בציבור החרדי יש פחד עצום מלהעצר, ובצדק, בית מעצר הוא מקום לפושעים מכל סוג שהוא. האמת היא, שהפחד האמיתי הוא מתת התנאים של הכלא. הלא כולנו יודעים שמי שנעצר בהפגנה מסוג זה, אין זה על איזה שהיא פשיעה מכל סוג שהיא, ההיפך על קידוש ה' הוא נאסר.מאז פקיעת החוק הציבור החרדי עובר תקופת הסתגלות לא לגיוס, אלא להפגנות ולמעצרים.
בתחילה כשדיברו שיבא יום ויהיו מעצרים זה היה נראה דבר רחוק, כדבר שלא בא לעולם ולא יבא לעולם.
לאחר תקופה של אי התייצבות תחילה החל הצבא בסבב טלפונים להוריהם של הבחורים עם איומים על כך שבנם עומד לעצר. לאחר תקופה כשראו שזה לא מועיל, הם החלו בביקורי בית, היה רק בשביל ההרתעה, החיילים ידעו שהבחור המיועד למעצר אינו בבית. כשזה לא הועיל, הם עברו לניסיונות מעצר בפועל, עד שהם הצליחו לדוג דג אחד. כשבכל התהליך הזה, הציבור מתרגל לאט לאט, שלמראית עין נראה מאוד מאיים צו מעצר, אבל באמת זה ממש ממש לא נורא. כעת הגענו לעוד שיא, כשבבת אחת נעצרו ארבעה בחורים, ועיניהם רואות וכלות, שזה לא מזיז לאף אחד, ההיפך, הם נהפכים לגיבורים המתקבלים בשירה וריקודים, כשהשמחה מסמלת את חוסר הפחד מכל איום פלילי יהיה איזה שיהיה.
בנוסף לזה, גם האיום להעצר ולשבת מספר ימים בבית מעצר מתמסמס לאט לאט. יותר ויותר בחורים ואברכים הולכים להפגנות לא רק כדי להפגין אלא גם על דעת להעצר. ומי שנעצר מגלה שזה אולי לא כל כך נעים, אבל ממש לא נורא. כיום אני כבר שומע מאברכים ניטרלים, שלאחר שהם שמעו מאברכים רציניים בשכונתם שנעצרו, שהסיפור הזה הוא לא נוראי בכלל, זה כבר מכין אותם נפשית ליום שגם הם יצטרכו למסור את הנפש על כך. יתירה מכך, כשהם רואים שהעצורים הם אברכים חשובים שהם סמל ודוגמא בשכונתם, הרי זה מוריד כל בושה מלהעצר.
גירסת הדפסה
שלח לחבר
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
