למעכ"ת מכובדי הגאון ר' שמואל דויטש שליט"א.

שוכט"ס.

אני מצטער כי עלי להסב עגמ"נ לכבודו בדברי הבאים. אך כמדו' שבנידון זה חל הכלל הנודע "ההכרח לא יגונה", ובמלוא מובנו, ואקוה כי כב' יבין לרוחי וידונני לכ"ז.

ותוכן הדברים ושרשם הוא הבחירות המעותדות לבוא לעירי' פה בעירנו ב"ב. והנה בשוחחנו בירושלים נגעה השיחה גם בנושא זה ועל דא בלבד קאתינא השתא.
ידע כב' כי אם יוחלט כעת עוד פעם לצאת כאן בעירנו לרשימה נפרדת לעירי' אז המצב יהא כזה, ח"ו, שמערכת הבחירות האחרונה לכנסת שהיתה כאן תהא כשחוק לגבי מה שצפוי - בל אפתח פי לשטן - במערכת הבחירות המעותדת הזו.

ואומר עוד גלויות, ובאופן כללי ונחרץ. אינני מבין בכלל את כל הגישה הזו הגורסת כי על עולם התורה להיות תקיף וחזק ולוחם, היודע להגן על זכויותיו בתוקף, ויודע להשיב מלחמה השערה, ואוי לו למי שבא להצר צעדיו ולמנוע דבר - המגיע לו - בעדו.

לא! לא זו צורתו הראוי' והנכונה של עולם התורה. הוא אף פעם לא הי' כך בעבר, ואין זו הצורה שיש ל"הלבישו" בהווה ולהבא!

עולם התורה לפי מיטב הכרתי, והכרת אחי ורעי, חייב להיות רוחני, נעלה ועדין, צנוע ומצטנע, ולא המוני ותוקפני, מופיע ומתבלט, לוחם ואלים! לא!
וכל זה אף במחיר הפסדים, ויהיו אפילו מאת מונים יותר מההפסדים הצפוים לנו אם לא נהא תקיפים תוקפניים ואלימים כיריבינו ומתנגדינו.

אנחנו לא נלך להתאבד – מבחינת כל המהות הרוחנית העצמית שלנו - כדי להשיג עוד ועוד הישגים פה ושם, לתקן עוולות הנגרמות לנו, ולקבל את כל מה שמגיע באמת לנו, וכל זה במחיר התאבדות רוחנית ומהותית. לא נעשה זאת גם למען הוריד את הרב החבד"י וראש העיר הגוראי מכסאותיהם, או אפילו כדי לחזק את "שארית ישראל". כן, אפילו לשם כך לא כדאי להתאבד!

מה באמת סבורים: האם אכן, באמת, כדאי לשם כך, לשם כל זאת, להשחית את הנשמות, ולהורידינו, אותנו ואת בנינו ובנותינו, לדיוטות תחתונות כ"כ מבחינת ערכיות מוסרית ונפשית, להסתאבות חברתית ופרטית מבחינת התנהגות יהודית ותורתית.

והעיקר – הוא רק "לנצח"! רק זה העיקר, והשאר הוא חסר משמעות לגביו לגמרי, האכן כן הוא?!

האם באמת כדאי לשם כך להכניס את כולנו לקלחת גיהינומית זו של מלחמות ומריבות נוראות, ושל חרב איש ברעהו?!

האם בזה נחנך את ילדינו, ונשחית את כל עולמינו עולם התורה, על שנאה ואויבות על אלימות ותוקפנות, על אנחנו עוד "נראה להם" לכל מי שמפריע לנו, או אף, אינו צועד עמנו בדרך מלחמתינו?

הזאת תהא צורתו הרוחנית של עולם התורה בדור הבא, ובמקום ציבור תורני נעלה ומרומם, ניהפך לציבור אלים וחשוף זרוע מלחמה – כדי לטרוף זרוע אף קדקוד של כל מי שמצר צעדינו או שאינו נושא חן בעינינו?

ומה אאריך עוד בדברים והרי הכל כ"כ גלוי פשוט ומובן. ואין צריך לפנים אך צריך לבפנים. למעשים ופעולות, ובמרץ ותושי'. אחת היא המוטלת עלינו בשטח זה כיום. לפעול בהחלטיות, בחכמה ובתבונה, ובכל האמצעים הנאותים והראויים, למען הקמת רשימה משותפת אחת של כל החרדים פה ב"ב לבחירות לעירי', מתנגדים וחסידים, ליטאים וגוראים, ויז'ניצאים וכו', ויהא אפילו דבר זה כרוך בויתורים בלתי נעימים, ואף מכאיבים, כהנה וכהנה, הכל כדאי, ובלבד כדי להגיע למטרה הכרחית זו שהיא ממש בציפור נפשינו, נפש עולם התורה פה ב"ב.

אינני יודע מה ליעץ לכבודו בזה אך בודאי הוא יודע היטב את המצב מבפנים ומבחוץ, ועכ"פ יותר טוב ממני, ואת אשר ניתן לעשות למען המטרה החיונית הנ"ל, למען הקמת רשימה מאוחדת, וכאמור, אשר בזה תלוי' כל הצלתינו מרדת לשחת המחלוקת והמלחמה וכל הכרוך בהם.

ואוסיף עוד:

חש אני ומרגיש כנחוש בהחלטתי שהחלטתי, בל"נ, שאם בכ"ז תתקבל ההחלטה האומללה לצאת ברשימה נפרדת, לפעול בענין מבחינתי, וככל רק אשר יהא בידי, ועם חברים לדעה , והדברים כמובן ייאמרו ויעשו באופני הסברה ונימוק שיכליים ורגשיים, מאוזנים ונאותים, מהוגנים והגיוניים, ייאמרו ויושמעו בע"פ ובכתב, ביחיד וברבים, כמתאים וכנדרש.

ובודאי – אחשוב עוד – כי אזי, מצב מחודש זה, שמתוך עולם התורה, מאיזה מקום שהוא – יהא אשר יהא – ואולי מכמה מקומות, תצא קריאה המנוגדת והמתנגדת – בטיעון הגיוני ורגשי – לדרך הנקוטה כעת הסבורה שרק כך, שרק על המלחמה ואי הויתור מושתת עולמינו, מצב קיומן של דעות מוגדר וקיים זה, שלא ירתע מכל מהביע את דעתו בכל הנ"ל בבהירות ובהחלטיות לא יסב כ"כ נחת – ואולי גרוע מזה – לכל הסבורים כי אין דעת ופה וכתב לאותם בעולם התורה המשוכנעים בכל ליבם ועומק הכרתם, כי הדרך הנקוטה בזה אינה הדרך הנכונה. לא. לא ולא!

יש עוד להאריך בכ"ז, אך לא זה המקום. אולם סבורני ומשוכנע אני כי עיקרי הדברים ברורים ומחוורים למעכ"ת, ואין צורך לפרט למבינים.

ואוסיף בזה עוד ב' דברים:

א. מכתב זה נכתב בלא שנתיעצתי מקודם אודות כתיבתו עם זולתי, אלא כולו מיזמתי ומחשבתי בלבד.

ב. לא איכפת לי, ואדרבה אשמח (עד כמה שניתן לשמוח בהקשר דברים עגום ומדכא זה) אם יראנו מר למכתבי לכל אשר יחשוב לנחוץ להראותו. ואקוה שישא עמו רק תוצאות חיים ופרי אמת, ואך טוב וחסד, שלום ושלות השקט יבואו לכולנו בעקבותיו ובעקבות כל פעלי העושים והמעשים למען השלום. אכי"ר.

בברכה דוש"ת דוב לנדו

הוספה:
אקוה כי בעקבות הדברים הנ"ל לא יטענו נגדם טענות ידועות ברוח המוסכמות והמפורסמות. כגון: כבר הורה זקו. או, למשל: כך דעת תורה. או, אסור להתנגד אפי' בכי הוא זה לדעת גדולי הדור. או כל מיני חידושי הלכות שנתחדשו לאחרונה, וגם לא לאחרונה, בסוגית ימין שהוא שמאל ושמאל שהוא ימין וכיוצ"ב. ואם בכ"ז יטענוך, אומר רק זאת בלבד: כל אותם דברים טובים ונחמדים מוכרים לנו היטב ומאז ומתמיד. במחילה, לא היום נולדנו, ואיננו נערים וקטנים, לא מבחינת הגיל ולא מבחינת הכרתינו את הנושאים הללו לא מהיום ולא מאתמול. ובודאי ובודאי שלא עתה יאלפונו דעת ובינה בהם במה שבוננו אותנו היטב היטב רבותינו הקדושים מצוקי ארץ אשר את מימיהם הנאמנים שתינו בצמאון, וממקור תורתם הנשגבה ותבונתם העמוקה והגות ליבם הטהור זכינו לשאוב כל חד לפום שיעורא דילי'. ודמותם הקדושה ואמרותיהם הנשגבות וקדושת הנהגתם הנפלאה, עוד גם כעת וכיום עומדים וניצבים כחיים לנגד עינינו,מלהיבים את רוחינו, תוססים ושוקקים בקרבינו, ומנווטים את דרך חיינו בתורה, באמונה, בקיום מצות, ובהשקפה תורנית בריאה ומלאה בהירה ויסודית. יבינו זאת כל אלה שלא זכו לכל זאת!

מכתב הרב שמואל אוירבך:

בסיעתא דשמיא חום ראשון לסדר כי תשא את ראש בני ישראל י"ד אדר ראשון תשמ"ט

הנני בזה להצטרף לכבודה של תורה, כמבואר בשערי תשובה לרבינו יונה שער שלישי, שחובתינו לרומם החכמים לתתם עליונים ויהיו דבריהם נשמעים וילוו עליהם העם כולו, וכבר הרחיב בזה בספר כתר תורה לתלמידו של קודש הקודשים רבינו הגר"א ז"ל אשר מדרכי היצה"ר לאבד הדרת התורה ולהפחית יקר תפארתה, ודרכו לפתות לת"ח שיהיה מוכתר בכתר ענווה ולהניח כבודו לפני כל אדם וצריך להזהר ולהשמר מן הנחש הארור המסית והמדיח כי אין דעתו אלא לבזות כבוד התורה בעיני ההמון ובעיני התלמידים עיי"ש בדבריו החוצבים להבות אש.

ועלינו לשבח ולהודות להקב"ה אשר בדור אחרון זה, לאחר החורבן הנורא בעוה"ר של היכלי התורה והיראה בגולה, הרחיב ד' לנו במעט וזכינו לכבודה ולתפארתה של תורה ומתרבים בעה"י הממיתים עצמם באהלה של תורה כ"י, וזכה הדור הזה, מה שלא כל דור זכה לכך, להאיש על העדה אשר יצא לפניהם וגו', בחכמה ותושיה באהבה וחמלה, מאת ד' היתה זאת כי לא כלו רחמיו לחיותנו כהיום הזה. – ורע ומר אשר חכם אחד שליט"א, דאורייתא קא מרתחא בי', ובא לכלל כעס ובא לכלל טעות וכשלון, ונכנס בו אש זרה אשר לא ציווה ה', והטיח דברים אשר לא כדת, שלא בדעת ושלא בהשכל, נגד עיני העדה אשר בית ישראל נשען עליהם.

והאמת כי כל בן תורה וכל אשר יש בו ריח תורה, יודע להפלות ולהבין כי כל דבריו בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש, וכל כלי יוצר להצר כבודה של תורה לא יצלח, וכל לשון מדברת גדולות על רועי ישראל ששתלן הקב"ה בכל דור לא ישמע ולא יזכר ולא יפקד, ולא נצרכא אלא שלא יבוא איזה תלמיד טועה להמשיך אחרי האי פלגאה, ושארי ליה מאריה להאי צורבא מרבנן כי שגגה היא ורוח שטות עברה בו, וכבוד יקר תפארת גדולת תורתו ויראתו במקומו עומד.

ויתן ד' ית"ש ויקויים בנו אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו ונזכה במהרה להבטחה ומלאה הארץ את ד' כמים לים מכסים אמן כי"ר.

הכותב וחותם לכבוד התורה ונושאי דגלה

ומצד שני עומד רב כבן 60, כשהוא לבדו, ואין אף אחד שכפוף לדעתו (אולי חוץ מקומץ תלמידים צעירים, כמו כל ראש ישיבה בגיל כזה שיש אברכים צעירים שמתייעצים איתו), ומעולם לא התחשבו בדעתו בשום ענין שהוא קודם לכן, ומעולם לא עסק בהנהגת ציבור ביחד עם שאר הרבנים, ומעולם לא ישב בצוותא חדא עם ראשי מנהיגי הציבור לדון בענין ציבורי, ומעולם לא החתימו אותו על שום מכתב בעניני ציבור, וכל ענינו הציבורי הוא אך ורק ראשות ישיבה בודדת,

אז המשוואה פשוטה וברורה.

יתר הרבנים בזמנו לא היו ציבור לעצמו. אלא רק אחרי שלא קיבלו את הרב שך.
ולדוגמא, תלמידי החזו"א, לא היו ציבור נפרד מהקה"י, וכו'.
הם היו הלוז של רבני בני ברק.

רבני ירושלים, מעולם לא קיבלו את הנהגתו.
ובויכוח על פא"י בתשל"ז תשל"ח, הם נהגו באופן הפוך ממנו.

כל ראשי הישיבות בלי יוצא מן הכלל?
זה כולל גם את הגרש"ז אוירבך ראש ישיבת קול תורה?
גם את ראש ישיבת סלבודקא?
גם את ראשי ישיבת חברון?
גם את ראש ישיבת פוניבז' (הגר"ד פוברסקי)?

בקצרה, זקני ראשי הישיבות החשובות לא היו אתו!

וכשאתה כותב על הגרד"ל שהוא לבדו.

האם זה הזוי?

אבל לטעון זאת בתש"ן, זו הזיה.
זה בערך כמו לטעון היום, שמנהיגות הרבי מחב"ד לא היתה מוסכמת על הכל, בגלל גוראריה או בגלל קאפוסט.
לר"ד פוברסקי [שבכלל התנזר מצרכי ציבור], רי"מ פינשטיין ור"ב זילבר, ביחד, עם כל הכבוד, זו לא אופוזיציה.

והאם לדעתך הרב שך עשה את ההסכם, למרות שהיה בטוח בנצחונו?
או לחילופין, האם אגו"י היו בטוחים בנצחונם?

למעשה הגראי"ל בקונצזוס גדול בהרבה, ביחס לכלל גדו"י וגדולי ראשי הישיבות הליטאיים, והשווה ביחס להודעה 38.

הבעיה היא, שכשהרב שך נפטר ספרו עליו הרבה סיפורים, והצעירים חשבו שהכל קרה באותם שנים: כאילו שבשנת תשנ"ב, הוא נסע לחינוך העצמאי באוטובוס, והלך בגשם עם מטריה סגורה, והסתובב בין הבחורים לתקן טעות בשיעור כללי.

שאל נא את הזקנים, ויספרו לך שהרב שך חי עשרות שנים, והשפעתו היתה רבה הרבה לפני הקמת דגל התורה. הן מבחינה תורנית, והן מבחינה ציבורית. בשנת תשל"ז הוא הוכתר כנשיא מועצת גדולי התורה [יחד עם הלב שמחה], ואחר-כך בכנסיה הגדולה וכו'.
כל ירחי-כלה, היה מעמד ציבורי אדיר, עוד לפני תשמ"ט. ושלא לדבר על ההתלכדות הגורפת בתשמ"ט, שאנשים עד היום נזכרים בנוסטלגיה בכינוסים דאז. אולי דוגמא קטנה, טעמת בדרשה של ר' ברוך מרדכי...

רק שכחת לכתוב שמרן הגרי"ז כתב לו את ההסכמה על הספר רק בגלל שהוא הרגיש מסכן בפוניבז' ואף אחד לא הסתכל אליו.

ושהסטייפלער אחז ממנו רק בגלל שהוא הוריד ממנו את הכאבי ראש מלעסוק בעניני הציבור.

ושהוא הצליח להשתלט על מרכז הציבור הליטאי רק בכפיה.