אין פה מקום לשיקולים של רגשות, לשם שמים וכו'.
הרי אם סנהדרין של שבעים ואחד ידונו חייב מיתת בי"ד, וגמרו דינו למיתה כדין תורה, ואמרו כולם "חייב" - פטור. וההורגו רוצח. ומדוע, הרי על פי התורה חייב מיתה?
אלא שההלכה קובעת. לא הרגש.
ואם ההלכה קבעה שכשאמרו כולם חייב הרי זה פטור - אז ההורגו - רוצח. גם אם לבו מלא ברגש אהבת ה'.
השאלה צריכה להיות שאלה הלכתית טהורה ונקיה. וגם לקנאות יש הלכות.
והגבול בין לקיים את ההלכה, ובין לעגל את פינותיה - הוא הגבול בין מצוה לרציחה.
ולעניות דעתי, סנהדרין עדים והתראה לא היו, וגם לא היה שעת מעשה כך שאין להביא ראיה מפנחס, ובנוסף, שם מדובר בבועל ארמית.
אז שלא יהיה ספק. דינם של התועבות מפורש בתורה. אבל התורה גם קבעה מי ומתי יישם את הדין. ומי שחושב שהוא יכול לעגל, אפילו פינה אחת - הוא רוצח.