בתוך ים הדמעות על הקואליציה הצפויה, התייחדה לה טיפת צער משלה של דגל התורה. לא של כולם כמובן. יש בתנועה הזאת מי שמרגיש כנראה מאוד מרוצה מהמצב הנוכחי. אבל אצל כל היתר יש תחושה של חמיצות על התוצאות בשטח בתחום הפרסונלי. והרי הן: גפני שוכן לבטח בתפקיד יו"ר ועדת הכספים, מקלב מתהלך בראש מורכן עם ועדת המדע והטכנולוגיה האנמית שהופקדה בידו ויעקב אשר מסתובב במסדרונות הכנסת כדי להפגין נוכחות ולבדוק מהם הסיכויים שאי פעם יחזור למקום.

השאלה המעסיקה את פעילי דגל באשר הם שם, האם ניתן היה לקבל יותר במסגרת מו"מ פנימי קצת נוקשה יותר מול אגודת ישראל. שאלה נוספת: האם מישהו רצה בכלל לקבל יותר. סביב שתי השאלות הבוערות הללו, מתקיימים דיונים פנימיים מוצנעים ביותר. הדיונים היותר משמעותיים מתקיימים בין המקורבים לחלונות הגבוהים. בעיקר במסדרונות הבית בחזו"א 5.

על הדיונים השוליים יכול ח"כ גפני לצפצף צפצוף אחד ארוך. אדרבה, הוצאת קיטור במקומות שוליים יכולה קצת להפיג את המתיחות. הבעיה היא שהדיונים בסביבות ה'חלונות הגבוהים' עלולים יום אחד להיות מתורגמים לצעדים מעשיים יותר. לדוגמה: אם משהו לא יתקדם כשורה בתחום המימוש של החלק האידאולוגי של ההסכם - כמו למשל: חוק הגיוס שכאמור לעיל גם ככה סיכוייו קלושים למדי - עלול להיות מצב שבו הסבריו של יו"ר התנועה על הסחבת עלולים להתקבל בסבר פנים חמוצות.

המקורבים הבלתי מרוצים יכולים תמיד להיכנס אל הקודש פנימה ולסתור מראש את כל התירוצים הידועים להם מראש. לגפני הייתה בעבר סוג של אופוזיציה פנימית במסדרונות קובעי ההחלטות, חנן 10 למשל, והם גרמו לו צרות צרורות. בשנים האחרונות הוא נהנה משקט תעשייתי הנובע בחלקו הגדול משקט פנימי תנועתי. אם האידיליה תופר, גפני עלול לשלם מחיר יקר.

הטענות כלפי גפני החלו כאשר התפרסמה פומבית חלוקת השלל הפנימית של יהדות התורה. ההגינות מחייבת לציין שמלכתחילה לא היה הרבה מה לחלק. אם בוחנים את השלל הכולל של יהדות התורה מול ש"ס ומפלגות אחרות בסדר גודל דומה, הרי שבתחום הפרסונלי יהדות התורה קיבלה פחות מכולן. במהלך המו"מ היו שהעירו על כך, אך אנשי צוות המו"מ של המפלגה - ליצמן, גפני ופרוש, במקרה בעלי שלושת התפקידים - ציטטו באוזנם את דברי קודשו של יו"ר צוות המו"מ של הליכוד, זאב אלקין, שאליבא דשלושת חברי הצוות טען כי נכון שיהדות התורה קיבלה פחות תפקידים, אך בתקציבים לבוחרים ובנושאים ערכיים היא קיבלה פי כמה וכמה מכולם. התקציבים מסתכמים במיליארדים בכל התחומים והנושאים הערכיים הם הקשים ביותר לביצוע ומקשים על הממשלה יותר מכל דבר אחר. אלקין, אם אכן אמר את אשר אמר, התכוון לחוקי הגיוס, הגיור והרבנות.

אי אפשר לומר שאין ממש בדברים (אם כי היינו מצפים מבעלי העניין שלא לצטט אותם עם חיוך על השפתיים. מה שמזכיר את הסיפור על החוטא שבא לרב והתוודה על חטא חמור. אמר לו הרב: צא ושתה כוס מיץ לימון. וזה מה שיכפר לי? שאל החוטא. לא בדיוק, הסביר הרב, אבל זה ימחק לך את החיוך מהפנים). יהדות התורה אכן העמיסה משקולות כבדות על הממשלה שטרם הוקמה ובמבט לאחור, יתכן בהחלט שהייתה המכה בפטיש בהחלטתו של ליברמן שלא להצטרף.

ובכל זאת, בניהול קצת יותר נוקשה ניתן היה להשיג עוד תפקיד משמעותי נוסף שהיה פותר בעיות פנימיות רבות בסיעה. עוד תפקיד אחד היה מאפשר לשנות את היחס הבלתי נסבל בין אגודת ישראל ודגל התורה שמעורר את זעמם של הפעילים, ולא רק אלה מן השורה. בחלוקה הנוכחית יש לאגודת ישראל שני תפקידים רבי משמעות. משרד ממשלתי מלא בהנהגתו של סגן השר ליצמן, וסגנות שר החינוך שמשמעותה שליטה על החינוך החרדי של הסגן המיועד מאיר פרוש.

לדגל התורה יש את כסאו של גפני ואת תפקידו הדקלרטיבי של אורי מקלב שויתר על ראשות הועדה לפניות הציבור - תפקיד ההולם יותר את כישוריו האישיים - לטובת ועדה חסרת משמעות, רק בגלל שהיא מוגדרת כסטטוטורית לעומת הוועדה לפניות הציבור. בתור שכזאת היא מעניקה לעומד בראשה עוזר נוסף ואת שתי המזכירות של הוועדה. אם גם את זה הוא לא היה לוקח, חוסר הפרופורציות בין שתי הסיעות היה זועק יותר לשמים. ועדיין לא הזכרנו את תפקיד סגן יו"ר הכנסת, שאף הוא נפל בחלקה של אגודת ישראל.

אבל גם אם יש ממש בטענה שלא ניתן היה להוציא יותר מהליכוד, עדיין לא נחה דעתם של הפעילים מאוזלת היד, לטענתם, במו"מ הפנימי מול אגודת ישראל. במערכות בחירות קודמות הייתה הסכמה מראש שגם אם אין שוויון בחלוקת המנדטים עד המקום השביעי הראלי, הרי שהאיזון יחזור בחלוקת התפקידים. כמו במימון המפלגות המתחלק היום חצי בחצי בין שתי הסיעות, למרות שלזו ארבעה מנדטים ולזו שתיים. אם גם הפעם היה מי שנלחם בעד העיקרון הזה, אפשר גם אפשר היה לחלק שלושה תפקידים לארבעה בצורה שוויונית. יהדות התורה הייתה בעבר אלופת הרוטציות הפנימיות כמתכון להרגעת רוחות. ח"כים התפטרו זה לטובת זה - כמובן אחרי הרבה מלחמות ופרשנויות סותרות להסכמים - מדוע אפוא לא ניתן היה להשתמש גם הפעם בפטנט הרשום הזה?

והנה אחד המתכונים האפשריים: ועדת הכספים מול משרד הבריאות - אחד על אחד. פרוש בחינוך ומקלב בוועדה - אחד על רבע. לאיזון, יואילו נא השניים ובעיקר הראשון, להחליף תפקידים באמצע הקדנציה ובא לציון גואל. למה אף אחד בדגל התורה לא ניסה אפילו להעלות הצעה בכיוון זה? שואלים הפעילים המתוסכלים.

ואם לא די בכך, גם גורלו של הח"כ לשעבר משתרבב לקלחת ובהקשר ממש דומה. בהסכם הקואליציוני שנחתם עם הליכוד, מופיעה פסקה קצרה וסתמית לחלוטין בה נאמר כי "ייחקק חוק נורווגי קטן", כך במקור. מה זה נורווגי הכול יודעים. לא בדג הסלמון המפורסם עסקינן, אלא בחוק שהוא פאר מפעלותיה של המדינה המשעממת הזאת לפחות בתחום הפרלמנטרי. לפי החוק הנהוג שם, שר בממשלה החבר בפרלמנט, יכול להתפטר מבית הנבחרים ולחזור לשם ברגע שיסיים את כהונתו מכל סיבה שהיא. כמה פעמים דובר בארץ הקודש לאמץ את השיטה הסקנדינבית החכמה הזאת, אך בכל פעם לא אכשר דרא ולא אכשר שעתא והחוק לא עבר. אז נורווגי הבנו, אבל קטן מאן דכר שמיה?

אז הנה ההסבר מפי קודשו של אחד מחברי צוות המו"מ: קטן זה בלשון סגי נהור. כלומר: החוק יהיה גדול ויכלול לא רק שרים אלא גם סגני שרים. וכך החוק יאפשר לאחד מסגני שרי יהדות התורה להתפטר לטובתו של מספר שבע, יעקב אשר. הניסוח הסתמי והקצר שאינו אופייני לכל סעיפי ההסכם המפורטים באריכות מייגעת מלמד שאף אחד מהשותפים להסכם לא התכוון לו ברצינות (אפרופו סעיפים, כל החלק הטכני-תקציבי נוסח על ידי עוזרו האישי של גפני, שמוליק ליטוב, בעזרתו של עורך הדין החרדי יהודה גוטמן. שאפו לשניים). ומאן גברא רבא דקמסהיד עליה? שוב ידידנו זאב אלקין. הסעיף הזה, כך אלקין, הוא מס שפתיים בלבד, הוא אומר, ושלושת הנציגים החרדים מהנהנים ומבקשים לעבור לסעיף הבא.

האם באמת לגפני לא הייתה שום מוטיבציה, או שמא אף הייתה לו מוטיבציה שלילית, להילחם בעד תפקידים של ממש עבור עמיתיו למפלגה? ערב הבחירות צוטטו כאן לשונות רעות בתנועה שטענו כי גפני הצהיר הצהרות על הליכה עם הרצוג רק כדי לפגוע במנדט השביעי, שבו נמצא אדם המקורב קצת יותר ממנו ל'חלונות הגבוהים'. בשעתו הוכחשו כאן הטענות, בין היתר על ידי כותב השורות עצמו, שהוכיח באותות ומופתים שגפני עובד ח"י שעות ביממה במערכת הבחירות. העובדה כי יהדות התורה עלתה בכ-15 אלף קולות למרות משבר הפלג הירושלמי, היא הוכחה נוספת לכך שאיש בדגל התורה, ובטח שלא גפני, ישב בחיבוק ידיים.

אבל התוצאות העלובות של חלוקת השלל בתוך יהדות התורה, ומה שנראה כאלתור הסעיף של החוק הנורווגי, מעלים שוב באוב את הטענות הישנות על רקע חדש. גפני, כך טוענים שלא מבקשי טובתו, נהנה מאוד מהחופש המלא שניתן לו. עשרות שנים הוא היה תחת צילו של רביץ. אחר כך הצניחו לו את יעקב אשר העצמאי והחזק. היום הוא ציפור דרור ושליט יחיד בתנועה. מקלב, עם כל הרספקט שיש כלפיו בתנועה, הוא לא האיש שיכול לדפוק לגפני על השולחן ולהגיד לו לא. יעקב אשר - כן. הוא אף עשה זאת. אז למה שיתאמץ בכלל לתת להם מעמד כלשהו?

בצהרי יום שני השבוע פגשנו את סגן השר המיועד הרב יעקב ליצמן במסדרונות הכנסת. שאלנו אותו מה הוא מתכונן לעשות אם בכל זאת יעבור החוק הנורווגי עם הסעיף של סגני השרים. תרשמו לפניכם, כך ליצמן בקול תקיף, שגם אם יעבור החוק הזה אני לא אתפטר מהכנסת בשביל אף אחד.
למה צרות העין? שאלנו. הרי החוק יאפשר לך לחזור מיד לכנסת במקרה שהממשלה נופלת, או שמכל סיבה אחרת לא תכהן כסגן שר. מה אכפת לך שלבינתיים יהיה לכם עוד חבר כנסת? ליצמן כדרכו לא התבלבל. הוא הסביר שיעקב אשר, עם כל הכבוד שהוא רוחש כלפיו, הוא איש דגל התורה, ואילו המנדט שלו עצמו הוא של אגודת ישראל. למאי נפקא מינה? אליבא דליצמן יש הרבה נפקא-מינות. לפעמים אני צריך להשתתף בהצבעות חשובות בכנסת, שאני שואל בהן את רבותי ויש להם דעה אחרת מזו של רבני דגל התורה. אז למה שאני אתן לו את זכות ההצבעה שלי? נאום סגן השר המיועד.

בעיקרון, ליצמן צודק. אבל לא דווקא מהטעמים שהזכיר, אלא מסיבה אחרת. בחיים הפוליטיים אין סנטימנטים ולא מחלקים מתנות. אם אין הסכם שמחייב נציג ציבור לוותר על חלק כלשהו בתפקידו ובזכויותיו למישהו אחר, הוא לא אמור לעשות זאת. מאחר ואין שום הסכם בין אגו"י ודגל בנושא חלוקת התפקידים, ליצמן לא אמור להתנדב לעשות זאת.

השאלה למה אין הסכם כזה, היא-היא תורף העניין, ואם לא נקבל את ההסבר העוין קמעא של כמה מחבריו של גפני היא תיאלץ להישאר פתוחה. מה שכן, הדי הביקורת הפנימית הגיעו כנראה לאוזניו של גפני ובליל יום שלישי השבוע הוא נועד שוב לשיחה עם ראש הממשלה ומקורביו. אלה מצידם חזרו והבטיחו שאם לא יהיו בעיות משפטיות מיוחדות הם יעשו כל מאמץ לכלול בחוק הנורווגי גם את סגני השרים.

אבל מה יעזור חוק, אם אין מישהו שמוכן להתפטר? אליבא דמקורבי גפני יש גם יש. לא ליצמן שמעולם לא נתן משהו שאינו חייב, אלא סגן השר המיועד השני הרב מאיר פרוש. לטענתם פרוש נשאל על כך ומתשובתו ניתן היה ללמוד שבאופן עקרוני אין לו התנגדות לכך. מפתיע? לא ממש, על רקע היחסים הקרובים בין שלומי אמונים ודגל התורה. שתי הסיעות שותפות בכמה מיזמים שהסיעה המרכזית איננה חלק מהם. לדוגמה: החינוך העצמאי עליו השתלטו במהלך מבריק. אפס כי גם זה לא בטוח. בדגל טוענים שליצמן מתנגד גם לויתור של פרוש, בטענה שהמנדט שלו הוא של אגודת ישראל ואין לו זכות לוותר עליו. כמובן שאם פרוש יגיע להסכם משלו עם דגל התורה - התנגדותו של ליצמן לא תעלה ולא תוריד. כשפרוש מגיע להסכמים עם דגל, הוא לא סופר את הסיעה המרכזית (עיין ערך ההצבעה בשנת תשס"ט על ראשות ועדת הכספים, י.ר.). הכול תלוי אפוא ברצון של גפני להילחם עבור עמיתו. מה שנמצא כאמור, בסימן שאלה גדול.