בתקופתם, חברי הכנסת מתנהלים כשהם מלאים בבטחון וחדורים ברוח קרב לכבוש ולשלוט על כל דבר שיכול לקדם את מפלגתם ואת טובתם.

מה שונה אם כן בין התקופות שהפך אותם אז אצל הרב שך למצליחנים שכובשים כל פסגה, להיום - שהפכו לפילים בחנות חרסינה, לעז העיוור בראש העדר שמפיל אחריו את כולם לבור שוב ושוב, ובקיצור, למה שהם היום.. - מלאי בטחון כאחרוני מעושני הקנאביס?

ויש גם הסבר; כשגפני (לצורך הענין) ניצח בקרבות וכבש פסגות פוליטיות גם פנימיות בתקופת הרב שך, הוא שאב את העוצמה, והבטחון שננסך בו, מההנהגה הרוחנית - מהרב שך שקיבל את ההחלטות והינחה לפרטי פרטים.

מה שמביא אותנו לתקופת הרב שטיינמן בו נציגי הציבור שוקקי חיים ומלאי בטחון מנהיגותי, אלא שהפעם הגיבוי והבטחון בדרכם ובמעשיהם, תוצאה מהגיבוי לכסא, לתפקיד, ולג׳וב. הרב שטיינמן מגבה את קיומם כנציגי ציבור ללא קשר ל׳מה יפעלו׳ ולמה תהיה התוצאה (כל עוד הוא פועל בשמו). ניתן ממש לחוש בכך בפרשיית יעקב אשר וקדושת התפקיד והכסא, שם הכל הוקרב על מזבח התפקיד, והדוגמאות לכך רבות לזוכרים.

נציגי הציבור שוב לא נציגים אלא מנהיגים! מנהיגים מפלגתיים לכל דבר וענין, מנהיגים שברשותם עיתון ששוטף את מוחות הקהל כביכול ההנהגה הרוחנית היא שמובילה מהלכים כשבפועל האינטרנט חושף את האמת כי הנציגים הפכו למנהיגים, ומי שהיה אמור להנהיג עונה לשאלות פרי חיים למיניהם - על השתכשכות בבריכות וסכנת המים הנוראית. מנהיגים שברשותם עסקנים שמנהלים סדר יום שלא מבייש ארגון פשע רוסי נגד ראשי ישיבות ומנהלי מוסדות שלא יהינו לסטות מהקו ששוטף את מוחות הצעירים על ההנהגה שלא קמה כמותה מימות משה רבינו וש׳גם רבי עקיבא איגר לא יכול להנהיג בדורנו׳.

כך בחסות האיצטלה ההשקפתית הזו מובילים מנהיגי הציבור הליטאי את העדר הנוהה אחריו כששכרון החושים אוחז בהם במלוא העוצמה, ואת ההרס שהם זורעים בדרכם כולם נאלצים לספוג, כל קהל ורבותיו בתורו.

כל זה מוביל אותנו לחשיבה מחדש על המושג התלמודי הידוע ׳כד רגיז רעיא׳, ומבהיר כאור היום את הצורך האמיתי בהנהגה רוחנית ותורתית לנציגי הציבור.