אם בהלוויית הגרש”ז אויערבך זצ”ל ואם באירועים גדולים אחרים – היו מזומנים סוציולוגים ופרופסורים דוגמת פרופסור מנחם פרידמן, שניתחו את הציבור החרדי כזואולוגים המסקרים תנודות בגן חיות ומבהירים חילופי עונות והתנהגויות.

אורבך היה פורץ הדרך שעבר באולפנים ובכלי התקשורת השונים ותבע: דברו עם חרדים על חרדים. הם כאן, על ידכם ממש, לא צריך לייבא אותם מחו”ל. לפעמים, זה כבר הפך למטרד כשהתקשר וביקש שאסע לאולפן זה או אסור לפאנל אחר. אבל הוא דבק במשימתו.

באוֹפְיֵינוּ, היינו שונים לחלוטין. הוא יֶקֶה אמיתי שפרח כשכתב והקריא אגדות ילדים, אך היה שנון וחד כשמדובר בנושאים שעל סדר היום – ואני, אישיות שונה לגמרי ממנו.

ההתחלה היתה מצער. לא אשכח איך ביום בהיר, לפני אחת-עשרה שנה, נסענו יחד, לחיפה. לאורי לא היה רישיון, ולקחתי אותו לוועידת רדיו שנתית שנערכה בחיפה. באותם ימים הייתי אלמוני בתקשורת הכללית, אבל אורבך, בלי לשאול או להכין אותי לקראת מה שהוא עומד לעשות – נעמד בחרדת קודש והציגני, משל הייתי דרשן מופלג וידוע. אני זוכר אפילו את המשפט שאמר, “האיש הזה לצידי, שגדול פי כמה ממידותיי, אולי לא מוכר לרובכם. אבל יבוא יום ותכירו אותו” – ו… העניק לי את רשות הדיבור.

עמדתי נבוך מול אלפיים איש, כשלא היה לי מושג ירוק על מה אני עומד לדבר, או מה בדיוק לומר. אבל זה מה שאורי רצה, לזרוק אותי, יהודי חרדי, אל המים התקשורתיים העמוקים כדי שאשפיע ואשמיע את קול היהדות.

לבקשתו, החלתי להגיש תכנית בת-שעתיים ב’קול ישראל’, בימי חמישי. הייתי עיתונאי חרדי צעיר וחסר ניסיון, ובתכנית ‘עניין אחר’ נצמדתי למראיין כשאני משמיע קול אחר, יהודי יותר שלא נשמע עד אז בתקשורת הכללית. זו היתה טירונות של ממש עבורי: להתייצב בשמונה בבוקר באולפן, פירושו השכמה לתפילה וטבילה ויציאה בשש בבוקר אל פקקי העד לתל אביב. ואלו לא היו ימינו-אנו, שהתעוזה החרדית שולטת וגישת גובה העיניים משחקת תפקיד. בלבושי החרדי נדמיתי לטכנאים כחייזר שקפץ לביקור בגלקסיה אחרת.

לפני עמדה אז האפשרות להימנות עם עדת החנפנים, שהשמיעו את מה שהתקשורת חפצה לשמוע, והיינו אנו, המעטים – שאורבך היה סמל עבורם – שהתעקשו לומר את הדברים הפחות נעימים לאוזן החילונית. קבוצת ה’לא מתנצלים’, שכבשה אט אט טריטוריות, בהרבה מאמץ והשקעה. לפעמים היה אורי בא לבקר באולפן, מציץ מעבר לזכוכית העבה שחצצה בין אולפן השידור לחדר הטכנאי, מביט שעה קלה, מחייך, מנופף לשלום ונעלם.

ולא, לא היתה לו מכך טובת הנאה אישית. מעולם לא הסכמנו על אף נושא, אבל אורי נלחם שקולי יישמע. עד כמה שדבריי לא נעמו לאוזניו, רצה שיהודים חרדים, שגאים במורשתם המפוארת יאמרו את אשר על ליבם, מבלי להתבייש ביהדותם.

משם, המשיך אורבך ‘לדחוף’ אותי, אל התקשורת החזותית שם הפכתי למראיין-אורח. היה זה מין היפוך סדרי בראשית: אני, עיתונאי חרדי מתחיל, מראיין מול המצלמות בערוץ הרשמי של מדינת ישראל את שמעון פרס.

אבל לאורבך לא היה די בכך: הוא המשיך לקדם אותי בכל הזדמנות, עד שהביא למינויי כחבר מועצת הרשות השנייה – וליווה אותי בפרויקט חיים: הבאתן לעולם של שתי תחנות רדיו חרדיות, שאותן קידמתי בתפקידי כיו”ר ועדת המכרזים.

אורבך היה מגיע לשמחות שערכנו, והיה שמח לראות עיתונאים חרדים שקידם לזירות השפעה תקשורתיות. בחיוך מריר-קמעא הביט ב’תלמידיו’ שהשמיעו דעות ביקורתיות על הציבור שממנו בא.

הוא מעולם לא ביקש טובה לעצמו. חלפו שנים, והאיש הנחמד שהכרתי, עבר לפוליטיקה. קשר של שמונה שנים – התנתק.

בניגוד לאחרים, לדעתי, אורבך היה איש תקשורת מחונן – אבל פוליטיקאי מבוזבז. כאילו כָּלְאוּ את הכישרון הגדול שלו בבית הנבחרים. הרגשתי פעמים רבות שמפעל החיים שלו – של שילוב יהודים שומרי תורה ומצוות בתקשורת הכללית – ירד לטמיון – אז, כשנבחר.

השבוע נפטר בקיצור ימים, כשהוא מכהן כשר לענייני גמלאים, ופעל רבות למען הוותיקים שבינינו. כשהייתי בניו יורק, לפני כחודש, קיבלתי את הידיעה שהוא מורדם ומונשם והלכתי לציונו הקדוש של האדמו”ר מליובאוויטש. קיווינו שאורי שרגא בן פנינה, ייצא ממצבו הקשה בשלום.

עשית רבות ונצורות. יהי זכרך חקוק לנצח – על לבם של מי שידעו מה פעלת.

היה ברוך, אורי יקירי. תודה על הכל.

• מקור: http://www.jdn.co.il/news/455607?utm_source=mivzakimnet&utm_medium=rss&utm_campaign=mivzakimnet