אז פתאום קם אדם בבוקר ומחליט "להתלבש" על קירות?

"ברור שזה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך די ארוך של התבוננות מחודשת על דברים שחונכתי לראות כמובנים מאליהם. נקודת השבר שהובילה לריסוס הגרפיטי הראשון, הייתה בעקבות תהליך שעבר החברותא שלי, אדם מאוד מוכשר שלמד איתי בכולל בזמנו, והיה לו מאוד קשה כלכלית. הוא היה מלווה מהמון אנשים, מגלגל חובות, ומישהו הציע לו להיות מורה לילדים קטנים כפרנסה.

"אני מאוד דחפתי אותו לזה. חשבתי שזה עשוי להתאים לו. אבל הוא לא יכול היה לעשות את המעבר. הוא חשש מהאופן שבו החברה החרדית-ליטאית תקבל אותו כאיש עובד: השכנים, המשפחה, כולל שלו שקנה לו את הדירה - ואף האישה שסירבה לאבד את מעמדה היוקרתי כאשת אברך, לטובת תפקיד 'שולי', על פי החשיבה המגזרית".

"אנשים לא מתים מחוסר כסף, אנשים מתים מכבוד", הוא אומר. "זה כל כך תיסכל אותי. במיוחד כשראש הכולל אמר לו: אם אתה 'מתבזבז' ולא לומד, תהיה רעבע. אותו אדם פשוט נכנס לדיכאון. אם ללמד ילדים זה למי ש'מתבזבז', הוא לא רצה להיות שם. התסכול שלי מהמצב הזה הפך לריסוס - 'מה איכפת לך מה יגידו אחרים?' והוא כאמור היה רק הראשון בשרשרת. מאז עברו שנתיים, והפעילות שלי הוגברה מאוד".

"משוגע, אבל צודק"
הבחירה במחאה על גבי קירות, איננה מפתיעה. המגזר החרדי פיתח את "מסורת הפשקווילים" עוד מלפני קום המדינה. "קיר המסרים" עובד חזק בקרב מי שרוצים להתבטא בלי להיחשף. "אומץ" אימץ את השיטה, אך המיר את הכרזות המסורתיות בשחור-לבן, בספריי.
"באותו ריסוס ראשון אפילו לא חתמתי כ'אומץ'", הוא נזכר. "עברתי שם אחר כך, באוטובוס, ושמעתי אנשים שאומרים: 'תכלס, הוא משוגע, אבל צודק'. וגם: 'יש לו אומץ לעשות את מה שאחרים חושבים'. ראיתי שמה שכתבתי מתוך תסכול אישי, מעורר דיון. לא הבנתי את הכוח שיש לגרפיטי בעולם, פשוט ראיתי שאנשים מדברים על זה, אז החלטתי להמשיך, וככה הפכתי ל'אומץ'. מבחינתי זה לא כינוי, אלא קונספט".

"בתור חרדי, אני לא נגד אף אחד", הוא ממהר להבהיר. "אני לא בא מבחוץ. אני לא רוצה לחליף את החברה שלי. אני אוהב אותה, ורוצה לתקן בתוכה כשלים שיש עליהם הסכמה כללית די רחבה. אז לגבי הדרך? זו הדרך שלי לפחות".

מה מוציא אותך לרחוב?

"הדברים שאני מוחה עליהם, בעיקר, זה ה'מה יגידו' וחוסר הכלת השונה שיש אצלנו. גדלתי במשפחה ליטאית ממוצעת, שכל מי שלא היה 'בדיוק בקו שלהם' היה מחוק לגמרי. זה היה הדפוס שראיתי סביבי. אני זוכר את אחד הרבנים שלי לוקח עלונים של חב"ד, קורא אותם ואז קורע אותם כי לדבריו היו אלה 'דברי מינות וכפירה'. אני זוכר ששאלתי אותו: 'למה אתה קורא?' והוא היה עונה לי: 'כדי להכיר את האויב'.

"וזה לא הסתכם בחב"ד. את חילוקי הדעות ההלכתיים מול הרב עובדיה ועדות המזרח, הם הפכו לזלזול. והיה זלזול ב'מיזרחיסטים' שמבחינתם הדבר היחיד שעשו היה לשיר 'הלל' ביום העצמאות, ואמרו לנו עליהם שהתורה שלהם לא שווה כלום.
"ככה אתה גדל, עד שאתה מתבגר ונפגש עם חב"דניקים, כיפות סרוגות, חילונים - אנשים שאפילו אסור היה לדבר איתם - ואתה מגלה שגם כשאתה לא מסכים עם הדרך, יש אפשרות לחיות יחד, בדו-קיום וכבוד הדדי, וזה מה שהכי חסר פה לכולם".

"הילד הבוכה", גרסת מודיעין עילית
אחד האייקונים המפורסמים של "אומץ" הוא גרפיטי "הילד הבוכה", ורסיה מקומית על יצירתו של האמן הספרדי ברונו אמאדיו. הילד רוסס בתגובה לאפליית ילד בן עדות המזרח בקבלה למוסד חינוכי ביישוב. "רציתי להביע את הכאב החשוף של הילד שלא אשם בכלום, אז עשיתי זאת בדרכי", כך "אומץ".
"ילד זה דבר טהור ונקי, בלי פוליטיקה, שאנשים יכולים להזדהות אתו. בכל אחד יש את הילד הפנימי שצועק, ואנשים מאוד הזדהו עם זה. זו הייתה היצירה הכי מוצלחת שלי. אני חושב שהצלחתי לעביר את העצב שלי, בלי להגיד שום דבר נגד אף אחד".

חותמת נוספת של "אומץ", היא הדבקת דפי סודוקו על מודעות צניעות וכרזות חרד"קים (כינוי גנאי לחרדים המשרתים בצבא). "אלו מודעות שאני קורא להן מודעות נגד צניעות", הוא אומר. "בכל תחנת אוטובוס יש שלושים מודעות כאלו, שמבהירות לכל אישה שהפיגוע בירושלים קרה בגללה ואיך היא תגיע לגיהינום.

"אשתי, שהיא צנועה על פי כל אמות המידה המגזריות, סיפרה כמה שזה לא נעים לה, המודעות האלו. אז לקחתי דפי סודוקו, והדבקתי אותם מעל המודעות. התענוג הכי גדול היה ללכת לתפילת שחרית למחרת בבוקר, ולראות שתי בנות סמינר מנסות לפתור את הסודוקו שהשארתי על כרזה כזו. סוג של ניצחון קטן מבחינתי".

"אומץ" לחרדיות
בשבועיים האחרונים מצא עצמו "אומץ" מתחבר במפתיע לקמפיין ה"לא נבחרות לא בוחרות", והנפיק מסר משלו בו ה"לא" הפך ל"כן": "כן מבשלות", "כן מכבסות", "כן מפרנסות": "התחברתי למסר, כי אני מכיר את המציאות - ואצלנו במודיעין עילית במיוחד.

"גננות שעובדות כאן ומקבלות פחות מחצי משכר של גננת בישראל, אבל הן לא יכולות להגיד כלום, כי יפטרו אותן – ויש אלפי בנות שיהיו מוכנות לספוג ולעבוד באותם תנאי ניצול במקומן. גם אצל חברות ההיי-טק שפתחו פה שלוחות, השכר מאוד נמוך, וזה לא מעניין אף אחד. להפך, רואים בזה דבר חיובי שהנה, יש תעסוקה".

"המסר שלי הוא סוג של עקיצה. אישה חרדית יכולה לעשות כל כך הרבה דברים: לנהל לשכה של חבר כנסת חרדי, להיות אחראית על עשרות עובדים בתפקיד ניהולי. אבל כשזה מגיע לקבלת החלטות פוליטיות, פתאום זה לא טוב לאיזה בעל אינטרס, אז פתאום זו הלכה. המטרה היא שיראו מה נשים כן עושות, ואיפה הן כן נמצאות, ושכל אחד ואחת ישקול האם הסירוב נובע משיקולים טהורים, או ממניעים זרים".

לאחרונה החלו יצירותיו של "אומץ" להימכר כיצירות אמנות בגלריה פחות מאלף" בתל אביב. המעבר ממחאת רחוב לאמנות, החלה לאחר שחבר הצליח למכור באי-ביי את גרסת "הילד הבוכה" החרדי על קנבס, לאספנית אמנות מאנגליה.