שיחת ליל ש"ק של הגר"ח שמואלביץ שליט"א בביתו פר' ויקהל תשכ"ז
פר' ויקהל מתחילה עם שבת, והפרשה הקודמת כי תשא מסתיימת בענין קרינת עור פני משה. ושאל בעל הטורים מה שייכות זה לזה לומר לך. כי בשבת ישנו לבן ישראל מאור פנים אחר מחמת הנשמה היתירה שיש לו.
בהיכל המלך מתחייב הנוכח להזהר בכל תנועת גוף ומוצא שפתיים, כי למקום נכבד מתאים כבוד, ובזיון הוא סתירה, וגורם לפגיעה וסתירה במקום.
המקום מחייב את האדם, כ"ל שאין האדם נפגש עם המעלה, הוא דבר אחד, והמעלה במקום אחר, ואז אין תביעה, אולם בהפגשות המעלה עם האדם, מתחייב האדם לא להיות סותר למעלה, וע"כ מעלה אינה רק זכות, אלא גם חובה.
לכך כתוב ויטע ה' א' גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר, וכתוב במדרש, שאדם הראשון סירב להכנס לגן עדן, עד ששמו הקב"ה כיון שהמעלה מחייבת. והאדם צריך להזהר לא לפגוע בקדושת המקום, ולכן כשחטא, הוציאו הקב"ה מגן העדן, ומיעטו, לא רק משום עונש יש כאן אלא גם זכות, כדי שלא תהי' אליו תביעה גדולה.
ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו, ואלה המשפטים, וכ' רש"י שם ומה מזבח שאינו מקפיד על עלבונו אמרה תורה הנהג בר מדה של כבוד, תברך בשר ודם המקפיד על בזיונו ודומה לדמות יוצרך עאכו"כ שאתה צריך לנהוג בו מנהג של כבוד. הרחבת פסיעות על גבי המזבח. כיון שהכבש משמש כעלי' למזבח מקום שמתכפר האדם עליך לנהוג בזה כבוד. ולא להרחיב פסיעתך פסיעה גסה של הגוף יוצרת גם פסיעה גסה שבנפש, ובקושי התירו לומר שלום בשבת. כי מה שהקדושה גדולה יותר כן האדם חייב להיות גדול יותר.
כשאדם מדבר עם השני זוהי פגישה עם חלק אלקי ממעל, כמה כבוד וזהירות ועדינות יש לנהוג בו, ובפרט בשבת קודש, שאז יש לו נשמה יתירה.