רמב''ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א

אחד הרודף אחר חבירו להרגו או רודף אחר נערה מאורסה לאונסה, שנ' כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, והרי הוא אומר (דברים כ''ב כ''א - כ''ז) צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה, הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול להושיעה ואפילו בהריגת הרודף.

והוא הדין לשאר כל העריות חוץ מן הבהמה, אבל הזכור מצילין אותו בנפש הרודף כשאר עריות,

אלו שני המקרים היחידים בהלכה בהם נאמר דין רודף (רצח ועריות בבני אדם). אפילו על חילול שבת אין דין רורף ואפילו לא על ע''ז.

אבל הרודף אחר הבהמה לרבעה, או שרדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע''ז, אע''פ שהשבת וע''ז עיקרי הדת אין ממיתין אותו עד שיעשה ויביאוהו לבית דין וידינוהו וימות.

אבל לא כן חשבו חז''ל. שאלו תלמידיו את רשב''י מפני מה נתחייבו כליה, וענו הוא ותלמידיו גם כי נהנו מסעודתו של אחשורוש, וגם כי השתחוו לצלם. לכאורה, לפי עצת כמה רבנים בדורנו, נאלצו לעשות זאת כדי לא להתגרות באומות. המלך שמח במלכותו, ומילא ישתתף בשמחתו? וכן הפסל של נבוכדנצר לא היה בו ענין עבודה זרה, כי אם לשם תפארת מלכותו (תוספות על כתובות לג ע''ב). ומדוע רשב''י לא ייחס ביאת הצרה לעקשנותו של מרדכי?

למדנו מזה שאין לסבור סברות מעצמנו, אלא יש לחזור למקורות תורניים.

גם לא העלו שהיה צלם תלוי לו בצוארו אין לזה זכר בחז''ל.

מעניין שאף אחד לא רשב''י ולא התלמידים מעלים סברא זו אז למה אתה משתמש בה?

רבני זמנינו היו מוצאים למרדכי אמטלאות וקוּלות רבות עד אין קץ. אחרי הכל, הוא כמעט הביא כליה ושואה מוחלטת על עם ישראל.

אי אפשר לייחס למעשה המרגיז את המוסלמי דין רודף, כשם שאי אפשר לייחס למעשה של התרפסות כלפי המוסלמים דין רודף. משני הצדדים יגידו לך שזה בדיוק מה שגרם להם לרצוח - אחד יגיד שזה בגלל שפתחו להם מחסומים ונתנו להם עבודה והם הרימו את הראש, ואחד יגיד שזה בגלל שלא נתנו להם מספיק והרגיזו אותם במעשים שלא מוצאים חן בעיניהם.

הסאטמערער יאמר לך שבגלל שאתה הולך לכותל יש פיגועים, והנתו''ק הלאנדאנערס יאמרו שאפילו זה שאתה גר בארץ ומשלם ארנונה למדינה זה כבר גורם לרציחות. אז אולי הם צודקים ואתה רודף?

אלא שכל זה פוליטיקעס.

זה בזמן שהכותל היה מקום נתון במחלוקת כמו הר הבית היום והוואקף והמופתי חאג אמין אל חוסייני דרש לאסור כניסת יהודים לכותל כי זהו מקום מקודש למוסלמים שממנו עלה מוחמד לרקיע.

אבל לא *רק* העליה להר הבית גורמת לערבים לרצוח. אני מניח שערבים לא נהנים לראות יהודים עוברים בשער שכם ליד שערי הר הבית - אולי בסקאלה מעט נמוכה מזו של עליה להר הבית. הם גם לא אוהבים את הישיבות והמוסדות בעיר העתיקה וברובע, בדרגת הרגזה שאולי פחותה אף יותר, אבל עדיין, אולי, יש לה חלק בהבאה המנטלית של הערבי לביצוע הרצח. כאן אני מניח שלקנאי שגר בלאנדאן אין בעיה לסווג את כולם כרודפים, אבל לליטאי רגיל בארץ תהיה קצת יותר בעיה.

מכאן שדין רודף תלוי במושקעות האישית-חברית של צד ג' שאינו הרודף ואינו הנרדף? דבר כזה לא ייתכן בהלכה. פשוט שזו פוליטיקה (וכמובן, שזהו תפקידם של רבנים ראשיים לעסוק בפוליטיקה ובהרגעת האומות והשליטים - אבל לא של בני תורה שאין להם כל רשות לסלף ולעגל פינות).

פרש''י: לפיכך וימרוד צדקיהו במלך בבל - נתן הקדוש ברוך הוא בלבו למרוד בו כדי שיגלה

חורבן הבית הוא עונש על עוונות, ואילו גילגול הבבלים לעבר חומות העיר אינו רלוונטי לסיבה האמיתית. חז''ל שהרבו לפרט את הסיבות לחורבן ירושלים וביהמ''ק, ואף אחת מהן אינה מרידה באומות.

המרד בנבוכדנצר היה מרד גם בה'. ואמרת בלבבך כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה ושכחת את ה' וגו'.

כֹּה אָמַר ה' צבקות אלדי ישראל אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי. וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ. וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ וְאֶת בֶּן בְּנוֹ עַד בֹּא עֵת אַרְצוֹ גַּם הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים. וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא

האינטרפרטציה שלנו בכל מה שקשור לרצון ה', מורכבת מהכתוב בצורת ציווי בחומש, הלכות למשה מסיני וכללי דרישת הפסוקים (שוב, פסוקי חומש) שנמסרו אף הן למשה.

לחכמים אמנם יש כח לפרש ולהחיל פסוקים שנאמרו לשעה לנביא, כדי לחזק הלכות שכבר האחוזות בידם מדרישה וחקירה או מהלמ''ס, אבל אין ביד פסוקי נביא להנחיל הלכה והשקפה הלכתית לדורות.

לכן:

- החזקת א''י בידי ממלכת ישראל, ע''י מלכי בית דוד, זו מצווה מן התורה.

- כל מלך יהודה או הממלכה המאוחדת שלא נכנע לגויים אלא נלחם בהם, קיים מצווה. דוד קיים מצווה, רחבעם קיים מצווה, אסא קיים מצווה, חזקיה קיים מצווה. אם הם היו נכנעים בפני הגויים הנלחמים בהם, הם היו חוטאים בחטא חמור ביותר, הן של ביטול מצוות עשה והן של חילול השם - והלא חזקיה נענש אפילו על שהראה לשליחי מרודך את אשר בביתו.

- החורבן והגלות הצפויים כתוצאה מחטאים, מפורשים כבר במקרא.

- ירמיהו ניבא את החורבן, ברם גם נבואת החורבן לא הצדיקה עבירה של ביטול מצוות עשה. אין מצווה לקרב את החורבן או לעבור על מ''ע או מל''ת במטרה לקרב חורבן, גם אם לדעתך או אפילו בגילוי שמימי החורבן מגיע לנו. בדיוק כפי שאסור לעבור על מ''ע או מל''ת כדי לקרב את הגאולה.

- לפיכך צדקיהו קיבל נבואה מיוחדת, של הוראת שעה, לביטול מצוות מלחמת ההגנה על גבולות הארץ ויושביה וכניעה למלך בבל.
הוראה שהוא לא יכל היה לקיים, כמובן, שהרי מפורש במלכים ב' שחופש הבחירה ניטל ממנו בשל רצון ה' בחורבן. ההוראה ניתנה, כך אני מבין, כדי שלא יאמרו קנטרנים שצדקיהו קיים את מצוות ה' במרידה בבבל, והכיצד ייתכן שבמהלך קיום מצווה, ה' החריב את הבית.

העולה מכך הוא ש:

א. הגורם לחורבן הוא החטא, ולא המרידה באומות (כך מפורש בחז''ל, ואין אפילו רמז דק להגיונך)
ב. מרידה באומות זו מצווה ולא עבירה
ג. לשם ביטול מצוות המרידה באומות, נצרכת הוראת שעה של נביא, והוראה כזו ניתנה ביד ירמיהו. להטיל את פסוקי ירמיהו הנ''ל על כל המלכים אשר היו לפניו ואשר תועדו מורדים ונלחמים במלכי גויים, ועל כל השלטונות שיהיו אחריו, זו שיטה נוצרית גרידא.

הדבר מפורש במקראות שהבאתי, ויתר על כן, אפילו כאשר הכשדים צרו על ירושלים ירמיהו התחנן אל המלך שיכנע למלך בבל ויציל את העיר:
אִם-יָצֹא תֵצֵא אֶל-שָׂרֵי מֶלֶךְ-בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ, וְהָעִיר הַזֹּאת, לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ; וְחָיִתָה, אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְאִם לֹא-תֵצֵא, אֶל-שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל--וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים, וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ; וְאַתָּה, לֹא-תִמָּלֵט מִיָּדָם

כנ''ל לגבי מרד בר כוזיבא, וכנ''ל לגבי מרד התפוצות (אליו מתייחס הירושלמי אבל, surprise surprise, ממאן לגנותו).

איך בדיוק מרדו החשמונאים? מנין להם שאז לא היתה גזירה והיתה חובה להכנע לסלבאקים? אם התשובה היא השגורה על פי רבים: לשם שמים, או נגד גזירות רוחניות ולא מדיניות - למה הם כן הקימו יישות מדינית? ולמה, אם כן, היה איסור במרד בר כוכבא שנבע מגזירות דתיות?

אז התשובה הפשוטה והכואבת היא, שבימי הבית השני החכמים וק''ו פשוטי העם לא ידעו מתי נגזרה גזירה ומתי לא. ולכן, ממילא, לא הוטל עליהם החיוב להכנע לרומאים והאיסור למרוד באומות.

אבל את העובדות אין לשנות: קמו בישראל אנשים שהסיתו נגד רומי, אולי תמימות ובכוונה טובה, אבל התוצאות היו קשות ומרות.
וכמו צדקיהו בשעתו, גם בבית שני היו לקנאים הרבה הזדמנויות להכנע ולהציל את העיר אבל נגזרה הגזרה וה' הקשיח את ליבם עד שנשרפו העיר וההיכל.

היה מרד שתוצאותיו היו חורבן.
היו מרידות אחרות שתוצאותיהן לא היו חורבן.

אז. מה?

היה רכב, היתה תאונת דרכים. היו 100000 רכבים באותו כביש שלא עברו תאונת דרכים.
איזו מסקנה, איזה מוסר השכל תורני אתה יכול להוציא מנתונים אלו?

אבל, אם הנתון הוא שהרכב שעבר תאונה נסע במהירות מטורפת וזגזג בין נתיבים, אז ורק אז, אוכל להבין מדוע רכב זה ולא 100000 הרכבים האחרים עבר תאונה!

אנחנו יודעים שאם חוטאים, נענשים. אבל לגבי הבית השני אנחנו בוחני תנועה שהגיעו אחרי התאונה, ואין להם ידע מובהק (נבואה) איזה חטא בדיוק גרם לחורבן. לא נגלה עוונם. לכן חז''ל הקדישו עשרות מימרות להסבר חורבן הבית השני, כי הם טרחו להנחיל לדורות הבאים אחריהם את הידיעה שהמקדש לא חרב כתוצאה מפוליטיקעס אלא כתוצאה מחטאים.

נסיעה ברכב (היינו, מרידה באומות) אינה חטא. גם המרד הגדול לכשעצמו לא היה חטא. המרד היה חלק מגלגול עלילת החורבן, ולמורדים עצמם, ולתנאים שהיו בזמנם, לא היתה דרך לדעת אם הוא יביא לחורבן או לא. כנ''ל עם מרד ב''כ ועם מרד התפוצות שנהנו מתמיכת חכמים.

הנקודה היא שמרידה באומות אינה חטא ובחלק מהמקרים היא מצווה גדולה, למרידה באומות אין תוצאה מובטחת של חורבן או דבר רע כלשהו. להיפך, ברוב המקרים בהיסטוריה, מרידה באומות הביאה לתוצאות טובות. העובדה שבתי מקדשות נחרבו ע''י גויים במהלך מרידה אינה מעידה על רעת המרידה באומות, היא מעידה על אמיתות התורה שהזהירה בדיוק מפני עונש כזה, היינו גוי שמגיע מרחוק, כובש ומחריב.

המקדש הראשון מפורש בנביא, והמקדש השני מפורש בחז''ל [ענוותנותו של רבי זכריה בין אבקולס, ובעוד מקומות]

מרידה באומות איננה חטא, אבל לעיתים ה' שברא את האדם ואת הבהמה החליט למסור את הממשלה ביד אומה אחת, ואז מי שמורד באותה אומה הוא מורד בה'.

הגלות, כל מהותה היא מסירה בידי אומות. המורד באומות = מורד בגלות = מורד בה'.
כמו ילד שהוציאו אותו מהכיתה והוא חוזר.

אבל באשר לבית שני, לא רק מבחן התוצאה אלא איננו מבינים איך הקנאים חשבו לנצח את רומי שהיתה אז בשיא כוחה.
הקנאים ידעו להלחם רק מלחמת מגן, ואפילו את קיסרי לא הצליחו לכבוש. ולכן, מלכתחילה לא היה למרד סיכוי.
ההסבר היחיד הוא שהם קיוו לעזרת שמים. אבל כמו שניבא ירמיהו, ה' נתן את כל הארצות ביד רומי.

בנוסף בהקמת המדינה (וכל הנגרר מזה) אין מרידה באומות מכיון שהאומות אישרו זאת, ומעוד טעמים שאין בכוחי לפורטם כעת.

אני יכול לומר שאני מכיר אישית שנים רבות את אחד מנאמני הר הבית שמתיר את הכניסה ב'פלפולו', ואף אינו מהסס לעלות שמה בעצמו. למרות שהוא אדם מוכשר, מתמטיקאי מבריק ובקי מעט במקורות, הוא לא יודע ללמוד דף גמרא כראוי ולו כמו בחור ישיבה חרדי בינוני בן חמש עשרה.