אורי אילן זו דוגמא אחת מיני רבות.

בדרך כלל אנו רגילים למצוא בחז"ל את ההפך. בני רשעים (אפילו גויים) שהפכו לגדולי ישראל. למשל: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק; מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים; מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים".

אולם צריכים להבין שזה עובד בשני הכיוונים. ברוך ה' שאצלנו הבנים לא הופכים לרשעים כמו המן, סיסרא וסנחריב (שפעלו להשמדה פיזית של עם ישראל), אלא לחיילים המוסרים את חייהם למען הצלת עם ישראל ומוכנים גם למות אפילו בשבי ולא למסור סודות מדינה. מן הראוי לדעת שאורי אילן נשלח למשימה הקשורה בטיפול במתקן לאיסוף מידע על האויב הסורי.

ברור שבטווח הקצר תמצא כי אדם שגדל וחונך בבית טוב, גם אם הוא איבד את דרכו ועזב את הדת, יתכן שהוא יישאר אדם איכותי מבחינות מסויימות. שכן הוא קיבל דוגמא טובה בבית והורגל במידות טובות.

אבל את משימת חייו העיקרית הוא השליך לפח.

הדבר משול לאדם שזה עתה מכר את ביתו, אך בדרכו לבנק, עצר לשחק מעט בקזינו... סופו של עניין, מכל הונו נשארה בידו מטבע של עשרה שקלים. הלך והטיל את אותה למכונת הגרלות - ולהפתעתו, זכה באלף שקלים.
וזה השוטה יוצא משם שש ושמח, הוא הרויח אלף שקל!!!

חז"ל מזהים שני סוגים של רשעים.
כתוב בפסוק "אוי לרשע רע, כי גמול ידיו יעשה לו". וכי יש רשע רע, ורשע שאינו רע? אלא, רע לשמים ורע לבריות - זה רשע רע. רע לשמים ואינו רע לבריות - זהו רשע שאינו רע".

הוא אינו רע. אבל הוא עדיין רשע.

אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, והוא נאמן לתת שכרו מושלם על כל מעשה טוב שעשה בימי חייו. אבל אין מצוה מכבה עבירה. אדם שחונך כראוי, ויצא לתרבות רעה, הוא מזיד גמור בכל מעשיו. הוא יודע ריבונו, ומורד בו בשאט נפש.

השם לא ישא פנים ולא יקח שוחד. מעשים רעים אינם מתקזזים מול מעשים טובים. רבנו יונה מיטיב לבטא זאת: "מה הועילה הנפש בכל קנייניה, אם רעה היא בעיני אדוניה".

ומפרש רש"י שם: "שקול היה - מחצה עונות ומחצה זכויות, מדמהדרי כולי האי מי יפתה את אחאב משמע דבקושי גדול נענש.

התלמוד ממשיך במה היה שקול?

"מתקיף לה רבי יוסף: מאן דכתב ביה (מלכים א' כ"א) רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אתו איזבל אשתו, ותנינא: בכל יום היתה שוקלת שקלי זהב לעבודה זרה, ואת אמרת שקול היה?

אלא: אחאב וותרן בממונו היה, ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו - כיפרו לו מחצה.

בינתיים מדינת ישראל החילונית היא זה שמהנה תלמידי חכמים ולא להפך. ואצל חז"ל זה שקול כנגד ע"ז הגרועה ביותר שהנהיג אחאב.

אז עם כל הביקורת שיש לנו נגד העומדים בראש המדינה היא עדיין לא עובדת לבעל ולאשרה כמו בימי אחאב, לא שורפים במדינה תינוקות למולך כפי שהיה בימי אחז.

כך שזכויות השלטון הלא מושלם בימינו רבים מהחובות שלו הן כלפי שמיא והן כלפי אדם.

אורי אילן היה חייל בצבא של אותה מדינה, כדי שאחרים יוכלו לחיות בשלווה וליהנות מהכסף שהמדינה נותנת להם גם אם הם ת"ח.

ועוד נקודה קטנה: אליהו היה המתנגד החריף ביותר של אחאב. ועם כל הביקורת שלו על אחאב הוא חלק כבוד למלכות. (כמובא במכילתא ובתנחומא ובילקוט שמעוני): "וכן מצינו באליהו שחלק כבוד למלכות שנאמר ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב"

לא ראינו שבני תורה המתנגדים לשלטון במדינה למרות הביקורת גם חולקים כבוד לשלטון.

תוספות בבא בתרא ז: ד"ה "לפי שבח"
כיון דאין סכנת נפשות... אבל... במדבר... איכא סכנת נפשות.

לכן הסילוף הזה שבחורי ישיבה פטורים מלצאת למלחמה זו זיוף של דברי חז"ל.

מדוע שיהיה לפוליטיקאים זקנים ושבעים זכות לשלוח אל מותם ילדים שטרם הספיקו לחיות, רק בגלל שיש להם חילוקי דעות עם פוליטיקאים זקנים ושבעים מהמדינה השכנה? שילחמו ביניהם כמו גברים, ויחסלו זה את זה!

אני טוען זאת אידיאולוגית, מול טענתך כאילו יש מישהו ש"חייב" בכלל לצאת הלחם.

ברור שבמישור המעשי, זה לא רלוונטי למציאות כיום במזרח התיכון. אבל הפרינציפ במקומו עומד.

לא שמעת על הבא להורגך השכם להורגך. מה צריך סנהדרין בשביל להקים צבא ולהגן על החיים שלך?

יפתח שאל באורים ותומים לפני שיצא להילחם עם עמון? שמשון שאל את הרבנים כמה פלישתים להרוג?

דברי בפירוש אינם נחשבים פציפיזם. זהו רעיון מקובל ומבוסס. הוא אינו מכחיש את הצורך במלחמה, אלא מערער על זכותו של אדם בעמדת כח לשלוח את חברו למלחמה בעל כרחו. מי שבעידן זה אינו מבין זאת, הוא באמת פאסה.

הדברים הם אכן ברוח התורה, ראה ערך פרשת משוח מלחמה, רמב"ם מלכים פרק ז, וגם בנביאים ובחז"ל תמצא כי יהודים הלכו תמיד למלחמה רק מרצון. התורה מכירה ומלמדת כי אדם עם חולשה נפשית, משאת נפש או פחד - אינו מסוגל להילחם כיאות.

כל זה, במלחמת הרשות. מה שאין כן במלחמת מצוה, שיוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, כי זהו צו אלוקי - ונצחוננו ללא אבדות מובטח. המלחמות של יהושע והשופטים, היו מלחמות מצוה. למותר לציין (או שלא), שאין בזמננו דין מלחמת מצוה . המובאה מ"יפתח בדור" היא הוצאה גמורה וחמורה של הדברים מהקשרם.

ראה ברמב"ם בסוף פרק ז שם "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה". האם אתה סבור שזוהי כוונתם הטהורה של חיילי צה"ל? הם עוברים על כל התורה כולה. סכנה להלחם לצידם. הם מנבלים את פיהם בכל עת, שעל עוון זה בחורי שונאיהם של ישראל מתים, ר"ל.

תבין, אם חלילה יהיה צורך להלחם על הבית, כל יהודי חרדי יקח לידיו נשק, ויחרף נפשו למען אחיו. אבל גיוס לצבא הישראלי החילוני אשר עליו נאמר "ושב מאחריך" - זוהי סכנת נפשות ודאית גמורה, ממנה אין בכלל סיכוי סביר להינצל, בלי נס גמור. ואין סומכין על הנס.

ומזה הטעם אסור, ומסוכן, ללכת לצבא הישראלי - לכל אחד. גם מי שאינו בישיבה, ומי שהוא עובד, או מי שהולך בטל, או דתי לאומי או אפילו חילוני מהציבור הכללי. ומבלי להכנס כלל לסוגית לומדי התורה בכלל ולומדי התורה הצעירים בפרט.

ממשלת ישראל אין לה שום הגדרה שלטונית מבחינה הלכתית. היא אולי שולטת דה-פקטו, אבל זה לא מקנה לה שום מעמד הלכתי. זה כמו שמאפיה שכונתית תתחיל לעצור אנשים, תשפוט ותכלוא אותם. כולם מפחדים מהם ונכנעים להם. הם שולטים, שומרים על ה'סדר' בשכונה. אבל זה לא הופך אותם לאנשי חוק... בדיוק להפך, פעילותם גופא מגדירה אותם כפורעי חוק.

דבריך צודקים, כמובן, לגבי אחאב. כי האדם נידון לפי רוב מעשיו, כדברי הגמרא בקידושין מ. "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה", ומת ברשעו. ועיין ברמב"ם הלכות תשובה פרק ג.

במה דברים אמורים, בעולם הזה. כשעדיין יש מקום לתקן. במקום לגבות את החוב מייד, השם מאריך לבינוני, ונותן לו הזדמנות לשוב. מה שאין כן בעולם הבא, מגישים לאדם את החשבון הסופי, ואין נידונים לפי רוב המעשה. אלא אדם מקבל בדיוק את המגיע על כל חטא וחטא, לפי חטאו. ואחרי שסובל ענשו, יש לו חלק לעולם הבא ומקבל גמול מעשיו הטובים.

אחאב היה נידון בעולם הזה אם להניחו בחיים ולתת לו ארכה נוספת לעשות תשובה ולתקן את אשר עיוות. בקושי גדול נענש בכך שכל הדלתות נסגרו בפניו. ולמה? כי היתה בידו מצווה עצומה, שהחזיק בממונו לומדי תורה! עד כדי כך הגיעה זכותו זאת, שלמרות כל רשעותו - החשיבו אותו לבינוני שקול, שראוי להזדמנות נוספת להכריע את עצמו לכף זכות.

אבל, מכיון שבמעשה האחרון ביצע עול אכזרי כלפי אדם אחר צדיק ממנו, הרי שהיה רשע רע, ולא עמדו לו זכויותיו. בדומה אנו מוצאים בדור המבול, שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, למרות שהיו בידיהם תועבות גדולות הרבה יותר. אבל כאשר למעשה הרע יש גם קרבן שזועק חמס - קשה למידת הרחמים ללמד זכות. השם לא סולח על חשבון מישהו אחר.

דברי בתגובה 5, התייחסו במבט כללי על מה שאדם השיג בחייו במאזן הסופי. מה שאין כן אחאב, שנידון בחייו באופן נקודתי.

עכשיו, מיסטר הייד... אתה באמת הרתחת את דמי הפעם :

שמע נא ידידי, אבותי עלו לארץ ישראל ועסקו ביישובה בזמן שהאבא של הרצל עדיין יידה אבנים להנאתו בחתולי אשפתות (בגיל 8, בדקתי).

הם ישבו בירושלים והתמסרו ללימוד התורה, וניהלו בה אורח חיים יהודי פורה. הם דאגו כלכלית לעצמם ולקהילתם, ואף עמדו בראש מוסדות שדאגו לרווחת הכלל. חיו בשלום וידידות עם שכניהם הערבים, וניהלו יחסים טובים עם השלטון הטורקי.
ללא הרף נאלצו להאבק במשכילי זמנם אשר פגעו במקורות המימון של הכוללים, וניסו להחדיר לימודים זרים. הם לא יכלו לנו עד עצם היום הזה. אבל שונאי ישראל לא מתים, הם רק מתחלפים.

המדינה הציונית נזכרה לקום יותר ממאה אחר כך... והיא לא הביאה עמה דבר מלבד צרות צרות צרורות. היא הפכה את הערבים לשונאינו, (ויצרה בעצמה את הצורך להתגונן מפניהם) היא כפתה את הממסד והחוקים שלה עלינו, בעל כרחנו. בתחילה הם היו בטוחים שיצליחו למחוק אותנו, וניסו בכל כוחם. היינו חזקים מהם, ואנחנו עדיין עומדים באותו מקום היום. מדינת ישראל גרועה לא פחות מאחאב, כי גדול המחטיאו יותר מהורגו.

אז בבקשה אל תבוא לומר לי שהציונים גמלו עמנו איזושהי טובה. היינו פה לפניהם, ונהיה פה גם אחרי שישתכח שהם היו אי פעם קיימים. איננו זקוקים לטובות שלהם או לכסף שלהם. השם הוא שנותן לחם לאכול ובגד ללבוש. אין למדינת ישראל שום זכות.

מדינת ישראל כיום, אינה מטיבה עם לומדי התורה כהוא זה. בצרות עין היא משליכה לנו פרוטות עלובות מתוך המיסים והארנוניות הכבדים שהיא עושקת מתוך פינו. גם את הפרורים הללו היא מנצלת כדי להתעלל בנו השכם והערב, בין אם במטרה לנסות לאלץ אותנו לשנות את אורחות חיינו, ובין אם סתם בשביל התענוג.

אנו נוטלים את מה שניתן לנו, כי הכסף כספנו, ועוד מגיע לנו עודף. אבל ברגע שזה הופך לכלי סחיטה נגדנו - לדעתי חובתינו להשליך את הכסף בחזרה בפרצוף. אי אפשר לדון את מי שמתקשה לנהוג כך, בפרט ראשי מוסדות. אבל לכולם ברור שכך נכון לעשות.

לרשויות של מדינת ישראל אין דין "מלכות". דינם כבריונים בעלי זרוע שמשתררים בכח, כמבואר בר"ן בנדרים. שום דבר לא שייך לממסד הישראלי. זאת ההלכה. שום רב דתי לאומי לא יכול לשנות זאת. אנחנו אכן בזים לשלטון. ואין לנו שום הכרת הטוב כלפיו.

(למה הוא עדיין קיים? הנסתרות לה' אלוקינו. אולי זהו הנסיון שלכם, לראות איך אתם נוהגים בלומדי תורה. והנסיון שלנו - לשמור עליה למרות זאת).

כן, אנו שומרים על החוק בפרהסיא. כי לא משתלם לנו להתעמת איתם, הם יודעים להרביץ יותר חזק. אז אנחנו נוהגים בחכמה ומתכופפים, זאת כל עוד אין הדבר נוגע לאחד מעקרונותינו. אבל החוק הישראלי אינו מחייב אותנו. אנו בזים לו.

ברגע שנעשה נסיון לפגוע בארחות חיינו, איננו מתחשבים יותר במאזן הכח. אנחנו עושים את שלנו, ונאבקים בכל אמצעי אפשרי, יהי חוקי או לא.

אם עד עכשיו לא תפסת זאת, זהו תורף המאבק שמפלג כיום את הציבור החרדי. לצערינו יש מתוכנו כאלה ששכחו...

אנחנו מוכנים לוותר על ממוננו ונוחיותנו כדי שיניחו לנו ללמוד ולקיים מצוות בשלווה. אבל התורה היא חיינו ואורך ימינו. אם ינסו לנתק אותנו ממנה - אנחנו נלחם במסירות נפש כי אין לנו מה להפסיד.

ועכשיו, הערה אחרונה. אין לי בעיה עם דיון ענייני. אבל ברגע שאתה מתחיל עם טרוניות כדוגמת "כנראה כשהם מגיעים לסוגיות כאלו בתלמוד הם מדלגים עליהן וד"ל", השיחה מבחינתי מסתיימת.

אורי אילן נולד להורים חילונים, והיה כתינוק שנשבה. הוא היה צעיר אמיץ ויקר שראוי לכל הוקרה על שמסר את חייו למען אחיו. זוהי זכות גדולה מאד עבורו, כאדם פרטי. אבל זה בינו לבין קונו.