"מתני'. מי שהיה נשוי שלש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות... היו שם שלש מאות, של מנה - נוטלת חמשים, ושל מאתים - מנה, ושל שלש מאות - ששה של זהב. וכן ג' שהטילו לכיס, פיחתו או הותירו כך הן חולקין.
גמ'... תניא: זו משנת רבי נתן; רבי אומר: אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו, אלא חולקות בשוה".

לרבי נתן לפירוש שמואל ורבינא בגמרא החלוקה היא יחסית, כל אשה מקבלת על פי חלקה לפי יחס גודל הכתובות. כחלוקה זו פסקו רבינו חננאל הרא"ש והטור.
לרבי החלוקה שוה, כל הנשים חולקות בשוה אלא אם כן כבר קיבלה אחת את כל מבוקשתה. וכך פסקו הרמב"ם והשו"ע.

תיאור החלוקות:
ניתן להציג את החלוקות כמערכת של צינורות המתמלאים מלמטה ממקור אחד.
לחלוקה היחסית – רוחב הצינורות תלוי בגודל הכתובה. כל טיפה וטיפה שנוספת לתחולת הצינורות מתחלקת על פי גודלם היחסי.
לחלוקה השוה – גובה הצינורות תלוי בגודל הכתובה. כל טיפה וטיפה שנוספת לצינורות מתחלקת בשוה, עד שהצינור מתמלא.

מקרים בהם מתקיימות החלוקות לכולי עלמא:
בדין ג' שהטילו לכיס שבסוף המשנה, כולי עלמא לא פליגי שאין החלוקה שוה, כדברי רש"י בד"ה אין אני רואה.
במשנה שבתחילת מסכת בבא מציעא כולי עלמא לא פליגי שאין החלוקה שוה: "זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: חציה שלי... זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע". וכתב הרי"ף שלפירושו הראשון של רב האי גאון זו גם החלוקה לרבי נתן.
בשו"ע חושן משפט רנג, יא הביא מהרשב"א (לגירסתו ופירושו בתוספתא ב"ב ט, ע' בהגר"א) שחלוקת ירושה נעשית על פי היחס שבציווי המוריש.

הסברות בחלוקות:
את הסברה שהאומר חציה שלי במשנת שנים אוחזין מקבל רק רבע פירש רש"י "מודה הוא שהחצי של חבירו, ואין דנין אלא על חציה".
אותה סברה כתב רש"י גם במשנתנו: "היו שם מאתים - אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה ראשון אבל במנה שני אין שעבוד לשטרה של מנה".
כלומר שמחלקים קודם את מה שאין עליו ויכוח, ואחר כך את מה שיש עליו ויכוח. וגם בעל שעבוד נחשב למודה שאין לו בעלות בשאר הנכסים.
את הסברה בחלוקה היחסית ביאר הרשב"א הנ"ל שכך גילה המחלק את דעתו, שלרב תרבו ולמעט תמעיטו.