משנה פאה פרק ו
א. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶבְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶבְקֵר.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֵּפֶקַר אַף לָעֲשִׁירִים כַּשְּׁמִטָּה.
כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּשְׁכָחוֹ,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:

ברטנורה:
(א) בית שמאי אומרים הבקר לעניים. מי שהפקיר לעניים ולא לעשירים, דין הפקר יש לו ופטור מן המעשר, דכתיב בלקט ופאה (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, מה תלמוד לומר תעזוב אותם, למד על עזיבה אחרת דהיינו הפקר שהיא כזו, מה זו לעניים ולא לעשירים אף מה שנאמר במקום אחר, לעניים ולא לעשירים:
אף לעשירים כשמטה. דכתיב (שמות כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה, מה תלמוד לומר ונטשתה, למד על נטישה אחרת דהיינו הפקר שהיא כשביעית, מה שביעית לעניים ולעשירים אף הפקר לעניים ולעשירים:

ב. הָעֹמֶר שֶׁהוּא סָמוּךְ לַגָּפָה וְלַגָּדִישׁ, לַבָּקָר וְלַכֵּלִים, וּשְׁכָחוֹ,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:

ברטנורה:
(ב) לגפה. גדר אבנים סדורות זו על זו בלא טיט:
ולכלים. כלי המחרישה:
בית שמאי אומרים אינו שכחה. פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ונתנו בצד הגפה או בצד הגדיש ושכחו שם, שבית שמאי אומרים אינו שכחה שהרי זכה בו:
ובית הלל אומרים שכחה. והא דתנן לקמן במתניתין העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו מודים בית הלל לבית שמאי שאינו שכחה, זהו כשלא הניחו אצל הגפה או אצל הגדיש. פירוש אחר בית שמאי אומרים אינו שכחה, אפילו בעומר שלא החזיק בו כלל לא הוי שכחה, דהואיל והניחו אצל דבר המסויים עתיד לזכרו, ובית הלל אומרים שכחה כל זמן שלא החזיק בו, ומודים בית הלל שאם החזיק בו ואחר כך שכחו שאינו שכחה כדאמרינן בסמוך:

ג. רָאשֵׁי שׁוּרוֹת, הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ.
הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר, וּשְׁכָחוֹ, מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה:

ברטנורה:
(ג) ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. לקמן בסמוך מפרש לה:

ד. וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת: שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לְצָפוֹן וְזֶה פָּנָיו לְדָרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם שִׁכְחָה, וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינוֹ שִׁכְחָה.
יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁלְּפָנָיו אֵינוֹ שִׁכְחָה, וְשֶׁלְּאַחֲרָיו שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב.

זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב, שִׁכְחָה. וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אֵינוֹ שִׁכְחָה:

ברטנורה:
(ד) שנים שהתחילו מאמצע שורה. של עמרים זה הפך פניו לצפון וזה הפך פניו לדרום:
ושכחו לפניהם. לאחר שהתחילו לעמר דלגו עומר ושכחוהו הוי שכחה, דקרינן ביה לא תשוב לקחתו (דברים כד):
ולאחריהם אינו שכחה. אם כשהפכו פניהם זה לצפון וזה לדרום והתחילו לעמר נשאר עומר אחד ביניהם ושכחוהו:
אינו שכחה. לפי ששניהם סמכו זה על זה ומתוך כך נשכח:
יחיד שהתחיל מראש השורה. השתא מפרש להא דתנן לעיל ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח, כגון שיש כאן עשר שורות של עשרה עשרה עמרין מסודרין בשורות מצפון לדרום, והתחיל לעמר בראש שורה אחת, ושכח עומר אחד לאחריו הוי שכחה. כיון שעבר ממנו ועמר עומר הסמוך לו קרינן ביה לא תשוב לקחתו, אבל אם שכח עומר אחד או שנים בסוף השורה דהיינו לפניו והניחם, וחזר והתחיל לעמר מתחלת שורה שניה, לא הוי שכחה, דלא קרינן ביה לא תשוב, שאני אומר דעתו לעשות שורה אחרת מאותם שהניח ממזרח למערב, והיינו דתנן העומר שכנגדו מוכיח, שהעומרים שורות אחרות מוכיחים על אלו שהניח שלא שכחן, שראויין להתחשב עמהן בשורה אחרת:

ה. שְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.
שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.
שְׁנֵי הֻצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.
שְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט, וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט.
שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט, וּשְׁלשָׁה אֵינָן לֶקֶט. אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל.

וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה לְבַעַל הַבָּיִת:

ברטנורה:
(ה) הוצני פשתן. כמו שנעקר הפשתן מן השדה נקרא הוצני שעומד כמו הוצין:
שני גרגרים. ענבים:
אלו כדברי בית הלל. וטעמייהו משום דכתיב (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, חד לעני וחד לגר הרי שנים, ובית שמאי אמרי שלשה לעניים וארבעה לבעל הבית, דכתיב (דברים כד) לגר ליתום ולאלמנה יהיה, הרי שלשה לעניים:

ו. הָעֹמֶר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה.
שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְבַעַל הַבָּיִת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לָעֲנִיִּים.
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים יֵפֵּי כֹחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ.
אָמְרוּ לוֹ, יֻפִּי כֹחוֹ.
אָמַר לָהֶם, וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה, שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה.
אָמְרוּ לוֹ, לֹא.
אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד שֶׁהוּא כְגָדִישׁ, תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת:

ברטנורה:
(ו) העומר שיש בו סאתים אינו שכחה. דכתיב (שם) לא תשוב לקחתו. עומר שאתה יכול להגביה כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו, יצא זה של סאתים שאי אתה יכול להגביהו כולו כאחת:
אמרו לו יפה כחו. כדאמרינן שנים שכחה שלשה אינן שכחה:
לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש. דין הוא שעומר אחד שיש בו סאתים לא יהיה שכחה, מפני שהוא כגדיש ואין שייך שכחה בגדיש:
תאמר בשני עומרים. שהם כמו שאר עמרים קטנים:
ככריכות. כאגודות קטנות:

ז. קָמָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סָאתַיִם, וּשְׁכָחָהּ, אֵינָהּ שִׁכְחָה.
אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טֹפַח, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים:

ברטנורה:
(ז) קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה. דילפינן שכחת קמה משכחת עומר, מה עומר שיש בו סאתים אינו שכחה, אף קמה שיש בה סאתים אינה שכחה, ושכחת קמה ילפינן לה מקרא, דכתיב (שם) ושכחת עומר בשדה, לרבות שכחת קמה:
טופח. מין קטנית דק מאד וקורין לו בערבי גילבא''ן, ובקמה של שעורים איירי שנשתדפו ונעשו דקות כטופח. ואפילו הכי רואים אותם כאלו הן גסים כשאר שעורים, ואם כשנחשוב אותן גסים כשאר שעורים יהיה בהן סאתים, אף על פי שעכשיו שהם שדופות אין בהם סאתים לא הוי שכחה, ואין לפרש דשל טופח ממש יחשבו כאלו הם כשעורים הגסים, אלא בשעורים שנשתדפו ונעשו כטופח, דהכי אמרינן בירושלמי רואים את השדופות כאלו הן מלאות:
ענוה של שעורים. ענוה בוי''ו כמו ענבה בבי''ת כלומר גרגירי שעורים:

ח. הַקָּמָה מַצֶלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה.
הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה.
אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶלֶת אֶת הָעֹמֶר?
כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד:

ברטנורה:
(ח) הקמה מצלת את העומר. קמה שלא שכחה שהיתה בצד עומר ששכחו, מצלת על העומר דלא הוי שכחה דכתיב (שם) כי תקצור ושכחת עומר, עומר שסביבותיו קציר הוי שכחה, ולא עומר שסביבותיו קמה:
ואת הקמה. אם שכח קמה והיו ראשי שבלים שלה מחוברים לקמה אחרת שלא שכחה, זאת הקמה שלא שכחה מצלת על הקמה השכוחה המחוברת אליה ולא הויא שכחה:
העומר אינו מציל. אם היה עומר שכוח או קמה שכוחה בצד עומר שאינו שכוח, אין העומר שאינו שכוח מציל לא על העומר ולא על הקמה השכוחה:

ט. סְאָה תְבוּאָה עֲקוּרָה וּסְאָה שֶׁאֵינָהּ עֲקוּרָה, וְכֵן בְּאִילָן, וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצַע, אֵינָן מִצְטָרְפִין, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:

ברטנורה:
(ט) עקורה. תלושה ושאינה עקורה מחוברת לקרקע, אינן מצטרפין לסאתים, ונימא דלא הוי שכחה, אלא אם שכחן הוי שכחה. ודוקא בשכח שניהם, דאם שכח עקורה ולא שכח שאינה עקורה, היתה שאינה עקורה מצלת על העקורה שאצלה:
וכן באילן. סאה פירות תלושין אצל סאה מחוברין אין מצטרפין והוי שכחה:
והשום והבצלים. סאה קמה של שום, וסאה קמה של בצלים, אין מצטרפין לסאתים קמה. אי נמי סאה שום עקור, וסאה שום שאינו עקור, וכן סאה בצלים עקורים, וסאה בצלים שאינן עקורין, אינן מצטרפין:
אם באת. כגון שיש לקט בין סאה לסאה, וכן בכרם יש פרט בין סאה לסאה, אבל בפירות האילן לא משכחת רשות עני באמצע, דאין לקט ופרט באילן, ואין הלכה כרבי יוסי:

י. תְּבוּאָה שֶׁנִּתְּנָה לְשַׁחַת אוֹ לַאֲלֻמָּה, וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם, וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, אֵין לָהֶן שִׁכְחָה.
וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ, כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם שִׁכְחָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה:

ברטנורה:
(י) שנתנה לשחת. לקצור בעודה לחה להאכיל לבהמה:
לאלומה. לקצור כדי לאסור בה עומרים אחרים, כמו מאלמים אלומים (בראשית לז):
אגודי השום. שומין שלקטן כדי לאגוד בה שומים אחרים:
ואגודות השום והבצלים. אם שכחן אינן שכחה דדרך שומין ובצלים שעושין מהן אגודות קטנות וחוזרים ואוגדים בחמש או שש מאלו הקטנות לאגודה אחת ועל אותן הקטנות קאמר דלא הוי שכחה משום דהוי כמעמר למקום שאינו גמר מלאכה דאמרינן לעיל בסוף פרק גדיש, דלא הוי שכחה:
הלוף. רמב''ם אמר שהוא מין ממיני הבצלים:
רבי יהודה אומר אין להם שכחה. לכל הטמונים דכתיב שדך, מה שדך בגלוי פרט לטמון:
וחכמים אומרים יש להם שכחה. כתיב שדך דמשמע גלוי, וכתיב קצירך דמשמע נמי גלוי הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ומרבינן את הטמון. ופירוש טמון, דבר שהנאכל ממנו הוא טמון תחת הקרקע כמו הצנון והבצל והשום והלפת וכיוצא בהן, ואין הלכה כרבי יהודה:

יא. הַקּוֹצֵר בַּלַּיְלָה וְהַמְעַמֵּר וְהַסוֹמֵא, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה.
וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס, אֵין לוֹ שִׁכְחָה.
אִם אָמַר, הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:

ברטנורה:
(יא) הקוצר בלילה והמעמר. בלילה:
והסומא. בין ביום בין בלילה:
אם היה מתכוין ליטול הגס הגס. כיון דמתכוין ליטול הגסין אפילו דקין אין להם שכחה:
על מנת מה שאני שוכח אני נוטל יש לו שכחה. דמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:

גמרא ברכות דף ו' ע''ב

וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ל''ג) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת.
וְאִם מְשַׂמְּחוֹ מַה שְׂכָרוֹ?
אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי זוֹכֶה לַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות י''ט) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קוֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקוֹל שׁוֹפָר וְגוֹמֵר וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר וְגוֹמֵר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל,
אֵינִי וְהָכְתִיב (שם) וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת?
אוֹתָן קוֹלוֹת דְּקוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הֲווּ.

רִבִּי אַבְהוּ אָמַר כְּאִלּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ל''ג) מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית ה'.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר כְּאִלּוּ בָנָה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשׁוֹנָה אָמַר ה'.
וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא כֹּל אָדָם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י''ב) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְגוֹמֵר מָאי כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.
אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה.
רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר וְאַמְרֵי לָהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְצֶוֶּת לָזֶה.
וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא כָּל שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא רָגִיל לִתֵּן לוֹ שָׁלוֹם יַקְדִים לוֹ שָׁלוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ד) בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ
וְאִם נָתַן לוֹ וְלֹא הֶחֱזִיר נִקְרָא גַזְלָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' ג') וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם:

רש''י:
עובר בה' קולות. מזלזל בה' קולות שבירך בהן הקב''ה את ישראל:
אותן קולות דקודם מתן תורה הוו. הנך קולות בתראי היינו הנך דאיירי בהו לעיל קאמר דנראין הוו ואף על פי שהקול אינו נראה זה נראה:
מביאים תודה בית ה'. כי אשיב את שבות וגו' סיפיה דקרא דה' קולות דלעיל הוא:
בשביל זה. שיברא זה:
לצוות. שליו''ץ בלע''ז:
גזלת העני. והלא אף גזלת העשיר גזלה היא אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו:

______________

זוהר בא דף ל''ג ע''ב

וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְגוֹמֵר. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְיָ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן כַּמָּה אִצְטְרִיכוּ בְנֵי נְשָׁא לְמֵיהַךְ בְּאָרְחֵי דְקֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְמֵיטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא בְּגִין דְּיִזְכוּן בָּהּ לְעָלְמָא דְאָתֵי וּלְשֵׁזָבָא לוֹן מִכָל קִטְרוּגִין דִּלְעֵילָא וְתַתָּא בְּגִין דְּהָא כְמָה דְאִשְׁתַּכְּחוּ מְקַטְרְגִין בְּעָלְמָא לְתַתָּא הֲכִי נָמֵי אִשְׁתַּכְּחוּ מְקַטְרְגִין לְעֵילָא דְקַיְימֵי עֲלַיְיהוּ דִבְנֵי נְשָׁא. אִינוּן דְּעַבְדִין פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְאַזְלֵי בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּדַחֲלָא דְמָארֵיהוֹן כַּמָּה אִינוּן סַנֵּיגוֹרִין דְּקַיְימֵי עֲלַיְיהוּ לְעֵילָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב ל''ג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף וְגוֹמֵר וּכְתִיב וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר. בְּגִין כָּךְ זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר פִּקּוּדֵי אוֹרָיְיתָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא אִי הֲכִי אֲמָאי אִצְטְרִיךְ הָכָא מַלְאָךְ דְּלֶהֱוֵי סַנֵּיגוֹרְיָיא עֲלֵיהּ דְּבַר נַשׁ וְהָא כְתִיב (משלי ג') כִּי יְיָ יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמָר רַגְלְךָ מִלָּכֶד וּכְתִיב (תהלים קכ''א) יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָל רָע דְהָא חָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מָה דְבַר נָשׁ עָבִיד בְּעָלְמָא הֵן טָב הֵן בִּישׁ וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיה כ''ג) אִם יִסָתֵר אִישׁ בְּמִסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יְיָ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה כֹּלָּא הֲכִי הוּא וַדַּאי אֲבָל הָא כְתִיב (איוב כ') וְגָע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ. וּכְתִיב וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָם לְאַחֲזָאָה דְּהָא רְשׁוּ אִתְמַסַר לִסְטַר אַחֲרָא לְקַטְרְגָא (וּרְשׁוּ אִתְמַסַר) עַל מִלִּין דְּעָלְמָא (לְמָאן דְּלָא אִצְטְרִיךְ) וּלְאִתְמַסְרָא בִידוֹי. וְכָל אִלֵּין אָרְחִין טְמִירִין קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְלֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְמֵיהַךְ אֲבַתְרַיְיהוּ בְּגִין דְּאִינוּן נִמּוּסִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּנֵי נְשָׁא לָאו אִינוּן רַשָּׁאִין לְדַקְדְּקָא אֲבַתְרַיְיהוּ בַּר אִינוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּיַדְעִין רָזֵי אוֹרַיְיתָא וְאַזְלִין בְּאָרְחָא דְחָכְמְתָא לְמִנְדַּע אִינוּן מִלִּין סְתִימֵי דְּאוֹרַיְיתָא:

תרגום הזוהר. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶה בֹּא וְגוֹ':
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה וְגוֹ'. כַּמָּה צְרִיכִים בְּנֵי אָדָם לָלֶכֶת בְּדַרְכֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלִשְׁמֹר מִצְוֹת הַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ עַל יָדָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא, וּלְהַצִיל אוֹתָם מִכָּל הַמַּשְׂטִינִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כִּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ מַשְׂטִינִים בָּעוֹלָם לְמַטָּה, כֵּן נִמְצָאִים מַשְׂטִינִים לְמַעְלָה, הָעוֹמְדִים לְהַשְּׂטִין עַל בְּנֵי אָדָם. אֵלּוּ שֶׁמְּקַיְּמִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, בְּיִרְאַת אֲדוֹנָם, כַּמָּה הֵם מְלִיצֵי טוֹב, הָעוֹמְדִים עֲלֵיהֶם לְמַעְלָה כְּדִכְתִיב, אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד וְגוֹ'. וְכָתוּב וִיחֻנֶנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר. מִשּׁוּם זֶה אַשְׁרָיו מִי שֶׁשּׁוֹמֵר מִצְוֹת הַתּוֹרָה. אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּא, אִם כֵּן לָמָּה צְרִיכִים כָּאן מַלְאָךְ שֶׁיִּהְיֶה מֵלִיץ עַל הָאָדָם, וַהֲרֵי כָּתוּב, כִּי ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךְ וְשָׁמָר רַגְלְךְ מִלָּכֶד. וְכָתוּב ה' יִשְׁמָרְךְ מִכָּל רָע. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה אָדָם בָּעוֹלָם הֵן טוֹב וְהֵן רָע. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאוּם ה'. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה:
הַכֹּל וַדַּאי הוּא כֵּן, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה הַכֹּל, אֲבָל הֲרֵי כָּתוּב, וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ. וְכָתוּב, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. שֶׁזֶּה לְהַרְאוֹת, שֶׁנִּמְסָר הָרְשׁוּת לְצַד הָאַחֵר, לְהַשְּׂטִין עַל דִּבְרֵי הָעוֹלָם, וְשֶׁיִּהְיוּ נִמְסָרִים בְּיָדָיו. וְכָל אֵלּוּ הֵם דְּבָרִים נִסְתָּרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵין אַתָּה רָאוּי לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם לְחָקְרָם, מִשּׁוּם שֶׁהֵם חֻקֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְנֵי אָדָם אֵינָם מֻתָּרִים לְדַקְדֵּק אַחֲרֵיהֶם. חוּץ מֵאֵלּוּ צַדִּיקֵי אֱמֶת, הַיּוֹדְעִים סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, וְהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַחָכְמָה לָדַעַת אֵלּוּ דְּבָרִים הַסְּתוּמִים שֶׁבַּתּוֹרָה.

______________

הלכה פסוקה.

הר''מ ה' איסורי ביאה פ' כ''א
א. כָּל הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת דֶּרֶךְ אֵיבָרִים אוֹ שֶׁחִבֵּק וְנָשַׁק דֶּרֶךְ תַּאֲוָה וְנֶהֱנֶה בְּקִרוּב בָּשָׂר הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַּעֲשׂוּ מִכָּל חֻקּוֹת הַתּוֹעֲבוֹת וְנֶאֱמַר (ויקרא י''ח) לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה. כְּלוֹמַר לֹא תִקְרְבוּ לִדְבָרִים הַמְּבִיאִין לִידֵי גִלּוּי עֶרְוָה:
ב. הָעוֹשֶׂה דָבָר מֵחֻקּוֹת אֵלּוּ הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת. וְאָסוּר לְאָדָם לִקְרוֹץ בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו אוֹ לִרְמֹז בְּעֵינָיו לְאַחַת מִן הָעֲרָיוֹת אוֹ לִשְׂחוֹק עִמָּהּ אוֹ לְהָקֵל רֹאשׁ וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בְּשָׂמִים שֶׁעָלֶיהָ אוֹ לְהַבִּיט בְּיוֹפְיָהּ אָסוּר. וּמַכִּין הַמִּתְכַּוֵּין לַדָּבָר זֶה מַכַּת מַרְדוּת וְהַמִּסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בְאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה וְנִתְכַּוֵּין לֵיהָנוֹת כְּמוֹ שֶׁנִּסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוֹרֶף וַאֲפִלּוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל הָעֶרְוָה אוֹ לִרְאוֹת שְׂעָרָה אָסוּר:

______________

מוסר

מלוקט
מַה יִתְאוֹנֵן אָדָם חַי בְּהַעֲלוֹת עַל לִבּוֹ כַּמָּה פָגַם בְּאוֹת בְּרִית קדֶשׁ לֹא מְרַעֵיָא אִם עָבַר עַל אִיסוּר עֶרְוַת אֵשֶׁת אִישׁ וְכַיוֹצֵא מֵאִיסוּרֵי כָרֵת אוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ וּבְאוֹת בְּרִית חָתוּם הֲוַיָּה מִבִּפְנִים וְשַׁדַּי מִבַּחוּץ וּכְשֶׁפָּגַם קִלְקַל חוֹתַם הַמֶּלֶךְ וְנַעֲשָׂה שָׂטָן בִּפְנִים וְנָחָשׁ בַּחוּץ וְאִם לֹא שָׁב בִּתְשׁוּבָה אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְעָנֹשׁ יֵעָנֵשׁ עַל אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי ה' וּפָגַם בְּשֵׁמוֹת הַקּדֶשׁ וְהִמְשִׁיךְ עַל גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ שָׂטָן נָחָשׁ וְאֵין קֵץ לְעוֹנְשׁוֹ וּמַה גַּם אִם גָרַם מַזְלוֹ הָרָע שֶׁהוֹלִיד מַמְזֵר שֶׁאָז אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה גְדוֹלָה אֵין לוֹ מְנוּחָה עַד שֶׁיָּמוּת הַמַּמְזֵר. ה' יַצִילֵנוּ וִיזַכֵּנוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וִיקוּיַים בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב (ישעי' ס') וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ כִּי הַשּׁוֹמֵר בְּרִית הוּא צַדִּיק:

משנה שבת פרק טו
א. אֵלּוּ קְשָׁרִים שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן: קֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וְקֶשֶׁר הַסַפָּנִין.
וּכְשֵׁם שֶׁהוּא חַיָּב עַל קִשּׁוּרָן כָּךְ הוּא חַיָּב עַל הֶתֵּרָן.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל קֶשֶׁר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַתִּירוֹ בְאַחַת מִיָּדָיו אֵין חַיָּבִין עָלָיו:

ברטנורה:
(א) אלו קשרים. קשר הגמלים. שנוקבין לגמל בחטמו ונותנין בו רצועה וקושרין אותה קשר עולם. וכמו כן נוקבים בראש הספינה נקב ונותנין בו חבל וקושרין אותו קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם, והוי דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקים במשכן.
וקשר של קיימא ואינו מעשה אומן, או מעשה אומן ואינו של קיימא, פטור אבל אסור,
ואינו חייב עד שיהא של קיימא ומעשה אומן,
ושאינו של קיימא ולא מעשה אומן מותר לכתחילה:

וכשם שחייב על קישורן כך חייב על התירן. שכן ציידי חלזון היו נצרכין לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימים כדי לקצרן או להרחיבן:
שיכול להתירו. דלא הדקיה:
אין חייבין עליו. ואפילו עשאו לקיימא. ואין הלכה כר''מ:

ב. יֵשׁ לְךָ קְשָׁרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כְּקֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וּכְקֶשֶׁר הַסַפָּנִין:
קוֹשֶׁרֶת אִשָּׁה מִפְתַּח חֲלוּקָהּ, וְחוּטֵי סְבָכָה וְשֶׁל פְּסִיקְיָא, וּרְצוּעוֹת מִנְעָל וְסַנְדָּל, וְנוֹדוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, וּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, קוֹשְׁרִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵצֵא.
קוֹשְׁרִין דְּלִי בִּפְסִיקְיָא, אֲבָל לֹא בְחֶבֶל.
רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.
כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל קֶשֶׁר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא, אֵין חַיָּבִין עָלָיו:

ברטנורה:
(ב) יש לך קשרים שאין חייבים עליהם. חטאת כמו שחייבים על קשר גמלים וקשר של ספנים, אלא פטור אבל אסור. ולא נזכרו קשרים הללו במשנה, ובגמרא מפרש כגון רצועה ארוכה שקושרים בטבעת שבחוטם הנאקה, וכמו כן חבל ארוך שקושרים בחבל העשוי כמין טבעת התלוי בנקב שבראש הספינה, ופעמים מניחה שם שבוע ושבועים ומתירה. וכן כל קשר שקושר אותו לעמוד כך זמן ידוע, לא שיהיה קיים לעולם, אין חייבין עליו:
קושרת אשה מפתחי חלוק. כעין לשונות לכאן ולכאן וקושרין של ימין בכתף שמאל ושל שמאל בכתף ימין, דכיון דכל יומא שרי ליה לא דמי לקשר של קיימא ומותר לכתחילה:
סבכה. מגבעת שעל הראש עשויה כעין רשת:
פסיקיא. אזור רחב וחוטין תלויין בראשו לקשרו בהן:
ונודות יין. של עור שכופפים פיהם וקושרין אותן. ואף על גב דאית לה תרתי איסרי, ולא אמרינן חד מינייהו בטולי מבטל לה והוי קשר של קיימא:
וקדרה של בשר. פעמים שקושר בה בגד סביב לפיה. ואע''פ שיש לה דדין שיכולין להוציא המרק מהן בלא היתר הקשר, אפילו הכי לא הוי קשר:
קושרין לפני בהמה. חבל ברוחב הפתח לנעול בפניה שלא תצא. וכן הלכה:
קושרים דלי בפסיקיא. על פי הבור שיהיה קשור ותלוי שם, דפסיקיא לא מבטל ליה התם:
אבל לא בחבל. דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא:
רבי יהודה מתיר. לא התיר רבי יהודה אלא בחבל של גרדי, שצריך לו למלאכתו ולא מבטל ליה התם. ורבנן סברי, אי שרית ליה חבל של גרדי יקשור נמי בשאר חבלים, דחבל בחבל מיחלף. והלכה כחכמים:

ג. מְקַפְלִין אֶת הַכֵּלִים אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים,
וּמַצִיעִין אֶת הַמִּטּוֹת מִלֵּילֵי שַׁבָּת לַשַּׁבָּת, אֲבָל לֹא מִשַּׁבָּת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים וּמַצִיעִין אֶת הַמִּטּוֹת מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לַשַּׁבָּת,
וְחֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. (אֲבָל לֹא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּשַּׁבָּת).
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר לֹא שֶׁל שַׁבָּת קְרֵבִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְלֹא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵבִין בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה:
(ג) מקפלין את הכלים. בגדים שפושטן מקפלין אפילו ארבעה וחמשה פעמים כדי לחזור וללבשם בו ביום.
ולא שנו אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם לא, שנראים כמתקנין.
ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא בבגדים חדשים שהם קשים ואינן ממהרים לקמוט, אבל ישנים קיפולן מתקנן טפי ומחזי כמתקן.
ובחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים, אבל צבועים לא, שהצבועים קיפולן מתקנן ביותר.
ובלבנים נמי לא אמרן אלא שאין לו בגדים אחרים להחליף, אבל יש לו בגדים אחרים להחליף לכבוד שבת, אסור לקפל:
מיום הכפורים לשבת. כשחל יום הכפורים להיות בערב שבת, לפי ששבת חמור מיום כפור. ושל יום הכפורים אינן קריבין בשבת, דהוי כעולת חול בשבת:
רבי עקיבא אומר. שוין הן, ואין קרבנו של אחד מהן קרב בחבירו. והלכה כרבי עקיבא:

גמרא שבת דף קי''ג ע''א

מְקַפְּלִין וְכוּלִי:
אַמְרֵי דְבֵי רִבִּי יַנַּאי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְאָדָם אֶחָד אֲבָל בִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם לָא.
וּבְאָדָם אֶחָד נַמֵּי לָא אֲמָרָן אֶלָּא בַחֲדָשִׁים אֲבָל בִּישָׁנִים לָא.
וַחֲדָשִׁים נַמֵּי לָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּלְּבָנִים אֲבָל בִּצְבוּעִים לָא.
וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא שֶׁאֵין לוֹ לְהַחֲלִיף אֲבָל יֶשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף לָא.

תָּנָא, שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ מְקַפְּלִין כְּלֵי לָבָן שֶׁלָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לָהֶן לְהַחֲלִיף.
אָמַר רַב הוּנָא: אִם יֶשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף יַחֲלִיף וְאִם אֵין לוֹ לְהַחֲלִיף יְשַׁלְשֵׁל בְגָדָיו.

מַתְקִיף לָהּ רַב סַפְרָא: וְהָא מִתְחֲזֵי כְּרָמוּת רוּחָא?
כֵּיוָן דְּכָל יוֹמָא לָא קָא עָבִיד וְהָאִידְנָא הוּא דְקָא עָבִיד לָא מִתְחֲזֵי כְּרָמוּת רוּחָא.

(ישעי' נ''ח) וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ - וְכִבַּדְתּוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבוּשָׁךְ שֶׁל שַׁבָת כְּמַלְבּוּשָׁךְ שֶׁל חוֹל.
וְכִי הָא דְרִבִּי יוֹחָנָן קָרֵי לְמָאנֵיהּ מְכַבְּדוּתֵיהּ.
מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ - שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכָךְ שֶׁל חוֹל.
מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ - חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים. חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִים.
וְדַבֵּר דָּבָר - שֶׁלֹּא יְהֵא דִבּוּרָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרָךְ שֶׁל חוֹל דִּבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מֻתָּר.
בִּשְׁלָמָא כֻּלְּהוּ לְחַיֵּי אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְהִלּוּכָךְ שֶׁל חוֹל מָאי הִיא?
כִּדְבָעָא מִנֵּיהּ רִבִּי מֵרִבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רִבִּי יוֹסֵי מַהוּ לִפְסוֹעַ פְּסִיעָה גַסָּה בְּשַׁבָּת. אָמַר לֵיהּ וְכִי בְחוֹל מִי הֻתְּרָה. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר פְּסִיעָה גַסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם וּמְהַדַּר לֵיהּ בְּקִידוּשָׁא דְבֵי שִׁמְשֵׁי:

רש''י:
בשני בני אדם. כשמקפלין אותן מפשיטין קמטיהן ונראין כמתקן:
ישנים. קפולן מתקנן יותר מן החדשים שקשין מאליהן ואין ממהרים לקמוט:
צבועין. קפולן מתקנן:
יש לו. אחרים להחליף היום לא:
כלי לבן שלהן. רבותא נקט וכל שכן צבועין:
יש לו להחליף יחליף. מי שיש לו בגדים לבד מאותן שלבש בחול יחליפם בשבת:
ישלשל בגדיו. כלפי מטה שיראו ארוכים והיא מדת עשירים היושבים בביתם ואינן צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא:
מכבדותיה. שמכבדין בעליהן:
שלא יהא הלוכך וכו'. לקמן מפרש להו:
ממצוא חפצך. כי ההוא דאמרינן בערובין לא יטייל אדם לתוך שדהו בשבת לידע מה היא צריכה לאחר השבת:
חפצי שמים מותרין. כגון פוסקים צדקה ומשדכין על התינוקות ליארס:
שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. כגון מקח וממכר וחשבונות:
הרהור מותר. להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו:
מהו לפסוע פסיעה גסה. מי עובר משום מעשות דרכיך:
פסיעה גסה. יותר מאמה פסיעה בינונית אמה:
קידושא דבי שמשי. השותה מיין של קידוש בלילי שבתות:

______________

זוהר בא דף מ' ע''א

תָּנָא, לָא נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד דְּאִתְבָרוּ כֻּלְּהוּ שִׁלְטוֹנִין דִּלְעֵילָא (מִשַּׁלְשׁוּלֵהוֹן) מִשּׁוֹלְטָנֵיהוֹן וְנַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתְהוֹן וְעָאלוּ בִרְשׁוּתָא קַדִישָׁא עִלָּאָה דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְקְטִירוּ בֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם.
מָאי טַעְמָא עֲבָדַי הֵם?
אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם דְּאַפָּקִית לְהוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא וְאַעֲלִית לוֹן בִּרְשׁוּתִי.
וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן מָאי דִּכְתִיב אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת?
אֶלָּא הֲכִי אוֹקִימְנָא הָאי שְׂאוֹר וְהָאי מַחְמֶצֶת דַּרְגָּא חַד אִינוּן וְכֻלְּהוּ רְשׁוּ אוֹחֲרֵי אִינוּן שׁוּלְטָנִין דִּמְמַנָּן עַל שְׁאַר עַמִּין וְקָרֵינַן לְהוּ יֵצֶר הָרָע רְשׁוּתָא אַחֲרָא אֵל נֵכָר אֱלֹהִים אֲחֵרִים. אוּף הֲכִי שְׂאוֹר וּמַחְמֶצֶת וְחָמֵץ וְכֹלָּא חַד.
אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל הֲנֵי שָׁנֵי קַיְימִתּוּ בִרְשׁוּתָא אַחֲרָא עַבְדִין לְעַם אַחֲרָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּאַתּוּן בְּנֵי חוֹרִין אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה אִי הֲכִי כָּל יְמֵי שַׁתָּא נַמֵּי אֲמָאי שִׁבְעַת יוֹמִין?
דִּכְתִיב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם - שִׁבְעַת יָמִים וְלָא יַתִּיר.
אָמַר לֵיהּ כָּל זִמְנָא דְאִתְחַיַּיב בַּר נַשׁ לְאִתְחֲזָאָה גַּרְמֵיהּ בֶּן חוֹרִין הֲכִי אִצְטְרִיךְ. כָּל זִמְנָא דְּלָא אִתְחַיַּיב לָא אִצְטְרִיךְ.
לְמַלְכָּא דְּעָבַד לְחַד בַּר נַשׁ רוּפִינוֹס כָּל אִינוּן יוֹמִין דְּסַלִּיק לְהָאי דַּרְגָּא חָדֵי וְלָבִישׁ לְבוּשֵׁי יְקָר לְבָתַר לָא אִצְטְרִיךְ. לְשַׁתָּא אַחֲרָא נָטִיר אִינוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לִיקִירוּ דָא וְלָבַשׁ אִינוּן לְבוּשִׁין וְכֵן בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא. כְּהָאי גְּוָונָא יִשְׂרָאֵל כְּתִיב שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא דְּאִינוּן יוֹמֵי חֶדְוָותָא יוֹמִין דְּסַלִּיקוּ לִיקָרָא דָא וְנַפְקוּ מִשִּׁעְבוּדָא אַחֲרָא וּבְגִין כַּךְ נַטְרִין בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא יוֹמִין דְּסַלִּיקוּ לְהָאי יְקָר וְנַפְקוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא וְעָאלוּ בִּרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא וְעַל דָּא כְתִיב שִׁבְעַת יָמִים מַצוֹת תֹּאכֵלוּ:

תרגום הזוהר. לָמַדְנוּ, לֹא יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עַד שֶׁנִּשְׁבְּרוּ מֶמְשַׁלְתָּם, כָּל הַשָּׂרִים שֶׁלָּהֶם לְמַעְלָה, וְיָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתָם וּבָאוּ לִרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנִקְשְׁרוּ בּוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁעֲבָדַי הֵם, הוּא, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. שֶׁהוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵרְשׁוּת אַחֶרֶת וְהֵבֵאתִי אוֹתָם לִרְשׁוּתִי. וְהַיְנוּ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אוֹכֵל מַחֲמֶצֶת. אֲנִי כָּךְ בֵּאַרְתִּי, שְׂאוֹר זֶה וּמַחְמֶצֶת זוֹ הֵם מַדְרֵגָה אַחַת, וְכֻלָּם אֶחָד. רְשׁוּת אַחֶרֶת, הֵם הַשָּׂרִים הַמְּמוּנִים עַל שְׁאָר הָעַמִּים, וַאֲנַחְנוּ קוֹרְאִים אוֹתָם יֵצֶר הָרַע, רְשׁוּת אַחֶרֶת, אֵל נֵכָר, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. אַף כָּאן, שְׂאוֹר וּמַחְמֶצֶת וְחָמֵץ הַכֹּל אֶחָד הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל אֵלּוּ הַשָּׁנִים עֲמַדְתֶּם בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, וַעֲבַדְתֶּם לְעַם אַחֵר, מִכָּאן וּלְהָלְאָה, שֶׁאַתֶּם בְּנֵי חוֹרִין, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם, כָּל מַחֲמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךְ חָמֵץ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אִם כֵּן גַּם כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה לֹא נֹאכַל חָמֵץ, לָמָּה רַק שִׁבְעַת יָמִים, שֶׁכָּתוּב, שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, רַק שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יוֹתֵר. אָמַר לוֹ, כָּל זְמָן שֶׁהָאָדָם מְחוּיָב לְהַרְאוֹת עַצְמוֹ בֶּן חוֹרִין צְרִיכִים כֵּן, שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל חָמֵץ, וּבְכָל זְמָן שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָב אֵינוֹ צָרִיךְ לְאִסּוּר חָמֵץ. זֶה דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה אָדָם אֶחָד לְשָׂר. כָּל אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁעָלָה לַמַּדְרֵגָה הַזּוֹ, הָיָה שָׂמֵחַ וְלוֹבֵשׁ לְבוּשֵׁי כָּבוֹד. לְאַחַר כָּךְ לֹא הָיָה צָרִיךְ לָזֶה. לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת שָׁמַר אֵלּוּ הַיָּמִים שֶׁעָלָה לַכָּבוֹד הַזֶּה, וְלָבַשׁ אֵלּוּ לְבוּשִׁים. וְכֵן כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה. כְּעֵין זֶה יִשְׂרָאֵל, כָּתוּב, שִׁבְעַת יָמִים שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא, שֶׁהֵם יְמֵי שִׂמְחָה, הַיָּמִים שֶׁעָלוּ לַכָּבוֹד הַזֶּה, וְיָצְאוּ מִשִּׁעְבּוּד אַחֵר. וּמִשּׁוּם זֶה בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה שׁוֹמְרִים אוֹתָם הַיָּמִים שֶׁעָלוּ לַכָּבוֹד הַזֶּה וְיָצְאוּ מֵרְשׁוּת אַחֵר וּבָאוּ לִרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה, וְעַל כֵּן כָּתוּב, שִׁבְעַת יָמִים מַצוֹת תֹּאכֵלוּ.

______________

הלכה פסוקה.

הר''מ ה' איסורי ביאה פ' כ''א
א. אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִשָּׁה כְּלָל בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין שִׁפְחָה בֵּין מְשׁוּחְרֶרֶת שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר.
בְּאֵיזֶה שִׁמּוּשׁ אָמְרוּ רְחִיצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְהַצָעַת מִטָּה לְפָנָיו וּמְזִיגַת הַכּוֹס שֶׁאֵין עוֹשָׂה לְאִישׁ דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא אִשְׁתּוֹ בִּלְבָד.
וְאֵין שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ:
ב. הַמְחַבֵּק אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת שֶׁאֵין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם נוֹקְפוֹ עֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁנָשַׁק לְאַחַת מֵהֶן כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ הַגְּדוֹלָה וַאֲחוֹת אִמּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם תַּאֲוָה וְלֹא הֲנָאָה כְּלָל הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה בְּיוֹתֵר וּדְבַר אִסּוּר הוּא וּמַעֲשֵׂה טִפְּשִׁים הוּא שֶׁאֵין קְרֵבִין לְעֶרְוָה כְּלָל בֵּין גְדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה חוּץ מֵהָאֵם לִבְנָהּ וְהָאָב לְבִתּוֹ:

______________

מוסר

משנה יבמות פרק טו
א. הָאִשָׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה, מֵת בַּעְלִי, תִּנָּשֵׂא. מֵת בַּעְלִי, תִּתְיַבֵּם. שָׁלוֹם בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּמִלְחָמָה בָעוֹלָם, קְטָטָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבָאתָה וְאָמְרָה, מֵת בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאתָה בוֹכָה וּבְגָדֶיהָ קְרוּעִין. אָמְרוּ לוֹ, אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ, תִּנָּשֵׂא:

ברטנורה:
(א) האשה. שלום בינו לבינה. שאם היתה קטטה בינו לבינה דלמא מחמת שנאה מכוונה לאסור עצמה עליו:
ושלום בעולם. שאם היה שעת חירום דלמא כשראתה ששהה הרבה זמן ולא חזר אמרה ודאי לסטים הרגוהו. אי נמי, ראתה אותו מוכה במלחמה וסברה ודאי ימות. אבל כששלום בעולם אי לא חזיתיה דמית ודאי חיישא לקלקולא שמא יבא לאחר שתנשא, ותהא מקולקלת:
רבי יהודה אומר כו'. ולית הלכתא כוותיה:
אמרו לו. לרבי יהודה פקחת תנשא שוטה לא תנשא, אלא אחת זו ואחת זו תנשא:

ב. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בְּבָאָה מִן הַקָּצִיר, וּבְאוֹתָהּ מְדִינָה, וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אַחַת הַבָּאָה מִן הַקָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַזֵּיתִים, וְאַחַת הַבָּאָה מִן הַבָּצִיר, וְאַחַת הַבָּאָה מִמְּדִינָה לִמְדִינָה. לֹא דִבְּרוּ חֲכָמִים בַּקָּצִיר אֶלָּא בַהוֹוֶה. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּבֵית שַׁמַּאי:

ברטנורה:
(ב) בבאה מן הקציר. כמעשה שהיה שהלכו בני אדם לקצור חטין ונשכו נחש לאחד מהם ומת, ובאה והודיעה בבית דין ושלחו ומצאו כדבריה. ולא התירו חכמים אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב, אבל ממדינת הים אינה נאמנת:
אלא בהוה. מעשה שהיה כך היה, והוא הדין לשאר מקומות:

ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, הִתַּרְתֶּם עֶרְוָה חֲמוּרָה, לֹא תַתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן הַקַּל. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל, מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִים לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא מִסֵפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמוֹד, שֶׁהוּא כוֹתֵב לָהּ, שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר, תִּטְּלִי מַה שֶׁכָּתוּב לִיכִי. וְחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

ברטנורה:
(ג) שאין האחים נכנסים. לנחלת בעלה, דרחמנא אמר (דברים י''ז) על פי שנים עדים. וגבי נשואין דידה הוא דאקילו רבנן משום עגונה:
מספר כתובתה. מנוסח הכתוב בשטר כתובה, כשתנשאי לאחר, והרי היא נישאת, ואם כן תטול כתובתה:

ד. הַכֹּל נֶאֱמָנִים לְהַעִידָהּ, חוּץ מֵחֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּהּ, וּבַת בַּעְלָה. מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה, שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. עֵד אוֹמֵר, מֵת, וְנִשֵּׂאת, וּבָא אַחֵר וְאָמַר, לֹא מֵת, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵצֵא. עֵד אוֹמֵר מֵת וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים מֵת וְעֵד אוֹמֵר לֹא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, תִּנָּשֵׂא:

ברטנורה:
(ד) חוץ מחמותה. טעמא דכולהו, מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה. חמותה שונאתה, שאומרת בלבה זאת תאכל כל עמלי. בת חמותה אומרת זאת תירש כל עמל אבי ואמי. יבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה. בת בעלה אומרת זאת באה במקום אמי ותאכל כל עמלה:
מה בין גט למיתה. דאמרינן אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה, נאמנות להביא גיטה:
שהכתב מוכיח. דסמכינן עיקרא על הגט. ואע''ג דעלייהו נמי סמכינן שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם:
עד אחד אומר מת ונישאת. לאו דוקא נישאת, אלא התירוה להנשא אע''פ שלא נישאת, ואחר כך בא עד אחד ואומר לא מת, לא תצא מהתירה הראשון:
עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת. כגון שהם פסולי עדות. ואשמועינן הואיל והאמינה תורה עד אחד אין כאן תורת עדות, וכי היכי דחד חשיב, פסולי עדות נמי חשיבי, הלכך הלך אחר רוב דעות, בין כשרים בין פסולים:
שנים אומרים מת ואחד אומר לא מת וכו'. הא קמ''ל, דאזלינן אחר רוב דעות בפסולי עדות, בין לקולא בין לחומרא:

ה. אַחַת אוֹמֶרֶת מֵת וְאַחַת אוֹמֶרֶת לֹא מֵת, זוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת מֵת תִּנָּשֵׂא וְתִטּל כְּתֻבָּתָהּ. וְזוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת לֹא מֵת לֹא תִנָּשֵׂא וְלֹא תִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ. אַחַת אוֹמֶרֶת מֵת וְאַחַת אוֹמֶרֶת נֶהֱרַג, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הוֹאִיל וּמַכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִנָּשְׂאוּ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, הוֹאִיל וְזוֹ וָזוֹ מוֹדוֹת שֶׁאֵינוֹ קַיָּם, יִנָּשְׂאוּ. עֵד אוֹמֵר מֵת וְעֵד אוֹמֵר לֹא מֵת, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת מֵת וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא מֵת, הֲרֵי זוֹ לֹא תִנָּשֵׂא:

ברטנורה:
(ה) אחת אומרת מת. שתי צרות הבאות ממדינת הים, אחת אומרת מת בעלי ואחת אומרת לא מת:
ר''מ אומר הואיל ומכחישות כו'. ולית הלכתא כוותיה:

ו. הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי, תִּנָּשֵא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ, וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה. הָיְתָה בַת יִשְּׂרָאֵל לַכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין זוֹ דֶרֶךְ מוֹצִיאַתָּה מִידֵי עֲבֵרָה, עַד שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לִנָּשֵׂא, וַאֲסוּרָה מִלֶּאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה:

ברטנורה:
(ו) היתה בת ישראל לכהן. אם היתה צרתה בת ישראל לכהן, תאכל בתרומה בחזקת שבעלה קיים, ואינה חוששת לעדות צרתה, שהואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה. וכן הלכה:

ז. אָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת חָמִי, תִּנָּשֵׂא וְתִטֹּל כְּתֻבָּתָהּ, וַחֲמוֹתָהּ אֲסוּרָה. הָיְתָה בַת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן, תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין זוֹ דֶרֶךְ מוֹצִיאַתָּה מִידֵי עֲבֵרָה, עַד שֶׁתְּהֵא אֲסוּרָה לִנָּשֵׂא, וַאֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בַּתְּרוּמָה. קִדֵּשׁ אַחַת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ קִדֵּשׁ, כָּל אַחַת אוֹמֶרֶת אוֹתִי קִדֵּשׁ, נוֹתֵן גֵּט לְכָל אַחַת וְאַחַת, וּמַנִּיחַ כְּתֻבָּה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין זוֹ דֶרֶךְ מוֹצִיאַתּוּ מִידֵי עֲבֵרָה, עַד שֶׁיִּתֵּן גֵּט וּכְתֻבָּה לְכָל אַחַת וְאֶחָת. גָּזַל אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה וְאֵין יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה גָזַל, כָּל אֶחָד אוֹמֵר אוֹתִי גָזַל, מַנִּיחַ גְּזֵלָה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק, דִּבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין זוֹ דֶרֶךְ מוֹצִיאַתּוּ מִידֵי עֲבֵרָה, עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם גְּזֵלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד:

ברטנורה:
(ז) אמרה מת בעלי ואח''כ מת חמי. חמותה אסורה, שאין כלה מעידה על חמותה. ואע''ג דאמרה ברישא מת בעלי דתו אינה כלתה והויא נכרית, אפילו הכי לא מהימנה:
היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. ובהא נמי הלכה כר' טרפון. אבל בקידש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזה מהן קידש, וכן גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל, בתרווייהו הלכה כר''ע:

ח. הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָה לִמְדִינַת הַיָּם וּבְנָהּ עִמָּהֶם, וּבָאָה וְאָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי, נֶאֱמֶנֶת. מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

ברטנורה:
(ח) מת בעלי ואח''כ מת בני נאמנת. הואיל והיה לה בן ולא היתה בחזקת זקוקה ליבם כשיצאה, השתא נמי כי אמרה מת בעלי ואח''כ מת בני שאין בה זיקת יבם, מהימנא. אבל כי אמרה מת בני ואח''כ מת בעלי ורוציתת להתייבם לא מהימנא ואם באה להנשא לשוק, חוששים לדבריה, דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא לעלמא, וחולצת ולא מתיבמת:

ט. נִתַּן לִי בֵן בִּמְדִינַת הַיָּם, וְאָמְרָהּ מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי, נֶאֱמֶנֶת. מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

ברטנורה:
(ט) ניתן לי במדינת הים. ומת בני ואחר כך מת בעלי, דלא מפקא נפשה מחזקה קמייתא, שאומרת עדיין היא צריכה ליבם, נאמנת ומותרת להתיבם:
אינה נאמנת. להנשא לשוק בלא חליצה, דכי הימנוה רבנן לאשה, גבי בעלה הימנוה, משום דדייקא ומנסבה, אבל לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה, משום דזמנין דסניא ליה:
וחוששין לדבריה. דאפקא נפשה מיבם, וחולצת ולא מתיבמת:

י. נִתַּן לִי יָבָם בִּמְדִינַת הַיָּם, אָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי, יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעְלִי, נֶאֱמֶנֶת. הָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ וִיבָמָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, אָמְרָה מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת יְבָמִי, יְבָמִי וְאַחַר כָּךְ בַּעְלִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר מֵת יְבָמִי, שֶׁתִּנָּשֵׂא. וְלֹא מֵתָה אֲחוֹתִי, שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ. וְאֵין הָאִישׁ נֶאֱמָן לוֹמַר מֵת אָחִי, שֶׁיְּיַבֵּם אִשְׁתּוֹ. וְלֹא מֵתָה אִשְׁתִּי, שֶׁיִּשָּׂא אֲחוֹתָהּ:

ברטנורה:
(י) ניתן לי יבם במדינת הים. שילדה חמותה במדינת הים, והיא הלכה בחזקת שאין לה יבם:
מת בעלי ואח''כ מת יבמי וכו'. דתרווייהו קא שריא נפשה לשוק, נאמנת ומותרת לשוק בחזקתה הראשונה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

תַּנְיָא אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּסְּפִינָה וְרָאִיתִי סְפִינָה אַחַת שֶׁנִּשְׁבָּרָה וְהָיִיתִי מִצְטָעֵר עַל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבָּהּ וּמָנוּ רִבִּי עֲקִיבָא. וּכְשֶׁעָלִיתִי בַיָּבָּשָׁה בָּא וְיָשַׁב וְדָן לְפָנַי בַּהֲלָכָה אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי מִי הֶעֱלָךְ אָמַר לִי דָף שֶׁל סְפִינָה נִזְדַּמַּן לִי וְכָל גַּל וְגַל שֶׁבָּא עָלַי נֶעְנַעְתִּי לוֹ רֹאשִׁי. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים אִם יָבוֹאוּ רְשָׁעִים עַל אָדָם יְנַעְנֵעַ לָהֶן רֹאשׁוֹ. אָמַרְתִּי בְאוֹתָהּ שָׁעָה כַּמָּה גְדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאָמְרוּ מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף מֻתֶּרֶת. מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף אֲסוּרָה. תַּנְיָא אָמַר רִבִּי עֲקִיבָא פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּסְּפִינָה וְרָאִיתִי סְפִינָה אַחַת שֶׁמֻּטְרֶפֶת בַּיָּם וְהָיִיתִי מִצְטָעֵר עַל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבָּהּ וּמַנּוּ רִבִּי מֵאִיר. כְּשֶׁעָלִיתִי לִמְדִינַת קַפּוּטְקַיָּא. בָּא וְיָשַׁב וְדָן לְפָנַי בַּהֲלָכָה אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי מִי הֶעֱלָךְ אָמַר לִי גַּל טִרְדַּנִי לַחֲבֵירוֹ וַחֲבֵירוֹ לַחֲבֵירוֹ עַד שֶׁהִקִּיאַנִי לַיַּבָּשָׁה. אָמַרְתִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כַּמָּה גְדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאָמְרוּ מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת. מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה:

רש''י:
נענעתי לו ראשי. ועבר על גבי והלך לו:
ינענע להן ראשו. ידחה מפני השעה ולא יתגרה בהן:

______________

זוהר בא דף מ' ע''ב

וַיִּשָׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ וְגוֹמֵר. פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא לְסַפֵּר בִּשְׁבָחָא דִיצִיאַת מִצְרַיִם דְּאִיהוּ חִיּוּבָא עַל בַּר נַשׁ לְאִשְׁתָּעֵי בְּהָאי שְׁבָחָא לְעָלְמִין וַהֲכִי אוֹקִימְנָא כָּל בַּר נַשׁ דְּאִשְׁתָּעֵי בִּיצִיאַת מִצְרַיִם וּבְהַהוּא סִפּוּר חָדֵי בְחֶדְוָה זַמִּין אִיהוּ לְמֶחֱדֵי בִשְׁכִינְתָּא לְעָלְמָא דְאָתֵי דְּהוּא חֵידוּ מִכֹּלָּא דְּהָאי אִיהוּ בַּר נַשׁ דְּחָדֵי בְמָרֵיהּ. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָדֵי בְּהַהוּא סִפּוּר. בֵּיה שַׁעְתָּא כָּנִישׁ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פַּמַּלְיָיא דִילֵיהּ וְאָמַר לוֹן זִילוּ וּשְׁמָעוּ סִפּוּרָא דִּשְׁבָחָא דִילִי דְּקָא מִשְׁתָּעוּ בָנַי וְחָדָאן בְּפוּרְקָנִי כְּדֵין כֻלְּהוּ מִתְכַּנְּשִׁין, וְאַתְיָין וּמִתְחַבְּרָן בַּהֲדַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וְשַׁמְעִין סִפּוּרָא דִשְׁבָחָא דְקָא חָדָאן בְּחֶדְוָה דְפוּרְקָנָא דְּמָרֵיהוֹן כְּדֵין אַתְיָין וְאוֹדָן לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כָּל אִינוּן נִסִין וְגְּבוּרָן וְאוֹדָן לֵיהּ עַל עַמָּא קַדִּישָׁא דְּאִית לֵיה בְּאַרְעָא דְחָדָאן בְּחֶדְוָה דְפוּרְקָנָא דְּמָארֵיהוֹן. כְּדֵין אִתּוֹסַף לֵיה חֵילָא וּגְבוּרְתָּא לְעֵילָא. וְיִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא סִפּוּרָא יַהֲבֵי חֵילָא לְמָארֵיהוֹן כְּמַלְכָּא דְּאִתּוֹסַף חֵילָא וּגְבוּרְתָּא כַּד מְשַׁבְּחִין גְּבוּרְתֵּיהּ וְאוֹדָן לֵיהּ וְכֻלְּהוֹן דַּחֲלִין מִקָּמֵיהּ וְאִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ אִית לְשַׁבְחָא וּלְאִשְׁתָּעֵי בְּסִפּוּר דָּא כְּמָה דְאִתְמַר. כְּגוֹוָנָא דָא חוֹבָה אִיהוּ עַל בַּר נַשׁ לְאִשְׁתָּעֵי תְּדִיר קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּלְפַרְסוּמֵי נִיסָא בְּכָל אִינוּן נִסִין דְּעָבַד. וְאִי תֵימָא אֲמָאי אִיהוּ חוֹבָתָא וְהָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָדַע כֹּלָּא כָל מַה דַהֲוָה וְיֶהֱוֵי לְבָתַר דְּנָא אֲמָאי פִּרְסוּמָא דָא קָמֵיהּ עַל מָה דְּאִיהוּ עָבִיד וְאִיהוּ יָדַע. אֶלָּא וַדַּאי אִצְטְרִיךְ בַּר נַשׁ לְפַרְסוּמֵי נִיסָא וּלְאִשְׁתָּעֵי קָמֵיהּ בְּכָל מַה דְאִיהוּ עָבַד. בְּגִין דְּאִינוּן מִלִּין סַלְקִין וְכָל פַּמַּלְיָיא דִלְעֵילָא מִתְכַּנְּשֵׁי וְחָמָאן לוֹן וְאוֹדָאן כֻּלְּהוּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִסְתַּלַּק יְקָרֵיהּ עֲלַיְיהוּ עֵילָא וְתַתָּא:
כְּגוֹוָנָא דָא מָאן דְּאִשְׁתָּעֵי וּמְפָרֵט חֶטְאוֹי עַל כָּל מַה דְעָבַד. וְאִי תֵימָא לְמָאי אִצְטְרִיךְ אֶלָּא מְקַטְרְגָא קָאִים תְּדִיר קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְאִשְׁתָּעֵי וּלְמִתְבַּע חוֹבֵי בְנֵי נָשָׁא וּלְמִתְבַּע עֲלֵיהוֹן דִּינָא. וְכִיוַן דְּאַקְדִּים בַּר נַשׁ וּמְפָרֵט חֶטְאוֹי כָּל חַד וְחַד לָא אַשְׁאִיר פִּטְרָא דְפוּמָא לְהַהוּא מְקַטְרְגָא וְלָא יָכִיל לְמִתְבַּע עֲלֵיהּ דִּינָא דְּהָא תְדִיר תָּבַע דִּינָא בְקַדְמִיתָא וּלְבָתַר מִשְׁתָּעֵי וּמְקַטְרֵג פְּלוֹנִי עָבַד כָּךְ וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאַקְדְּמָא וּלְפָרֵט חֶטְאוֹי. כִּיוַן דִּמְקַטְרְגָא חָמֵי דָא לֵית לֵיהּ פִּטְרָא דְפוּמָא עֲלֵיה וּכְדֵין אִתְפְּרַשׁ מִינֵיהּ מִכָל וָכֹל. אִי תָב בְּתִיּוּבְתָּא יֵאוֹת וְאִי לָאו הָא מְקַטְרְגָא אִשְׁתְּכַח עֲלֵיהּ וְאָמַר פְּלוֹנִי דְאָתָא לְקָמָךְ בְּתוּקְפָא דְאַפִּין בָּעִיט בְּמָארֵיהּ חוֹבוֹי כָּךְ וְכָךְ. עַל דָּא יֵאוֹת לְאִזְדַּהֲרָא בַר נַשׁ בְּכָל הֲנֵי בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח עַבְדָא מְהֵימְנָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:

תרגום הזוהר. וַיִּשָׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ. מִצְוָה זוֹ, הִיא לְבָעֵר חָמֵץ. כִּי מִצְוָה זוֹ נִמְסְרָה לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ, וְכָתוּב, שְׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם. וּכְבָר בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים, וּבֵאַרְנוּ סוֹד בֵּין חָמֵץ וּמַצָה שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם, בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, שֶׁזֶּה יֵצֶר הָרַע וְזֶה יֵצֶר הַטּוֹב. הַמִּצְוָה שֶׁלְּאַחַר זוֹ, הוּא לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁהוּא חוֹב עַל הָאָדָם לְעוֹלָם לְסַפֵּר בַּשְּׁבָחִים הָאֵלּוּ. כָּךְ הֶעֱמַדְנוּ, כָּל אָדָם הַמְּסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וְשָׂמֵחַ בַּסִּפּוּר הַהוּא בַּשִּׂמְחָה עָתִיד הוּא לִשְׂמֹחַ עִם הַשְּׁכִינָה לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִיא שִׂמְחָה מִכָּל צַד, שֶׁזֶּה הוּא אָדָם הַשָּׂמֵחַ בַּאֲדוֹנוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בַּסִּפּוּר הַהוּא שֶׁלּוֹ. בָּהּ בַּשָּׁעָה, מְקַבֵּץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כָּל הַחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ, וְאָמַר לָהֶם, לְכוּ וְשִׁמְעוּ הַסִּפּוּר שֶׁל הַשֶּׁבַח שֶׁלִּי שֶׁמְּסַפְּרִים בָּנַי, וּשְׂמֵחִים בִּגְאֻלָּתִי. אָז מִתְקַבְּצִים כֻּלָּם וּבָאִים וּמִתְחַבְּרִים עִם יִשְׂרָאֵל, וְשׁוֹמְעִים סִפּוּר הַשֶּׁבַח שֶׁשְּׂמֵחִים בְּשִׂמְחַת הַגְּאֻלָּה מֵאֲדוֹנָם, וּבָאִים וּמוֹדִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל כָּל אֵלּוּ הַנִּסִּים וְהַגְּבוּרוֹת וּמוֹדִים לוֹ עַל עַם הַקָּדוֹשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּאָרֶץ שֶׁשְּׂמֵחִים בְּשִׂמְחַת הַגְּאֻלָּה שֶׁל אֲדוֹנָם. אָז נִתּוֹסֵף לוֹ כֹּחַ וּגְבוּרָה לְמַעְלָה. וְיִשְׂרָאֵל בַּסִּפּוּר הַהוּא נוֹתְנִים כֹּחַ לַאֲדוֹנָם, כְּמֶלֶךְ שֶׁנּוֹסָף לוֹ כֹּחַ וּגְבוּרָה בָּעֵת שֶׁמְּשַׁבְּחִים גְּבוּרָתוֹ וּמוֹדִים לוֹ, וְהַכֹּל יְרֵאִים מִפָּנָיו וְעוֹלֶה כְּבוֹדוֹ עַל כֻּלָּם. וּמִשּׁוּם זֶה, יֵשׁ לְשַׁבֵּחַ וּלְסַפֵּר בַּסִּפּוּר הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ. כְּעֵין זֶה חוֹב הוּא עַל הָאָדָם, לְסַפֵּר תָּמִיד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפַרְסֵם הַנֵּס בְּכָל אֵלּוּ הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה. וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה הוּא חוֹב לְסַפֵּר אֶת הַנִּסִּים, וַהֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ הַכֹּל, כָּל מַה שֶּׁהָיָה וְיִהְיֶה לְאַחַר מִכֵּן, וְלָמָּה הַפִּרְסוּם הַזֶּה לְפָנָיו עַל מַה שֶּׁהוּא עָשָׂה וְהוּא יָדַע. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי צָרִיךְ הָאָדָם לְפַרְסֵם הַנֵּס וּלְסַפֵּר לְפָנָיו מִכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה, מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ הַמִּלּוֹת עוֹלוֹת, וְכָל הַפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה מִתְקַבְּצִים וְרוֹאִים אוֹתָם, וּמוֹדִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעוֹלֶה כְּבוֹדוֹ עֲלֵיהֶם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כְּעֵין זֶה, מִי שֶׁמְּסַפֵּר וּמְפָרֵט אֶת חַטָּאָיו, מִכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה, וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה צָרִיךְ זֶה. הוּא מִשּׁוּם שֶׁהַמְּקַטְרֵג עוֹמֵד תָּמִיד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לְסַפֵּר וְלִתְבֹּעַ עַל עֲבֵרוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְלִתְבֹּעַ עֲלֵיהֶם דִּין, כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם מַקְדִּים עַצְמוֹ וּמְפָרֵט חַטָּאָיו כָּל אֶחָד וְאֶחָד, אֵינוֹ מַשְׁאִיר פִּתְחוֹן פֶּה לַמְּקַטְרֵג הַהוּא, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתְבֹּעַ עֲלֵיהֶם דִּין. כִּי תָּמִיד הוּא תּוֹבֵעַ דִּין תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְסַפֵּר וּמְקַטְרֵג, פְּלוֹנִי עָשָׂה כָּךְ. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהַקְדִּים אוֹתוֹ וּלְפָרֵט חַטָּאָיו. כֵּיוָן שֶׁהַמְּקַטְרֵג רוֹאֶה אֶת זֶה, אֵין לוֹ פִּתְחוֹן פֶּה עָלָיו, וְאָז נִפְרָד מִמֶּנּוּ מִכֹּל וָכֹל. וְאִם חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה טוֹב, וְאִם לֹא, הֲרֵי הַמְּקַטְרֵג נִמְצָא עָלָיו, וְאוֹמֵר, פְּלוֹנִי שֶׁבָּא לְפָנֶיךְ, וְהִתְוַדָּה בְּעַזּוּת פָּנִים, בָּעַט בַּאֲדוֹנוֹ, חַטָּאָיו כָּךְ וְכָךְ. עַל כֵּן יָפֶה שֶׁיִּזָּהֵר הָאָדָם בְּכָל אֵלּוּ, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא עֶבֶד נֶאֱמָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

______________

הלכה פסוקה.

הר''ם ה' איסורי ביאה פ' כ''א
א. לֹא תֵלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּעוֹת רֹאשׁ בַּשּׁוּק אַחַת פְּנוּיָה וְאַחַת אֵשֶׁת אִישׁ וְלֹא תֵלֵךְ אִשָּׁה בַּשּׁוּק וּבְנָה אַחֲרֶיהָ גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִתְפְּשׂוּ בְּנָה וְתֵלֵךְ אַחֲרָיו לְהַחֲזִירוֹ וְיִתְעַלְלוּ בָּה הָרְשָׁעִים שֶׁתְּפָסוּהוּ דֶּרֶךְ שְׂחוֹק:
ב. אָסוּר לְהוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה אָדָם דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ וְלֹא יִשָׂא קְטַנָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד אֲבָל אֵלּוּ שֶׁמְּנָאֲפִין בְּיַד וּמוֹצִיאִין שִׁכְבַת זֶרַע לֹא דַי לָהֶם שֶׁאִיסוּר גָּדוֹל הוּא אֶלָּא שֶׁהָעוֹשֶׂה זֶה בְּנִידוּי הוּא יוֹשֵׁב וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעי' א') יְדֵיכֶם דָמִים מָלֵאוּ וּכְאִלּוּ הָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ:

______________

מוסר

מלוקט
מִנִּי שִׂים אָדָם עַל לֵב חַטְאוֹת נְעוּרָיו יֶחֱרַד הָאִישׁ וְיִלָּפֵת כִּי עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בָּעֲרָיוֹת אוֹתָם הַצוּרוֹת נִקְבְעוּ בְדַעְתּוֹ וְהַשָּׂטָן וְיֵצֶר הָרַע מְבִיאָם לְנֶגֶד עֵינָיו תָּמִיד וְזֶה גוֹרֵם לְהַשְׁחִית זַרְעוֹ וְהוּא עָוֹן פְּלִילִי הֲלֹא תִרְאֶה עֵר וְאוֹנָן שֶׁהָיוּ בְנֵי שְׁמוֹנָה שָׁנִים בְּנֵי יְהוּדָה הַצַדִּיק נֶכְדֵּי יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּחִיר שֶׁבְּאָבוֹת וְנִכְרְתוּ הֲגַם שֶׁהָיוּ נְשָׁמוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְהוּא עֲוֹן דּוֹר הַמַּבּוּל. וְהָאָדָם אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ לֵב. יַחֲשׁוֹב כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בָּא לִידֵי כָךְ עַל יְדֵי הִרְהוּרִים וְהַיֵּצֶר הָרָע מַטְעֵהוּ שֶׁהָיָה בְאוֹנֶס. אֲבָל אֵין בְּפִיהוּ נְכוֹנָה כִּי הוּא פּוֹשֵׁעַ גָּמוּר כִּי עַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּת בָּעֲרָיוֹת בָּא לִידֵי הִרְהוּר וְעַל יְדֵי זֶה הִרְבָּה לְהַשְׁחִית וְהָרַג אֶת בָּנָיו וְטִמֵּא חוֹתָמָא דְמַלְכָּא. וְגָבְרוּ רַחֲמָיו לְהַאֲרִיךְ אַפּוֹ אוּלַי יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה וְיִתְמַרְמֵר בְּוִדּוּי וַחֲרָטָה וְשָׁב וְרָפָא לוֹ:

משנה בבא מציעא פרק ה
א. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ. הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ. וְאֵיזֶהוּ תַרְבִּית. הַמַּרְבֶּה בַּפֵּרוֹת. כֵּיצַד. לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר, עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלשִׁים דִּינָרִין, אָמַר לוֹ תֶּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בָּהֶן יָיִן. אָמַר לוֹ הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלשִׁים, וַהֲרֵי לָךְ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ:

ברטנורה:
(א) איזהו נשך. שהוא נושך. דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה:
המרבה בפירות. המרבה שכר לעצמו בפירות. ובין בהלואת כסף ובין בהלואת פירות הוי רבית. שהרי מתרבה ממונו. אלא דבסיפא, רבית דרבנן קמפרש שהוא דרך מקח וממכר:
דינר זהב. עשרים וחמשה דינרי כסף:
וכן השער. כך היו נמכרין בעיר. והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו ואע''פ שעכשיו אין לו חטין, דתנן בפרקין יצא השער פוסקין, אע''פ שאין לזה יש לזה, ויכול המוכר הזה לקנותם עתה במעות הללו:
עמדו חטין בשלשים דינרין אמר לו תן לי חיטי. וזה מותר אם נתן לו חטין. אבל אם פסק לתת לו בהן יין, אסור, שמא יוקיר היין, הואיל ואין לו יין. ואע''פ שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער, הואיל ואינו נותן לו דמים שנוכל לומר יכול הוא לקנות יין בדמים שקבל אלא בא לעשות עליו דמי החטין חוב ולפסוק על החוב יין, אסור אם יין אין לו. דאי הוה ליה יין, הוי קנוי לו מעכשיו לזה שבא לפסוק על החוב יין, וכי אייקר ברשותיה אייקר:

ב. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר. כֵּיצַד. הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הוּא לָךְ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לַשָּׁנָה, וְאִם שֶׁל חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ, בְּסֶלַע לַחֹדֶשׁ, מֻתָּר. מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי, הֲרֵי הִיא שֶׁלָּךְ בְּאֶלֶף זוּז, אִם לַגֹּרֶן, בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, אָסוּר:

ברטנורה:
(ב) מרבין על השכר. בשכר המתנת מעות השכירות:
ואין מרבין על המכר. בשכר המתנת המקח. וטעמא, משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, הלכך כי שקיל מיניה סלע בחודש דהוו להו שתים עשרה סלעים אין זה שכר המתנת מעות, שהרי לא נתחייב לשלם לו שכירות עד סוף החודש, והאי דאמר ליה אם עכשיו תתן לי הרי היא שלך בעשר סלעים, אי הוה מקדים ליה הוה מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משויה. אבל גבי מכר משמשך המקח דינו ליתן המעות, וכי אמר ליה אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף זוז, הן הן דמיה, וכי מטפי עלייהו לגורן, שכר המתנת מעות הוא:
מכר לו את השדה וכו'. והוא הדין מטלטלין וכל סחורה אם מכר לו יותר משויה בשכר המתנת מעות, אסור, והוי אבק רבית מדבריהם. וכל אבק רבית אם נתן אינה יוצאה בדיינים. דאילו רבית קצוצה דאורייתא יוצאה בדיינים:

ג. מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטֹל אֶת שֶׁלָּךְ, אָסוּר. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים:

ברטנורה:
(ג) הבא מעות וטול את שלך אסור. הבא מותר מעות שעליך וטול שדה שלך, אסור לעשות כן. וכגון שאמר לו מוכר ללוקח לכי מייתית מותר המעות קנה מעכשיו. לפיכך אסור לעשות כן, שאם יאכל מוכר הפירות בתוך כך, לכשיביא זה המעות נמצא שדה זו קנויה לו מיום המכר, וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו. ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו, שמא לא יביא מותר המעות ויחזיר לו זה מה שקבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו, דהא לכי מייתית קני מעכשיו אמר ליה, והא לא אייתי, ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל מוכר, וזה אכל פירות בשכרו:
הרי היא שלו. וכגון דאמר ליה קני מעכשיו אם לא אביא לך מכאן עד שלש שנים, דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור, שעל מנת מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואזולי אוזיל גביה, וזה קבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד שלש שנים יקבלם. והפירות יהיו מונחים ביד שליש, אם יחזיר הלוה מעותיו למלוה עד שלש שנים יתן הפירות ללוה, ואם לאו יתן הפירות למלוה, שהיתה השדה קנויה לו משעת הלואה, ואותה הלואה דמי השדה היתה:

ד. אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר, וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל. אֵין מוֹשִׁיבִין תַּרְנְגוֹלִין לְמֶחֱצָה, וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתֵן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. אֲבָל מְקַבְּלִין עֲגָלִין וּסְיָחִין לְמֶחֱצָה, וּמְגַדְּלִין אוֹתָן עַד שֶׁיְּהוּ מְשֻׁלָּשִׁין. וַחֲמוֹר, עַד שֶׁתְּהֵא טוֹעֶנֶת:

ברטנורה:
(ד) אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים בשוק ארבע סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה, הילך פירות ושב ומכור בחנות והריוח נחלוק. וטעמא דמלתא, משום דקיימא לן הך עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, סתם המקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא, הילכך ההיא פלגא כיון דמיחייב באונסין מלוה היא אצלו שהרי היא שומא אצלו במעות בשער השוק ודינו ליטול חצי שכר, נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר המתנת מעות המלוה, לפיכך אסור. אלא אם כן נותן לו שכר עמלו שהוא עמל באותו החצי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה, אם היה נגר או נפח, כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבדה כזו ולעשות מלאכה קלה:
אין מושיבין תרנגולים למחצה. לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצית שכר מה שיהיו האפרוחים שוים יותר על דמי הביצים, דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו, הוה ליה פלגא מלוה, נמצא זה מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו:
ומזונו. מזון שהוא מוציא באפרוחים:
ואין שמין עגלים וסייחין למחצה. עכשיו הם שוים כך וכך, קבלם עליך לגדלם שנתים למחצית שכר, ולמחצית הפסד אם ימותו:
אבל מקבלים עגלים וסייחים. קטנים. בלא שומא, שאם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם:
כשיהיו משולשים. פירוש כשיעמדו על שליש גדולן ואז יחלוקו:
ובחמור עד שתהא טוענת. משאוי. כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה:

ה. שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל לְמֶחֱצָה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד, חוֹלְקִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל, יְגַדֵּלוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ וּסְיָח עִם אִמּוֹ. וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית:

ברטנורה:
(ה) שמין פרה. גדולה, וחמור גדול. שראויין למלאכה, ומלאכתן כולה למקבל:
למחצה. לחלוק שבח שישביחו, בדמים ובולדות:
לחלוק את הולדות מיד. כשתבוא שעת חלוקתן, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמישים יום:
שמין עגל עם אמו. ואין צריך ליתן עמל ומזון לעגל אלא לאם. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
ומפרין על שדהו. לשון פרה ורבה. ואית דגרסי ומפריז, בזיי''ן. לשון פרזות תשב ירושלים (זכריה ב'). כלומר מרחיב על שדהו. והוא שיאמר לו אתה רגיל ליקח בחכירות שדך עשרת כורין לשנה, הלויני מאתים זוז שאוכל להוציא לזבל שדה זו ולזרעה ולחרשה ואני מעלה לך בחכירותה י''ב כורים לשנה ואחזיר לך מעותיך, זה מותר, דהוי כאילו מעדיף לו שני כורים הללו מפני שחוכר ממנו שדה טובה ומשובחת שחכירותה יפה מחכירות שדה רעה:

ו. אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים, וְלוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב. מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מָעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל:

ברטנורה:
(ו) אין מקבלין צאן ברזל. כל אחריות הנכסים על המקבל, ושם אותם עליו במעות, וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר. ואע''ג דמשנה יתירה היא, דהא תנא ליה לעיל אין מושיבים חנוני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד, וכל שכן הכא דקבל כל האחריות עליו. נקט ליה משום סיפא. אבל מקבלים צאן ברזל מן הנכרים:
מדעת הנכרי. כגון ישראל שלוה מעות מנכרי ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו. אם העמידו אצל נכרי, אע''פ שישראל נותנם לו במצות הנכרי, מותר. ואם לא העמידו אצל נכרי, אסור. דהוא ניהו דקא מוזיף ליה בריבית:

ז. אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּרוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשָּׁעַר. . הָיָה הוּא תְּחִלָּה לַקּוֹצְרִים, פּוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַגָּדִישׁ, וְעַל הֶעָבִיט שֶׁל עֲנָבִים, וְעַל הַמַּעֲטָן שֶׁל זֵיתִים, וְעַל הַבֵּיצִים שֶׁל יוֹצֵר, וְעַל הַסִיד מִשֶּׁשְּׁקָעוֹ בַכִּבְשָׁן. וּפוֹסֵק עִמּוֹ עַל הַזֶּבֶל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין פּוֹסְקִין עַל הַזֶּבֶל אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה לּוֹ זֶבֶל בָּאַשְׁפָּה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָסַק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, יָכוֹל לוֹמַר תֶּן לִי כָזֶה, אוֹ תֶן לִי מָעוֹתָי:

ברטנורה:
(ז) היה הוא תחלה לקוצרים. ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער:
פוסק עמו. באיזה שער שירצה. דכיון דיש לו אין כאן רבית, דמעכשיו אותו גדיש קנוי לו. ואע''ג דלא משך, כיון דכי אין לו נמי לא הוה אלא אבק רבית דרבנן, כי יש לו לא גזור:
על העביט. כלי גדול שצוברים בו את הענבים לפני דריכה והם מתחממים להוציא יינם יפה. ושל זיתים קרוי מעטן:
על הבצים של יוצר. אם הכניס עפר ועשאו בצים לעשות מהן קדרות, פוסק עמו על הקדירות באיזה שער שירצה, ואע''פ שלא יצא השער:
ועל הסיד. פוסק עמו באיזה שער שירצה משישקענו בכבשן העצים והאבנים לשרוף ולעשות מהן סיד:
וחכמים מתירין. איכא בין חכמים לת''ק, דת''ק כל ימות השנה קאמר. ופליג עליה רבי יוסי ואמר לא שנא ימות החמה ולא שנא ימות הגשמים עד שיהיה לו למוכר זבל באשפות. וחכמים מתירין דוקא בימות החמה, שאע''פ שאין לו, יש לאחרים, שהכל יש להן זבל שכבר נרקב ונשוף בימות הגשמים. אבל בימות הגשמים לא. והלכה כחכמים:
כשער הגבוה. אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו, תתן לי כשער הזול. גבוה, היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים בדמים מועטים:
תן לי כזה או תן לי מעותי. שהרי לא משך ויכול לחזור בו, ואפילו מי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעותיו על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן, ובתוך כך נשתנה השער, סתם דעתיה דאינש אתרעא זילא פסיק. ואין הלכה כרבי יהודה:

ח. מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזְרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכֹל. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזְרַע, בְּיֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְזוֹל וְהוּקְרוּ, נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל, וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ:

ברטנורה:
(ח) חטין בחטין לזרע. סאה בסאה מותר להלוות לאריס דוקא כשרוצה לזרעו. וטעמו, דבאתרא דאריס הוא שנותן הזרע, אם אין לו זרע לזרוע השדה יסלקנו בעל הבית, וכשלוה האריס מבעל הבית וזורע וכשיוקירו חטין יתן חטין, אין זו הלואה, אלא הרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו על מנת שיטול בעל הבית הזרע תחלה מחלק שיגיע לאריס והאריס יטול השאר שכר טרחו, ועל מנת כן ירד שיטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע, ואין כאן רבית:
שהיה רבן גמליאל. כלומר, לכך הוצרך לשנות משנה זו, לפי שהיה רבן גמליאל מחמיר שאם הוזלו נוטל כשער הזול, ואשמעינן מתניתין לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו:

ט. לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, הַלְוֵינִי כוֹר חִטִּין וַאֲנִי אֶתֶּן לָךְ לַגֹּרֶן. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבוֹא בְנִי, אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ. וְהִלֵּל אוֹסֵר. וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, לֹא תַלְוֶה אִשָּׁה כִכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁתַּעֲשֶׂנּוּ דָמִים, שֶׁמָּא יוֹקִירוּ חִטִּים, וְנִמְצְאוּ בָאוֹת לִידֵי רִבִּית:

ברטנורה:
(ט) הלויני עד שיבוא בני. דכיון שיש לו, שפיר דמי. דלא גזור רבנן אלא כשאין לו. ואפילו אין לו אלא סאה אחת, לווה עליה כמה כורין, דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה, שהרי אינה קנויה למלוה וביד הלוה למכרה ולאכלה, וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר:
וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה. ואין הלכה כהלל. אלא הלכה כחכמים שאומרים לוין סתם ופורעין סתם:

י. אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, וְלֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ, עֲדֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ. כָּל יְמֵי גָרִיד, אֶחָד. כָּל יְמֵי רְבִיעָה, אֶחָד. לֹא יֹאמַר לוֹ חֲרשׁ עִמִּי בַגָּרִיד וַאֲנִי אֶחֱרשׁ עִמָּךְ בָּרְבִיעָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת. כֵּיצַד. נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי, זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָעוֹתָיו, וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאָמַר בִּשְׁבִיל מָעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלִי, זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ, דַּע כִּי בָא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי:

ברטנורה:
(י) נכש עמי. היום ואנכש עמך למחר. ניכוש הוא עקירת העשבים הרעים הגדלים בתבואה:
עדור. חפור:
לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך. פעמים שזו קשה מזו, ויש כאן אגר נטר:
כל ימי גריד אחד. ולא חיישינן אם יום אחד גדול מחבירו. וכן כל ימי רביעה אחד. ומותר לומר עדור עמי יום זה של גריד. ואני אעדור עמך יום אחר של גריד. וכן ברביעה:
גריד. ימות החמה:
רביעה. ימות הגשמים:
ואני אחרוש עמך ברביעה. שימי רביעה קשים למלאכה שבשדות:

יא. וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַמַּלְוֶה, וְהַלּוֶֹה, וְהֶעָרֵב, וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַסוֹפֵר. עוֹבְרִים מִשּׁוּם לֹא תִתֵּן (ויקרא כה), וּמִשּׁוּם בַּל תִּקָּח מֵאִתּוֹ (שם), וּמִשּׁוּם לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה (שמות כב), וּמִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שם), וּמִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ:

ברטנורה:
(יא) עוברים משום לא תתן וכו'. מלוה עובר בכולן. לוה עובר משום בל תשיך, שהוא לשון מפעיל לאחרים, לא תגרום שאחיך ישוך, ועובר על ולאחיך לא תשיך, ולפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים עוברים על לא תשימון עליו נשך בלבד:

גמרא בבא מציעא דף נ''ט ע''ב

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים מְנָא לָן מִתָּמָר דִּכְתִיב (בראשית ל''ח) הִיא מוּצֶאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ. אָמַר רַב חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי מָאי דִּכְתִיב (ויקרא כ''ה) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ עַם שֶׁאִתְּךָ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת אַל תּוֹנֵהוּ. אָמַר רַב לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָה מְצוּיָה אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר מִיּוֹם שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִלָּה שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג') גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל''ט) שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הָאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ. וְאָמַר רַב כָּל הַהוֹלֵךְ בַּעֲצַת אִשְׁתּוֹ נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א' כ''א) רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב וְגוֹמֵר. אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵּי וְהָא אֲמַרֵי אִינְשֵׁי אִתְּתָךְ גּוּצָא גְחִין וְתִלְחוֹשׁ לָהּ. לֹא קַשְׁיָא הָא בְּמִילֵי דְעָלְמָא וְהָא בְּמִילֵי דְבֵיתָא. לִישָׁנָא אַחֲרִינָא הָא בְּמִילֵי דִשְׁמַיָּא וְהָא בְּמִילֵי דְעָלְמָא. אָמַר רַב חַסְדָּא כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ז') הִנֵּה ה' נִצָב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר הַכֹּל נִפְרָע בִּידֵי שָׁלִיחַ חוּץ מֵאוֹנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר וּבְיָדוֹ אֲנָךְ. אָמַר רִבִּי אַבְהוּ שְׁלשָׁה אֵין הַפַּרְגּוּד נִנְעַל בִּפְנֵיהֶם אוֹנָאָה וְגֶזֶל וַעֲבוֹדָה זָרָה. אוֹנָאָה דִּכְתִיב וּבְיָדוֹ אֲנָךְ. גֶּזֶל דִּכְתִיב (ירמי' ו') חָמָס וָשׁוֹד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד. עֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב (ישעי' ס''ה) הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד. וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ. לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּכְבוֹד אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י''ב) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ. וְהַיְינוּ דְאָמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מְחוּזָא אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְיכוּ כִּי הֵיכִי דְתִתְעַתְּרוּ:

רש''י:
היא מוצאת והיא שלחה. אף ע''פ שהיו מוציאין אותה לשרפה לא אמרה להם ליהודה נבעלתי אלא שלחה לו למי שאלה לו אנכי הרה ואם יודה הוא מעצמו יודה:
עמיתו. עם אתו:
באונאת אשתו. באונאת דברים לצערה:
אונאתה קרובה. פורענות אונאתה ממהר לבא:
שמעה תפלתי. אין לשנותו מלשון בקשה שמבקש מאת הקב''ה שישמע תפלתו אבל אל תחרש יש לשנותו מלשון בקשה ולו' בזו אני בוטח שאין דרכך לשתוק ולא להחריש וכו':
רק לא היה כאחאב. סיפיה דקרא אשר הסתה אותו איזבל אשתו:
כל השערים. של תפלה ננעלו:
חוץ משערי אונאה. הצועק על אונאת דברים אין השער ננעל בפניו:
הכל על ידי שליח. על כל עבירות נפרעין על ידי שליח:
ובידו וגו'. לא מסר' לשליח:
פרגוד. מחיצה שבין שכינה לצבא מרום:
אינו ננעל. להפסיק ראייתן מן המקום אלא תמיד רואה אותם עד שיפרע:
ובידו אנך. משמע שהיה תמיד אצלו ומשמש בה:
על פני. לפני ואין מחיצה בינו לבין העבירה:
מחוזא. עיר שהיה רבא דר בתוכה כך שמה:
אוקירו לנשייכו. כבדו נשותיכם:

______________

זוהר בא דף מ''ג ע''א

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ וְגוֹמֵר. פִּקּוּדָא דָא פִּקּוּדָא דְאִקְרֵי בְּגוֹוָנָא אַחֲרָא דְּלָא אִקְרֵי מִצְוָה אֶלָּא קְדוּשָׁה וְאִלֵּין אִינוּן תְּפִילִין. תְּפִלָּה שֶׁל יַד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. תִּקּוּנָא פְאֶרָא שַׁפִּירוּ דְּגוֹוָנִין עִלָּאִין. וְעַל דָּא אִקְרוּן טוֹטָפֹת כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה מ''ט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וּכְתִיב (הושע י''א) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאוֹהֲבֵהוּ יִשְׂרָאֵל זוּטָא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל סָבָא שַׁפִּירוּ דְגוֹוָנִין עֵילָא וְתַתָּא. יוֹסֵף סַלִּיק וְאִתְעֲטָר בִּתְרֵין גּוֹוָנִין (נ''א דַּרְגִּין) בְּקַדְמֵיתָא נַעַ''ר וּבְסוֹפָא צַדִּי''ק כַּמָּה יָאָן בֵּיהּ גּוֹוָנִין לְמֶחֱזֵי וְרָזָא דָא (בראשית ט''ל) וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה שַׁפִּירָא בִּתְרֵין סִתְרִין בִּתְרֵין דַּרְגִּין בִּתְרֵין גוֹוָנִין עֵילָא וְתַתָּא כְּתִיב (דברים ו') וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטוֹב. הַיָּשָׁר דָּא תְפִלָּה שֶׁל יָד לְאַמְשְׁכָא לֵיה בִּתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ לְאִתְיַיחֲדָא כַחֲדָא וּתְפִלָּה שֶׁל יַד אַקְדִים לְשֶׁל רֹאשׁ וְאִצְטְרִיךְ דְּלָא יְהֵא פִרוּדָא בֵינַיְיהוּ כְּלַל. מָאן דְּמִתְעֲטֵר בִּתְפִלִּין קָאִים בְרָזָא דְגוֹוָנָא עִלָּאָה וְקָאִים בְּאִינּוּן תְּרֵין רָזִין דְּקָאַמְרָן כְּיוֹסֵף דְּאִקְרֵי נַעַר וְאִקְרֵי צַדִּיק בְּרָזָא דְעֶבֶד נֶאֱמָן וּבְרָזָא דְבֵן יְחִידָאי. וְאִלֵּין תְּפִלָּה שֶׁל יָד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. וְאִינוּן כְלָלָא חָדָא בְּלֹא פִרוּדָא אַרְבַּע פָּרָשְׁיָין דִּתְפִלִּין בְּאַרְבָּעָה בָּתִּים בְּאִינוּן תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וּכְמָה דְאִינוּן אַרְבָּעָה פָּרָשְׁיָין בְּאִינוּן תְּפִילִּין שֶׁל רֹאשׁ אוּף הֲכִי כֻלְּהוּ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד בְּבַיִת אֶחָד דְּהָא בִתְפִלָּה שֶׁל יָד לֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם אֶלָּא מַה דְנַקְטָא מִלְּעֵילָא וְרָזָא דָא (קהלת א') כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם. וּמִגוֹ דְנַקְטָא לוֹן מִלְּעֵילָא אִקְרֵי תְפִלָּה וְאִתְקַדְּשַׁת בִּקְדוּשַׁתְהוֹן וְכֹלָּא אִקְרֵי קְדוּשָׁה וְאִקְרֵי תְפִלָּה. וּכְדֵין אִקְרֵי מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵימָה:

תרגום הזוהר. וְהָיָה לְאוֹת וְגוֹ':
וּלְטוֹטָפוֹת וְגוֹ':
מִצְוָה זוֹ הִיא מִצְוָה הַנִּקְרֵאת בְּאוֹפֶן אַחֵר, שֶׁאֵינָהּ נִקְרֵאת מִצְוָה אֶלָּא קְדֻשָּׁה. וְאֵלּוּ הֵם תְּפִלִּין, תְּפִלָּה שֶׁל יָד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. שֶׁהֵם תִּקּוּן פְּאֵר וְיֹפִי שֶׁל הַמַּרְאוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים, טוֹטָפוֹת, כְּדִכְתִיב יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאֵר. וְכָתוּב, כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ. הוּא יִשְׂרָאֵל זוּטָא. וְכָתוּב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הוּא יִשְׂרָאֵל סָבָא, שֶׁהוּא יֹפִי שֶׁל הַמַּרְאוֹת, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה יוֹסֵף עוֹלֶה לְמַעְלָה וּמִתְעַטֵּר שָׁם, וּמִטֶּרֶם שֶׁעָלָה לַבִּינָה נִקְרָא נַעַר, וּבַסּוֹף נִקְרָא צַדִּיק. כַּמָּה יָפוֹת בּוֹ הַמַּרְאוֹת לִרְאוֹת. וְזֶה סוֹד, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תוֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. הוּא יָפֶה, בִּשְׁנֵי צְדָדִים, בִּשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, בִּשְׁתֵּי מַרְאוֹת, שֶׁהֵן לָבָן וְאָדוֹם. לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כְּתִיב, וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב:
הַיָּשָׁר, הוּא תְּפִלָּה שֶׁל יָד, לְהַמְּשִׁיךְ לָהּ בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, שֶׁיִּתְיַחֲדוּ כְּאֶחָד. וּתְפִלָּה שֶׁל יָד מַקְדִּימִים לְהַנִּיחָהּ לִתְפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה פֵּרוּד בֵּינֵיהֶם כְּלָל. מִי שֶׁמִּתְעַטֵּר בִּתְפִלִּין, עוֹמֵד בַּסּוֹד כְּעֵין הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא עוֹמֵד בִּשְׁנֵי סוֹדוֹת הָאֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ בְּיוֹסֵף, שֶׁנִּקְרָא נַעַר וְנִקְרָא צַדִּיק, דְּהַיְנוּ בְּסוֹד עֶבֶד נֶאֱמָן, וּבַסּוֹד בֵּן יָחִיד, וְאֵלּוּ הֵם, תְּפִלָּה שֶׁל יָד וּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ וּשְׁנֵיהֶם הֵם כָּלוּל אֶחָד. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין הֵם בְּאַרְבַּע בָּתִים בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, וּכְמוֹ שֶׁהֵם אַרְבַּע בָּתִים בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ, כֵּן הֵם כֻּלָּם בִּתְפִלָּה שֶׁל יָד בְּבַיִת אֶחָד. כִּי בִּתְפִלָּה שֶׁל יָד, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, אֵין לָהּ מֵעַצְמָהּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מִלְּמַעְלָה, וְזֶה סוֹד כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָּם וּמִשּׁוּם שֶׁמְּקַבְּלָתָם מִלְּמַעְלָה הִיא נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וּמִתְקַדֶּשֶׁת מִקְּדֻשָּׁתָם וְנִקְרֵאת קְדֻשָּׁה, וְנִקְרָא תְּפִלָּה, וְאָז נִקְרֵאת הַמַּלְכוּת מַלְכוּת שָׁמַיִם הַשְּׁלֵמָה.

______________

הלכה פסוקה.

הר''ם ה' איסורי ביאה פכ''א
א. אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתְקַשֶּׁה עַצְמוֹ לָדַעַת אוֹ יָבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר אֶלָּא אִם יָבוֹא לוֹ הִרְהוּר יַסִּיעַ לִבּוֹ מִדִּבְרֵי הֲבָאי לְדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁהִיא אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָדָם לִישָׁן עַל עָרְפּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה עַד שֶׁיַּטֶּה מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי קִשּׁוּי:
ב. וְלֹא יִסְתַּכֵּל בִּבְהֵמָה וּבְחַיָה וְעוֹף בְּשָׁעָה שֶׁמִּזְדַּקְּקִין זָכָר לַנְּקֵבָה וּמֻתָּר לְמַרְבִּיעֵי בְּהֵמָה לְהַכְנִיס כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת מִפְּנֵי שֶׁהֵן עוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן לֹא יָבֹאוּ לִידֵי הִרְהוּר:

______________

מוסר

מלוקט
אוֹי וַאֲבוֹי לְמַשְׁחִית זַרְעוֹ בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין שֶׁבָּא מַחֲמַת הִרְהוּרָיו הָרָעִים. כִּי מִלְּבַד תּוֹקֶף הֶעָוֹן. הִנֵּה ה' אֱלֹהִים לֹא עָשָׂה לַמַּזִּיקִים גּוּף כִּי אִם רוּחוֹת וְעַל יְדֵי הַחוֹטֵא הַזֶּה נַעֲשֶׂה לָהֶם גּוּף וְנִבְרָאִים מַזִּיקִין וְהֵם תּוֹבְעִים דִּין לַעֲשׂוֹת בּוֹ נְקָמָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם סוֹבְבִים אוֹתוֹ וְכָל הַמִּכְשׁוֹלִים וְהַצָרוֹת הַבָּאוֹת לְאָדָם הוּא עַל יָדָם מִלְּבַד הָעוֹנְשִׁים הַקָּשִׁים וּמָרִים הַמְּזֻמָּנִים וּמְעֻתָּדִים לוֹ בְּצֵאתוֹ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וְכַמָּה שָׁנִים נִמְסָר בְּיַד מַלְאֲכֵי חַבָּלָה לַעֲשׂוֹת בּוֹ נְקָמָה קוֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ לְגֵיהִנָּם. לָכֵן בְּעוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ יְמַהֵר לָשׁוּב וּבְמִסְתָּרִים תִּבְכֶה נַפְשׁוֹ. וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן:

משנה מנחות פרק א
א. כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת.
מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בַּכֶּלִי, וְהָלָּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן - פְּסוּלוֹת.

כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן?
- לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה,
אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, - לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא:

ברטנורה:
(א) כל המנחות שנקמצו שלא לשמן. כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה, וקמצה הכהן לשם מחבת:
כשרות. ומקטיר הקומץ ושייריה נאכלים. שקמיצת המנחה במקום שחיטת הקרבן עומדת, וכשם שכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים, כדילפינן מקרא בריש מסכת זבחים, הכי נמי כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות:
אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. הוה מצי למתני ולא עלו לבעלים לשם חובה, והא דקתני "אלא", דמשמע דכל דינם כמנחות כשרות אלא דבר זה, לאשמועינן דאסור לשנויי בה שינוי אחר, שאם עבר וקמצה שלא לשמה אסור לתת הקומץ בכלי שרת שלא לשמה:
שלא עלו לבעלים לשם חובתו. ולא יצא ידי נדרו וצריך להביא מנחה אחרת לשם מרחשת:
חוץ ממנחת חוטא. כגון מנחה הבאה על טומאת מקדש וקדשיו, אם לא תשיג ידו לשתי תורים:
ומנחת קנאות. של סוטה.
שאם קמצן שלא לשמן, כגון לשם נדבה, או נתן בכלי שרת את הקומץ שלא לשמו, או הלך, או הקטיר, שלא לשמו. או חישב באחת מן העבודות הללו הריני עובד לשמן ושלא לשמן. אלו מנחות פסולות ואין שייריהן נאכלים. וטעמא הוא, משום דמנחת חוטא חטאת קרייה רחמנא, ובחטאת כתיב ושחט אותה לחטאת ולקח מדם החטאת, שתהא שחיטה ולקיחה דהיינו קבלת הדם לשם חטאת. ומנחת קנאות, הואיל וכתיב בה עון, דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון, כחטאת שויוה רבנן.
ומנחת העומר, אע''ג דלאו מנחת חוטא היא ולא מנחת קנאות היא, קמצה שלא לשמה פסולה , ואין שייריה נאכלים, הואיל ובאה להתיר החדש ולא התירה. וכל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות דתנן במתניתין, דוקא במנחות שאין להם זמן קבוע איירי, ולא במנחת העומר שקבע לה זמן:
או שלא לשמן ולשמן. דלא תימא לשמן ושלא לשמן הוא דפסול, דתפוס לשון אחרון, אבל שלא לשמן ולשמן כשרות, קמשמע לן:

ב. אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא וְאַחַת כָּל הַמְנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַר בְּגָדִים, מְחֻסַר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסוּל.

קָמַץ בַּשְּׂמֹאל, פָּסוּל.
בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: יַחֲזִיר וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בַּיָּמִין.

קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח אוֹ קרֶט שֶׁל לְבוֹנָה, פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר, פָּסוּל.
אֵיזֶהוּ הַיָּתֵר? שֶׁקְּמָצוֹ מְבוֹרָץ.
וְחָסֵר? שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ:

ברטנורה:
(ב) זר ואונן טבול יום וכו'. כולהו מפורשים בפרק ב' דזבחים. ומוכחינן להו מקראי דעבודתן פסולה:
ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה:
יושב. דבעינן לעמוד לשרת:
על גבי כלים וכו'. דבעינן שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הרצפה:
בן בתירא אומר יחזיר. הקומץ לתוך המנחה:
ויחזור ויקמוץ בימין. והוא הדין לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין סבירא ליה לבן בתירא שאם עבר אחד מהן וקמץ יחזיר הקומץ למקומו ויחזור כהן כשר ויקמוץ. ואין הלכה כבן בתירא:
עלה בידו צרור. נמצא קומץ חסר מקום הצרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה. דקודם קמיצה בורר כל הלבונה לצד אחד וקומץ ואחר כך מלקט אותם ונותנם עם הקומץ ושורף הכל, ואם נזדמן בתוך הקומץ גרגיר מלח או קורט של לבונה הרי הקומץ חסר כדי מקום הקורט:
מבורץ. מלא וגדוש:
שקמצו בראשי אצבעותיו. שלא פשטן על כל פס ידו:
פושט את אצבעותיו על פס ידו. מכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח לתוך ידו, ומוחק באצבע קטנה שלא יצא הקמח חוץ לקמיצה, ומוחק בגודל שלא יצא הקמח חוץ לאצבע. וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת דמעשיהן אפויין ולאחר אפייתן פותתן וקומץ, ואי אפשר לפותתן דקות כל כך שלא יהיו יוצאות חוץ לקומץ, הלכך מוחק בגודל מלמעלה, ובאצבע קטנה מלמטה. וזו היתה מעבודות קשות שבמקדש, דבקושי גדול יכול להשוות שלא יהא לא חסר ולא יתר.
ורמב''ם כתב שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה שבמקדש, והוא מפרש וקומץ כדקמצי אינשי האמור בגמרא (דף יא), דהיינו שממלא כפו ממנה כדרך שבני אדם ממלאים ידיהם ממה שלוקחים בידם. ואני אומר שאין פירוש כדקמצי אינשי אלא שמכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח בצדי אצבעותיו לתוך ידו, אבל אינו נוטל קמח אלא מלא שלש אצבעותיו על פס ידו ולא יותר, וכדי שלא יהא מבורץ ומבצבץ ויוצא, מוחק מלמטה באצבע קטנה, ומלמעלה בגודל, ולא נדחו כלל דברי האומר שזו עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש, ושיטת הגמרא כדברי, וכן פירשוה כל רבותי:

ג. רִבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסֵר שַׁמְנָהּ, חִסֵר לְבוֹנָתָהּ, פְּסוּלָה.

הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ בַחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַחוּץ, לְהַקְטִיר קֵמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מְקֵּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ - פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת.

לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר, לְהַקְטִיר קֵמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מְקֵּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹמֵץ, וְהַנּוֹתֵן בַּכֶּלִי, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַמַּקְטִיר, לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ בִּשְׁתִיקָה וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:

ברטנורה:
(ג) ריבה שמנה. ששיעור השמן לוג לכל עשרון, ואם ריבה שנתן שני לוגין או יותר לעשרון דחזו לשתי מנחות פסול:
חיסר שמנה. פחות מלוג שמן לעשרון סולת:
חיסר לבונתה. שלא נתן בה אלא קורט אחד של לבונה. אבל אם יש בה שני קרטין כשרה, דכתיב (ויקרא ו) את כל הלבונה אשר על המנחה, כל משמע אפילו קורט אחד, דכל משמע כל דהו כדכתיב (מלכים ב ד) אין לשפחתך כל בבית. את לרבות עוד קורט אחד, הרי שנים. ואילו ריבה לבונתה לא קתני, דלא פסל אלא כשריבה יותר על שני קומצים דאז ריבה יותר מדאי:
לאכול שייריה בחוץ. חוץ לעזרה:
או להקטיר קומצה בחוץ. דמחשבה פוסלת בין שחשב על אכילת אדם בין שחשב על אכילת מזבח, דכתיב (ויקרא ז) ואם האכול יאכל, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת לאכילת אדם, ואחת לאכילת מזבח, וההוא קרא במחשבה מיירי, דכתיב (שם) המקריב אותו לא יחשב, בשעת הקרבה הוא נפגל, ואינו נפגל ביום השלישי, אלמא במחשבה מיירי שחשב עליו לאכלו ביום השלישי:
פסולה. דמחשבת חוץ למקומו פוסלת בקמיצת המנחה, כמו שפוסלת בשחיטת הזבח. ומה שפוסל בזבח בשחיטה בקבלת הדם בהולכת דם בזריקת הדם, פוסל המנחה בקמיצה בנתינה בכלי שרת בהולכה בהקטרת הקומץ ולבונה, ארבעה כנגד ארבעה. והקומץ והלבונה עצמן חשובים גבי מנחה כמו הדם והאימורים אצל הזבח. ושיירי מנחה הנאכלים, כבשר הזבח הנאכל. ובפרק ב' דזבחים מפורשים כל הני פסולים והתם ילפינן להו כולהו מקראי:
לאכול דבר שדרכו לאכול. כגון שיריים:
דבר שדרכו להקטיר. כגון הקומץ. אבל אם חשב לאכול הקומץ או להקטיר השיריים חוץ לזמנו, לא פסל, דבטלה דעתו אצל כל אדם:
ובלבד שיקרב המתיר. הקומץ:
כהלכתו. כאילו היה כשר, שלא יהא שם שום פסול אלא הפגול בלבד. אבל אם יש בו פסול אחר אינו חשוב יותר פגול ואין בו כרת:
קמץ בשתיקה. שלא חשב שום מחשבת פסול בשעת קמיצה:
ונתן בכלי והלך והקטיר חוץ לזמנו. כלומר שבשלשת עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנן:

ד. כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן, אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכְּלִי וְהָלָּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

ברטנורה:
(ד) קמץ חוץ למקומו. חשב בשעת קמיצה לאכול השיריים חוץ לעזרה:
נתן בכלי הלך והקטיר חוץ לזמנו. ובאחת משלש עבודות הללו חשב על השיריים לאכלן חוץ לזמנן:
מנחת חוטא וקנאות. יש בהן עוד פסול אחר המוציאן מידי פגול, כגון שלא לשמן, דאמרינן בריש פרקין דפסולות אם קמצן שלא לשמן, ושלשת שאר העבודות חשב עליהן חוץ לזמנן, או אפילו הראשונה חוץ לזמנה והשאר שלא לשמן, הוציאו מידי פגול:
או שקמץ או נתן בכלי או הוליך או הקטיר שלא לשמן. כלומר, אי זו מאלו שעשה שלא לשמן, והשאר על מנת לאכול לשיריים חוץ לזמנו, לא קרב המתיר כמצותו ואין בשיריים כרת:
כזית בחוץ וכזית למחר. חשב באחת מן העבודות שתי מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ועד השתא איירינן בשתי עבודות שחשב באחת חוץ לזמנו ובאחרת חוץ למקומו, ועכשיו מיירי שחשב בשתיהן בעבודה אחת. ולר' יהודה אצטריך, דלא תימא בשתי עבודות הוא דפליג רבי יהודה דבתר קמייתא אזלינן, אבל בחדא עבודה מודה, קמשמע לן:
כזית למחר וכזית בחוץ. אע''פ שחשב תחלה לחוץ לזמנו, הוציאתו שניה מידי כרת:
אמר ר' יהודה זה הכלל וכו'. ר' יהודה פליג אתנא קמא בין בעבודה אחת בין בשתי עבודות. ואין הלכה כר' יהודה:

גמרא מנחות דף י''א ע''א

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרָבָא כֵּיצַד קוֹמְצִין. אָמַר לֵיהּ כִּדְקָמְצֵי אִינְשֵׁי. אֵיתִבֵיהּ זוֹ זֶרֶת זוֹ קְמִיצָה זוֹ אַמַּה זוֹ אֶצְבַּע זוֹ גוּדָל. אֶלָּא לְהַשְׁווֹת (כְּלוֹמַר קוֹמֶץ מְלֹא הַיָּד כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חָסֵר וְאַחַר כָּךְ מוֹחֵק בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה מִלְּמַטָּה) הֵיכִי עֲבִיד אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָא אָמַר רַב חוֹפֶה שָׁלשׁ אֶצְבְּעוֹתָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ עַל פַּס יָדוֹ וְקוֹמֵץ. תַּנְיָא נַמֵּי הֲכִי (ויקרא ב') מְלֹא קֵמְצוֹ יָכוֹל מְבוּרָץ תַּלְמוּד לוֹמַר בְּקֵמְצוֹ. אִי בְּקֵמְצוֹ יָכוֹל בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו תַּלְמוּד לוֹמַר מְלֹא קמְצוֹ הָא כֵּיצַד חוֹפֶה שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ וְקוֹמֵץ בְּמַחֲבַת וּבְמַרְחֶשֶׁת מוֹחֵק בְּגוּדְלוֹ מִלְּמַעְלָה וּבְאֶצְבָּעוֹ קְטַנָּה מִלְּמַטָּה וְזוֹהִי עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. זוֹהִי וְתוּ לֹא וְהָאִיכָּא מְלִיקָה. וְהָאִיכָּא חֲפִינָה. אֶלָּא זוֹהִי אַחַת מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ. אָמַר רַב פַּפָּא פְּשִׁיטָא לִי מְלֹא קֵמְצוֹ כִּדְקָמְצֵי אִינְשֵׁי. בָּעֵי רַב פַּפָּא קָמַץ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מָאי. מִן הַצְדָדִין מָאי. מִמַּטָּה לְמַעְלָה מָאי תִּיקוּ. אָמַר רַב פַּפָּא פְּשִׁיטָא לִי מְלֹא חָפְנָיו כִּדְחָפְנֵי אִינְשֵׁי. בָּעֵי רַב פַּפָּא חָפַן בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מַהוּ. מִן הַצְדָדִין מַהוּ. חָפַן בְּזוֹ וּבְזוֹ. וְקֵרְבָן זוֹ אֵצֶל זוֹ מַהוּ תִּיקוּ. בָּעֵי רַב פַּפָּא דְּבָקֵיהּ לְקוֹמֶץ בְּדוֹפְנֵיהּ דְּמָנָא מָאי. תּוֹךְ כְּלִי בָּעֵינַן וְהָאִיכָּא אוֹ דִילְמָא הַנָּחָה בְּתוֹכוֹ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא. תִּיקוּ. בָּעֵי מַר בַּר רַב אָשֵׁי הֲפָכֵיהּ לְמָנָא וּדִבָקֵיהּ לְקוֹמֶץ בְּאַרְעִיתָא דְמָנָא מָאי הַנָּחָה בְּתוֹכוֹ בָּעֵינַן וְהָאִיכָּא אוֹ דִילְמָא כְתִקּוּנוֹ בָּעֵינַן וְלֵיכָּא תִּיקוּ:

רש''י:
כדקמצי אינשי. משמע בכל האצבעות:
זרת. אצבע קטנה ממנה מתחיל בזרת ונפקא מינה למדת חשן זרת ארכו:
זו קמיצה. ממנה מתחיל הקומץ מאותו אצבע שאצל הקטנה:
זו אמה. ממנה מודדין כל אמות הבנין והכלים לפי שהיתה ארוכה מכולן וב' אמות היו בשושן הבירה ב' מקלות שהן אמה ובהן מודדין אמות הבנין ואותן מקלות נמדדו באותו שהוא ארוך:
זו אצבע. לטבל הכהן אצבעו בדם:
זו גודל. לבהונות דמנורע אלמא קמיצה בקומץ ולא זרת. ומשני כי אמרינן דכולהו אצבעות בעינן לקמיצה:
להשוות. דאם יוצא קמח למטה מן הקומץ מוחקו ומשויהו באצבע קטנה שלא יהא מבורץ וכן מלמעלה בגודל:
היכי עביד. אמתניתין מהדר דקתני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ:
תלמוד לומר בקומצו. והרים ממנו בקומצו:
בראשי אצבעותיו. מעט שלא יגיע עד פס ידו:
במחבת ובמרחשת. דמעשיהן אשויין דאמר לקמן בפ' אלו מנחות נקמצות דלאחר שהן אפויין פותתן וקומץ הלכך אי אפשר לפותתן דקות כל כך וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומו הלכך מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה:
וזו היא עבודה קשה שבמקדש. שבקושי גדול הוא משום ולא יהא לא חסר ולא יותר:
מליקה. אמר בפ' קדשי קדשים זו היא עבודה קשה:
ובחפינה. נמי אמרינן בפרק הוציאו לו במסכת יומא אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו ומעלה בגודלו וכו' וזו היא עבודה קשה:
כדקמצי אינשי. מכניס צידי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו:
בראשי אצבעותיו. שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו מהו:
מן הצדדין. שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידו לתוך ידו. לישנא אחרינא מן הצדדין מצידי הכלים שלא קמץ באמצע הכלי:
מלמטה למעלה. שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח וגב היד כנגד הקמח וקומץ:
מלא חפניו. דיה''כ קטורת סמים דקה:
כדחפני אינשי. שמכניסין צידי ידיהם וחופנים:
מן הצדדין. שהכניס קטורת בחפניו דרך בין גודל לאצבע ל''א מן הצדדין של כלי:
דבקיה לקומץ. בשעת קידושו בכלי בדפנו דמנא מבפנים:
בארעיתא דמנא. כגון שהיה לכלי בית קבול מאחוריו כמו שיש בקערות:

______________

זוהר בא דף מ''ג ע''ב

יִחוּדָא דָא הָא אַמְרָן בְּכַמָּה דוּכְתֵּי יִחוּדָא דְכָל יוֹמָא אִיהוּ יִחוּדָא דִקְרָא. (דברים ו') שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ הָא כֻלְּהוּ חַד. וְעַל דָּא אִקְרֵי אֶחָד. הָא תְּלַת שְׁמָהָן אִינוּן הֵיךְ אִינוּן חַד. וְאַף עַל גַּב דְּקָרֵינַן אֶחָד הֵיךְ אִינוּן חַד אֶלָּא בְחֶזְיוֹנָא דְרוּחַ קוּדְשָׁא אִתְיְידָע וְאִינוּן בְּחִיזוּ דְעֵינָא סְתִּימָא לְמִנְדַּע דִּתְלָתָא אִלֵּין אֶחָד. וְדָא אִיהוּ רָזָא דְקוֹל דְּאִשְׁתְּמַע קוֹל אִיהוּ חַד וְאִיהוּ תְלָתָא גוֹוָנִין אֶשָּׁא וְרוּחָא וּמַיָּא וְכוּלְהוּ חַד בְּרָזָא דְקוֹל (וְלָאו אִינוּן אֶלָּא חַד) אוּף הָכָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אִינוּן חַד. תְּלָתָא גוֹוָנִין וְאִינוּן חַד. וְדָא אִיהוּ קוֹל דְּעָבִיד בַּר נַשׁ בְּיִחוּדָא וּלְשַׁוָּואָה רְעוּתֵיה בְּיִחוּדָא דְכֹלָּא מֵאֵין סוֹף עַד סוֹפָא דְכֹלָּא בְּהָאי קוֹל דְּקָא עֲבִיד בְּהַנֵּי תְלָתָא דְאִינוּן חַד. וְדָא אִיהוּ יִחוּדָא דְכָל יוֹמָא דְאִתְגַלֵי בְּרָזָא דְרוּחַ קוּדְשָׁא וְכַמָּה גַוָונִין דְיִחוּדָא אִתְעֲרוּ וְכֻלְּהוּ קְשׁוֹט. מָאן דַּעֲבִיד הָאי עֲבִיד. וּמָאן דַּעֲבִיד הָאי עֲבִיד. אֲבָל הָאי יִחוּדָא דְקָא אֲנַן מִתְעֲרֵי מִתַּתָּא בְרָזָא דְקוֹל דְּאִיהוּ חַד דָּא הוּא בְרִירָא דְמִלָּה הָאי בִּכְלָלָא לְבָתַר פְּרַט כִּדְקָאַמְרָן. פָּרָשָׁה רְבִיעָאָה הוּא רָזָא דְדִינָא קַשְׁיָא הִשָּׁמְרוּ לָכֶם. אִלֵּין אִינוּן תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא וּתְפִלִּין דִּדְרוֹעָא כְּגוֹוָנָא דָא בְחַד בֵּיתָא. וְהָא אִתְעַרְנָא בְהוּ כֻלְּהוּ רָזָא חֲדָא. קַשְׁרָא דִתְפִלִּין דְּרֵישָׁא אִיהוּ דָלֶ''ת וְעַל דָּא כְתִיב (שמות ל''ג) וְרָאִיתָ אֶת אַחֹרָי. וְעַל דָּא אִיהוּ לַאֲחוֹרָא וְתַמָּן אִתְקְשַׁר כֹלָּא בְּקִשְׁרָא חֲדָא וְאִיהִי כַּד מַנְחָא אִלֵּין תְּפִלִּין דִּדְרוֹעָא לְאִתְקַשְּׁרָא (ס''א אִית קִשְׁרָא) אַחֲרָא רָזָא דִבְרִית קַדִּישָׁא רָזָא דָא כְּמָה דְאִתְמַר בְּכַמָּה דוּכְתֵּי וְכֹלָּא רָזָא חֲדָא. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּיַדְעִין רָזָא דָא וְאִצְטְרִיךְ בַּר נַשׁ לְאַנָּחָא לוֹן כָּל יוֹמָא לְמֶהֱוֵי בְדִיּוּקְנָא עִילָאָה וַעֲלֵיהּ כְּתִיב וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְיָ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ עַד כָּאן. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

תרגום הזוהר. יִחוּד זֶה בֵּאֲרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. יִחוּד שֶׁל כָּל יוֹם, הוּא יִחוּד הַכָּתוּב, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה', וְכֻלָּם הֵם אֶחָד. וְעַל כֵּן נִקְרָא אֶחָד. שׁוֹאֵל. הֲרֵי שְׁל. שָה שֵׁמוֹת הֵם, וְאֵיךְ הֵם אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים אֶחָד, דְּהַיְנוּ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. אֲבָל אֵיךְ הֵם אֶחָד. אֶלָּא בַּמַּרְאֶה שֶׁל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ נוֹדָע, כְּשֶׁהֵם בְּסוֹד הַמַּרְאֶה שֶׁל עֵין הַסָּתוּם לָדַעַת שֶׁשְּׁל. שָה, הֵם אֶחָד, וְזֶהוּ סוֹד הַקּוֹל שֶׁנִּשְׁמַע, שֶׁקּוֹל הוּא אֶחָד, וּבוֹ שָׁל. ש בְּחִינוֹת, אֵשׁ רוּחַ וּמַיִם, וְכֻלָּם אֶחָד בְּסוֹד הַקּוֹל. אַף כָּאן, ה' אֱלֹקֵינוּ ה', הֵם אֶחָד, שָׁל. ש בְּחִינוֹת, וְהֵן אֶחָד. וְזֶה הוּא קוֹל, שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם בְּסוֹד הַיִּחוּד, לָשׂוּם כַּוָּנָתוֹ בְּיִחוּד כָּל הַמַּדְרֵגוֹת, מִן אֵין סוֹף עַד סוֹף הַכֹּל, בְּיִחוּד קוֹל הַזֶּה, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּאֵלּוּ שְׁל. שֶת הַקַּוִּין שֶׁהֵם אֶחָד. וְזֶהוּ הַיִּחוּד שֶׁבְּכָל יוֹם, שֶׁנִּתְגַלֶּה בְּסוֹד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְכַמָּה אֹפַנִים שֶׁל יִחוּד נֶאֱמְרוּ, וְכֻלָּם אֱמֶת, מִי שֶׁעוֹשֶׂה יִחוּד זֶה עוֹשֶׂה טוֹב, וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה יִחוּד זֶה עוֹשֶׂה טוֹב. אֲבָל יִחוּד הַזֶּה, שֶׁאָנוּ מְעוֹרְרִים מִלְּמַטָּה, בְּסוֹד הַקּוֹל שֶׁהוּא אֶחָד, זֶהוּ בֵּרוּרוֹ שֶׁל הַדָּבָר. זֶה הוּא בִּכְלָל. אַחַר כָּךְ פְּרָט כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. פָּרָשָׁה הָרְבִיעִית, ה''ס דִּין הַקָּשֶׁה, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, אֵלּוּ הֵם אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שֶׁהֵם בְּאַרְבַּע בָּתִים. וּתְפִלִּין שֶׁל יָד הֵם גַּם כֵּן כְּעֵין זֶה, אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת, אֶלָּא שֶׁהֵם בְּבַיִת אֶחָד. וּכְבָר הֵעָרְנוּ בָּהֶם שֶׁכֻּלָּם הֵם סוֹד אֶחָד. הַקֶּשֶׁר שֶׁל הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, הוּא בְּצוּרָת ד'. וְעַל זֶה כָּתוּב, וְרָאִיתָ אֶת אֲחוֹרָי וְעַל כֵּן הַקֶּשֶׁר הוּא לְאָחוֹר. וְשָׁם נִקְשָׁר הַכֹּל בְּקֶשֶׁר אֶחָד. וְהִיא, הַמַּלְכוּת, כְּשֶׁמַּנִּיחָהּ אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁל יָד לְהִתְקַשֵּׁר, בּז''א, יֵשׁ קֶשֶׁר אַחֵר, דְּהַיְנוּ הַקֶּשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל יָד שֶׁהִיא בְּצוּרָת י', הוּא סוֹד שֶׁל בְּרִית הַקָּדוֹשׁ, וְסוֹד זֶה הוּא כְּמוֹ. שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְהַכֹּל סוֹד אֶחָד. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל הַיּוֹדְעִים סוֹד הַזֶּה. וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהַנִּיחָם בְּכָל יוֹם, לִהְיוֹת בַּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, וְעָלָיו כָּתוּב, וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךְ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

______________

הלכה פסוקה.

הר''מ ה' איסורי ביאה פ' כ''א
א. אָסוּר לְאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁהֵן עוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה אֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צֶמֶר שֶׁל אִשָּׁה שֶׁהוּא מַכִּירָה אָסוּר שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר:
ב. מִי שֶׁפָּגַע בְּאִשָּׁה בַּשּׁוּק אָסוּר לוֹ לְהַלֵּךְ אַחֲרֶיהָ אֶלָּא רָץ וּמְסַלְקָהּ לִצְדָדִין אוֹ לְאַחֲרָיו. וְכָל הַמְּהַלֵּךְ בַּשּׁוּק אַחֲרֵי אִשָּׁה הֲרֵי זֶה מִקַּלֵּי עַמֵּי הָאָרֶץ. וְאָסוּר לַעֲבוֹר עַל פֶּתַח אִשָּׁה זוֹנָה עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ה') וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ:
ג. וְאָסוּר לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לִשְׁלוֹחַ יָדוֹ בִּמְבוּשָׁיו שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר וַאֲפִלּוּ מִתַּחַת טַבּוּרוֹ לֹא יַכְנִיס יָדוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי הִרְהוּר. וְאִם הִשְׁתִּין מַיִם לֹא יֶאֱחוֹז בְּאַמָּה וְיַשְׁתִּין. וְאִם הָיָה נָשׂוּי מֻתָּר וּבֵין נָשׂוּי וּבֵין שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי לֹא יוֹשִׁיט יָדוֹ לְאַמָּה כְּלָל אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא צָרִיךְ לִנְקָבָיו:

______________

מוסר

מלוקט
הָאִיש אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו מַיִם הַזֵּידוֹנִים וְנִכְשַׁל בְּאִיסוּרֵי עֲרָיוֹת אוֹ בָא עַל הַגוֹיָה אוֹ הִשְׁחִית זַרְעוֹ יִתְמַרְמַר יִדְכֶּה יָשׁוֹחַ עַל אֲשֶׁר הִכְעִיס אֶת בּוֹרְאוֹ וּפָגַם בְּשֵׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ. וְלָאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ אֵיךְ יֹאכַל מַעֲדַנִים. וְהוּא מוּכָן לְפוּרְעָנוּת וְיַגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָיו. אֵיךְ יִלְבַּשׁ בִּגְדֵי מֶשִׁי וְהוּא לָבוּשׁ בְּטֻמְאָה וּלְבוּשׁ נַפְשׁוֹ מְלֻכְלָךְ וּמְטֻנָף קָרוּעַ לְבוּשׁ הַבּוּ''ז. אֵיךְ יִשְׂתָּרֵר עַל מְשָׁרְתָיו וְהַסָּרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ וְהוּא בָזוּי לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְכָרוֹזָא קָרֵי בְחַיִל דָא עַבְדָא דְמָרִיד בְּמָרֵיהּ וְהוּא נִתְעָב וְנֶאֱלָח לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם. אֵיךְ יִישַׁן עַל מִטָּה כְבוּדָה וְהוּא מוּכָן לָלֶכֶת מִדֶּחִי אֶל דֶחִי בְּיַד מַלְאֲכֵי חַבָּלָה אַכְזָרִים צוֹרְרִים. אִי לָזֹאת הִשְׁתּוֹנֵן וְהִתְבּוֹנֵן לָשׁוּב אֶל ה' וְלַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ וִימִינוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵל שָׁבִים:

______________

משנה מסכת פרה פרק ה
א. הַמֵּבִיא כְּלִי חֶרֶס לַחַטָּאת, טוֹבֵל, וְלָן עַל הַכִּבְשָׁן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִן הַבַּיִת הוּא מֵבִיא וְכָשֵׁר, שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל הַחַטָּאת. וּבַתְּרוּמָה, פּוֹתֵחַ אֶת הַכִּבְשָׁן וְנוֹטֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִן הַסֵדֶר הַשֵּׁנִי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִן הַסֵדֶר הַשְּׁלִישִׁי:

ברטנורה:
(א) המביא כלי חרס לחטאת. שהולך אצל היוצר לקנות ממנו כלי חרס להניח בו אפר חטאת או מי חטאת:
טובל ולן על הכבשן. מתחיל לשומרן בטהרה שלא יגע בהן עם הארץ מקודם שיצרפו בכבשן דהוא גמר מלאכתן לקבל טומאה:
ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר. דמהימנינן ליה לעם הארץ אם אומר ששמרו על טהרת חטאת, כדאמרינן בפרק חומר בקודש דעמי הארץ נאמנים על טהרת יין לנסכים ושמן למנחות, שלא יהא כל אחד ואחד בונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו והלכה כרבי יהודה:
ובתרומה. אם מביא כלי חרס להניח בו תרומה:
פותח את הכבשן ונוטל. אע''ג שנגמר צרופן ולא שמרן. דכיון דעדיין לא נפתח ומלא אבק על גביו לא חיישינן שמא נגע בו עם הארץ, דלא החמירו בתרומה:
רבי שמעון אומר מסדר השני. אם פתח עם הארץ את הכבשן ונטל ממנו כלים, אין נוטל מסדר הראשון דיד הכל ממשמשין בו, אבל מסדר השני שתחת הראשון שרי. ורבי יוסי מחמיר ואסר אף מסדר השני. ואין הלכה לא כר' שמעון ולא כר' יוסי אלא אע''פ שמצא הכבשן פתוח הרי הכל בחזקת טהרה, ולוקח אף מסדר הראשון:

ב. הַמַּטְבִּיל כְּלִי לַחַטָּאת בְּמַיִם שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְקַדֵּשׁ, צָרִיךְ לְנַגֵּב. בְּמַיִם שֶׁהֵם רְאוּיִים לְקַדֵּשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְנַגֵּב. אִם לְהוֹסִיף לְתוֹכוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ צָרִיךְ לְנַגֵּב:

ברטנורה:
(ב) המטביל כלי לחטאת. כלי שטף שהטבילו כדי למלאות בו מים ולקדשם באפר, אם הטבילו במים שאין ראויין לקדש כגון במי מקוה שאינם מים חיים:
צריך לנגב. הכלי. שמא יתערבו שאינם ראויים בראויין. אבל אם הטבילו להכניס לתוכו מים שכבר נתן עליהם את האפר, אפילו הטבילו במים חיים, צריך לנגב, שלא יתערבו שאינם מקודשים במקודשים, ותנן לקמן צלוחית של חטאת שנפל לתוכה מים פסול:

ג. קֵרוּיָה שֶׁהִטְבִּילוּהָ בְּמַיִם שֶׁאֵין רְאוּיִין לְקַדֵּשׁ, מְקַדְּשִׁין בָּהּ עַד שֶׁתִּטְמָא. נִטְמְאָה, אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אִם מְקַדֵּשׁ הוּא בָּהּ בַּתְּחִלָּה, אַף בַּסוֹף יְקַדֵּשׁ בָּהּ. אִם אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ בָּהּ בַּסוֹף, אַף לֹא בַתְּחִלָּה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, לֹא יוֹסִיף לְתוֹכָהּ מַיִם מְקֻדָּשִׁים:

ברטנורה:
(ג) קרויה. דלעת יבשה חלולה ששואבים בה מים:
שהטבילוה. מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה, דהא בחדשה מיירי שלא נטמאת מעולם:
במים שאין ראויין לקדש מקדשים בה. לאחר שנגבה. ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויין לקדש ותחזור ותפלוט:
נטמאה אין מקדשים בה. ואע''פ שחזר והטבילה. דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאים הבלועים בה, דקסברי רבנן דמחמרינן טפי במים טמאים יותר מבמים שאינן ראויין לקדש. ור' יהושע משוה מדותיו. דאי חיישת, הכא והכא תיחוש. ואי לא חיישת, הכא והכא לא תיחוש. אלא בין כך ובין כך, בין בתחלה אם הטבילה במים שאין ראויין לקדש וניגבה, בין בסוף כשנטמאת והטבילה אפילו בראויין לקדש וניגבה, לא יוסיף לתוכה מים מקודשים, דחיישינן שמא תפלוט. ואין הלכה כר' יהושע:

ד. שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ לַחַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יַטְבִּיל מִיָּד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יְטַמֵּא וְיַטְבִּיל. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס:

ברטנורה:
(ד) שפופרת. של קנה:
שחתכה. תיקנה לשום בה מי חטאת או אפר חטאת אפילו חתכה חבר שאינו חשוד על הטומאה:
ר' אליעזר אומר יטביל מיד. ואיכא היכרא דפרה נעשית בטבול יום, משום דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, שמא נשאר בכלי רוק היוצא מפיו של עם הארץ ועדיין הוא לח בשעת גמרו של כלי ומטמאו. ואע''ג דטומאה זו אינה צריכה הערב שמש אלא טבילה בלבד, מכל מקום איכא הכירא, משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמא אדם וכלים, ואי איתא דפרה היתה צריכה הערב שמש, גם היא היתה צריכה:
ר' יהושע אומר יטמא ויטביל. דבענין אחר ליכא הכירא, כיון דכלים הנגמרים בטהרה לא בעו הערב שמש לקדש והלכה כר' יהושע:
הכל כשרים לקדש. כל הטהורים כשרים להשליך האפר על גבי המים ואפילו נשים. דכתיב גבי אסיפת אפר הפרה ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה, ודרשינן איש, להכשיר את הזר. טהור, ואפילו אשה והניח, מי שיש בו דעת להניח, פרט לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח. ובתר כתיבא הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים, למדנו שכל הכשר לאסיפת אפרה כשר לקידוש:
ר' יהושע מכשיר בקטן ופוסל באשה. דאם איתא דכל הכשר באסיפה כשר בקידוש, לכתוב ולקח לשון יחיד בקידוש כי היכי דכתב ואסף לשון יחיד באסיפה, מאי ולקחו, דאפילו הנך דפסולים התם, כשרים הכא, כגון קטן אבל אשה לא, דכתיב ונתן ולא ונתנה:

ה. בְּכָל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים, אֲפִלּוּ בִכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, וּבִכְלֵי אֲדָמָה. וּבִסְפִינָה מְקַדְּשִׁין בָּהּ. אֵין מְקַדְּשִׁין לֹא בְדָפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלֹא בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ, וְלֹא בִמְגוּפַת הֶחָבִית, וְלֹא בְחָפְנָיו, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלְאִין וְאֵין מְקַדְּשִׁין וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת אֶלָּא בְכֶלִי. אֵין מַצִילִין בְּצָמִיד פָּתִיל אֶלָּא כֵלִים, שֶׁאֵין מַצִילִים מִיַּד כְּלִי חֶרֶס אֶלָּא כֵלִים:

ברטנורה:
(ה) בכל הכלים מקדשים. בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית, ואפילו בכלי גללים דלא חשיבי כלי לענין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, דכתיב מים חיים אל כלי ולא כתיב אל הכלי:
מחץ. כלי גדול של חרס שקורין בערבי אלמחגי''ר. ובקצה האחד ממנו עשוי כדמות בית יד והוא שולי המחץ. כך פירש הרמב''ם:
ואין מזין אלא בכלי. כלומר, שצריך שיהיו המים בכלי בשעת ההזאה:
אין מצילין. כל מה שבתוכה מטומאת אוהל המת על ידי צמיד פתיל, אלא כלים:
שאין מצילין מאויר כלי חרס אלא כלים. שאם יפול שרץ באויר כלי חרס, טמא כל מה שבתוכו אע''פ שלא נגע בהן, חוץ מכלים שאין מיטמאין מאויר כלי חרס, דכתיב כלאשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל אוכלים ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין כלים מיטמאין מאויר כלי חרס:
שאין מצילין. כמו ואין מצילין. דוגמתו בריש פרק קמא דביצה שאפר כירה מוכן הוא, ואמר רבה בגמרא (דף ח) הכי קאמר, ואפר כירה מוכן הוא:

ו. בֵּיצַת הַיּוֹצְרִים, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹסֵל. בֵּיצַת הַתַּרְנְגֹלֶת, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁירִין, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין:

ברטנורה:
(ו) ביצת היוצרים. כל כלי שמתחיל יוצר חרס לעשות, עושה תחילה החומר עגול כצורת ביצה ועושה לה בית קבול:
כשרה. לקדש בה מי חטאת:
ור' יוסי פוסל. דלא חשיב לה כלי. ואין הלכה כר' יוסי:
ביצת התרנגולת. קליפתה החיצונה:
וחכמים פוסלים. שאינה חשובה כלי. והלכה כחכמים:

ז. הַֹשּׂקֶת שֶׁבַּסֶלַע, אֵין מְמַלְאִין בָּהּ וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל וְאֵינָהּ פוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָה כֶלִי וְחִבְּרָהּ בַּסִיד, מְמַלְאִין בָּהּ וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ וּמַזִּין מִמֶּנָּה וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. נִקְבָה מִלְּמַטָּן וּפְקָקָהּ בִסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲגֻלִּים כֶּלִי. מִן הַצַד וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט, הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲגוּלִים כֶּלִי. עָשׂוּ לָהּ עֲטָרָה שֶׁל טִיט וְהָלְכוּ הַמַּיִם לְשָׁם, פְּסוּלִין. אִם הָיָה בָרִיא כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל עִמָּהּ, כְּשֵׁרִים:

ברטנורה:
(ז) השוקת שבסלע. שוקת היא אבן חלולה שעל שפת המעין והמים נכנסים לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה הבהמות. והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו, אין נחשב כלי הואיל ולא היה עליו שם כלי תלוש. ואפילו היה תלוש שחיברו ולבסוף חקקו:
ואינה צריכה צמיד פתיל. אם היתה באוהל המת, מצלת על מה שבתוכה בכיסוי לבד בלא צמיד פתיל, לפי שאינה חשובה כלי אלא כבור ודות שמצילין על מה שבתוכן בכיסוי בלא צמיד פתיל, כדתנן פרק ה' דאהלות (משנה ו):
ואינה פוסלת את המקוה. אם מי גשמים מתוכה למקוה, אין נחשבים מים שאובים לפסול את המקוה:
ופקקה. סתמה:
מפני שאינם עגולים כלי. כלומר שאין כלי מסבב את המים, דנקב שלמטה מבטלו מתורת כלי, דסתימה של סמרטוט לא משוי ליה כלי. אבל כשהנקב מן הצד יש תורת כלי עליו ומקדשים במים שבתוכם שהרי הכלי מסבבן, והיינו עגולים כלי:
עשה לה עטרה. שוקת תלושה שחיברה בסיד שהיא חשובה כלי ועשה שפה של טיט לפיה סביב ונתמלאה השוקת מים עד שנתמלאת גם השפה, המים פסולים לקדש, לפי שאין התוספת נחשבת כלי:
ואם היה בריא. כלומר אם השפה הזאת חזקה ומהודקת בשוקת עד שאילו תנטל השוקת תנטל גם השפה עמה, כשרים:

ח. שֶׁתֵּי שְׁקָתוֹת שֶׁבְּאֶבֶן אַחַת, קִדֵּשׁ אַחַת מֵהֶם, הַמַּיִם שֶׁבַּשְׁנִיָּה אֵינָן מְקֻדָּשִׁין. הָיוּ נְקוּבוֹת זוֹ לָזוֹ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, אוֹ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם צָפִין עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִלּוּ כִקְלִפַּת הַשּׁוּם, וְקִדֵּשׁ אֶת אַחַת מֵהֶן, הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין:

ברטנורה:
(ח) שתי שקתות שבאבן. הכא מיירי באבן המיטלטלת שאינה סלע מחובר, ושתי שיקתות הללו תורת כלי יש להן:
קדש אחת מהן. שנתן אפר פרה במים שבאחת מהן:
כשפופרת הנוד. כמין קנה שנותן על פי הנוד שבו מריקים היין או המים בתוך הנוד. ושיעורו כדי שיהיו שתי אצבעות הראשונות של פס היד חוזרות בו בריוח, לא הגודל אלא האצבעות הסמוכות לו:
או שהיו מים צפין על גביהן. כגון שכותל האמצעי המפסיק בין שתי השקתות נמוך משאר הכתלים:
כקליפת השום. כשנתמלאו שתיהן, צפין המים על המחיצה האמצעית כקליפת השום:

ט. שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁהִקִּיפָן זוֹ לָזוֹ וַעֲשָׂאָן שֹׁקֶת, וְכֵן שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת, וְכֵן הַשֹּׁקֶת שֶׁנֶּחְלְקָה, הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם אֵינָן מְקֻדָּשִׁין. עֲשָׂאָן בְּסִיד אוֹ בְגִפְּסִים וְהֵן יְכוֹלוֹת לְהִנָּטֵל כְּאַחַת, הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם מְקֻדָּשִׁין:

ברטנורה:
(ט) שהקיפן. סמכן זו אצל זו. לשון מקיפין שתי חביות דמסכת ביצה:
המים שביניהן. שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת. אבל שאר המים מקודשין. אלא דאותן שבסדק לא נכנס בהן הקידוש:
גפסים. מין סיד הוא ולבן ביותר וקורין לו בלע''ז ייס''ו גיפס:

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אַרְבָּעָה דְבָרִיך הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן וַאֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן. הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ פִּתְאוֹך וְאֵין צְרִיכִין לוֹמַר לְבֵית חֲבֵירוֹ. וְהָאוֹחֵז בְּאַמָּה וּמַשְׁתִּין. וּמַשְׁתִּין מַיִך עָרוֹך לִפְנֵי מִטָּתוֹ. וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְנֵי כָל חָי. אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה לִשְׁמוּאֵל וַאֲפִלּוּ לִפְנֵי עַכְבְּרִיך אָמַר לוֹ שִׁינְנָא לָא אֶלָּא כְגוֹן שֶׁל בֵּית פְּלוֹנִי שֶׁמְּשַׁמְּשִׁיך מִטּוֹתֵיהֶך בִּפְנֵי עַבְדֵּיהֶך וְשִׁפְחוֹתֵיהֶך. וְאִינְהוּ מָאי דָּרוּשׁ (בראשית כ''ב) שְׁבוּ לָכֶך פֹּה עִך הַחֲמוֹר עַך הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְקַרְקֵשׁ זַגֵי דְכִילְתָא. אַבַּיִּיִ בָּאלֵי דִידְבֵי. רָבָא בָּאלֵי פְרוּחֵי:

רש''י:
מקרקש וכו'. פעמונים התלוים בכילה שסביב מטתו מקשקשן בעת תשמיש לסור בני ביתו משם:
באלי דידבי. מגרש הזבובים שלא לשמש מטתו בפני כל חי:
פרוחי. יתושים:

______________

זוהר יתרו דף פ''ח ע''ב

אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לַאֲבוֹי אִלֵּין סְעוּדְתֵי הֵיךְ מִתְּתַּקְנִין. אָמַר לֵיהּ לֵילְיָא דְשַׁבְּתָא כְּתִיב וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ בֵּיהּ בְּלֵילְיָא מִתְבָּרְכָא מַטְרוּנִיתָא וְכֻלְּהוּ חֲקַל תַּפּוּחִין וּמִתְבָּרְכָא פְּתוֹרֵיהּ דְּבַר נַשׁ וְנִשְׁמָתָא אִתּוֹסְפַת וְהַהוּא לֵילְיָא חֶדְוָה דְּמַטְרוּנִיתָא הֲוֵי. וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמֶחֱדֵי בְּחֶדְוָותָא וּלְמֵיכַל סְעוּדָתָא דְּמַטְרוּנִיתָא. בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא בִּסְעוּדָתָא תִּנְיָינָא כְּתִיב אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'. עַל ה' וַדַּאי דְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא וְכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּחֶדְוָותָא וּשְׁלִימוּ וְחֶדְוָותָא דְעַתִּיקָא עַבְדֵינַן וּסְעוּדָתָא דִילֵיהּ הוּא וַדַּאי. בִּסְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה דְשַׁבַּתָּא כְּתִיב וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ. דָּא הִיא סְעוּדָתָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין דַּהֲוֵי בִּשְׁלֵימוּתָא וְכֻלְּהוּ שִׁיתָּא יוֹמִין מֵהַהוּא שְׁלִימוּ מִתְבָּרְכָן. וּבָעֵי בַּר נַשׁ לְמֶחֱדֵי בִּסְעוּדְתֵיהּ וּלְאַשְׁלָמָא אִלֵּין סְעוּדְתֵי דְּאִינוּן סְעוּדְתֵי מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא דְזַרְעָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל דִּי מְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה דָּא דִילְהוֹן הִיא וְלָא דְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וּבְגִינֵי כָּךְ אָמַר בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

תרגום הזוהר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְאָבִיו, אֵלּוּ הַסְּעֻדּוֹת אֵיךְ מִתְתַּקְּנוֹת. אָמַר לוֹ, לֵיל שַׁבָּת, כָּתוּב, וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, בּוֹ בַּלַּיְלָה מִתְבָּרֶכֶת הַמַּטְרוּנִיתָא, וְכָל שְׂדֵה הַתַּפּוּחִים, וּמִתְבָּרֵךְ שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם, וּנְשָׁמָה נִתּוֹסֶפֶת לָאָדָם, וְלַיְלָה הַהוּא שִׂמְחַת הַמַּטְרוּנִיתָא הוּא, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָה וְלֶאֱכוֹל הַסְּעֻדָּה שֶׁל הַמַּטְרוּנִיתָא. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בַּסְּעֻדָּה הַשְּׁנִיָּה, כָּתוּב, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', עַל ה' וַדַּאי, כִּי בַּשָּׁעָה הַהִיא מִתְגַלֶּה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הֵם בְּשִׂמְחָה, וְהַשְּׁלֵמוּת וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל עַתִּיקָא אָנוּ עוֹשִׂים. וְהַסְּעֻדָּה שֶׁלּוֹ הִיא, וַדַּאי. בַּסְּעֻדָּה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל שַׁבָּת, כָּתוּב, וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ. זוֹ הִיא הַסְּעֻדָּה שֶׁל זְעֵיר אַנְפִּין שֶׁהוּא בִּשְׁלֵמוּת, וְכָל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים מִשְּׁלֵמוּת הַהִיא מִתְבָּרְכִים, וְצָרִיךְ הָאָדָם לִשְמֹחַ בִּסְעֻדָּתוֹ, וּלְהַשְּׁלִים אֵלּוּ הַסְּעֻדּוֹת, שֶׁהֵם סְעֻדּוֹת הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁל זֶרַע הַקָּדוֹשׁ דְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁל הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה, כִּי שֶׁלָּהֶם הוּא וְלֹא שֶׁל עַמִּים עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וּמִשּׁוּם זֵה אָמַר, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

______________

הלכה פסוקה.

הר''מ ה' שבת פ''ה
א. כֵּלִים הַדּוֹמִים זֶה לָזֶה וְאֵינָן נִכָּרִין אֶלָּא בְּעִיּוּן הַרְבֵּה אָסוּר לְהַקְרִיבָן לְאוֹר הַנֵּר וּלְהַבְחִין בֵּינֵיהֶן שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיַטֶּה. לְפִיכָךְ שַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ אָסוּר לוֹ לִבְדּוֹק כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת לְאוֹר הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָן בֵּין בְּנֵר שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת בֵּין בְּנֵר שֶׁל נֵפְט. שֶׁאוֹרוֹ רַב. אֲבָל שַׁמָּשׁ קָבוּע מֻתָּר לוֹ לִבְדוֹק לְאוֹר הַנֵּר כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ עִיּוּן הַרְבֵּה. וְאִם הָיָה נֵר שֶׁל שֶׁמֶן זַיִת אֵין מוֹרִין לוֹ לִבְדּוֹק וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ. ב. נֵר שֶׁאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת אָסוּר לִפְתּוֹחַ הַדֶּלֶת וְלִנְעוֹל כְּדַרְכּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֵּהוּ אֶלָּא יִזָּהֵר בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתֵחַ וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹעֵל. וְאָסוּר לִפְתּוֹחַ אֶת הַדֶּלֶת כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא רוּחַ מְצוּיָה. וּמַנִּיחִין הַנֵּר שֶׁל שַׁבָּת עַל גַּבֵּי אִילָן הַמְּחֻבָּר לְקַרְקַע וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:

______________

מוסר

מלוקט
כְּשֵׁם שֶׁהַחוֹלֶה זָהִיר וְזָרִיז לְבַקֵּשׁ רוֹפֵא מוּמְחֶה וּמְבַקֵשׁ מִמֶּנוּ לְרַפְאוֹתוֹ וְנוֹדֵר לוֹ כַּמָּה מָעוֹת וּמְכַבְּדוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל כִּי יָרֵא מְאֹד מֵחָלְיוֹ. קַל וָחוֹמֶר שֶׁצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן עַל רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁהוּא הַחוֹלִי הָעִיקָרִי וְהַמַּדְוֶה הֶעָצוּם וִיבַקֵשׁ רְפוּאָתוֹ מִפִּי סוֹפְרִים וּמִפִּי סְפָרִים לְתַקֵּן אֲשֶׁר עִוֵּת וּלְתַקֵּן אֲשֶׁר קִלְקֵל וּלְלַקֵּט אֲשֶׁר פִּזֵר. וִיכָּנַע מְאֹד וְיִשְׁמַע לְקוֹל מוֹרִים. וְאַחַר אֲשֶׁר יִתְבּוֹנֵן בְּחוֹלִי נַפְשׁוֹ מִכָל הַפְּגָמִים אֲשֶׁר פָּגַם בְּנַפְשׁוֹ. יוֹדִיעַ מַכְאוֹבָיו לְרוֹפֵא הַנֶּפֶשׁ יַנְחֵהוּ בְּמַעְגְלֵי צֶדֶק וִימַהֵר לֶאֱחוֹז בְּסִדְרֵי תְשׁוּבָה כְּכֹל אֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו. וַה' הַטּוֹב הֶחָפֵץ בִּתְשׁוּבַת הַשָּׁבִים יַעַזְרֵהוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמוֹ רוֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרוֹ בְּהִלּוֹ נֵרוֹ: