מסכת כתובות דף יז ע"ב"אמר ליה רב פפא לאביי: משחא דחפיפותא קאמר מר? אמר ליה: יתמא! לא עבדא לך אמך דרדוגי משחא ארישא דרבנן בשעת מעשה?! כי הא דההוא מרבנן דאיעסק ליה לבריה {להשיאו אשה} בי רבה בר עולא, ואמרי לה רבה בר עולא איעסק ליה לבריה בי ההוא מרבנן, ודרדיג משחא ארישא דרבנן {שף שמן בראש התלמידים} בשעת מעשה".
פירש רש"י: "יתמא - יתום ממנהג הנוהג".
וקשה, למה לא פירש רש"י שאביי כינה את רב פפא 'יתום' כפשוטו? והלא אמנם יתום היה! כמו שאמרו במסכת יבמות דף קו ע"א: "אמר ליה: אבוך היכא? א"ל: במתא, אימך היכא? א"ל: במתא, יהיב בהו עיניה ושכיבן". ופירש שם רש"י עצמו: "אמר ליה - אביי לרב פפא. אבוך היכא - כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדן שמעתיך. ושכבו - אבוה ואימיה".
אלא שפשוט היה לרש"י וגם לרב פפא, שלא לכך נתכוין אביי. שהרי צער גדול הוא ליתום שיזכירו לו את יתמותו ואת צערו, ובודאי בפיו של מי שבעטיו באה לו יתמותו. והעושה כן עובר על לאו המפורש בתורה: (שמות כב, כא-כג) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים. ואביי ודאי לא היה חשוד על כך.
גירסת הדפסה
שלח לחבר
סגן המנהל
מפקח
צל"ש
