מכתב פרטי בענין תכלת חלזון הפורפורא (לא רדזין) כפי שהתברר לכותב מדברי הפוסקים ומנסיונו.
************
ידידי ורעי............
ומה ששאלת סיבת החלטתי להטיל תכלת בטליתי,ובפרט לאור העובדה כי לא ראינו אצל הגדולים ופוסקי זמנינו שעשו כן,וכי יתכן שאני צדיק וחכם גדול מהם? והאם אין בכך משום יוהרא? והעדפתי למען הסדר והבהירות שאענה ע"כ בכתב.
אך בטרם אתיחס לעצם הנושא , אתנצל על האיחור הרב במענה לבקשתך הנ"ל.
רוב העול הרובץ מצד אחד ומאידך יש לי כבדות למילוי בקשתך הנובעת מתחושה של איזה חוסר אונים מעורבת עם התקווה כי אולי בינתיים אזכה ואשמע כי אכן אחד מבעלי ההוראה כבר יצא בקריאה לציבור על האפשרות והחיוב לקיים תכלת בציצית, ובכך אהיה פטור מהכתיבה בענין. עבר זמן רב וסוף סוף אזרתי כוחות בכתיבה אליך.
סבור אני כי בתכלת המדוברת שהטלתי בטליתי הנני מקיים בזה מצוות עשה דתכלת בתורת וודאי עשה, ולכן אין טעם שאכנס כלל לכל דיון הקשור לספק מצוות תכלת.

בטרם אענה לך באופן ישיר על הנקודות שהזכרת, עלי להקדים ולהביא בפניך
א. את עיקר הענין ( עמוד 2 )
ב. את הסימוכין ההלכתיים (עמוד 3)
ג. את רוב הראיות ( עמוד 7 )
ד. תשובות ישירות לשאלותיך (עמוד 18).

א. עיקר הענין
לא מדובר במה שידוע כתכלת רדזין.(ההבדל בין רדזין לפורפורא הוא גדול ומהותי). כידוע רוב רובם של גדולי ישראל בזמנו וכן בדור שלאחריו לא קיבלו אותה ואף לא היה להם ספק קל בכך בכדי שיתחייבו בה מטעם ספק דאורייתא לחומרא.(ראה "מעשה איש" חלק א' עמוד קלב – את תגובת החזו"א לתכלת ההיא)
וכמובן שלא מדובר בתכלת של חלזון "הינטינה" , זה היה בגדר נסיון של הרב הרצוג לאחר מחקר וטרחה רבה שטרח בכדי למצוא את חלזון התכלת. הרב הרצוג אמנם היה הראשון אשר בעקבות מחקרו בספרות העתיקה וכו' שֹם מבטו לעבר חלזון הפורפורא ואכן מצא את שם הפורפורא במדינות מסוימות כאשר השימוש בו הוא לאכילה בלבד, אך בזמנו עדיין לא הגיעה השעה לגילוי התכלת, ולא היה ידוע את אשר נשכח כי מדם הפורפורא מגיעים לצבע התכלת בתהליך פשוט ע"י הוצאת היורה לשמש ואז נהפך הדם מצבע סגול לצבע תכלת. גם המדענים בזמנו לא עמדו על כך, וזו היתה העילה העיקרית אשר בגללה לא קיבל הרב הרצוג את הפורפורא וזאת לאחר שהוכיח כי הצבע חייב להיות כחול ולא סגול , אחרי כן מצא את חלזון הינטינה שזורק מעצמו נוזל כחול להגנה עצמית, אך כיון שאין בפיגמנט שלו את חלק הצבען ממילא לא הצליח כלל להגיע איתו לידי צביעה , ואכן כך אישרו לו המדענים שא"א יהיה לצבוע מהינטינה – וממילא כיון שלא הלך אדם מעולם בתכלת מהינטינה לכן כתבתי עליה בקיצור- אך ראיתי לנכון להזכירה בכדי שלא תטעה לערבב בין הדברים ושיהיה ברור שגם לא ע"ז מדובר.
אלא – מדובר כאן בתכלת מחלזון הפורפורא אשר אך רק לפני כעשרים שנה צבע טליתו מחלזון זה ר' אליהו טבגר שליט"א מקרית ספר, והיה הראשון שגילה באופן מעשי את האפשרות לקיים המצווה ע"י התכלת מחלזון הפורפורא.
על חלזון זה אפשר לומר כי כל סימן אפשרי שמוזכר בחז"ל קיים בו( חוץ מסימן אחד שלא שייך לתקופתינו כמובא להלן באות ג'), וביניהם סימנים יחודיים מסוג הסימנים שעל ידם מתירים עגונה ולא חוששים לגרום למעוות שלא יכול לתקון דהיינו איסור אשת איש וממזרות .והנה להלן אמנה שבעה עשר סימנים המוכיחים את אמיתות הענין, אע"פ שע"פ המהרי"ל היה מספיק ששה מהסימנים בלבד בכדי להתייחס לחלזון זה כחלזון התכלת. ובתכלת רדזין חסר את רוב רובם של הסימנים הללו,אלא שהרדזינר זצ"ל דחק מאוד מאוד בפרט באותם סימנים שהעדרותם פוסלת התכלת. ומכאן נובעת ההתיחסות השלילית לתכלת רדזין כי היא מבוססת על השערות וביניהם השערות רחוקות ודחוקות מאוד . ומשום מה קשה לציבור לתהות על ההבדלים ועל אף ההבדלים הקוטביים שבין אותה תכלת לזו, הפורפורא, ומה נעשה שע"י כך נגרם כי כל אשר בשם תכלת יקרא יוליד ריחוק והתנערות, כל זאת בשעה שיש לנגד ענינו התגלות של התכלת האמיתית ואפשרות לקיים המצווה בתורת ודאי – ובכדי לעורר אצלך ביתר שאת את האימון בדברי, אציין בזאת כי אחרי שחקרתי תקופה ארוכה את הענין והטלתי תכלת בטליתי,הרציתי את עיקרי הדברים בפני הגאון ר' שמואל נדל שליט"א וכפי שאתה יודע , הוא רחוק מלהיות פתי , ועכ"פ הסכים גם הוא לחקור בענין, וחקר בכתובים ובכתבי חכמי האומות וכן בדק פיזית והשקיע זמן לא מועט בענין, ולאחר כעשרה חודשים הגיע הוא לאותה מסקנה, כי מדובר כאן בוודאי חלזון התכלת האמיתי ללא כל ספק.
והרדזינר זצ"ל שהיה גאון ואיש אמת ויר"ש גדול הרי שאם היה מוצא את חלזון הפורפורא , ואף לאחר שנים ארוכות שכבר הלך עם התכלת שעשה מדג הדיו, בוודאי שהיה מיד מורידו מעליו ומחליפו בתכלת זו שיש בה כל הסימנים.
ב. הסימוכין ההלכתיים
הנה הובא במהרי"ל, בשו"ת מהרי"ל החדשות,ס' ה' אות ב' , שאפשר לזהות את החלזון ע"פ סימנים ללא צורך במסורת,והלא בזמן המהרי"ל כבר היה זה כתשע מאות שנה שלא היה תכלת בישראל , וז"ל שם , וסברא היא דשמא יחזור דבר לקילקולו שיהא תכלת מצוי כל שכן למאי דכתב סמ"ג דאותו דג חלזון הוא בים המלח (והוא הים התיכון וקרוי ים המלח כפי שאכתוב לקמן) וכתב (הסמ"ג) סימנים,בקל הי' לעשות תכלת עכ"ל – וכוונת הדברים כי הנה גזרו חז"ל שלא לילך בבגד פשתן בציצית דשמא ילבשנה בזמן פטור היינו בלילה או שמא בשוגג יהיה עליו קלא אילן שהוא זיוף של התכלת ויבא לידי איסור שעטנז , אך כל הגזירה הנ"ל שייכת כשהתכלת מצוי דרק בכה"ג הותר שעטנז בציצית דעשה דתכלת דוחה לאו דשעטנז, אך בזמן שאין תכלת בישראל כלל הלא ממילא איכא איסור שעטנז בציצית ואיכא איסור מעיקר הדין לעשות ציצית מבגד פשתן עם ציצית של צמר וא"כ אין כבר צורך בגזירה הנ"ל – ולזה פסק מהרי"ל שאעפ"כ יש להחזיק בגזירה זו גם בזמן שאין התכלת מצוי דשמא יחזור הדבר לקילקולו,דהיינו שימצא התכלת ע"י סימנים, ושוב יתאפשר לעשות תכלת בקל.

על כרחך ,סבר כי סימנים יועילו להחזיר מצווה זו לקדמותה, וא"א לומר כי המהר"יל לא התכוון בדווקא אלא רק לדיחוי בעלמא, כי אז היה למהרי"ל לומר בפשטות או כי גזירה לא בטלה ואם גזירה בטלה שיהיה אכן מותר , ( ומש"כ בים המלח הוא מצוי אין הכוונה לים המלח אלא שלים התיכון קרא לו הסמ"ג ים המלח כלשון הרמב"ם בכמה מקומות ,וכך פירשו בפשטות כמה וכמה מהמפרשים שעמדו על לשון הרמב"ם, וכן, הים התיכון בלשון ערבית נקרא ים המלח וזה ברור ופשוט)
וכן איתא בחמדת שלמה אה"ע ס' ט' אות כ"ג וז"ל אין הדבר מוכרח שלא ימצא תכלת אף בזה"ז אם נעמוד על כל הבדיקות כמו שהעתיקם הרמב"ם ז"ל עכ"ל. וכן בארצות החיים להמלבי"ם בהמאיר לארץ ס' ט' אות מא בשם הרדב"ז וז"ל ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין יודעין לצודו עכ"ל ולפ"ז י"ל דגם בסדין בציצית יש חשש דשמא ילמדו היינו לעשות תכלת בזה"ז ואשר על כן יש לקיים הגזירה של איסור בגד פשתן בציצית.

א"כ מכל הני רברבי חזינן כי ע"י סימנים אפשר להחזיר מצוות עשה דתכלת, וברור שידעו המדרש רבה דפ' שלח כי התכלת נגנזה, אך הבינו כי אין זו הלכה ולשון נגנז שייך אף על תקופה מוגבלת, כי הא דברייתא דב"ב דף יא ע"א ת"ר מעשה במונבז המלך שביזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם אמר להם וכו'... א"כ ברור שלשון נגנז שייך גם על תקופה מוגבלת , וכן מה שמובא בשם הארי ז"ל שהתכלת היתה רק בזמן המקדש ובטלה בעקבות החורבן, היינו שהחורבן הוא סיבת הביטול אך אין החורבן סיבה שכך יהיה בהכרח ולעולם, בפרט שלמעלה מחמש מאות שנה לאחר החורבן עדיין היתה תכלת מצויה בישראל ועד סוף תקופת האמוראים,וזו תקופה ארוכה מאוד, ואי אפשר לומר כי האמוראים שהלכו בתכלת היה זה מחוטין שנשארו להם מדורות קודמים כי הרי במנחות מ"ב ע"ב מביאה הגמ' כי אביי שאל לרב שמואל בר רב יהודה איך הוא צובע תכלת , משמע שהיה בידם מצוי עדיין החלזון וכפי שאכן ענה לו רב שמואל, וכן תמצא כי הגאון מקוטנא בשו"ת ישועות מלכו שהיה מגדולי הדור והפוסקים ובזמן הרדזינר, וכ' ג' תשובות בענין התכלת דרדזין, והיה מהמתנגדים לתכלת ההיא ואעפ"כ בתשובה ג', (מובא בספר לולאות תכלת בעמוד 77) מיד לאחר שמתייחס לכתבי האר"י הנ"ל כתב וזה לשונו, איברא שאם היה בנמצא תכלת בבירור והיה ידוע לנו כיצד צובעין ודאי היה ראוי לאחוז במצווה זו – עכ"ל , א"כ גם לישועות מלכו היה ברור כי על אף המדרש רבה וכתבי האר"י ז"ל שייך וצריך לקיים מצוות עשה דתכלת בזמן הזה, וכל הנ"ל עונה גם על מה שאומרים בשם הבית הלוי שטען כנגד התכלת ההיא דרדזין, שצריך לזה מסורת, וע"כ שלא חלק על המה"ריל שע"י סימנים, וסמנים מובהקים דאורייתא, שאפשר וצריך על ידם להחזיר עשה דתכלת,אלא שהבית הלוי שהיה לנגדו בזמנו את תכלת רדזין, שלא היה בה כל סימן אמיתי מסימני התכלת והיתה השערה בלבד כלשון הישועות מלכו, אכן לזה צריך מסורת כי א"א ע"י השערות להוליד ספקות, ואילו היה לרדזינר מסורת על התכלת שלו היו לוקחים אותה על אף כל הקושיות והיו דוחקים כל הדחקים שדחק הוא כיון דאיכא מסורת - אך ללא מסורת, לא, כיון שגם סימנים אין בתכלת ההיא . וממילא טענה זו של הצורך במסורת איננה שייכת לתכלת הפורפורא שיש בה כל הסימנים, ולא ע"ז דיבר הבית הלוי שבזמנו לא היתה בנמצא. והרי אסור להרבות מחלוקות ללא כל צורך ולומר שחלק על גדולי הפוסקים הנ"ל שהכשירו התכלת ע"י סימנים, אלא וודאי שדיבר הבית הלוי רק על אותה תכלת דרזין שלא היה בה כלל סימנים.
ומה שאומרים בשמו שהתכוון לכל תכלת שהיא , ומצטטים את הפסוק בפ' האזינו שאל אביך ויגדך "זקנך ויאמרו לך".
וכן אמרו בשמו כי גם על הידיעה לדעת מהו שור תועיל רק מסורת ולא סימנים .
ובכן, הפירוש הפשוט והנכון כי הפסוק הנ"ל לא בא לגרוע ולומר שא"א להסתמך על סימנים בכדי שנתחייב במצוות, אלא הפסוק בא להוסיף ולומר כי אף אם נשכח וגם סימנים לא יהיה לנו הרי שיש להסתמך על מסורת בלבד. אך כשמצווה נשתכחה ויש לנו סימנים עלי' הרי ודאי שעלינו לסמוך ע"ז – ולכן מסתמא השמועה היתה שאמר כי אי אפשר לדעת מהו שור ללא מסורת, כיון שאכן אין לנו כל סימן לדעת מהו שור ועל כן זה דומה לתכלת רדזין שאין עליו שום סימנים ממשיים ולכן ללא סימנים עלינו לדרוש במסורת כפי צווי התורה "זקניך ויאמרו לך" . והרי לא זכינו לראות מפורש כתב יד קודשו כדי שנוכל לדקדק בלשונו, וכל זה רק מפי השמועה. ע"כ שלא דייקו ובפרט כאשר דעתם של שאר הפוסקים שהבאתי לעיל תואמת את שאר ההלכות החמורות שבתורה שהולכים בהם אחר סימנים וכנ"ל.(וכן יש עוד הרבה ראיות מכל הדורות הקודמים שהלכו אחר סימנים ורק כדי שלא להאריך הסתפקתי בראיות שכבר הבאתי לעיל. ועיין עוד על כך בספר לולאות התכלת.)
ומהיכי תיתי לומר שהבית הלוי חלק על כל הפוסקים הנ"ל רק מכח שמועה בע"פ וללא כל מקור לדברים הללו .וראיה נוספת לכך, הלא הר"מ והסמ"ג כשהביאו סימנים לחלזון זה היה עליהם חובה להדגיש באופן ברור ביותר שכל זה כבר לא למעשה מחמת שנגנז ושאבדה המסורת. ובכך שרק הביאו הסימנים ללא הגבלה הלכתית על כרחך שכתבו את הסימנים כדי שעל ידם יתאפשר לקיים מצוות תכלת ולכן ע"ז הסתמך המהרי"ל. ולומר כי הבית הלוי חלק ע"ז לענ"ד זוהי עוולה שעושים לבית הלוי.
ובגירסא אחרת מובא כי הבית הלוי טען כי בעצם יש מסורת הפוכה, היינו שיש מסורת שאותה תכלת של דג הדיו דרדזין איננה התכלת האמיתית, כיון שהדג שממנו הוציא את התכלת היה בנמצא בכל הדורות, ומצוי היה בכל הימים א"כ עצם העובדה שלא השתמשו בה אבותינו לקיום המצווה עדות היא שזו לא התכלת למצווה, וראיתי שכך אכן טען גם הישועות מלכו. אך כל זה לא שייך לטעון על חלזון הפורפורא כי עליו גזרו הרומאים איסור, וכן גזרו מפאת יוקרו על הגויים איסור חמור לסחור בו, ורק המלכות בלבד השתמשה בו. וכך הובא ברמב"ן (בפרשת תצוה פרק כ"ח פסוק ב' וז"ל והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גויים וכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש "מלכות" תכלת וחור) עכ"ל. שהיה כך עוד בזמנו וזה היה כבר למעלה מחמש מאות שנה לאחר תחילת הגזירה – ולכן במרוצת הזמן נשתכחה כל תורת הצביעה והאפשרות לצבוע בחלזון הפורפורא- כך שגם טענה זו בשם הבית הלוי והישועות מלכו בוודאי איננה שייכת כלל לחלזון זה.
ולא תקשה מהעובדה שאין אנו סומכים על סימנים שבעוף אלא מצריכים מסורת, וכל עוף , אף שיש בו סימנים איננו כשר אא"כ יש עליו מסורת – ובכן, זה אינו דמיון כי זוהי רק חומרא שהחמירו בה האשכנזים באיסורי אכילה, כיון שלפעמים הסימן לא כ"כ ברור וכדי שלא יבואו לידי מכשול, וזו חומרא, אך בענין קיום עשה דתכלת שאין בזה צד היזק כלל אדרבא,הנכון הוא לסמוך על הסימנים המובהקים כדי לקיים המצווה, ופשוט.
ואע"פ שאין המדרש מכריע הלכה ומצוות עשה דאורייתא, אך כיון ששומעים כטענה נגד התכלת את אשר מוזכר במדרש כי התכלת נגנז, ושהמושג "נגנז" נופל רק על גניזה עולמית ומוחלטת. הרי שתעיין בסיפרי בפ' וזאת הברכה על הפסוק כי שפע ימים ינקו וכו' ושם אמר ר' יוסי וכו' שאמר ר' יוסי השמים. ניכר שהוא גנוז לצדיקים לעולם הבא עכ"ל וא"כ על כרחך שלשון נגנז שייך גם אם עדיין הוא מצוי קצת כי הרי אותו זקן היה מתפרנס מהחלזון, ויתכן שהיו עוד כמה בני אדם שהיה זה לפרנסה להם , אלא שאם אינו מצוי בקל ובשפע בכך נקרא שנגנז.
א"כ מסיפרי זה ודאי שא"א לטעון כי התכלת נגנזה ובאופן שנעלמה כליל- אך במדרש רבה ותנחומא אכן מוזכר כי התכלת נגנז וע"ז עניתי כדלעיל עמוד 4 ד"ה א"כ ובעמוד 5 ד"ה מהיכי תיתי.
א"כ לסיכום, יש לסמוך על הסימנים. מסורת צריך במקום שאין סימנים ואז די לנו במסורת,וחיוב ללכת אחרי', אך כשיש סימנים,היינו סימנים מובהקים שעל פיהם מחזירים אבידה ואף אם היא יקרה מאוד ומתירים עגונה, וודאי שמתחייבים בתכלת -, ואילו היה למהרי"ל את חלזון הפרופורא עם כל הסימנים, הרי שעל פי מה שכתב, וודאי שהיה משתמש בו לקיום המצווה, ודי לנו בכך.והענין העקרוני הזה, שכל בר בי רב יודע כי ההלכה איננה נקבעת ע"פ מצב של "מוחלט" אלא ע"פ רוב וחזקה ונטיית דעת הדיין – אין מוחלט, ומי שמחפש מוחלט הריהו חי בסתירה של כל צורת החיים שכל כולה מבוססת על רוב וחזקה, וכשמתבססים על רוב וחזקה ונטיית דיינים זה הרי נחשב כמצב של וודאי.
ג. ראיות
ובטרם ניגש לראיות / הסימנים , עלי להדגיש כי במקרה דנן לא מדובר במאן דהוא שחיפש ובמקרה מצא איזה חלזון ואחרי כן התאמץ למצא סימוכין וסימנים כי המקרה שקרה לו היא מציאת חלזון התכלת בו השתמשו אבותינו למצוות תכלת – אלא בדיוק ליפך. האדם שחיפש , ידע בדיוק מה עליו למצא, היינו שחיפש מלכתחילה חלזון מסוים ומדוייק ועל פי מה שהובא בכתבי הקדמונים, כאשר הדבר הראשון שהיה עליו למצא זה חלזון שעדיין קוראים לו את אותו שם חלזון באופן מדוייק וכפי שאכן מובא שמו בכתבי הקודש, ואחרי שבס"ד מצא שאכן יש חלזון שכזה ובדיוק באותו שם, ראה ראה כי שאר כל הסימנים תואמים גם הם לכל הידוע על החלזון הזה, והנה הענין -
לנכון בעיני לחלק את הסימנים לשלש קבוצות:
א) שני סימנים יחודיים שיש בתכלת זו.
ב) שישה סימנים שהביא הסמ"ג ועליהם סמך המהרי"ל
ג) שאר סימנים,שאמנם יתכן כי אפשר למוצאם בחלזונות אחרים ג"כ, אך עכ"פ ידוע לנו על המצאותם בחלזון התכלת ולכן עלינו להווכח שהם אכן נמצאים כי העדרותם תהיה סתירה לחלזון האמיתי, כך שבסה"כ יש לנו את כל הסימנים שלהם אנו מצפים.
הסימנים היחודיים:
א) שמו של חלזון התכלת כפי שמובא בכמה דוכתי (וכדלהלן)"פורפורא" – ואכן שם זה תואם מדויק עם שם החלזון המדובר והמצוי כעת בידינו, ועדיין שמו כן בזמנינו בארצות ים התיכון כגון ביוון , שם זה הוזכר כשמו של חלזון התכלת ע"י רבי אברהם הרופא בספרו שלטי הגיבורים בראש פרק ע"ט . הוא היה תלמיד מהר"ם פדווא ר' אברהם פרובינצאלו ומהר"ם קזיס שהיה רבו של הרמ"ע מפאנו. והוא מובא ברשימת הגדולים של החיד"א בספרו שם הגדולים,וז"ל שם :" כי המלה בלאטה בלשון יוון ר"ל רמש הים הנקרא פורפורא, והוא החלזון שצובעים בו התכלת " עכ"ל.
וכן הוזכר הפורפורא כשמו של חלזון התכלת בספר מקור חיים לבעל החוות יאיר בסי' י"ח סק"ב, וכן בקופת הרוכלים לבעל תפארת ישראל בכללי בגדי הקודש – תכלת, אמנם בסוף דבריו שם הקשה ע"ז כי צבעו הסגול אינו תואם את הקבלה שהתכלת צבעו כצבע הרקיע, אך קושיא זו היא, מפני שלא היה ידוע לבני דורו כי צבעו נהפך מסגול לתכלת כשמוציאים את היורה למול קרני השמש, וכיום , שברחמי שמים נתגלה הדבר, הרי שברור כי התפארת ישראל היה מסכים ומאמץ את זיהוי חלזון הפורפורא כחלזון התכלת.
הסיבה שלא מוזכר (או כמעט שלא מוזכר) בקדמונים את הצורך להוציא החלזון לשמש זה לא רק משום שבזמנם רוב תשמישם בחצר ,ושכן מוצאים במימצאים ארכיאולוגיים כי בור היורה נמצא בחוץ אלא העיקר הוא כי אי אפשר היה כלל לצבוע בתוך מבנה, זאת משום הסירחון העצום והבלתי נסבל ולא יתכן היה לצבוע במקום סגור, מובא בכתובים שהיה קשה לגור בעיר צור מגודל הסירחון,(יש לזכור כי בזמנם הם השתמשו בבשר החלזון עצמו שהתבשל ביורה יחד עם הדם וזה שימש להם כחומר שעזר ליצור את התרככות הדם. ריקבון הבשר הזה היתה הסיבה העיקרית לגרימת הסירחון העצום והבלתי נסבל . כיום שיש בנמצא חומרים כימיים חריפים מאוד שעושים את העבודה בעצם באותו עיקרון – ומצד שני כשמבודדים את הדם מהבשר ומייבשים אותו ובצורה זו מאכסנים אותו – הרי שע"י כך יורדת עוצמת הסירחון.) גם אנו שרק צבענו כמות זעירא של כמה עשרות חלזונות בתוך חנות בירושלים מיד הגיעו השכנים מסביב לבדוק ולגעור. ולכן כעת אנו צובעים מחוץ לעיר ביער. א"כ מעולם לא היתה פעולה שכזו שבאופן אקטיבי יהיה "הוצאת היורה חוצה לשמש " וכל אשר ראו היה כי אחר שהדם ביורה, הרי שבסוף תהליך הבישול מתקבל תכלת ולא נתנו לב לפרט הזה כי השמש היא זאת שמאפשרת את צבע התכלת – אך לאחרונה , כאשר הרב הרצוג בדק את החלזון , כיון שהבדיקות נעשו תמיד עם חלזון אחד או שני חלזונות , לא היה מורגש בכך גודל הסירחון ולא ראו סיבה מספיקה להוציא היורה חוצה ולכן לא הזדמן להם לקבל את גוון התכלת כיון שמעולם לא הוציאו את היורה לחוץ, ואשר על כן התקשה הרב הרצוג בזמנו לאשר את חלזון הפורפורא כחלזון התכלת ורק ידע את תחילת התהליך, היינו, שצובע גוון סגול כיון שלקבל את צבע הסגול אין צורך לקרני השמש.
מאוד יתכן גם, שאלו שעסקו בזה לפרנסתם וצבעו בבתי הצביעה שלהם , על אף שאמנם היורה היה בחוץ, הם ודאי ידעו את השפעת השמש על הגוונים השונים, אלא שזה היה בגדר סוד המקצוע, וכמו שמצינו בחז"ל שהיו סודות שלא גילו אף לחכמים, כך גם בזה שע"י שמירת הסוד הזה גרמו שאם מאן דהוא היה מביא חלזונות מהים הרי שלא היה יכול לצבוע לבדו מפאת חוסר הידיעה הזו, ותמיד היה עליו ההכרח לבקש את הצביעה אצל בעלי הידע שעסקו בכך.
כל זה היא השערה חזקה שמסבירה את הנ"ל היטב.
שם חלזון זה ,"פורפורא " הובא גם בתועפות ראם על היראים מצווה ת"א, וכן כתב ר' דוד זינצהיים בספרו מנחת עני ע' ק'"א.
(ולקמן בעמ' 20 ד"ה :"וביחס", כתבתי בענין גוון התכלת, וראה מה שכתבתי שם בעמ' 21 ד"ה :"וכאן" על מש"כ החוות ואיר.)
וכל הני רברבי בוודאי שלא היו כותבים וקובעים לדורות את שמו של החלזון לולא היה ברי להם ומן הסתם היתה להם מסורת בזה, או שלמדו זאת מכתבי חכמי אומות העולם כמו שאכן הזכירו אריסטו ופיליניאוס שחיו בזמן בית שני , ובתיאוריהם הם מסיחים לפי תומם- והלא גוי נאמן במסל"ת אך מהיוונים היום נעלמה מסורת הצביעה מחלזון הפורפורא. אבל שמו של החלזון עבר להם מדור לדור , והם צדים אותו לאכילה בלבד.(כנ"ל לעיל בעמוד 4 ד"ה ובגירסא אחרת ). סימן זה לא קיים בתכלת רדזין.
ב) תיאור הזהר. תואם את הגוונים המשתנים בתוך היורה. שבתחילה הצבע שביורה כחול - אדום (שחור- אדום בלשונם) שזה סגול או ארגמן, ואח"כ נהיה תכלת. ומי היורה הם צהובים או צבע זהב. וכל זה מובא כבר בזהר הקדוש. וז"ל בפ' תרומה (ד' קמ"ט:) :
תכלת דא יומא תניינא איצטבע בד' גוונין. סומק (אדום) ואוכם (שחור) ותכלת וירית גוון דדהבא. סומק איהו דילה, מיומא תניינא ממש, כעין גוון אשא, ודא איהו אלקים, וירית גוון דדהבא,וכלא גוונא חדא, תכלת נפיק מגו ההוא גוון סומק, וכד נחית לתתא אתרחק גוון סומק ועאל גו ההוא אתר דאיהו יומא אצטבע גוון תכלא.עכ"ל. (אע"פ שהזהר מדבר על ימי בריאת העולם , מ"מ כיון שמשתמש בתיאור צבעי התכלת כמשל, הלקוח מן מציאות , הרי שיכולים ללמוד מדבריו על צורת התהליך של קבלת התכלת, וזה מתאים להפליא לתהליך השתנות הגוונים ולצבע המים של היורה, שראינו במו עינינו בדם החלזון המדובר. סימן זה הוא יחודי לתכלת ואינו קיים בתכלת רדזין (ולא בקלא אילן) כלל.
אלו הם שני סימנים יחודיים בתכלת הפורפורא.

הסימנים שהביא הסמ"ג
א) דם חלזון. התואר חלזון תואם יצור בעל קונכיא – היינו שיש לו נרתיק וכפי שמובא בכמה מדרשים כגון מדרש תהלים פ' כ"ג: צא ולמד מן החלזון שכל זמן שהוא גדל ,נרתיקו גדל עמו. וכ"ה בפסיקתא דרב כהנא ויהי בשלח פרעה אות ר"ט : "ר"א בר"ש שאל את ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא חמוי... ולא היו גדילין (בני ישראל במדבר, ואיך השיגו שם בגדים חדשים), א"ל כחלזון הזה כל מה שהוא גדל, נרתיקו גדל עמו. עכ"ל. וכן בערוך,במוסף הערוך בערך חלזון,וכ"כ כמה ראשונים. וכ"כ בקופת הרוכלים ופוסקים נוספים. סימן זה הוא עיקר הלכתי בכשרות התכלת, וכן מקובל בישראל כהתוספתא פ"ט ה"ו: "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון שלא מן החלזון פסולה", וברדזין אין זה חלזון כלל אלא פשוט דג. ומה שרצה לומר כי לדג שלו יש עור קשה שמקיפו וזה אינו , כי הכוונה ברורה שמדובר בדבר מיוחד המקיף, שנראה כמו דבר חיצוני ונפרד מגופו וכמו בגדים ביחס לגוף האדם וזה פשוט.
ב) והוא דג שדומה עינו לעין הים (לשון הסמ"ג) פירוש, כל אשר בים נקרא "דג" כמו שביאר הגר"א בפי' למשניות כלים פ"י משנה א' וכן מבואר בראב"ע שמות ז' כ"ז, והביטוי "עינו" ידוע שפירושו בלשון הראשונים " צבעו". סימן זה תואם מה שהביאה הברייתא במנחות ד' מ"ד ע"א. ת"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לשבעים לפיכך דמיו יקרים. ואכן זה תואם את אשר ראינו בעצמינו כשהוא במקומו בים, כשהוא דבוק לקרקעית הים. וכיון שגופו אינו חלק אלא מחוספס וגלי, נתפסים עליו ונדבקים בו חלקיקים של אצות ים, והוא מקבל את צבעם – כחול ירוק סגול וחום וכו' ,ולכן קשה מאוד להבחין בו, כי נראה כאילו הוא חלק מצמחיית הים, וזהו שמסיימת הברייתא – לפיכך דמיו יקרים,שכיון שקשה להבחין בו קשה לצודו ולכן יקר הוא. ראוי לציין, כי בהיותינו בים מצאנו עוד כמה וכמה סוגים אחרים של חלזונות בעלי קונכיא, ולא היה אף אחד מהם באותו צבע הדומה לקרקעית ולצמחיה המקומית, כי גופם חלק ולכן לא נתפסים בהם החלקיקים של אצות הים, ומספר רב של פעמים הרמנו סלע קטן בחושבינו כי הוא החלזון וכן להיפך שדרכנו על חלזונות בחשבינו כי הם סלעים קטנים ונוכחנו בטעותינו כי אכן קשה מאוד לזהותו,אם כן סימן זה אכן תואם מאוד את הפורפורא שדומה לים . על הדג של רדזין שמעתי דעות שונות על מראהו בזמן ששוחה בים אך הוא עצמו אין צבעו כחול הים.
ג) דמו שחור כדיו. (לשון הסמ"ג) תואם את אשר הביא הרמב"ם בהלכות ציצית פרק שני הלכה ב' וזה נמצא בחלזון הפורפורא.ראינו כי בשעת הוצאת בלוטת הצבע נראה היה לנו הדם כשקוף או בהיר, אך תוך כדקה נהפך לסגול כהה שאפשר כבר לדמותו לשחור – מ"מ כאשר עשינו כמות גדולה יותר של דם / צבע – ריכזנו כמות גדולה של בלוטות הצבע בתוך מסננת ע"ג כלי, וע"י ששפכנו עליהם מים נפרד הדם הצובע מהבלוטות ונזל יחד עם המים לתוך כלי, והנוזל הזה, היינו המים המעורבים בדם היה צבעו שחור, והתרכיז הזה נכנס לבקבוקים ושמור לצביעה. כ"כ אפשר לבודד את הדם וליבשו ובאופן זה ג"כ אפשר לשמור אותו לעת הצורך. מ"מ הדם היבש הזה ג"כ צבעו שחור, ניתן לשער שכך אכן נהגו בימות קדם, כיון שהם עסקו בצביעה המונית והשתמשו בשיטות אלו בכדי לרכז כמות גדולה של החומר הצובע. . הר"מ אינו מתאר את תחילת מראהו של הדם שהוא שלב קצר מאוד אלא את השלב השני כאשר הוא נראה כבר כשחור. (לענ"ד כוונת הר"מ בעיקר להבהיר כי אמנם צובע צבע תכלת, אעפ"כ דמו אינו נראה כך מיד, אלא קודם שנהיה צבע תכלת דמו נראה שחור כדיו ולא שחור ככחול.) הדג של רדזין גם הוא זורק מעצמו לשם הגנה עצמית דם שחור .
ד) ובים המלח הוא מצוי. הכוונה לים הגדול, לאפוקי נהרות של מים מתוקים, (וכנ"ל עמוד 3 ד"ה על כרחך). אכן, עד היום מצויים אלפים רבים של קונכיות מחלזון זה ואולי מליונים , מתקופות עתיקות, בחמשה מקומות לאורך חוף הים התיכון,מצור וצידון ועד עכו וחיפה, עם שאריות צבע וכלים לצביעה. ומקומות אלו תואמים למקומות שהוזכרו הן ע"י חז"ל והן ע"י חכמי האומות שחיו בזמן בית שני, כאזורי צביעת התכלת. כ"כ ראיתי צילום של מטבע צורית עתיקה מלפני למעלה משלשת אלפי שנה כשבמטבע זו טבועה דמותו של חלזון הפורפורא שבידינו. כי אכן בצור היתה תעשייה עשירה של צביעה מחלזון זה – ולא יתכן שאריסטו ופיליניוס שדיברו על חלזון הפורפורא התכוונו לחלזון אחר, ואת זה החשוב והמפורסם עד כדי כך שטבעו אותו במטבע, לא ידברו עליו, אלא על כרחך שזה הוא אותו חלזון פורפורא שהם הזכירו בכתביהם ושהוא כעת נמצא בידינו. א"כ ודאי שתואם סימן זה למש"כ הסמ"ג כיון שלא רק שהוא נמצא בים התיכון כפי שכתב, אלא שנמצא ממש באותם מקומות כפי שמובא בגמ' שבת ע"א "מסולמות צור ועד חיפה - הדג של רדזין אכן בכל הימים, אך לא נמצאו לו עקבות של צביעה ובפרט שלא נמצא ממנו כל זכר במקומות הנ"ל.
ה)ונותנין את דמו ליורה עם סממנים כדרך הצבעים ומרתיחין אותו ונותנין בו את הצמר וקולט ממנו הצבע – עד כאן לשון הסמ"ג. סימן זה של הסמ"ג תואם ממש לאופן הצביעה שצובעין כיום – לצביעה זו קוראים " צביעת יורה" העיקרון של הצביעה הזו מבוסס על שימוש בסממנים שמרככים את הדם או הצבע, בכדי שאפשרי יהיה לצבע להטמע בצמר ולהתאחד איתו , אך אינם משפיעים על גוון הצבע מאומה. הר"מ בפרק ב' הלכות ציצית מזכיר סממן בשם " קימניא" ידוע מהו ה"קימניא" וכן מלאכת הצביעה מובאת בספרי אומות העולם הקדמונים כמו פיליניוס, והר"מ כ' שהצביעה היא" כדרך הצבעים" – וכן הסמ"ג וכדלעיל – כיום צובעים באותה שיטה באופן עקרוני אך משתמשים בחומרים הרבה יותר חריפים וע"י כך מקצרים מאוד את זמן ההמתנה להשלמת הריכוך של הדם בכדי שיהיה מוכן לצביעה. אמנם הר"מ שם כותב שגם את הצמר שורין בסיד ומשתמשים בסיד ובסממן הנקרא "אהלא" – פעולה זו נעשית רק כדי לנקות את הצמר מהשומן הטבעי שלו כיון שללא נקיון זה לא יתאפשר לצבע להטמע בצמר. זו פעולה טכנית של ניקוי הצמר. אנו לא זקוקים לטפל בצמר כלל כיון שכשאנו מקבלים את החוטין של הציצית כמובן שזה לאחר שכבר נעשו פעולות הניקיון הזה של הצמר ומבחינה זו החוטין עצמם כבר מוכנים לצביעה.
הנקיון של הצמר הוא רק היכי תימצי שבלעדיו א"א שהצבע יקלט , ולכן הסמ"ג כלל לא הזכיר ענין של הפעולה בצמר עצמו וזה דבר המובן מאיליו. הגמ' במנחות דף מ"ב ע"ב ג"כ אינה מזכירה דבר בקשר לפעולה כלשהי בצמר עצמו. (וברש"י, הצאן קדושים תיקן הגירסה) וראה בכסף משנה שכ' שהר"מ כתב ענין זה של נקיון הצמר, מדעתו .
את החומרים הכימיים שמכניסים ליורה – בדקנו והם אינם כלל וכלל משפיעים על הצביעה / הגוון. ניסינו לערב סמנים אלו בדם תרנגולת שקיבלנו משוחט, ולא קרה כלום חוץ מצחוק, אך בלאה"כ הלא ידועים הכוחות והמגבלות של החומרים הכימיים הללו ואין בזה כל שאלה כלל וכלל. ולכן סימן זה תואם למה שמובא בסמ"ג, משא"כ בתכלת רדזין, כל מלאכת הצביעה שם בעייתית מיסודה, היא איננה טבעית ומערבים בה דברים חיצוניים המשפיעים ונותנין הם את הצבע הכחול – מדובר באבקת ברזל וכו' ולאחר שהם מרתיחים ב-900 מעלות צלסיוס הרי שספק רב אם בכלל נשאר משהו מדם הדג ( במאה השנים האחרונות ידוע על שלשה נסיונות שנעשו במעבדה על תכלת רדזין והתוצאות הראו שאין זכר לחומר מן החי )– אך תהליך הצביעה מהפורפורא הינו פשוט וטבעי. ( ולא נשאר בצמר כל חומר שהוא למעט דם החלזון).
ו) וקולט צבע הדומה לים . עכ"ל הסמ"ג - וזה תואם. שהרי הגמ' במנחות דף מ"ג ע"ב אומרת, תניא היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת משאר צבעונים שהתכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד. וכן איתא בפסיקתא רבתי, פיסקא למתן תורה ג' , שהראה הקב"ה למשה רבינו גדוד שלובשים לבוש דומה לים, אמר לו זו היא תכלת וכו', ע"כ יש לומר שהתכלת ממש כמראה הים- ע"פ הפסיקתא הנ"ל. ואכן צבע התכלת שעל גבי הצמר מחלזון הפורפורא דומה לגוון התכלת של הים. שאמנם גוון התכלת שולט בו מ"מ יש בו משהו מועט של גוון ירקרק (טורקיז) בדומה לצבע הים, וכשעמדתי עם התכלת שלי ע"י הים התפעלתי מן הדמיון של גוון התכלת לגוון תכלת הים.
ומנסיונינו נוכחנו כי כשהיורה נשאר יותר זמן מול קרני השמש כך יהיה ניכר ברקע הירקרקיות כמו טורקיז בגוון התכלת השולט. אמנם כל גוון שנקרא תכלת אפשר לדמותו לים, גוון הים משתנה ואפשר למצוא בו גוונים שונים של תכלת ובכך גם את תכלת רדזין אפשר לדמות לצבע הים. ולכן י"ל כי סימן זה הוא בעיקר לאפוקי מצבעים שונים לגמרי כגון אדום צהוב וכו'

ז) עומד ביופיו . ראיתי לנכון להוסיף סימן זה לסימני הסמ"ג, כיון שכך נפסק בר"מ שזהו הכרח הלכתי לכשרות התכלת שיעמוד ביופיו שלא יתחלש עם הזמן וכן לא ירד או יתחלש בכיבוס, אלא שלסמ"ג היה ברור כי דם תכלת הבא מן החלזון עומד ביופיו הוא ולכך הסתפק במה שכ' כי צריך דם חלזון דווקא.
זהו סימן מובהק ביותר של התכלת.עד כדי כך שלפי דעת התפארת ישראל סימן זה בלבד יספיק כדי לקיים מצוות תכלת, וכותב שכך דעת הרמב"ם ,ושוב, סימן זה תואם לתכלת המופקת באופן מהיר ופשוט מחלזון הפורפורא – והיינו שהצבע שצובעים בדם חלזון הפורפורא אכן אינו דוהה כלל בשמש ועמיד במזגי אוויר קשים לתקופה ארוכה מאוד, וכן אינו יורד בכיבוס. וראינו בעצמנו בנסיון,שעשינו, שהבאנו חלזונות לגג ביתו של הג' ר' שמואל נדל שליט"א והטבלנו חוט ציצית צמר ביורה עם צבע תכלת החלזון ומיד כשהוצאנו את החוט מהיורה חתכנו אותו לחצי, חציו האחד הנחנו בצד, וחציו השני בעודו רטוב עדיין הנחנו בכלי עם אקונומיקה למשך כ-15 דקות וכשהוצאנו אותו מהכלי ושמנו אותו ליד החצי הראשון שהשארנו בחוץ, צבע שני החוטים היה זהה לחלוטין והיה זה פלא להווכח שאפילו כשרטוב הוא עדיין מן הצביעה כבר עומד ביופיו הוא . וכדי להבין את הענין , הנה המושג תכלת אין פירושו קופסא של צבע אלא כדברי רש"י וראשונים, שתכלת פירושו " צמר צבוע בדם חלזון" היינו שלאחר הצביעה מתקבל חומר חדש בשם "תכלת" , כיוון שהצבע מתאחד עם הצמר איחוד מושלם, וכפי שיש חומר הנקרא " זהב" או " כסף" וכו' , הרי שזה חומר הנקרא " תכלת" , ונוכחנו לראות את ההתאחדות הזאת בעינינו באותו נסיון שעשינו , ולכן אף בעודו רטוב, אינו ניתן להפרדה , כיוון שאיחוד זה התרחש בזמן הטבילה של הצמר ביורה.
בידי ר' אליהו טבגר אישור ממעבדה ידועה כי מנסיון שעשו באופן מדעי אישרו כי הצבע מחלזון זה הוא אחד הצבעים החזקים שקיימים בטבע, משא"כ בתכלת רדזין שדוהה בכביסה ועם הזמן דוהה בשמש.

אלו הן הם שבעה סימנים שמובאים בסמ"ג ובר"מ, ושעל ידם המהרי"ל היה מקיים מצוות תכלת – אף ללא שני הסימנים היחודיים שהבאנו בתחילה – והרי אותם כלל לא הזכיר הר"מ והסמ"ג והסיבה שבסימנים אלו של הסמ"ג שעליהם בלבד אפשר לסמוך הלכה למעשה, כיון שודאי היה ידוע להם לחז"ל כי אין בנמצא שני חלזונות שמוציאים תכלת , ולכן אם נמצא את כל שבעת הסימנים הללו, היינו שיהיה זה חלזון אמיתי ויוציא את גוון התכלת והיא תעמוד ביופיה וכן נראה כי הצביעה ביורה תעשה באופן שהוזכר. ונוסף לכך הוא גם מצוי בים ולא בנהרות המתוקים וכן עינו כעין הים – הרי שעל כרחך זהו החלזון הכשר לתכלת. וכל זה נמצא בחלזון הפורפורא ובפרט הסימנים ההלכתיים שחסרונם יפסול את התכלת סימנים אלו קיימים באופן ברור מאוד והם, החלזון הוא חלזון אמיתי וברור ללא עוררין, צבעו עומד ביופיו באופן ברור ללא עוררין, וכן מלאכת הצביעה נעשית באותו עיקרון באופן ברור, אך בתכלת רדזין שלשת הסימנים העיקריים הם בעייתיים מאוד מאוד, ואם על סימנים אלו סמך המהרי"ל ע"פ הסמ"ג ק"ו אנו שלא רק שיש לנו את אותם שבעה סימנים ובאופן ברור, אלא בנוסף לכך יש איתנו עוד שני סימנים יחודיים כנ"ל ועוד שמונה סימנים שאמנם יתכן והם קיימים בחלזונות אחרים, אך עכ"פ קיימים בחלזון זה כנדרש. כך שעם כל שמונת הסימנים הנוספים הכל תואם את הידוע על חלזון התכלת.
ואלו הן שאר הסימנים:

א) ברייתו דומה לדג. כך הוא בברייתא הנ"ל. ואכן אפשר בקלות לראות כי תבנית גופו (כלשון רש"י) דומה לדג בכך שצורת גופו צרה מלפנים ומאחור ורחבה באמצע. (חשוב גם לדעת את דברי החכם צבי בסימן נ"ו שכתב:" דרך היא לומר "דומה" גם כשאינו דומה כל כך, כאותה שאמרו,תכלת דומה לים, עכ"ל, וכוונתו בזה, שאין כוונת הברייתא ליתן סימנים מובהקים בכדי שנוכל לזהות את החלזון אלא רק באה לבאר מדוע דמיו כה יקרים ומאידך שאם מאן דהוא ימכור בזול הרי ודאי שהוא מוכר זיוף מקלא אילן – וע"פ החכם צבי לשון הברייתא בקשר לדמיון שלו לים ולדג , הוא לשון גוזמא ורק באה הברייתא לומר שקשה לצודו בים בגלל דמיונו לים ולדג וזאת אכן ראינו בעצמינו בהיותינו בים ,כי קשה לזהות אותו בגלל דמיונו לסביבה בו הוא שוכן בקרקעית הים.
** כאן אזכיר את הסימן הנוסף שמובא בברייתא במנחות, "ועולה אחת לשבעים שנה" סימן זה, וכן הסימן שדומה לדג שניהם לא הובאו לא בר"מ ולא בסמ"ג, ע"כ שגם הם למדו כי הם אינם סימנים שנכתבו לשם זיהו החלזון, וזאת משום שכל חלזון דג הוא. כי הלא כל אשר בים נקרא דג, וענין השבעים שנה אינו סימן בגוף החלזון אלא זה ענין למצב הגיאולוגי של הים שמפעם לפעם פולט את החלזונות, וא"א לדייק בזה – עכ"פ
א. כבר כתב הרדב"ז בתשובה ס' תרפ"ה שנס עליית החלזון מעצמו, בחלקו של שבט זבולון היה, ורק בזמן שבית המקדש היה קיים, ופסק לעלות מעצמו עם תחילת הגלות. ועפ"ז מובן מדוע תעשיית התכלת היתה בעיקר בחלקו של שבט זבולון ובצור ובצידון הסמוכים, ולא בחלקם של שאר האומות ששכנו לאורך חופי הים התיכן. כי בחלקו של זבולון היה עולה מאליו והיו מלקטים אותו, בזמן הבית, וממילא א"א לצפות לתופעה זו בזמן הזה. ולכן אין זה פוגם בקביעת אמיתות חלזון הפורפורא שיש בו את כל שאר הסימנים.
ב.סימן זה איננו בגוף החלזון עצמו, אלא תלוי לדעת מומחים במצב הגאולוגי של הים, וידוע שנשתנו הטבעים בזה מחמת שינוי האקלים וסיבות נוספות. ...
ג. ע"פ הערתו של הג' ר' שמואל נדל שליט"א שקרא כי יש סוג של חלזון תכלת שגדל וחי במים רדודים ובעתות של גאות ושפל קיצוניים אפשר שימצא ביבשה ואפשר שלזה נתכוונו שעולה אחת לשבעים שנה.
ב) ניצוד ברשתות.וזה תואם מה דאיתא במס' שבת ד' ע"ד: שציידי חלזון התכלת היו קושרים ומתירים את הרשת שלהם. כי אע"פ שהחלזון דבוק לקרקע הים ואינו שוחה כדג, מ"מ צדין אותו ברשת ע"י שנותנים תולעים או בשר ברשת, והוא מתנתק ממקומו ועולה לרשת מן הצד החיצוני של הרשת ונדבק בה בלשונו הארוכה, ברצונו להגיע לתולעים שבתוך הרשת, וכך מעלים אותו מן הים בעודו דבוק לרשת מהצד החיצוני של הרשת , אף שלא נכנס לתוך הרשת פנימה,ולא היתה דרך אחרת לצודו, כיון שהוא מצוי בעומק הים ודבוק לקרקעיתה. כך נוהגים כיום לצודו, וכך אכן מתארים גם חכמי האומות את הדרך המיוחדת הזו של צידת חלזון הפורפורא.
ג) פוצעים אותו. צריך לפצוע כדי להגיע לבלוטת הצבע. כן הוא כיום, וזה תואם להא דאיתא במס' שבת דף ע"ה גבי הפוצע חלזון. היינו שאת דם התכלת א"א לקבל אלא ע"י פציעה משא"כ בתכלת הרדזינר שהדג פולט מעצמו את הדיו הכחול כאשר מרגיש שהוא מותקף ובסכנה.משא"כ בפורפורא שאינו יכול להוציא הבלוטה של הדם מעצמו וחייבים לפוצעו בכדי להגיע לבלוטת דם הצבע, וכפי הגמ' שם.
ד) הפציעה בזהירות.וזה תואם מה דאיתא במס' שבת ד' ע"ה ע"א שמבואר שם שהדרך שפוצעים ומוציאים את דם החלזון, שצריך לעשות זאת בזהירות כדי שלא ימות ושיהיה בחיים בזמן הוצאת הדם ממנו, ולכן היו פוצעים אותו בזהירות , שלא ימות בטרם הוצאת דמו.
וכן עושים היום בחלזון הפורפורא, מכים בפטיש ועושים חור בקונכיא במקום שכנגד בלוטת הצבע, ואח"כ מוציאים את הבלוטה בסכין. ואע"פ שיותר קל,מהיר ופשוט היה לשבור את הקונכיא. וכמו כן בכל אותם אלפי קונכיות שנמצאו באזור צור וצידון, יש חור במקום שממול בלוטת הצבע. א"כ המציאות כפי שעושים כיום, וכן מה שהתגלה בערימות הארכיאולוגיות תואם במדויק עם הפרטים שבגמ' הנ"ל.

ה) טעימה. פירושו נסיון. והיינו, שע"פ ההלכה , כפי שמובא בגמרא,ונפסק ברמב"ם, שאסור לעשות נסיון בכדי לנסות את גוון הצבע שביורה לדעת אם הוא מוכן לצביעה ע"י הטבלת מעט מן הצמר ביורה בכדי לראות אם הצבע מוכן כבר למצוות תכלת וזה אסור. כי אם כך יעשה , מקלקל הוא את כל היורה כיון שהופכו לשאינו לשמה ופוסלו. ויש שפירשו שהוא משום פסול של צבע שני. ולכן, ע"פ הלכה צריך לקחת מן היורה בכלי קטן,ובו לערוך את הנסיון.
והנה, ענין הצורך בנסיון תואם מאוד את תהליך הצביעה מדם החלזון שבידינו , כי כדי להגיע לצבע התכלת שמים את דם החלזון ביורה, ומבשלים אותו במים וסממנים( הבאים אך ורק לרכך ולפרק את הדם, כדי שיוכל להטמע בצמר ולהתאחד עמו היטב וזת מדויק עם דברי הגמ' רש"י ורמב"ם).
דבר זה מובא בגמ' מנחות ד' מ"ב : דמיתינן דם חלזון וסממנים ורמינן להו ביורה ומרתיחין ליה. וכך כתב הרמב"ם בהלכות ציצית, והוסיף שאת הצביעה עושים כדרך הצבעים. ועי"ש תוד"ה סממנים, שלא גרס כגירסתינו ברש"י. ועיין בהגהות צאן קדושים שם שתיקן גירסת רש"י. וזה תואם בדיוק למה שעושים כיום. והנה הדם בתחילת דרכו מורכב מפיגמנט כחול- אדום – היינו סגול או ארגמן. זהו השלב הראשון ואז אכן אפשר לצבוע הצמר בצבע שנוטה לאדום , ואח"כ בחשיפה של היורה לנגד קרני השמש יוצא הברום – האדום, היינו הפיגמנט האדום- ונשאר התכלת. אך הפלא הוא, שצבע המים של היורה הוא צהוב – זהוב, הן בתחילת התהליך והן בהמשכה כשכבר יצא משם הברום כ"כ הגוונים שביורה ממשיכים להשתנות ככל שנמשכת חשיפת היורה לקרני השמש. ולכן הטעימה שאותה אוסרת הגמ' הכרחית היא, היינו הנסיון, כי הלא מי היורה אינם ניראים לא תכלת ולא סגול אלא ניראים צהוב וא"כ כיון שמהמראה של היורה א"א לדעת אם כבר יצא האדום , וכן א"א לדעת את חוזק התכלת או את גוון התכלת , על כרחך שיצטרך לכך לטבול קצת מן הצמר כדי לדעת את מצב הצבע שבתוך היורה ולהוודע מתי ראוי גוונו לצבוע ממנו תכלת, ולכן תואם מאוד ענין הטעימה לתהליך הצביעה המיוחד של החלזון הזה.
ו) מועד גניזת התכלת. תואם את מועד גזירת המלכות עליה. במדרש רבה בסוף פ' שלח מובא שהתכלת נגנזה. וידוע שסידורם הסופי היה בזמן הגאונים. בש"ס (מנחות מ"ב ע"ב) רואים מפורש שבזמנם היתה עדיין התכלת מצויה אבל פסקה כנראה בזמן הסבוראים, וזה תואם את התקופה שגזרה מלכות רומי איסור על מסחר בצמר הצבוע בחלזון , וזאת אנו יודעים ע"פ מסמכים היסטוריים שקיימים. זה היה בערך לפני כ- 1350 שנה. סיבת הפסקת התכלת בישראל היתה מחמת גזירת המלכות, וכיון שתקופת הגזירה על חלזון הפורפורא תואמת את תקופת הפסקת מצוות התכלת , רגליים לדבר וסימן הוא כי זהו אותו חלזון .

ז) קלא אילן. הגמ' במנחות מזהירה מזיוף התכלת ע"י צבע שבא מן הצומח בשם קלא אילן (צבע שנשמר במסורת הדורות, וידוע היום בשם אינדיגו), היינו שקלא אילן זהה בגוונו לגוון התכלת. ואכן, תואם צבעו והמבנה, היינו המולקולה של פיגמנט התכלת מהפורפורא הוא זהה למבנה המולקולי של פיגמנט האינדיגו, וממילא בקל מתאפשר הזיוף הזה שהגמ' מזהירה מפניו, וזה מוכיח את אמיתות תכלת חלזון הפורפורא.
ח) צמוד וקבוע במקומו.זה תואם עם מש"כ הראב"ד בהקדמה לספר היצירה (ביאור הנתיב הח') וז"ל: " הנה החלזון א"א לעמוד עליו אם הוא מכלל הדגים או מכלל הצומח כי הוא חי ומתנועע, אינו מחליף מקומו כי הוא נעוץ ותקוע בארץ. עכ"ל.
וכן בשלטי הגבורים שם וז"ל :" כי הרמש הזה... אינו מתנועע ממקום למקום כי אם במקרה, בעבור מרוצת המים ועל כן הוא מצוי תמיד הדוק ומחובר לקרקעית הים.." עכ"ל.
וזה תואם מאוד עם החלזון המדובר, שדבקותו בקרקעית הים – ללא תזוזה ממקומו – וביחד עם חלקיקי אצות הים שעליו, משוות לו מראה של צמח הים.גם כשמניחים אותו באקווריום, הוא נדבק לדופן האקוריום ואינו נראה שזז ממקומו. כל שמונת הסימנים הללו הם בעייתים אצל תכלת רדזין. חלקם אפשר לתרץ בדוחק גדול ולחלקם אין תירוץ כלל.
הנה הבאתי שבעה עשר סימנים ולא ידוע לי שום סימן אפשרי המובא בחז"ל או בפוסקים ושלא קיים בחלזון זה – הכל יש כאן – את השם, את הקונכיא, את עמידות הצבע , ונמצא באותם מקומות שהזכירו חז"ל וגם באריסטו ופילניוס שחיו בזמן הבית , ותהליך התהוות התכלת כפי שמבואר בזהר,והפציעה , והזהירות שבפציעה , צורת צידתו ברשת, דבקותו לקרקע, אופן היצור של הצבע , וכו'
וכעת הגה בעצמך, אילו היה חלזון אחר שהוא הכשר וזה שלנו פסול אלא שהחלזון הכשר נעלם, הרי על כרחך, שגם בחלזון הכשר, זה שכביכול נעלם, חייב שיהיו בו כל אותם סימנים שהעתקתי מן המקורות כסימני חלזון התכלת שנמצא בידינו. וא"כ נצטרך לומר שלשני החלזונות , הכשר והפסול, לשניהם יש את אותם סימנים ושניהם נמצאים באותם מקומות כי החלזון המדובר נמצא הרי כפי שרואים באותם מקומות שהזכירו חז"ל על חלזון התכלת , וא"כ לא יתכן בשום אופן לענ"ד שחז"ל לא הזהירו אותנו שנדע כי באותם מקומות ממש יש עוד חלזון ושיש בו את כל אותם סימנים וצובע תכלת עומדת ביופיה אך משום מה פסול הוא ושאפשר בקל להכשל בביטול עשה ובאיסור שעטנז –אם לא יזהרו מאוד להשגיח שלא יחליפו ביניהם, ובפרט שבאותם מקומות גופא עושים צבע משניהם גם יחד - ורק הזהירו מזיוף של קלא אילן – אלא ע"כ מוכח שאין לו שני ושהוא הוא אותו חלזון שדיברו עליו, או שאם יש שניים שדומים כ"כ, שניהם כשרים, וממילא אין על מה להזהיר בזה כלל.
ואם תאמר שחז"ל הזהירו מקלא אילן בלבד כי היה זול ורק ממנו עשו זיוף, זה אינו, כי בכל זאת הלא היה קשה להשיגם והיה יקר מאוד כדברי חז"ל, וכן מובא בכתבי חכמי האומות שהיה מאוד יקר – ואם נניח שלא היה מספיק מהמין הכשר ובאותו בית מלאכה היה בנמצא מן החלזון הפסול – הרי בקל יחליף ויצבע מן הפסול, כי כפי שהזכרנו לעיל, הן חז"ל שדיברו על חלזון התכלת והן חכמי האומות שדיברו על חלזון הפורפורא, שניהם הזכירו את אותם המקומות אשר שם עושים את הצביעה, ואם תאמר שמדובר בשני חלזונות שונים, עדיין קשה לקבל שחז"ל לא יזהירו ולוא אף ברמז קל שיש חלזון ממש זהה ובאותם מקומות ממש אך פסול הוא. עכ"פ מסימני הסמ"ג והר"מ משמע כי קים להו שאין שני חלזונות בעלי אותם סימנים, ושהאחד פסול כי אם כך הרי אין ערך לסימנים שנתנו ושעליהם סמך המהרי"ל.
כ"כ אריסטו ופיליניוס שתיארו את מלאכת הצביעה בזמנם ותיארו את החלזון הזה היתכן שלא ידברו ולא יזכירו שיש באותם מקומות עוד חלזון דומה מאוד עם אותו שם, אשר ממנו צובעים היהודים תכלת –
וי"ל שקים להו לחכמים או שאין שני חלזונות , או שאם כן יש שניים,שניהם כשרים יהיו, וידיעה זו היא בעצם הסיבה שלא היה צורך לתת סימנים יותר מובהקים כמו תהליך המעבר מגוון לגוון ותיאור מפורט יותר על אופי חיי החלזון הזה וכדו' כיון שהיה ברור כי כשימצא חלזון שיתן צבע תכלת כגוון הים והרקיע ויעמוד ביופיו ע"כ שהוא החלזון הכשר, ואם יש שניים , שניהם יהיו כשרים, כי אם אכן ישנם שני חלזונות עם אותם סימנים, א"כ מהיכי תיתי שאחד יהיה כשר והשני פסול, הלא שניהם בעלי אותו אופי, ומדוע יפסל האחד, ואם תאמר שגוון האחד שונה מהשני אע"פ ששניהם מוציאים תכלת כיון שלכל צבע יש הרבה גוונים ולכן האחד פסול כי גוון התכלת שלו שונה. זה אינו , וכפי שתראה להלן בעמוד 20 ד"ה וביחס... כי כל גווני התכלת כשרים, ומ"מ אין בנמצא כל זכר לחלזון אחר, לא בימים שאותם כבר חקרו ויודעים היום את רוב אשר במים ולא באותם מקומות שחז"ל הזכירו שבהם היתה תעשית צבע התכלת,א"כ לומר שהיו שני חלזונות הנושאים את אותו שם ובשניהם קיימים כל הסימנים, ושניהם מוציאים תכלת עומדת ביופיה, לא יתכן, אלא אין זה כי אם אותו חלזון אחד אשר הוא בידינו – וזה פשוט.
ד) התשובה לשאלותיך
ראשית יש לנו להעמיד את העובדות לאשורן, וקודם אעתיק לך את אשר ראיתי כי הגאון ר' עמרם הופמן שליט"א ,דיין בהעדה החרדית, בהסכמתו (כשכתב הסכמתו אז היה מו"ץ בהעדה) לספר לולאות התכלת, הסכמה שכתב מלפני כעשר שנים ושם הוא כותב ומעיד בזה"ל :" וכן כמה וכמה מגדולי הדור יראים ושלמים שהתחילו לקיים מצוות תכלת בצנעא, והכל הולך קמעא קמעא וכו'" , וזה היה לפני כעשר שנים, ומאז ועד עתה התווספו עוד ת"ח חשובים שהולכים בתכלת. כ"כ הרבה אברכים יראים בירושלים ובב"ב ושאר מקומות,וכן ידוע לי בארה"ב על קהל בלייקווד שהולכים בתכלת הזו, ועל רבנים, כך שא"א לומר כי רק מקצת התלמידים הולכים בזה, כי הלא יש לא מעט אנשים גדולים שהולכים בתכלת זו ,וכפי עדותו של הגאון הנ"ל עוד מלפני כעשר שנים.
כ"כ ראה בספר לולאות התכלת מיד לאחר ההסכמות את עדותו של הרב מנחם בורנשטיין שליט"א משיחה שהיתה לו עם הגאון רש"ז אוירבך זצ"ל שאמר לו כי כדי להחליט בנידון הזה בזה"ל :"צריך להיות יותר צעירים" – ודע לך שלא רק לי לקח הדבר זמן לא מועט, אלא גם לגאון ר' שמואל נדל שליט"א לקח כעשרה חודשים – ואילו היה הוא כבר זקן מופלג מי יודע אם יכול היה גם הוא להתמודד עם זה וכפי שהעיד על עצמו הפוסק הגדול הגרש"ז זצ"ל כנ"ל. ואמר לי הרב טבגר שליט"א כי כשהבין שיש בידו תכלת אמיתית לפני כעשרים שנה, ניגש לאחד מגדולי הפוסקים (ואמר לי את שמו) וענה לו כי הוא עצמו כבר קשה לו להכנס לזה אך את הרב טבגר הוא עודד שימשיך לעמול ולחקור בזה, ואמר לו כי אם וכאשר ברי לו שמקיים בכך מצוות עשה דתכלת הרי שהוא ודאי מחוייב בזה.

כעת אעתיק לך בזאת מתשובת הגאונים , המתייחסים לתקופה של מאות שנים שלא הניחו תפילין בארץ ישראל, לא המון העם ולא גדולי הדור, וגם אז התחיל הדבר מחמת הגזירות, (תשובה זו הובאה בספר תשובות הגאונים (מכון אופק) סי' קס"א – זאת תשובה המיוחסת לרב שרירא גאון ע"פ השיבולי לקט ( השלם עמוד 382 ) ויש תשובה דומה מאוד בשם רב האי גאון המובאת בספר העיטור ( מהדורת ר' מאיר יונה) חלק ב' דף ס"א ע"ב) - וז"ל : "וששאלתם אמרי בגמ' פושעי ישראל בגופן אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילי,והאידנא מאי טעמא זלזלי ביה רוביה דעלמא ...ויש מקצת התלמידים שמניחים תפילין, מי מחזי כיוהרא או לא או דילמא מצוה עדיף... היכן חזינה דבארץ ישראל מימים הראשונים , כיון דנפישי שמדא ולא יכלי לאחותי תפילי, אשתכחן מנהון, ובבבל טובא הוו זהירין וביותר רבנן יושבי מדרשות...וכיון דהוה אתו מא"י להכא לא מיתינן תפילי ואזלינן מהכא להתם ואשכחין ראשותא ורבנן דלא מחתין תפילי. אימעוטי קליקלי בכל דור ודור דאידמי להון לשאר עמא דצריכות גוף נקי כאלישע בעל כנפים,וטובא פרישו להון ראשונים דלא צריכין השתא כיון.. (דלא נתנה תורה למלאכי השרת) והוה מחלין על נפשיהון ואמעיטו. (חללו ה' על נפשם, ומתו רבים מהם ונמעט מספרם של החכמים והמנהיגים) אבל לאשתכוחי לגמרי חס ושלום דאישתכחו... ומאן דקבע להו חס ושלים דמחזי כיוהרא,(וליכא למיחש ליוהרה אלא ) מידעם (משהו) דלא מיחייב ביה ועביד ליה (ב) רבים מידת חסידות ,כיון שכולי עלמא לא קא מימנעי מן ההיא מילתא והוא קא מימנע מינה, או דקא עביד מאי דלא קא עבדין כולי עלמא מיחזי כיוהרא... אבל תפילין דכל אדם חייבין בהם ומשום דאחריני פשעין מאן דלא פשע לא מיחזי כיוהרה... וביותר מאן דאיתי ( צ"ל כנראה: דאיהו) גברא רבה קשישא מעליא דאי לא קבע קאי בעוון דחילול השם עכ"ל.
א"כ רואים ברור כי בקיום מצוות עשה דאורייתא לא חיישינן למחזי כיוהרה. – וכן רואים כי אף שהיו בגדר מקצת התלמידים בלבד, בכל אופן כיון שלאותם תלמידים היה ברור ומבורר כי אין סיבה שלא לקיים מצוות תפילין , וזאת ודאי אחרי העיון בדבר, הרי שבכך נתחייבו בעשיית המצווה וקיומה, על אף שרבותיהם סברו כי יש איסור בהנחת תפילין מחשש שצריך לכך גוף נקי וכדו'. ולשאלה זאת נתבקשו הגאונים שבבבל לענות, ומהתשובה הנ"ל נשמע הכל ברור. אמנם יש להבחין כי התביעה בתקופה ההיא על החכמים היתה גדולה יותר כיון שלא נפסקה מעולם מצוות הנחת תפילין לגמרי , כי בבבל תמיד קיימוה וממילא מציאות המצווה עצמה היתה בידם, משא"כ בעניינינו.שיש כאן בעיא בעצם מציאות מצוות תכלת אם אכן היא בהישג ידינו או לא, וגדולי הדור בימינו טעמם עימם , אך אפשר להבין את גודל האחריות המונחת בידם בקשר לחייב את כל עם ישראל לקנות תכלת , אך אם אדם פרטי , שחקר את הענין ורוצה לזכות במצווה היסטורית עצומה זו הרי שהרשות בידו לחקור בעצמו , ואם הגיע למסקנה יוכל לחייב את עצמו, כי סו"ס לומדים אנו מתשובת הגאונים כי אפילו תלמיד שהגיע למסקנה בחיוב מצוות עשה, הרי שחייב הוא לקיימה אף אם גדולי הדור לא קיימוה. כי בסופו של דבר, בנושא התכלת , אין כאן מצב של הליכה נגד גדולים כי אף אחד מפוסקי זמנינו לא אסר זאת ח"ו, משא"כ בענין התפילין בתקופת הגאונים , הרי שהפוסקים שבארץ ישראל אסרו להניח תפילין כנ"ל, ואעפ"כ עודדו הגאונים הנ"ל את מקצת התלמידים וכתבו כי טוב ונכון הם עושים, א"כ ק"ו בעיניינינו ששום פוסק לא אסר זאת ואף בתקופת הרדזינר לא היה מי שחלק ואמר שיש בזה איזה צד איסור וכ"ע לא היו פליגי שאם לא יועיל לא יזיק. ק"ו בנידון דדן שמדובר בוודאי עשה דתכלת ושהיא עיקר מצוות ציצית וכמובא בראשונים, שחייב אדם בזה כלפי שמיא, ואין כלל משום לא תסור, וכפי שנפסק להרב טבגר כנ"ל.
ועוד בענין יוהרא הראה לי הרב אשר שוורץ שליט"א משכ' בכתר ראש ט"ו בשם הגר"א כי בזמן הזה "אינו שייך יוהרא" כל עוד לא יפליג בפרישות, והעיקר שיהיה הכל לשם שמים, וכן מובא גם בשאלתות להגר"ח מוולוזין במילואים לספר מעשה רב הוצאת הרב י. זלושינסקי דף רפ"ו ושם כתב שאמר בשם הגר"ח כי בזמן הזה אין לחוש ליוהרא, וכנ"ל -
וביחס לגוון התכלת – ראה בספר לולאות התכלת, שמביא מקורות לצבע הנהוג. ודי אם נסמוך בין היתר על מסורת ותיאור הרמב"ם , כי מדובר בפתוך שבכחול. וא"א לומר כי רק גוון אחד של תכלת כשר. שהרי לכל צבע יש כאלף גוונים ואילו היה בזה הגבלה הרי שהיה לחז"ל ללמדנו הלכה זו וכמו כל הלכה שעלינו לדעת, גם בזה היה להם ללמד אותנו את כל עיקר הענין ושלא כל תכלת כרקיע כשרה, וכיוון שלא לימדונו כל עיקר ההלכה בזה על כרחך שכל גווני התכלת כשרים.
ועל אף שיש אין ספור דוגמאות לדרך הזו שלומדים גם ממה שלא כתוב ושהיינו מצפים שיהיה כתוב ומתוך זה שלא כתבו לומדים מכך איזו שהיא הלכה, מ"מ אביא לך דוגמא אחת ממה שלמדתי אך לפני כשבוע ימים שהנה הב"ח יו"ד רצ"ג פוסק להלכה כי חדש מותר מן התורה בתבואת נוכרי (ואף שלא פסקינן כהב"ח בזה והוא דעת יחיד בזה, מ"מ אפשר להביא ראיה מדרך לימודו.) – והכריח שכך פסק גם הרמב"ם מתוך מה שכתב הרמב"ם בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות בסתם דהחדש אסור בחוץ לארץ אך לגבי איסור ערלה כתב הרמב"ם בפ"י דהלכות מעשר שני – דערלה נוהג אף בשל נוכרים וגבי חדש לא כתב דנוהג אף בשל נכרים אלמא דבחדש אין איסורו אלא בשל ישראל אבל לא בשל נכרי – והנה הדבר כלל לא פשוט כיון שלגבי ערלה אכן צריך לפרש שאסור בשל נכרים כיון שהרי ערלה בחוץ לארץ הללמ"מ וספק ערלה מותר בחוץ לארץ ולכן צריך הרמב"ם לפרש שבשל נכרים אסור משא"כ איסור חדש שנוהג בחוץ לארץ מן התורה למה לפרט ולומר שאף בשל נכרים, וודאי חילוק זה לא נעלם מעיני הב"ח ועם כל זאת דייק הב"ח בהלכה חמורה של איסור חדש דאורייתא והכריח שע"פ הרמב"ם מותר בשל נכרים ממה שלא כתב כן הרמב"ם באופן מפורט כמו שפירט בענין ערלה .

ובענין גוון התכלת וודאי שהיינו מצפים שחז"ל יורו לנו הלכה מפורשת זו, היינו להגדיר לנו את הגוון כפי שהגדירו בענין מראות בדיני טהרה , ובנגעים שהגדירו, וכן מראות ריאות שכל אלו נוגעים להלכה וא"כ אילו בגוון התכלת היה נפק"מ להלכה לא יתכן שלא יורו לנו על כך. וממילא מתוך זה שלא כתבו על כך לא במשניות,לא בברייתות ולא בגמרא על כרחך שאין בזה פסול, וכל מה שנראה תכלת , כשר הוא למצווה . ואין הדעת סובלת לבא ולומר שהסיבה שלא אמרו לנו על כך משום שלהם היה ידוע הגוון ולכן לא ראו צורך לספר לנו ע"ז ,כי אם כך, הרי הרבה מאוד מצוות היה ידוע להם ולקהל והיה צריך למחוק הרבה משניות וברייתות אלא שמאותו טעם שנכתבו כדי שלא תשכח תורה מישראל הרי גם הלכה זו היה עליהם ללמד לנו, והם לא לימדונו , לא על הגוון המדויק ולא על עצם עיקר ההלכה שרק גוון אחד כשר ואם קצת עוברים אותו הרי שאין זה כבר תכלת. וכל זה כאשר יש נפק"מ גדולה לעצם מצוות תכלת ושאפשר להיכשל בביטול עשה אם לא נדע לדייק, וכמו כן אפשר הלא להיכשל באיסור שעטנז אם לא ידייק בגוון, וכמו שהזהירו מקלא אילן. אם כן, מתוך זה שלא דיברו והזהירו על זה, על כרחך לומדים אנו שכל הגוונים כשרים למצוות תכלת כל עוד צבע התכלת שולט בו בין כהה יותר או כהה פחות, שאם נשאל תינוק יאמר שזה צבע תכלת.
וכיון שהבאתי לעיל את הרמב"ם, הרי שחובתי להביא כאן את דברי רבי אברהם בן הרמב"ם על התורה , שמות כ"ה ד' וכתב בזה"ל " מראה דומה למה שנראה ממראה הרקיע שהוא כחול טהור, בין כחול עמוק והלובן, א"כ משמע כי כל מה שבין כחול כהה ללבן נקרא תכלת – ואין הפירוש כי כל שבין כהה ללובן היינו הגוון שבאמצע שני הקצוות , כי אז היה לו לכתוב ולומר "באמצע" , וכמדומה שזה מבהיר באופן ברור גם את דעת הרמב"ם,וכן כתב מפורש הרדב"ז.
ואע"פ שיש מהמפרשים שפירשו כי הצבע כהה יותר ויש מהמפרשים שפירשו בהיר יותר , ע"כ שזה רק לכתחילה אך לא לעיכובא. ויש לי עוד ראיה לומר כי כל גווני התכלת כשרים, ממה שהובא בפסיקתא רבתי פרשה כ' (פיסקא מתן תורה) כשעלה משה רבינו למרום פתח הקב"ה שבעה רקיעים והראהו ארבע צבעונים שעשה מהם משכן וכו' אמר לפניו רבש"ע איני יודע דמות ארבע צבעונים וכו' וראה גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים אמר לו זו היא תכלת עכ"ל- והוקשה לי מה ראה משה רבינו בגדוד מלאכים יותר ממה שראה בתחילה כשהקב"ה פתח לו רקיעים והראה לו את כל ארבעת הצבעונים שבמשכן? אלא י"ל כי בתחילה ראה רק גוון אחד והתקשה כיצד יוכל בדיוק לדייק לגוון זה, וע"ז הראהו גדוד של מלאכים היינו כל גווני התכלת ואמר לו זו היא תכלת, היינו כולם כשרים למצווה, ובזה נחה דעתו.
וכאן המקום להסביר מש"כ בחוות יאיר הנ"ל, בס"י י"ח סק"ב כי דם הפורפורא אינו כחול אלא סגול – ויש כאן מקום לטעות , ואכן יש שטעו בזה שהחוות יאיר סובר כי גוון התכלת הוא סגול ולא כחול. אך האמת שאין כוונתו אלא לומר כי הדם עצמו של החלזון הזה הוא סגול ולא כחול אך לגבי הצביעה וודאי שיסבור שגוונו כחול, היינו שאע"פ שהדם עצמו סגול אך צובע הוא תכלת. כי לא יתכן שיחלוק כך בפשטות על הקדמונים כהר"מ והסמ"ג ועוד ועוד, ואף לא יטרח להזכיר כי חולק הוא על כל מי שקדמו לו ואמרו כי הגוון כגוון הים והרקיע. והחוות יאיר בעצמו כתב קודם לכן בסי' ט' ה', כי מדקדקים עושים ארבע כנפות בצבע כחול דומה לרקיע, והיה לו לכתוב כי טועים הם ושהיה להם לעשות צבע סגול – אשר על כן אסור לנו להניח כלל וכלל כי כוונתו לומר שגוון התכלת הוא סגול, אלא כפי ההסבר שכ' לעיל.

א"כ לסיכום – אמנם לא כל פוסקי זמנינו הולכים בתכלת זו אך מ"מ יש מספיק מן הפוסקים ושיש על מי לסמוך, והגדולים אשר אינם הולכים בזה, ברור מאוד כי כלל לא נכנסו לעובי הקורה וטעמם עימם, אך מ"מ לא אסרו על כך, ומצד זה הענין יותר קל לכאורה ממה שהיה המצב בא"י בזמן הגאונים שאז אסרו על תפילין ואעפ"כ היה נכון מצד מקצת התלמידים שהניחו תפילין כהתשובה הנ"ל, והדברים ק"ו, וליוהרא לא חיישינן כפי דברי התשובה, וכפי שראינו בשם הגר"א-
ובנוסף לכל אלו, הלא זה לי כמה שנים שהנני עוסק בענין הזה, ולא זכיתי לשמוע ולוא פירכא אחת, מה עוד שזה כעשרים שנה מאז התחלת הענין, והלא דבר הוא, ומה כבר אפשר לצפות לשמוע פירכות,אחר שכ"כ הרבה שנים שהענין עבר בין הרבה ת"ח מופלגים, ולא שמענו פירכות.
ובאמת חבל שהרבה בני אדם שהולכים עם התכלת עושים זאת בצינעא, וזאת אולי משום שלא יחשדו בהם שהולכים הם עם תכלת רדזין או משום שהציבור משווה בין השניים או משום שנרתעים מלהתנהג אחרת מהסביבה , וחבל על כך, אך באמת מי שהולך בתכלת בגלוי כולל עבדך הנאמן איננו מרגיש כל בזיונות ובני אדם באמת אינם מזלזלים, וכל החששות הללו בדמיון, שאין לו כלום במציאות .
ואל תתמה היתכן שבני דורינו חלושי השכל מדושני עונג שדווקא הם זכו לתכלת , וכל אותם דורות שלפנינו ברוכי הכשרונות ענקי הרוח שכל ימיהם היו מסכת של מסירות נפש ודביקות והם לא זכו לזה, א"כ להוי ידוע לך כי כבר נאמר ע"י כמה מגדולי הדורות שעברו כי התכלת תתגלה לפני בא משיח צדקנו, ושנית, אדרבא, בורא עולם שולח לדור זה משהו של מסירות נפש למצווה שנשתכחה להיות לנו לזכות, ובכלל האם אלו חשבונות שעלינו לעשות? הלא בהדי כבשי דרחמנא למה לך, וודאי שאין זה שיקול שעומד בפני מצוות עשה דאורייתא כסיבה שלא לקיימה.
וכן, אל תתמה על דורינו גופא היתכן שמצווה שלמה דאורייתא שתבא לישראל ע"י בני אדם היותר פשוטים ולא ע"י גדולי ופוסקי הדור – ובכן גם זה איננה סיבה עניינית לדחות המצווה ח"ו, "וקבל האמת ממי שאומרה" – וכפי הנ"ל , בהדי דכבשי דרחמנא למה לך –
כ"כ אל תאמר ותשיב לי בשאלה האם כבר קיימתי כל מצווה אפשרית ובכמה אני מדקדק בשאר מצוות וכן האם השלמתי תלמודי וכו'. ופשוט שזו אינו טענה כיון שאנחנו לא נגד שום מצוה ח"ו וודאי ששואפים אנו לשמור לעשות ולקיים יותר ויותר אלא שהיצר המתגבר עלינו יום יום ושעה שעה הוא המעכב, אך כאן מדובר על אי קיום מצוות עשה באופן שיטתי , וכל זאת מבלי שאני שומע כל פירכא, וכפי שכ' לעיל, שהרי עד עתה לא שמעתי ולוא פירכא אחת שתטיל איזה ספק קל בוודאות שאני וודאי בה כי זוהי התכלת האמיתית.

לסיכום הדברים:
א. ע"פ תשובות הגאונים הנ"ל אינני רשאי להמנע מקיום מצוות עשה מפורשת, אפילו אם אני רק אחד ממקצת התלמידים, כי אילו לא היה כך הדין, היה על מקצת התלמידים שבארץ ישראל לשמוע לרבותיהם שאסרו להניח תפילין,ואין בזה שום חשש של מחזי כיוהרא ,וכן כ' הגר"ח בשם הגר"א
ב. כשיש סימנים, אין צורך במסורת – וזאת ע"פ כמה מהפוסקים החשובים והמפורסמים של דורות קודמים.
ג. כאשר יש נטיה חזקה להכרעת הפסיקה, נחשב הדבר לתורת ודאי (כמו שמתירים אשת איש לעלמא ע"פ סימנים).
ד." גניזת התכלת" שמוזכר במדרשים לא באה ח"ו לבטל מצוות עשה שבאה לידינו, וזאת ע"פ הפוסקים הנ"ל שוודאי ידעו מהמדרשים ומה עוד שלשון נגנז נופל גם על גניזה לתקופה מוגבלת,
ה. חייבים להבין, מכל הסימנים שהבאתי לעיל, כי תכלת רדזין, אין בה שום ממשות,כי אינם קיימים אצלהם. ובעיקר שלשת הנקודות ההלכתיות העקריות :
א. שאין לו קונכיא וממילא אין שם חלזון עליו.
ב. צביעתו אינה טבעית ומערבים בו נסורת ברזל בצביעה
ג. דוהה בכביסות ועם הזמן דוהה בשמש
וכל נקודה בפני עצמה מנקודות אלו בפשטות מהווה פסול בתכלת למצווה.
ולכן קל להבין מדוע רוב גדולי הדור דחו את תכלת רדזין משא"כ תכלת הבאה מחלזון הפורפורא הנמצא בידינו. לא רק שקיימות בו שלשת הנקודות ההלכתיות הללו אלא שקיימים בו כל שאר הסימנים האפשריים המוכיחים את אמיתות הייתו החלזון שבו השתמשו אבותינו לקיום מצוות תכלת.
ואחר שהתברר לי מכל הנ"ל כי יש איתי מצוות תכלת בוודאי – התבוננתי בענין ולא אפרט כל אשר העליתי במחשבתי, אך דבר אחד בכל זאת והוא, כי הנה בתכלת, שהוא גוון כסא הכבוד ומתגלה בזה כבוד המקום ברוך הוא, רואים את ההנהגה של צניעות והסתר, וכפי שהתורה ניתנה במדבר על הר סיני, אין התכלת מצויה בפרהסיה ובהישג יד וכו' – אלא קודם התגלותה היא מסתתרת בכמה וכמה הסתרים , הסתר בתוך הסתר:
א. במעמקי הים ודבוקה לקרקעית
ב. היא מסתתרת ברמש טמא
ג. בתוך קונכיא
ד. ואח"כ יש לפצוע בפטיש כדי להגיע אליה
ה. מי היורה צהובים ואינה ניראית כלפי חוץ
ו. ובתחילה הצבע סגול ולא תכלת
ז. רק אחרי כל הנ"ל מתגלה גוון התכלת –
ולא רק שבהנהגה זו חן מיוחד, אלא גם לומר לך בזה כי כבודו יתברך נמצא בכל ברי' אף הקטנה ,הטמאה והרחוקה בעמקי ים והמוסתרת בכמה וכמה הסתרים.
ותאר לך כי הרב הרצוג שכבר הגיע לידו החלזון וידע שצובע, אך עדיין ההסתר האחרון לא נפתח לו.
ועתה ידידי אם תשתוקק לקיים מצוה נדירה זו - ודרך אגב אגלה אוזנך כי בשעה ששמתי תכלת בטליתי היתה לי התרגשות גדולה ביותר כי מצוות תכלת לא היתה לקיים אותה זה כמעט אלף וארבע מאות שנה, וכן שמצוה זו באה ע"י סוג טירחה מיוחדת במינה, אזי אשמח לשמוע ממך בקרוב ואחתום איגרתי אליך בברכת ברוך אשר יקים וגו'
מנאי אוהבך,
ע. הלוי
נ.ב. הרבה מהמקורות שכ' נלקחו על ידי מספר לולאות התכלת שחיבר הרב שלמה טייטלבוים שליט"א