כמעט חמישה עשורים לאחר שאביו הרג את הנמר האחרון בגליל, קיבל עלי מחמיד לידיו את השברייה שבה דקר האב את הנמר והרג אותו. לפני שבועיים היא נמסרה לידיו, כשכתמי הדם הקרוש של הנמר ושל האב עדיין עליה.

פרשת הנמר התרחשה במאי 1965 והפכה את האב לאגדה. מאז, דבק בעבדאללה קאסם מחמיד, רועה עיזים צנום מהכפר ערב אל עראמשה בגליל, הכינוי "אבו

נימר". סיפור הגבורה הבדואי הזה התגלגל בכפרים ובבתי הספר והפך לחלק מהמורשת הבדואית. רועה צאן נאבק בנמר טורף ויכול לו. עד כדי כך מלהיב היה הסיפור, שהוא דווח גם בעיתונות, ועם הזמן הוכלל בספרי הלימוד בערבית.

מאז לא נראה נמר בגליל. הנמר ההרוג (

בנו של אבו נימר, עלי מחמיד, היה בן 12 בעת המקרה, וגדל על הסיפור. רק בשנות ה-90 הצליח לשים ידו על התמונות המקוריות שצילם העיתונאי יהודה אריאל בשטח. חלפו עוד שני עשורים עד שמישהו זיהה בתצלום שבידו את עמוס אלדד (חדד), מג"בניק מבסיס יערה, שהיה באותו יום בתפקיד והוקפץ לסייע. אלדד שמר את הסכין אצלו במשך כל השנים, ולאחרונה מסר אותה לעלי.

שכב חודשיים בבית החולים. "אבו נימר"

אין בדואי בגליל שלא מכיר את הסיפור הזה. בשנים ההן עדיין לא היתה גדר גבול, והנמר ככל הנראה נע בין שטח לבנון לישראל באין מפריע. "אבא שלי גידל עדר של כמה עשרות עיזים שחורות, וכך פירנס משפחה עם שישה ילדים", סיפר השבוע עלי. "יום לפני המקרה נעלם הזכר שהוביל את העדר, זה שעל צווארו היה תלוי הפעמון.

"אבא יצא לחפש אחר התיש, ומצא את הפעמון מתחת לאחד העצים. היה ברור שהנמר טרף אותו. למחרת, אחי מוחמד, שהיה אז בן 17 ועזר לאבא, יצא למרעה. פתאום כלבי השמירה של העדר התחילו לנבוח ולרוץ. אחי הבין מיד מה קורה והתחיל לרוץ אחריהם, כשהוא צועק: 'אבא, מצאתי את הנמר'. אבא צעק לאחי להתרחק מהנמר, רץ במדרון, לאורך צינור המים, ותוך כדי ריצה .

"זה היה נמר ענק, באורך יותר משני מטרים ובמשקל 120 ק"ג. אבא זרק לעברו אבן, כדי להרחיק אותו, אבל הנמר זינק עליו, והם התחילו להתגלגל במדרון. הנמר פצע אותו בברכיים, נעץ בו את שיניו וקרע לו את המצח. הם התגלגלו ככה אולי 70 מטר, כשאבא מנסה לברוח ולא מצליח.

"בשלב מסוים אבא הרגיש שאין לו ברירה. הוא הכניס את היד ללוע הנמר, תפס אותו מהלסת, וביד השנייה שיחרר את להב הסכין ונעץ אותה בצוואר של הנמר. זרם המון דם, אבל אבא הרגיש שהיד שלו חופשית מהפה של הנמר. הוא הוציא את היד והתרחק. אח שלי רץ בינתיים לנקודת מג"ב במושב יערה, להזעיק עזרה".

המג"בניק עמוס אלדד היה מהראשונים שהגיעו לזירת הקרב: "פתאום הגיע מישהו וצעק שתקפו רועה בוואדי. זה נשמע לנו קצת מוזר, אבל מיהרנו אל המקום. התקדמנו לאט, ופתאום ראינו את רגליו של הרועה ששכב שם. רצינו לעזור לו, אבל מרוב דם אי אפשר היה לזהות את מקום הפציעה. לא הרחק ממנו שכב הנמר, שעדיין פירפר. יריתי בו בראשו.

"מצאתי את הסכין מונחת ליד גוויית הנמר, ולא הבנתי איך האיש הצליח, עם סכין כל כך קטנה, לפצוע את הנמר באורח כל כך אנוש. השכבנו את הרועה על הג'יפ ומיהרנו איתו לבית החולים בנהריה".

הסיפור עורר עניין רב בקרב חוקרי החיות והזואולוגים. על פי ההשערות, הנמר הגיע מאזור נהר הליטני, היה רעב ועייף, וחיפש טרף. מאז, על פי דיווחיהם של זואולוגים בפירסומים שונים, לא נראו עוד נמרים בגליל. הוואדי קיבל את השם "ואדי נמר", ועבדאללה קאסם מחמיד הפך לגיבור אמיתי.

"אבא היה איש רזה וקטן, אולי 60 קילו, אבל היה לו אומץ לב", אומר עלי. "במאבק עם הנמר הוא איבד את אצבעות יד ימין, והיה נכה גם באחת מאצבעות יד שמאל. הוא שכב חודשיים בבית החולים, חבוש כולו, וכשבא סוף סוף הביתה, אמר לנו: 'לא חשבתי שאחיה אחרי אותו יום. החיה טרפה אותי, אבל אלוהים נתן לי לחיות'".

עלי מספר, שבמשרד החינוך קפצו על הסיפור הזה וכללו אותו בתוכנית הלימודים תחת השם "הבדואי הגיבור". "כל הסקטור הערבי למד את הסיפור, שהוצא בינתיים מתוכנית הלימודים. גם הילדים שלי למדו על סבא שלהם בבית הספר. אבא עצמו ידע שהפך לאגדה, אבל לא הרגיש גיבור. אחרי הפציעה הוא כבר לא יכול היה להמשיך ולטפל בעדר, ואחי הגדול לקח על עצמו את העבודה".

שנים ספורות אחרי אירוע הנמר, החל עלי הצעיר לחפש את התמונות והגיע לעיתונאי יהודה אריאל. "הוא מכר לי תמונות גדולות בשחור-לבן, ומאז אני שומר עליהן. אחר כך התחלתי לשאול, דרך חברים בנהריה, אם מישהו מכיר את המג"בניקים מהתמונה. יום אחד מישהו זיהה את עמוס אלדד ושלח אותי אליו. שאלתי את עמוס אם הוא יודע מי לקח את הסכין, והוא אמר שהסכין אצלו והבטיח לחפש אותה. אחרי שבוע התקשר אלי ואמר: 'מצאתי את הסכין של אבא שלך?.

הסכין בעלת קת העץ הקטנה והלהב המשונן, שהוא עכשיו חלוד, הוחזרה הביתה, וההתרגשות סביב האירוע התעוררה מחדש.

אבו נימר האגדי נפטר לפני 35 שנה, אבל הסיפור לא גווע. "אנשים באים לשמוע את ההיסטוריה המשפחתית שלנו, כדי לעשות עבודה לאוניברסיטה על הבדואים. אנשים מקשיבים לסיפור ולא מאמינים. הרבה אנשים לא יודעים אם זו מציאות או פנטזיה. אפילו הנכדים שלי שאלו איך סבא הצליח להרוג בסכין נמר כזה גדול".