אלא שאמרו במסכת חגיגה דף ה ע"ב: "(ירמיהו יג, יז) [וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה] וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'. אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת - על מקדש ראשון, ואחת - על מקדש שני, ואחת - על ישראל שגלו ממקומן".
רבי אלעזר עצמו מבאר איפוא שגלות חמורה עוד יותר, כי על ישראל שגלו ממקומן אפילו הקב"ה עצמו מוריד דמעות, שהרי דמעות אלו של הקב"ה הן כדברי הגמרא שם בסמוך על תחילת הפסוק, וכמפורש בכתוב שם (ירמיהו יג, טו) כִּי ה' דִּבֵּר. וגם האיכא דאמרי שחלקו שם על רבי אלעזר ואמרו על ביטול תורה, למסקנת הגמרא מודים הם שמפורש בפסוק שהבכיה היא על ישראל שגלו ממקומן, ורק מוסיפים הם שעיקר הצער הוא על ביטול התורה הנגרם בגלות ובעטיה.
ובשו"ע יו"ד רכח סעיף לו מדובר בפיקוח נפש ובהמתנה לקיץ בלבד, כמבואר בב"י. וצ"ע בפ"ת שם בשם הרשב"ש.