כשבא סנחריב לכבוש את ירושלים התפלל להקב"ה שיעזור לו. ישתבח שמו הקב"ה, עשה לו נס גדול. "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף, וישכימו בבוקר, והנה כולם פגרים מתים". ואז סנחריב ברח כל עוד נפשו בו. ניצל חזקיה.
אבל מה אומר על זה בדברי הימים? "וחזקיה הרבה נבואה להשחית", מה הכוונה פה? מה רצה? בא אליו ישעיהו הנביא, אמר לו : "זמרו לה' כי גאות עשה", עשה לכם נס גדול. אמר: "מודעות זאת בכל הארץ" - זה דבר פשוט. בזכות התורה הציל אותנו, אם לא יעשה בשבילנו – בשביל מי יעשה?!

הגמרא אומרת שחזקיה לא עשה יפה. (יצאה בת קול וקטרגה). רצה הקב"ה לעשות את חזקיהו מלך יהודה המשיח, שלא יהיה עוד צרות לישראל, לא יהיה חורבן, לא יהיה שום דבר.
יצאה מידת הדין וקטרגה: אמרה לפניו: "ריבנו של עולם, ומה דוד מלך ישראל אמר לפניך כל שירות ותשבחות אלה, כל ספר תהלים, לא עשית אותו משיח! זה כפוי טובה לא אמר לך אפילו שירה אחת, כבר עשית אותו משיח?!"
נדחה, נדחה הישועה. נדחה מלהיות משיח.
צריך להבין, חזקיהו היה צדיק, ולמה לא אמר שירה? כתוב שהוא אומר התורה תכפר על השירה. התורה שאנו לומדים תכפר על השירה, אבל בשמים לא מצא חן בעיניהם ומדת הדין קטרגה.

יש פסוק אצל דוד המלך: "ואני בחסדך בטחתי, יגל ליבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי".
ממשילים משל למה הדבר דומה: אדם אחד, היה עשיר גדול. סיטונאי, מוכר לאנשים גם בהקפה.
והיה אחד, שהיה קמעונאי, וקנה ממנו הרבה סחורות, והיה חייב לו מאה אלף דולר.
יום אחד, העשיר – הסיטונאי קורא בעיתון שעשיר פלוני שחייב לו מאה אלף דולר פשט את הרגל. אבד. פשט את הרגל. חשש מה יהיה? – תבע אותו לדין.
לימים, האיש הזה היה הגון, לא רצה שאנשים נושים בו והוא לא משלם. הלך ועבד עבודה קשה, והצליח, וחזר לעושרו.
יום אחד בא להחזיר את המאה אלף דולר שהלווה לו הסיטונאי.
הייתה בית חרושת גדולה, והנה מרחוק אחד מהפועלים, אחד המשרתים ראה את ההוא, בא לבשר לאדונו שיושב במשרד, אמר לו: "אדוני, באתי לבשר לך אשר פלוני שפשט את הרגל, עכשיו ברוך ה' נעשה לעושרו, ובא לשלם לך את המאה אלף דולר!".
אמר לו: "אם זה ככה, אני אתן לך מתנה, אלף דולר!".
כך היה, אחרי כמה דקות הגיע זה למשרד שלו, קרא את המשרת, "תביא לו כוס קפה, תביא לו...". ישבו, אכלו, שתו. אח"כ הוציא מאה אלף דולר "אדוני, אני חייב לך מאה אלף דולר, הנה הם".
- "תודה רבה, ה' יתמיד בריאותך, יתמיד את עושרך". והלך לו.
קרא לפועל, "תשמע, הבטחתי לך אלף דולר, קח לך אלף דולר, דמי בשורה שבישרת אותי".

והנה היו לו עוד אנשים בעלי חובות, לא פשטו רגל ולא פשטו יד, הם שילמו בזמן שלהם. מפעם לפעם הם באים משלמים לו את החוב שלו.
היה אחד שהיה חייב לו חמישים אלף דולר. ובא לשלם לו, כרגיל. אחד ראה שזה בא, התחיל להגיד לעשיר: "אדוני, באתי לבשר אותך, פלוני בא לשלם לך את החמישים אלף דולר".
טוב, קיבל את זה בשלוות נפש... מה החידוש? זה תמיד ככה.
בא זה, ואכן הביא את החמישים אלף דולר.

חזר אותו הפועל המבשר ואמר: "אדוני, למה שמת לו 1000 דולר דמי בשורה, ולי לא נתת כלום? למה אתה עושה אפליות? זה אשכנזי וזה ספרדי? מה אתה עושה? שלא תעשה דברים כאלה!"
אמר לו: "טיפש, ההוא התיאשתי כבר מהכסף, ראיתי שכתוב שפשט רגל. וזה בא בישר אותי שבא להחזיר לי את הכסף – זה דבר חדש, זה כמו מתנה חדשה. אבל זה תמיד קונה ומשלם, כל מה שלוקח - משלם. אז מה אני ישלם לך?".

כך חזקיה מלך יהודה, היה כ"כ מבטחו בקב"ה, שהיה עוסק בתורה, כל הזמן מלמד תורה את העם. אז לא חשב אחרת. ידע שיהיה נס. איך יהיה? הקב"ה יודע! לא דאג.
כשבא בשורות - רואה - מאה חמישים אלף כולם נהרגו, וסנחריב ברח. קיבל את זה בשלוות נפש, לא הופתע, הוא ידע שככה יהיה. כן קרה מה שקרה.

דוד המלך אומר: "ואני בחסדך בטחתי", אני לא פחות מחזקיה, גם אני בוטח בך.
אפילו הכי: "יגל ליבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי", אני אומר שירה, אני לא חודל לומר שירה. לא כפוי טובה, לעולם אני מודה לך.

חזקיה, לא עשה כך. אם כי לימדנו עליו זכות, היה טוב, היה בטוח, לא הופתע.
אפילו הכי, היה צריך לומר שירה.
אדם צריך לומר תמיד שירה. "נתת נס להתנוסס", עושים לאדם מהשמים נס, צריך להודות להקב"ה, ואז "להתנוסס" - יהיה לו עוד נס יותר גדול.

למשל, ילד בא אצלי, רוצה סוכריה. נתתי לו, "קח את הסוכריה", נתתי לו.
לא רק שאומר תודה רבה, עומד ומודה, ומברך ומברך ומברך...
אמרתי: זה נתתי לו סוכריה כך עשה. מחר אני אתן לו קופסת שוקלד, נראה מה שיעשה, ירקוד!

כך הקב"ה, כשהוא עושה לנו נס, ואומרים שירה – עושה נס יותר גדול. "נס להתנוסס".
תמיד צריך להודות לקב"ה. "אשירה לה' כי גמל עלי".

גם כן אנחנו, ברוך ה',
אנשים אומרים "חג העצמאות, מה זה חג העצמאות?". זה לא חג העצמאות, אנחנו חושבים על עיקר הדבר: יש לנו ממשלה יהודית.
מה היה פה? המנדטורים, אלה האנגלים ימח שמם שונאי ישראל.
כל מי שרצה לבוא לארץ היה צריך סרטיפיקט, ובלי זה הוא לא ייכנס. צריך פרוטקציות וזה וזה...
כל איש שהיה בא פה היו עושים לו צרות צרורות.

משנהיתה המדינה יהודית, אם רק בשביל שיבואו יהודים, כמה שרוצים, דיינו.

אבל האמת הוא יש כמה מיליונים. בזמן שהיה המנדט, לפני קום המדינה היו 650,000 איש, בכל ישראל. אבל עכשיו למעלה מחמשה מליון!
ומה זה? נתנו רשיון לכל אחד – תבוא.

אנחנו מתפללים עוד לקב"ה שייטב אחריתנו מראשיתנו, ויהיה לנו ממשלה שכולם יראי שמיים, כולם צדיקים, כולם אוהבים את התורה. כך אנו מתפללים.

אבל אסור לנו להתכחש לנס שעשה הקב"ה!
ברוך ה', הרבה ד' אותנו.
"ארבה ארבה את זרעך, ולא ייספר מרוב". עוד יהיה כהנה וכהנה בעזרת ה'.

כל יהודי שנמצא בחוץ לארץ, רוצה לבוא? אהלן וסאהלן. פותחים כל השערים לפניו.
לא אומרים לו תביא סרטיפיקט, תביא כך, תביא כך.
לא יביא. אם רואים אותו, זה ברכה שיבוא לפה.
כן. זה מעט בעיניכם? זה לא מעט!

נדבר עוד כמה דברים.
לא היה בזמן המנדט לא היה תלמודי תורה, לא היה חינוך העצמאי.
החינוך העצמאי, יש עשרות אלפים. תלמודי תורה, יש עשרות אלפים.
כולם לומדים רק תורה. קודם לא היה זה.

אנחנו צריכים להודות לקב"ה.
ברוך ה' נתן לנו כח לעשות חייל.
להרבות תורה, לעשות מצוות, ומעשים טובים.

כן יעשה הקב"ה כהנה וכהנה, ויגאל אותנו, וישבו בנים לגבולם, ויבוא משיח צדקנו במהרה בימנו אמן.