באנו למחות בזה בכל לשון של מחאה על פרסום והוצאת דברים חמורים המטילים פגם בקדשים, אשר היה מן הדין להזהר ולהשמר לבל להוציאו לרשות הרבים, כאשר הורו רבנים חשובים. אך אחר שהדברים יצאו ונתפרסמו לדאבוננו הרב, שוב לא נותר בידינו ברירה אלא לחזור ולשנן לעצמינו דברים פשוטים ויסודיים אלו, למען נדע מה להשיב לחלושי דעת ורפי מזג הנבוכים מעצם העלאת רעיונות תעתועים אלו, ואשר עלולים ליפול מאמונתם רח"ל. ובעת אשר כזאת חובה על יראי ה' לחזק בקרבם רשפי אש קודש של אמונת אומן, כפי שקיבלנו מאבותינו ורבותינו מדור דור.

* * *

כל יהודי אשר נשמת א-ל חי בקרבו יודע ומאמין באמונה שלימה ותמימה בביאת המשיח. ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.

אמונה איתנה וצפיה זו המושרשת בלב כל ישראל משך כל שנות גלותנו, היא זו שנסכה בהם את תעצומות העוז מול כל הגזירות והשמדות, והיא זו שליוותה את היהודים הנרדפים עד צווארם בדרכם לתאי הגזים במנגינה המרטיטה של "אני מאמין".

הערגה לביאת המשיח באה לידי ביטוי במטבע התפלות וברכת המזון שטבעו אנשי כנסת הגדולה. כאשר רוב רובא של תפלת שמונה עשרה בנוי ומיוסד על האמונה והערגה לביאת המשיח, לבנין ירושלים, לבנין בית המקדש, לתחיית המתים, ולגאולה שלימה. - זהו האל"ף בי"ת של כל מי שבשם ישראל יכונה.

* * *

האמונה והצפייה לביאת המשיח אינה ח"ו בגדר חסידות ומעלה יתירה בעלמא השמורה אך ורק לדורות קדמונים או לגדולי עולם, אלא שהיא אחת מעיקרי האמונה ויסודות הדת. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק י"א ה"א), וז"ל: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו וכו'", עכ"ל.

וכבר ידועים דברי מרן רי"ז הלוי ז"ל בשם אביו מרן הגר"ח ז"ל דמדברי הרמב"ם מבואר ומפורש להדיא שלא רק אם אינו מאמין בביאת המשיח דינו ככופר, אלא אף אם אינו מחכה לו בכל יום שיבוא הרי שיסודו מחמת חסרון ופגם בהאמונה בביאת המשיח וממילא דינו ג"כ ככופר בכל התורה כולה. - ללמדנו כי הצפיה לביאת המשיח אינו בגדר מדריגה וחסידות בעלמא לדורות ראשונים ולחסידי עליון כהחפץ חיים וכיוצא בו, אלא הוא מעיקרי הדת של כל ישראל, וכל מי שאינו מחכה לביאתו בכל יום שיבוא, דינו ככופר בתורה ובמשה רבינו.

וכן כתב מרן החפץ חיים זיע"א בספרו "צפית לישועה" (פרק ב'), וז"ל: "והנה כל מי שאינו מאמין כלל בביאת המשיח, ידוע לכל שעוונו גדול מנשוא, שחסר לו עיקר אחד מן השלשה עשר עיקרים. וכן מי שאינו מחכה לביאתו, דהיינו שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא, הוא חבירו של האיש הזה, וככופר בתורה יחשב, שזה לשון הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק י"א ה"א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד וכו'. וכל מי שאינו מאמין בו, או שאינו מחכה לביאתו (על כרחך רוצה לומר - שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא) לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו וכו'", עכ"ל.

* * *

והן לאחרונה נשמעו בשולי המחנה דברי פקפוק וזלזול וזמירות חדשות ומחודשות, כאילו אין לענין חיזוק האמונה והצפיה לביאת משיח צדקנו שייכות לדור יתום וירוד זה, וכאילו אין זה מעיקרי האמונה, בהעלותם את שיטתו הדחויה של רב הילל בסנהדרין (דף צ"ט ע"א), דאיתא התם: "תניא, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה וכו', רבי אלעזר בן עזריה אומר: שבעים שנה וכו'. רבי אומר: שלשה דורות וכו'. רבי הילל אומר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אמר רב יוסף: שרא ליה מריה לרבי הילל , חזקיה אימת הוה בבית ראשון ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני ואמר גילי מאד בת ציון וכו'", ע"כ. - ומזה יצאו לפקפק דאם היה זה מעיקרי האמונה א"כ איך אפשר שרב הילל יכפור באחד מעיקרי האמונה ויאמר דאין משיח לישראל, ואמאי לא נקבע דינו כמין וכופר בעיקרי האמונה. עד שבאו לערער ולקעקע יסודות נאמנים מפי הרמב"ם ורבותינו הראשונים זלה"ה. - ולא יאומן כי יסופר איך נתעלמו בזדון או בשגגה מדברי כל הראשונים והאחרונים שכבר עמדו במבוכה זו וביארו דבר זה בכמה אנפי, כשהצד השווה העולה מדברי רבותינו ז"ל הוא שאחר שהוכרעה ההלכה דיש משיח לישראל, הרי שכל מי שאינו מאמין בביאת המשיח כאחת מעיקרי האמונה דינו ככופר גמור, ואין לו חלק ונחלה בישראל.

והן זאת שומה עלינו לדעת, כי גם ר' הילל שטעה ואמר דאין משיח לישראל, לא בא לחלוק ח"ו על ענין הגאולה העתידה לבוא ח"ו, וכאשר ביאר שם רש"י, וז"ל: "אין להם משיח לישראל - אלא הקדוש ברוך הוא ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו. שרי ליה מריה - ימחול לו הקב"ה שאמר דברים אשר לא כן", עכ"ל. - הרי לנו בדברי רש"י דאף ר' הילל דטעה וקאמר שאין משיח לישראל משום שכבר אכלוהו חזקי' היינו רק לענין שלא יהי' ע"י בשר ודם, אלא שהקב"ה עצמו יגאלם. ומשום שענין מלך המשיח בו"ד כבר אכלוהו חזקיה. וגם על זה אמר לו רב יוסף: "שרא לי' מריה דר' הילל" על שאמר דברים אשר לא כדת.

וכן כתב הר"ן שם, וז"ל: "וכן ר' הלל שהיה אומר אין משיח לישראל לא היה בדעתו שיהיו ישראל באבלן בגולה ויהיו אובדין בכותים, ח"ו לאותו צדיק, שהרי התורה הבטיחה והעידה וכו', אלא ר' הלל מקצר בימות המשיח לומר שלא יהיו צריכין למלך המשיח לכבוש האומות, אלא מיד בצאתם מן הגלות כבוד ה' יראה עליהם, ויחיו המתים ויהנו מזיו השכינה, והיינו דאמרינן (דף צ"ח ע"ב) דלא איברי עלמא אלא לדוד, שהטובה של עוה"ז היתה בימי דוד וכו', וכמו"כ מי שאמר "שכבר אכלוהו בימי חזקיהו", ר"ל שעיקר הטובה הגופנית היתה בימי חזקיה. וכבר נדחו דברי ר' הלל מן הכתוב: "גילי מאוד בת ציון וגו' הנה מלכך יבא לך וגו'", וזה היה בזמן בית שני, וזכריה הי' מבטיח לישראל על מלך המשיח שיגלה במהרה בימינו", עכ"ל.

וכתב המהר"ל בספר "נצח ישראל" (פרק מ"ו), וז"ל: "ומה שאמר הילל "אין משיח לישראל", חס ושלום לא היה כופר במשיח, אבל היה סובר שהשי"ת יגאל אותם בעצמו וכו'. תדע לך, דהא למאן דאמר ימי המשיח ארבעים שנה, או שלשה דורות, מה יהיה אחר כך. אלא אחר שכלו ימי המשיח, יהיה השי"ת מנהיג אותם, או שישפוך רוחו על כל בשר, ויהיו כולם חכמים כולם יודעים את התורה אחר כך.

וכך הוא דעת הילל שאמר ש"אין משיח לישראל", רוצה לומר כי יהיו נגאלים על ידי השם יתברך, ולא על ידי המשיח. ואל תאמר כלל כי לדעת הילל היו כל הבטחות הטובות נאמר על יחזקיה חס ושלום, שלא היו הטובות בימי יחזקיהו כל כך וכו'. וכמו דסבירי להו להנך תנאי שיהיה אחר דורו של המשיח, כך סבירא להילל שיהיה בתחלת הגאולה גם כן כך. ולכך קבע דברי הילל אחר דבריהם, והפסיק בדברי הנך תנאי וכו'", עכ"ל.

וכן כתב מהרח"ו בספר "עץ הדעת טוב" (מכת"י או' קצ"ח), וז"ל: "הלל אומר אין משיח לישראל וכו'. כוונתו לומר כמו שאמרו רז"ל (פרקי דרבי אליעזר פ"י): עשרה מלכים מלכו בכיפה, והקב"ה הוא מלך הראשון והעשירי, כמו שנאמר (ישעי' מד, ו): "אני ראשון וכו'". ומלך המשיח הוא התשיעי. וסבירא ליה להלל שאין צורך שהמשיח יהיה מלך התשיעי שכבר אכלוהו בימי חזקיה, האמנם הקב"ה בעצמו ימלוך והוא יקבץ גליותנו, ולא שנאמר שח"ו היה הלל כופר בקבוץ גליות ובגאולה האחרונה. ואמנם לפי דנפיק חורבא מזה להמון העם שאינם מבינים דבריו, לזה אמר שרי לי' מאריה וכו', כי אם היה ח"ו כופר בגאולה לא היה אומר שרי ליה מריה, אלא אדרבה יאמר שאין לו כפרה להיות ח"ו כופר בגאולה ובתחיה", עכ"ל.

ועי' ב"באר שבע" שם שחידש בזה שאף בביאת המשיח לא כפר כלל, אלא שסבר שאין הכרח לזה מן התורה, וכמו שכתב וז"ל: "שהרי הרמב"ם בפרק הנזכר (שם) מונה הכופר בביאת המשיח בכלל אלו שאין להם חלק לעולם הבא, ולקמן בפרקין (שם) אשכחן רבי הלל אומר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה, אמר רב יוסף שרא ליה מריה לרבי הלל כו', והא ודאי שרבי הלל היה מודה ומאמין על פי הקבלה בביאת משיח, רק שאמר שאין הכרח מן התורה ומן הנביאים על ביאת המשיח, דאם לא כן לא הוה מייתי הגמרא דברי רבי הלל כיון שהוא כופר גמור שמכחיש אפילו הקבלה", עכ"ל. - הנה לנו דעיקר טעותו של רב הילל היה בכך שאף שהאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, מ"מ טעה טעות מרה בכך שחשב שאין לכך הכרח מן התורה, ועל דבר זה אמר לו רב יוסף "שרא ליה מריה".

ובאופן אחר הפליא הרמ"א לבאר וליישב בזה בספרו "תורת העולה" (ח"א פי"ט), וז"ל: "הקנה הימיני היה רומז על ספר אלה שמות, ובו כפתור הוא עיקר אחד שהיא תורה מן השמים, שמבואר שבאותו ספר נאמר ענין מתן תורה שהיה נראה לכל העם כי מן השמים דיבר עמהם השי"ת, וכל העם ראו את הקולות ואת הלפידים וכו'. ובו היה פרח אחד שהוא אמונת ביאת המשיח, כי אז ראה כל העם כי השי"ת גואל ישראל כמו שנאמר (שמות ב, כד): "וישמע אלקים את נאקתם וגו'", ושלח משה נאמן ביתו לגואלם, והוא הדין שראוי להאמין לקץ המקווה, וכמו שאמר השם יתברך למשה (שמות ג, יד): "אהי"ה אשר אהי"ה", ודרשו ז"ל (ברכות דף ט' ע"ב) שיהיה השם יתברך עמהן בגלות זה כמו שהיה עמהן בגלות מצרים וכו', ובאו גם כן לרמוז על אמונת הפרח שהוא ביאת המשיח כדי לחזקו שיהא "יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק" (שמות יז, יד), ומאחר שהשם עדיין אינו שלם וכו', לכן על כרחנו צריכין להאמין בביאת המשיח שיהא הכסא והשם שלם. ובאמת שבפירוש זה הוא סוד כוונת רבי הלל שאמר (סנהדרין דף צ"ח ע"ב): "אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו", רצה לומר שמצד ישראל לא יבוא משיח מאחר שהם חוטאים, אך השי"ת יביא משיח למען שמו הגדול לבל יתחלל בגוים וכו'. וזהו אמרו "שכבר אכלוהו בימי חזקיהו" כמו שאמרו במסכת שבת (דף נ"ה ע"א) שבימי חזקיה כבר נשלם זכות אבות וכו', כי ישראל מצד זכותן לא תוסיף קום אך השי"ת למען שמו הגדול יקים אותה. ומה שאמר שם (בסנהדרין שם): "אמר רב יוסף: שרא ליה מרא להלל וכו'". הנה רב יוסף תפס על רבי הלל שלא חשש על כבוד ישראל, והוכיח זה מדברי זכריה שאמר: "הנה מלכך יבא וגו'" דמשמע מצד זכותם וכו'", עכ"ל. .

* * *

אולם זה וודאי שכל מי שנשען ותומך יתידותיו לקרר ענין עיקר האמונה והצפיה לביאתו על סמך שיטתו הדחויה של רב הילל, כבר חרץ עליו דינו הרמב"ם אשר דינו ככופר בתורה ובנבואת משה ויצא מכלל ישראל. וכמו שכתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שנ"ו), וז"ל: "והנה ר' הלל בפרק חלק (סנהדרין שם) אמר: "אין משיח לישראל". פירש רש"י: "אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו יגאלם בלי שליח". ופירוש זה מוכרח הוא וכו' דודאי גם לר' הלל יש גאולה אלא שאין משיח מלך.

וגם בזה לית הלכתא כוותיה. והאומר אין משיח וקים ליה כרבי הלל הרי הוא כופר בכלל התורה, דקיימא לן "אחרי רבים להטות", וכיון שרבו עליו חכמי ישראל ואמרו דלא כוותיה, שוב אין אדם ראוי להמשך אחריו. כמו על דרך משל במקומו של רבי אליעזר הי'ו כורתים עצים לעשות פחמין לעשות ברזל לצורך מילה, ואחר דאיפסקא הלכתא על פי רבים מחכמי ישראל דלא כוותי', העושה כן בשבת בעדים והתראה - סקול יסקל! ולא מצי למימר קים לי כרבי אליעזר וכו'. אבל מי שאינו מודה בו כופר בעיקר של האמנת התורה ודברי נביאים", עכ"ל.

וזהו כדברי הרמב"ם דלא רק מי שאינו מאמין בביאתו אלא אפי' מי שאינו מחכה לו בכל יום שיבוא דינו ככופר בכל התורה כולה. וכן נפסק בטור ושו"ע (או"ח סי' קכ"ו), וז"ל: "שליח ציבור שדילג ב' או ג' ברכות אין מסלקין אותו, חוץ ממי שלא אמר תחיית המתים - שמא כופר הוא בתחיית המתים, ומכניע זדים - שמא אפיקורס הוא, בונה ירושלים - שמא אינו מאמין בביאת המשיח ואני אומר אפיקורס הוא", עכ"ל. - הרי לנו דמי שאינו מאמין בביאת המשיח - אפיקורס הוא.

* * *

ויעוי' בדברי מרן הגה"ק ר' אלחנן וסרמן זצוק"ל שהאריך לבאר הא דרב הילל לא נידון כמין ואפיקורס מחמת טעותו, וז"ל: "דעת הרמב"ם דהמאמין בהגשמה הוא מין. והראב"ד כתב שגדולים וטובים טעו בזה מפני האגדות המשבשות הדעות. ושמעתי בשם כבוד מו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק בדעת הרמב"ם, כי בכפירה לא שייך שוגג, דהא מ"מ אינו מאמין, ואי אפשר להיות בכלל ישראל בלא אמונה. ואומרים משמו בזה הלשון: "דער וואס איז נעביך אאפיקורס איז אוי אאפיקורס", ולכאורה דבריו מוכרחין שהרי כל הכופרין וכל עובדי עבודה זרה הם מוטעין. אבל קשה דהא תינוק המוטל בעריסה ג"כ אין לו אמונה. ומ"מ הוא בכלל ישראל. ותינוק שנשבה לבין העכו"ם מביא קרבן על שגגתו, ואין דינו כמומר (שבת דף ס"ט), ומוכח דאנוס רחמנא פטרי' גם בחסרון אמונה. וי"ל לפי המבואר למעלה כי יסודי האמונה מוכרחין ודעת האדם מצד עצמה לא תתן מקום לכפירה, ורק רצון האדם לפריקת עול מטה את שכלו לטעות בדברים פשוטים ומוכרחים, ועל כן שגגתו עולה זדון. אבל האומר מותר לעבוד עבודה זרה הוא שוגג, ופטור ממיתה, כיון שסבור שעושה ברשות התורה. ואפשר שזו היא כוונת הראב"ד "מפני האגדות המשבשות הדעות", היינו שטעותן אינה מדעת עצמן אלא מפני שמבטלין דעתן לדעת האגדות, וזהו בכלל "אומר מותר" דחשוב שגגה גם בכפירה. ותתיישב בזה מה שמקשין מהא דאמר ר' הילל אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקי', ואיך אפשר לומר שר' הילל יצא מכלל ישראל ח"ו שהרי כפר באחד מעיקרי הדת. ולפי המבואר ניחא שר' הלל אמר כן מפני שטעה בהבנת הכתובים והוי כאומר מותר ודינו בשוגג. ומשו"ה קאמר רב יוסף התם "שרא לי' מריה לר' הלל", עכ"ל.