אולם ההיגיון אומר שמי שבא בתביעה כזו, אמור להתחיל לקיימה לפני הכישלון, ובכדי לא להגיע לכישלון, ובפרט שבמקרה זה היה בידיהם אפשרות לקיים את התביעה, כלומר, כבר בהרכבת הרשימה להנציח את ההפרדה, בהצבת מועמד נפרד לבני תורה. הרי הם טוענים שהם לא רוצים לחסל אותנו, אלא רק שנצא להם מהוורידים, שנחיה את חיינו בנפרד מהם.

דא עקא, שהם אומרים משהו אחד ומתכוונים למשהו שני. התביעה שלהם היא 'הבנות בנותי, הבנים בני, הצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא', ומי שלא מקבל את העול שיפרח באוויר. הכל הם בנו ומי שלא קיבל את העול, וכגון הגר"י ארנברג, אחת דתו (לנסות) להרוס לו את הישיבה. או ללחוץ אותו לקיר ולהכריח אותו עם הזמן להבין מי כאן בעל הבית כיום, וכגון פינזל שהגר"ש האכיל אותו כל השנים. (בבחירות המקומיות הוא כמעט יצא מדעתו בגלל התרוצצות הלב בין שני הקטבים שהוא היה צריך לחיות ביניהם, עד שהיום אנו רואים שגם הוא נכנע כורע ומשתחווה).