"היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח אומר: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות, ואילנות טובות, ליהנות בהם בני אדם".

בחודש ניסן בו הסתיו כבר עבר מזמן, הגשם ג"כ חלף הלך לו, הנצנים נראים בארץ, התאנה חונטת פגיה, והגפנים סמדר נותנים ריח, אין כמוהו ל"חג האילנות".

אולם נהגו חג זה בט"ו שבט דווקא! ולמה?

ט"ו בשבט נזכר במשנה ובתלמוד כראש השנה לאילנות. כתאריך טכני בו ניתן להבחין בין פירות של שנה זו לפירות של שנה שעברה. אין כמו ט"ו בשבט לקבוע זאת, כי הרי אין בתקופת החורף שום פריחה אפילו נצנים לא נראים בארץ, וקל להבחין בין החנטה של שנה פלונית לזו של השנה שלאחריה. אולם מה בין זה ובין חג לאילנות. הפירות משבעת המינים הנאכלים בתקופה זו מצומקים הם ויבשים לא סמדר להם ולא ריח, ובכל זאת תקנו המקובלים לקבוע דווקא יום זה כ"חג לאילנות", ולהרבות בו באכילת פירות.

כשהתורה מצווה על אכילה, היא מצווה זאת בחג הפסח דווקא. אין בכל השנה מצווה לאכול אלא רק בחג הפסח, בתקופה זו של השנה בה בן-ישראל בן-חורין הוא, כשהאוויר מלא מריחות האביב כשהכל מתחדש בעולם, וכאילו חוזר הוא לימי בראשית. באווירה זו, מצווה התורה לאכול! ולא סתם אכילה אלא אכילת קדשים - קרבן אוכל הבא מן החי שהוקדש לגבוה, כשהאכילה היא על השובע.

האדם מישראל נדרש באכילה זו לקיים מצוות ה' ולא תאוות הגוף, שבאותה שעה כבר שבע. אין כמו חודש ניסן בחג של חרות לשחזר את אותו ציווי קדמון שצוּוָה האדם הראשון בגן עדן על אכילה: "ויצו ה' א-להים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל". האדם אז חי בשביל לאכול ולא אוכל בשביל לחיות. זו היא "אכילה של תורה". אכילה בזמן שהגאולה גלויה היא לעין כל.

אולם טרם זריחתה של הגאולה עדין בחשכת הלילה יש מי שכבר חש בה. יש מישהו הרואה רק את איילת השחר, והוא יודע כי הגאולה קרובה לבוא. לכן תיקנו חכמי המשנה והתלמוד שתיית יין בימי הפורים - בט"ו באדר. חכמים אלו חשו שאפילו גאולה כמו בימי מרדכי ואסתר שהיא רק כאיילת השחר ולא השחר עצמו גאולה היא. אומנם אין זו הגאולה השלמה, לכן לא תיקנו לאכול את מאכל הגאולה השלימה אלא הסתפקו בשתיית יין בלבד, שהוא אומנם מאכל המשוכלל ע"י האדם, אך מאכל הבא מן הצומח ואינו כקרבן של חג הפסח הבא מן החי. תחושה זו פוקדת את חכמי חכמת הנגלה כבר שלושים יום קודם הפסח.

חכמי חכמת הנסתר - המקובלים, רגישים הם ביותר. אם איילת השחר היא סוף הלילה, הרי שט"ו בשבט הוא הלילה עצמו. גם ברגעים כאלו הם יכולים לחוש את הגאולה הממשמשת, עוד שלושים יום קודם לפורים – לאיילת השחר. הם, הרגילים להקדים ולקום בחושך לתקון חצות, הם המסוגלים לתקן "אכילת גאולה" בט"ו בשבט. אומנם החושך עדיין סובב, אין פריחה, אין חנטה הכל נובל הכל יבש, לכן תקנתם היא אכילת פירות - פרי גולמי ללא שום תיקון מצד האדם. אפילו אם הפרי הוא מהגאולות הקודמות משנים עברו. עם קצת הלחלוחיות שעוד נותרה בהם, הם יכולים לתקן ע"י אכילה, כאותן עצמות יבשות, שגידים ינתנו בהן, ואח"כ הבשר והעור עד נתינת הרוח - רוח חיים.

התורה ניתנה לכלל ולא ליחידים. אין היא יכולה לצוות על כל אדם להכיר כבר בט"ו בשבט את רוחה של הגאולה. לכן מצווה היא על כולם לברך את ה' ב"ברכת האילנות" בחודש ניסן דווקא, אך עם הזמן נחלת היחידים הופכת לנחלת הכלל, בימי חכמי המשנה ותלמוד, לאחר שואת המן, "גאולת פורים" נגלתה בעולם, ולאחר שואת גרוש ספרד "גאולת ט"ו בשבט" התפשטה בעולם. כמו שלמדונו חז"ל על גאולתם של ישראל: "בתחלה היא באה קימעה קימעה ואחר כך היא מנצנצת ובאה ואח"כ פרה ורבה ואח"כ מרטבת והולכת.

יה"ר שנדע בכל שלב ושלב משלבי הגאולה לחוש בה, ולבטא תחושה זו במעשים האמוניים הנכונים.