אלא שכך פירוש הפסוק במשלי: כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים, ואילו בעל לֵב טוֹב חייו טובים תָּמִיד, כבתוך מִשְׁתֶּה. משמעות הפסוק כפי שפירש רש"י היא כדברי זקני הנגב לאלכסנדרוס מוקדון במסכת תמיד דף לא ע"ב: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. ובן זומא הביא לכך מקור נוסף במסכת אבות פרק ד, א: שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח), יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.
מכאן עולה שאותו עני שמדובר בו בתחילת הפסוק הוא כלשון אביי במסכת נדרים דף מא ע"א: "אין עני אלא בדעה", וכן במסכת כתובות דף סח ע"א: "עני - עני בדעת". כלומר אדם מדוכדך בנפשו. על איש שכזה לא הקשתה הגמרא: והאיכא שבתות וימים טובים, שכן עלול הוא לחלל גם את השבת ברוחו הנכיאה.
ואילו בדברי בן סירא מוכח שעוסק בעני שבממון, שביתו בשפל עיר וכרמו זיבורית. וכדברי רש"י: "שאין בידו ממון לקנות במקום טוב וקונה בראש ההר וכל זבלים שהוא מוציא לו נופל וזב לכרמים שתחתיו". רק עליו שייכת קושיית הגמרא: והאיכא שבתות וימים טובים, והתירוץ כדשמואל דאמר שינוי וסת תחלת חולי מעים.