''תנן: (מסכת מעשר שני פרק ד משנה ז) . היה מדבר עם אשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש, רבי יוסי אומר דיו, רבי יהודה אומר: צריך לפרש''.

דעת רבי יהודה שלצורך הקידושין נחוץ שהדיבור עצמו יהיה ברור ומפורש שהכוונה לקידושין.
ואילו סברת רבי יוסי היא שאם שקיים הגיון לפרש דברי אדם באופן מסויים, תולים שודאי נתכוין לכך, ולא לכוונה אחרת שאין שום אפשרות לנחש מה היא. ובלשון הגמרא לקמן: (דף נא ע''ב; סד ע''ב) ''לא מחית איניש לספיקא'' – אין אדם רגיל להכניס את דיבוריו למציאות של ספק.
כך בדיוק מפורש במשנה לקמן בדף סד ע''ב:
''מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, ואמר: קדשתי את בתי הגדולה, ואיני יודע אם גדולה שבגדולות, או גדולה שבקטנות, או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולות שבקטנות - כולן אסורות, חוץ מן הקטנה שבקטנות, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות. קדשתי את בתי הקטנה, ואיני יודע אם קטנה שבקטנות, או קטנה שבגדולות, או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנות שבגדולות - כולן אסורות, חוץ מן הגדולה שבגדולות, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הקטנה שבקטנות''.
דעת רבי יוסי שאין להסתפק יתר על המידה ותולים שהתכוין לאופן הברור ביותר, שאם לא כן, הוא דיבר דברי תוהו שאין אפשרות להבינם.