על אֵם-ישיבות חבולה ופצועה שמבכה על בניה, ועל פרשת הבקבוקים החרדית • חזון נבואי של הגר”ש וולבה מתעקש להתממש על גווה של הגבעה • והנהגתו המיוסרת והמוסתרת של הגרב”ד פוברסקי שליט”א, ביום שנחבל כי טוב, השבוע
אריה ארליך | משפחה | 8:00 | י״ז בשבט תשע״ה

אני סטנדר אומלל, שמתחילת ברייתו חישב לספוג לתוכו קל המיית תלמידים לומדים הממיתים עצמם באוהלי תורה, ובצוק העתים ובלהט המחלוקת הפך כלי ניגוח, נשק לשימוש אלים של בעלי מחלוקת מחללי תורה. אני סטנדר נבוך, שמתחת ידי נגר יצאתי אל זרועו הנטויה של גברתן צעיר, שהשליך אותי בהינף יד שיש בו כדי להמית, הישר אל פניו המשתברות של איש המחנה השני שעמד בתפילת ‘מעריב ערבים’ שהיתה למעמד מפוצץ ראשים.

אני סטנדר קטן שרק ביקש לשמש לומדי תורה, להיות בסיס להוויות אביי, כַּן שיעמוד הָכֵן לקלוט פירורי הרים הנטחנים זה בזה בהלכה, מצע למלחמתה של תורה ולא מסד למלחמה נגד התורה. אני סטנדר ששפר גורלו להשתלח אל ספינת דגל תורנית שלעתים קרובות מדי הופכת לזירת קרבות מבזה מדי, כשתשעים ותשעה אחוזים מתלמידי הישיבה עומדים חסרי אונים מול תורה וחילולה, מול גבעה נאמנה שהופכת לתל תגרות.

אני הסטנדר ראה עוניים של לומדי תורה המשברים את גוום באוהלה, מניחים מאחרי גוום עולם ומלואו, מותירים מחוץ לעולמם פוליטיקה והבליה. אני הסטנדר ראה עיניים ממורטות הנלחמות בתוך אישוניהן, מול אותיות קודש קטנטנות ונצחיות, מקוטעות ונשגבות, הפורחות לעילא בהתייגעות אין קץ, כשיוצאות מפיהם של עמלי תורה השקועים בין עמודיה.

ואני הסטנדר ראה שפלות דעתם ונמיכות קומתם של הני בריוני דבי מדרשא מאיזה צד שיהיה, שלא די להם בהעמדת צַלמי אלימות בהיכל, ולא תקרר דעתם על שלא יראו דם זב מפניו של איש המחנה האחר. ועל מה חרב היכל הקודש? על מה באו צרים ואויבים בתוך היכל וקודשיו? על שאלת מי יפצח ב’והוא רחום יכפר עוון’ לפני התיבה. אני הסטנדר, לו לשון היתה לי, כי אז היתה הבושה גדֵלה שבעתיים.

אני הסטנדר ראה מאות בחורים שרגע לאחר שוך קרבות הכלימה חזרו לתלמודם, בעוד ההיכל הפוך וחדרי הפנימייה חרבים, והם, אין להם בעולמם אלא עמל תורה שאינו יודע חידלון בעיתות שבר וברגעי קרב, ואינו יודע שובעה אף בזמנים שבהם נאלצים תשעים ותשעה אחוזים מלומדי הישיבה לכבוש את פניהם בתוך הגמרא המתייגעת, בבחינת ‘חבי כמעט רגע עד יעבור זעם’.

אך הם, אלפי הבחורים שאין להם דבר וחצי דבר עם המחלוקת וגרורותיה, חבים רגע ורגעיים, ושנה ושנתיים, והזעם אינו עובר, והאימה אינה מתכלה, וחילול השם רק גובר, ואִשו וחיציו ואבניו ניתזים לכל עבר, פוצעים את לבה של אֵם-ישיבות חבולה ופצועה שמבכה על בניה, מאנה להינחם על תורה החוגרת שק ומתפלשת באפרים.

אני הסטנדר המייחל ליום שבו יבינו הפורעים מכל צד, כי תורה שיש עמה אלימות, מוטב שלא תילמד. שתגרנות לשם שמים לא יוכר מקומה במקום הקודש. ושתלמיד חכם שאין בו דעת אך יש בו אלימות וכוחנות ויצר של טרור, נבלה טובה הימנו. שברגע שמונפת היד לחבל ולהשחית, הכריז הפורע על תבוסתו בקרב על זכות הקיום. אני הסטנדר המבקש לזעוק מרה: חדלו הָרֵע, הסירו טלפיים מהיכלות הקדושה, והפסיקו להבאיש את ריחם של אלפי לומדים טהורי עיניים וזַכֵּי לב, שהושחרו פניהם בגלל קוצים המבקשים לכלות את הכרם ונטיעותיו כולם. ואני הסטנדר שליבתו יוצאת אל היום שבו יקויים הפסוק – “ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש”, ולא יבוא עוד צר ואויב בשערי ההיכל המקודש.

טללי שחר פשטו על הגבעה בבני ברק, בעת שראש הישיבה, הגרב”ד פוברסקי, טיפס על מדרגותיה באפיסת כוחות. יום שלישי השבוע, היה עבורו אחד הקשים בתולדות כהונתו הארוכה, המרשימה, כראש הישיבה, ירושה לו מאביו הגדול. רבבות תלמידים העמיד, אך עתה, לנגד עיניו הופכת משאת נפשו ומרכז חייו – למוקד של חילול השם.

אך לא מעשי חבלה מכל סוג יניחוהו משגרת לימודו, שיום ולילה לא תשבות. על כן, בארבע וחצי לפנות בוקר נכנס השבוע אל הישיבה, כמדי יום, עשרות שנים ברציפות. אולי היום הזה יישא בכנפיו תקווה לספינה המִטרפת בים מחלוקת גועש. ברגליים דואבות צעד פנימה, בפנים מיוסרות. קשה היום הזה לפוניבז’ המעטירה. דקה לאחר מכן, במקומו שבקדמת בית המדרש, כבר לא ראו עליו כלום: ראשו היה שקוע בתוך מסכת בבא-בתרא.

"במקומו שבקדמת בית המדרש... הגרב"ד בלימוד לפנות בוקר

אחר כך, בהמשך היום, הטריח הגרב”ד את עצמו ונסע צפונה להרביץ תורה ולהתפלל במירון על מבצר תורה ענק הזקוק לישועה גדולה. כדאי הוא רשב”י, שהבטחת ‘כי לא תישכח מפי זרעו’ יצאה מפיו, לסמוך עליו בשעת דחק זו, שאין גדולה הימנה לישיבת פוניבז’.

ממירון הפליגה מכוניתו לצפת למסירת שיעורי תורה ברצף. ובעוד רכבו מזדחל במורדות צפת, השמיע דברים לאוזניים שואלות: “יש החושבים”, אמר, “שיש בפוניבז’ מחלוקת. זוהי טעות. ניקח דוגמה מכלב הרודף אחרי אדם לנשוך אותו: האם אפשר לומר שיש כאן מחלוקת בין האדם לכלב?!

“אנחנו בני תורה, עמלי תורה, והקב”ה מעמיד אותנו בניסיונות לא קלים. בתוך מִקדש השם קמים עלינו, והניסיון לא קל. דווקא מתוך הניסיונות – גדלים וצומחים. עלינו להמשיך בעמלנו. מכל מקום, עלינו להתחזק בתפילה שיסיר מעלינו את כל המפריעים אותנו מלימוד התורה ועבודתה”.

סוגיית חילול השם עולָה לדיון, וגאון התורה מגיב: “אין יכולת לתאר את הכאב שנגרם ממעשיהם של אותם הנושאים את תואר התורה לשווא, ובמעשיהם רק מחללים שם הישיבה הקדושה שיסדה מרן הרב (רבי יוסף שלמה כהנמן זצ”ל, הרב מפוניבז’ – א”א) במסירות עילאית.

“דעו לכם”, אומר הגרב”ד, “שנהייתי ממש חולה מזה. אנחנו לא יודעים חשבונות שמים, למה דווקא על הישיבה ובניה נגזר צער כזה, שגידולים שגידלנו קמים עלינו. אך עם כל הכאב הגדול, צריך לזכור כי אחרי ה’עקבתא דמשיחא’ שבה אנו חיים – נראה אור גדול, בישועת ד’ במהרה”.

מאן דהו מיושבי הרכב מספר, כי לאחר שהוקמה פוניבז’ בתום שנות הזעם באירופה, הגיע המשגיח רבי שלמה וולבה זצ”ל לסייר בהיכלה. הרב דסלר זצ”ל, משגיח הישיבה, נטל אותו לסיור מרחיב לב בין טורים של תלמידים צעירים, עטורי קסקט ומשקפי פלסטיק שחורים, המקימים מקום תורה שוקק בארץ ישראל. “אַזֵי גִישְמַאק!” אמר הרב דסלר לאורחו, “כה ערב לראות מקום תורה חדש בארץ ישראל!”
אבל שלא כמצופה, הרב וולבה לא נסחף בלהט ההתלהבות. נפשו היתה עגומה עליו. “אם יש כאן מקום כה קדוש”, אמר, “הרי חייב שיהיו לו מנגדים, שהרי כך מקובלני. מה יהיה המנגד? האם קומוניסטים ייכנסו לכאן? גויים יפשטו כאן טלפיים? נֶע, נֶע, לא, לא. המנגד שיהיה כאן, זו המחלוקת. יום אחד תהיה כאן מחלוקת, שתאיים להחריב את מקום התורה הזה!”

לפני שמונה עשרה שנה, בפרוץ המחלוקת המאיימת לכלות כל חלקה טובה בישיבת פוניבז’, שלח הרב וולבה לקרוא לצדדים הנצים, כדי לומר להם: ‘מיד כשנוסדה הישיבה חזיתי כי המחלוקת עלולה להחריבה. נפשי בשאלתי, כי תעשו הכל למגר את המחלוקת’.

ח”י שנים חלפו. המסר לא חלחל, התודעה טרם נתגבשה. והאיום? האיום קרוב מתמיד.

"יום אחד תהיה כאן מחלוקת...

הוא עצר אותי בשטיבל’ךְ בדיוק כשסיימתי לגלול את תפילַי. בקומתו התמירה ובמבטו הממוקד חסם את דרכי החוצה, לא הניח לי לפנות לעמל יומי וליגיעת כתיבתי. “אתה מוכרח לכתוב על פרשת הבקבוקים”, חרץ. “אי אפשר לתת לסיפור המדהים הזה לחמוק מידיעת הציבור”, נימק.

בעיניו של הדובר, אברך משי בכל הווייתו, מלמד דרדקי אהוב לתלמידיו, התרצד זיק. לאש זרה החשבתי את ריצוד הברק שבעיני האברך. הנה, מלמלתי בחמלה, הנה עוד חלל שהפילה התקשורת במכמורותיה. איכה היו מלמדי תשב”ר להולכי רכיל העוסקים במִחזור סיפורים על פדיונות נאים מבקבוקים ממוחזרים במעון ראש הממשלה.

“שאתה תיטול חלק בתעשיית הרכלנות התקשורתית על הגברת נתניהו?” תמהתי, נרעש עד תנוכי אוזניי, המום עד לשד עצמותי. “מילא נוני מוזס – זו הפּרנוֹסֶה שלו. אם ביבי ייפול השמאל יעלה, ואז ‘ידיעות’ ישלוט. הוא חושב שהדרך לשלטון עוברת בצוואר הבקבוק הממוחזר, אז עיתונאיו מצאו כמה בקבוקים ריקים להיתלות עליהם. אבל אתה, מלמד תינוקות חביב מביתר עילית, אברך שאין בעולמו דברי רעות רוח, מה לך ולרפש הזה?!”

קוראים לו מוטי, והוא לחלוטין לא צרכן תקשורת גדול. מקסימום האזנה קצרה לקו נייעס זניח בערב, לשם התעדכנות חפוזה בתמצית אירועי היום. בקרוב ייסגרו קווי הנייעס, וגם חלקת הצריכה התקשורתית הקטנה הזו תחלוף מעולמו.

מוטי נעץ בי מבט נעלב. “אם באמת חשבת שעל פרשת הבקבוקים של הקיסרית מרחביה אני מדבר, טעות גדולה בידך”, הבהיר בטון נחרץ. “לא על הבקבוקים הללו אני שח, אלא על פרשת הבקבוקים החרדית!”

כאן כבר אחזה בי טלטלה של אמת. מחשבות מהירות החלו לחלוף בראשי. הסקתי שזה הרגע שבו עומד להתגנב לאוזני סקופ מרעיש. עכשיו עומדת ליפול לידיי סנסציה תקשורתית בפרסום ראשון. כעת ייצא השד מהבקבוק, ובעוד כמה דקות תגעש הארץ מהגילוי המרעיש, שעוד יקשור בין הפלת הממשלה שתואמה עם החרדים, לבין משלוחי הבקבוקים החרדיים למעון הרשמי.

הפעלתי טכניקות של תחקירן מיומן, וביררתי לפִרשה של פַּרשת הבקבוקים החרדית: שמא נתפסה רשת של אברכי כוללים שנתפסו כשהם משגרים למעון ברחוב בלפור שקים של בקבוקי סופר-דרינק ריקים שנותרו מה’קידוש’ בבית הכנסת?

בן שיחי, שאינו תמים כלל, לא היה פנוי לדברי הלצה. “דע לך”, אמר, “שבציבור החרדי ישנם אינסוף פרשיות בקבוקים. אבל אלה לא הבקבוקים שעליהם אתה חושב: לא איסוף לצרכי התעשרות, לא צבירה למטרות רווח. מדובר בבקבוקים של חסד.

מה לבקבוקים ולמעשי חסד? התבלבלתי לחלוטין. כאן החל ה’מלמד’ לגלול את סיפורם של תלמידי ‘חיידר’ שאוספים בקבוקים מדי ערב, בחזור מתלמוד התורה, ואת פדיונם מביאים להנהלה. אחר כך תיאר מוטי את הווי חייהן של משפחות קשות יום, שילדיהן עוברים מדי ערב בין קיוסקים, מלקטים כל בקבוק שנקרה בדרכם ואת תמורתו מעניקים להורים, למען יוכלו לקנות חלב וכריך שעמו יילכו מחר ל’חיידר’.

פרשת הבקבוקים החרדית

המרגש מכולם הוא סיפורה של משפחת יתומים רכים, שאביהם נפטר עליהם בגיל צעיר והותיר אחריו משפחה רצוצה, ללא דמות אב וללא משענת כלכלית. לבבות הרבה נקרעו בעת שהילדים צפצפו את מילות הקדיש בקולם הדקיק, לזכר האב הנפקד. אף על פי כן, עז היה חפצם של היתומים להכניס ספר תורה לעילוי נשמת אביהם המנוח. לאמא, מיותר לציין, לא היה מהיכן להשיג פרוטה.

אז מאין ישיגו ילדים רכים סכום של מאות אלפי שקלים הדרוש לשם כתיבת ספר תורה? “מדי ערב”, סיפר לי מוטי, “התפזרו האחים בין שכונות ירושלים ורחובותיה, נושאים על שכמם שקים, שלתוכם כינסו כל בקבוק שנקרה בדרכם”.

בשעה שש החלו, ובסביבות אחת-עשרה כילו. תמורת כל בקבוק קיבלו עשרים וחמש אגורות. בקבוק לבקבוק הצטרף, רבעי שקלים הפכו לשקלים שלמים, השקלים למאות, המאות לאלפים, והאלפים לעשרות אלפים. פרשת הבקבוקים ברחוב בלפור מוכיחה שבעבודת איסוף נכונה ועקבית ואינטנסיבית ניתן להרוויח סכומי עתק.

כעבור שלוש שנים התייצבו היתומים, ממורקים ונרגשים עד דמעות, תחת החופה. חובקים בידם ספר תורה מהודר שנכתב על ידי סופר סת”ם ירא שמים, שעל מעילו רקום שמו של אביהם המנוח. עוד נרקם על הפרוכת, שהספר “נתרם על ידי בניו שיחיו”.

רק פרט אחד, שולי עד מאוד, מרגש עד מאוד, לא נרקם על ספר התורה: זהו ספר תורה שנכתב מכספי מאות אלפי בקבוקים שאספו היתומים בעבודת נמלים ארוכה ומייגעת.

“זו פרשיית הבקבוקים החרדית!” סיים המלמד את סיפורו המרגש, ואץ למלאכתו, מותיר אותי עם מחשבותיי, בודד מול מתקן שכונתי עמוס בקבוקים. אנו אוספים והם אוספים.

"אנו אוספים והם אוספים... (אילוסטרציה)

• מקור: http://www.jdn.co.il/news/448061?utm_source=mivzakimnet&utm_medium=rss&utm_campaign=mivzakimnet