משנה כלאים פרק ב
א. כָּל סְאָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רֹבַע מִמִּין אַחֵר, יְמַעֵט.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָבֹר.

בֵּין מִמִּין אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי מִינִין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִמִּין אֶחָד.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּסְאָה מִצְטָרֵף לְרֹבַע:

ברטנורה:
(א) כל סאה שיש בה רובע. הקב דהיינו אחד מעשרים וארבע לסאה, שהסאה ששה קבין:
ימעט. אותו מין אחר המעורב בו עד שיפחת מרובע ויתבטל בתוך הסאה, ומותר לזרוע, ולא מיתסר משום זורע כלאים:
יבור. מכיון שהוזקק למעט יסיר הכל, משום דמחזי כמקיים כלאים מכיון שהתחיל לברור אם לא היה בורר את כולו. אבל תחילתו פחות מרובע שרי. ואין הלכה כר' יוסי:
בין ממין אחד. בין שאותו רובע ממין אחד בין ממינין הרבה צריך למעט:
לא אמרו אלא ממין אחד. דאין שני מינין מצטרפין לשיעור רובע:
וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה. איכא בין חכמים לתנא קמא, כגון סאה שעורים שיש בה רובע שבולת שועל וכוסמין, לתנא קמא צריך למעט, לחכמים אין צריך למעט, דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין, כיון דלא הוי כלאים בסאה של שעורים והלכה כחכמים:

ב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים?
תְּבוּאָה בִתְבוּאָה וְקִטְנִית בְּקִטְנִית, תְּבוּאָה בְקִטְנִית וְקִטְנִית בִּתְבוּאָה.
בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, מִצְטָרְפִין אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ לְהַחְמִיר כָּךְ אָמְרוּ לְהָקֵל, הַפִּשְׁתָּן בַּתְּבוּאָה מִצְטָרֶפֶת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה:

ברטנורה:
(ב) במה דברים אמורים תבואה בתבואה. תבואה במין תבואה, או בקטנית, הוא דאמרן ברובע לסאה ימעט, אבל זרעוני גינה שנתערבו בתבואה או בקטנית:
אחד מעשרים וארבע בנופל. מהן לבית סאה חטין, כלומר, כשיעור הזרע שזורעים מהן למקום שזורעין בו סאה של חטין. ושיעור המקום שזורעים בו סאה של חטין הוא חמשים אמה על חמשים אמה, ואין זורעים בו מזרעוני גינה אלא קב וחצי, לפי שהן דקין, ובקב וחצי מהן יש בהן כדי לזרוע מקום שזורעים בו סאה של חטין, נמצא לפי חשבון זה, שאם נתערב בסאה אחת של תבואה, או של קטנית, או של זרעונים אחד מעשרים וארבעה של קב וחצי מזרעוני גינה, שהוא אחד מששה עשר בקב, חייב למעט, הלכך, אם נתערב בסאה תבואה כביצה וחצי זרעוני גינה שהוא אחד מעשרים וארבעה בקב וחצי קב, ימעט:
כשם שאמרו להחמיר. דזרעונים דקים אוסרים בשיעור מועט באחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה, כך אמרו להקל דזרעונים גסים שצריך מהן הרבה לזרוע בבית סאה אינן אוסרין בסאה חטין אלא אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה, כגון זרע פשתן שצריך שלש סאים לבית סאה חטין, אין צריך למעט עד שיתערב מהן שלשה רביעים בסאה, והיינו דקתני הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה, וכיון דנופל מהן שלש סאין לבית סאה דהכי אמרינן בירושלמי, נמצא שאין צריך למעט עד שיתערב מהן שלשה רביעים של קב בסאה וכן הלכה:

ג. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים - יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתַּתְלִיעַ, וְיוֹפַךְ, וְאַחַר כָּךְ יִזְרָע.
אִם צִמְּחָה, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אוֹפַךְ - אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ.

כַּמָּה יְהֵא חוֹרֵשׁ?
כְּתַלְמֵי הָרְבִיעָה.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר רֹבַע לְבֵית סְאָה:

ברטנורה:
(ג) עד שתתליע. ושיעורה הוי כשתשהה בארץ שלשה ימים בקרקע לחה, וביבשה צריך יותר:
ויופך. יהפוך הקרקע במחרישה בשביל שלא יצמח הזרע:
כמה יהא חורש. שלא תאמר שהוא צריך לחרוש תלמים תלמים קטנים סמוכים זה לזה, אלא כתלמי הרביעה, כתלמים שדרך בני אדם לחרוש אחר שתרד הרביעה, שחורשים תלמים גדולים:
כדי שלא ישייר רובע לבית סאה. שלא ישאר בארץ מקום שאינו מהופך אלא פחות מעשרים וארבע בקרקע שהוא חורש דהיינו רובע קב לבית סאה, ואין הלכה כאבא שאול:

ד. זְרוּעָה וְנִמְלַךְ לְנָטְעָהּ - לֹא יֹאמַר אֶטַּע וְאַחַר כָּךְ אוֹפַךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵעַ.
נְטוּעָה וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ - לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אֲשָׁרֵשׁ, אֶלָּא מְשָׁרֵשׁ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ.
אִם רָצָה, גּוֹמֵם עַד פָּחוֹת מִטֶּפַח, זוֹרֵעַ, וְאַחַר כָּךְ מְשָׁרֵשׁ:

ברטנורה:
(ד) זרועה ונמלך לנוטעה. שהיתה זרועה תבואה ונמלך לנוטעה גפנים:
גומם. לשון גוממו עם השופי דפרק גיד הנשה (צבי) כלומר, כורת הגפן סמוך לקרקע, שלא ישייר גבוה מן הקרקע טפח:

ה. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה קַנְבּוֹס אוֹ לוֹף, לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ וּבָא עַל גַּבֵּיהֶם, שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא לְשָׁלשׁ שָׁנִים. תְּבוּאָה שֶׁעָלוּ בָהֶן סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְכֵן מְקוֹם הַגְּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָהֶן מִינִין הַרְבֵּה, וְכֵן תִּלְתָּן שֶׁהֶעֱלָה מִינֵי צְמָחִים, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְנַכֵּשׁ. אִם נִכֵּשׁ אוֹ כִסַח, אוֹמְרִים לוֹ, עֲקֹר אֶת הַכֹּל חוּץ מִמִּין אֶחָד:

ברטנורה:
(ה) קנבוס או לוף. שמינים הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן, לפי שמתקיימים בארץ שלש שנים ואינן מתליעין:
אסטיס. צבעו דומה לתכלת וקורין לו בערבי ני''ל ובלע''ז אנדי''קו ורגילים שכורתים אותו וחוזר וצומח, ומה שצומח פעם שנייה נקרא ספיח. אי נמי מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה קרוי ספיח:
מקום הגרנות. שדשים בו תבואה וקטנית:
תלתן. בערבי חולב''א ובלע''ז פינגרי''קו:
אין מחייבים אותו לנכש. דבלאו הכי סופו לעקרם לפי שאיסטיס קשה לתבואה, והעשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם, ומקום הגרנות נמי קשים לו הזרעים שמחלידים את הקרקע ומלקים אותה, ולא חזי תו למקום דישה:
ואם נכש או כסח. דהשתא גלי דעתיה דניחא ליה באותם הנשארים שהרי עקר הכל חוץ מזה, אומרים לו עקור את הכל, מפני שהוא נראה כמקיים כלאים:
נכש. שעקר הצמחים בידיו עם השורש:
כסח. שחתך העלים, והשורש נשאר בארץ, תרגום לא תזמור, לא תכסח:

ו. הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ מֵשָׁר מֵשָׁר מִכָּל מִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה תְלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְלֹא הָעֹל הַשָּׁרוֹנִי. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ:

ברטנורה:
(ו) משר משר. ערוגות ערוגות וכל ערוגה ממין אחד לבדו:
שלשה תלמים של פתיח. כלומר, מניח בין משר למשר ריוח שלשה תלמים של מחרישה, מלשון יפתח וישדד אדמתו (ישעיה כח), ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב על שתי אמות אורך, ואחר כך מיצר והולך אם ירצה עד שלא ישאר ביניהן בסוף המיצר אלא כל שהוא, שהרי בכך הן נראים שלא נזרעו בערבוביא:
העול השרוני. כמלוא רוחב העול שחורשים בו בשרון, דהיינו בבקעה, שהוא רחב מן העול שחורשים בו בהר:
וקרובים דברי אלו וכו'. ששיעור שלשה תלמים של פתיח, קרוב להיות שוה למלוא העול השרוני:

ז. הָיָה רֹאשׁ תּוֹר חִטִּים נִכְנָס בְּתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרִים, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מִין אַחֵר, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ חִטִּים, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶּלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְלֹא תֶלֶם שֶׁל מִין אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זְרַע פִּשְׁתָּן וְאֶחָד כָּל הַמִּינִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מֻתָּר לִבְדֹּק בְּתֶלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן:

ברטנורה:
(ז) תור. הוא שם תכשיט של אשה שצורתו משולשת, כלומר, בעל שלש זויות, לשון תורי זהב נעשה לך (שיר השירים א), ועל שמו קורין קרן זוית המחודדת ראש תור, ואם קרן זוית של שדה שהיא זרועה חטים נכנסה בתוך שדה של שעורים מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו וניכר שלא נזרעו בערבוביא:
מותר לסמוך לו מאותו המין. מותר לסמוך אצל שדה חטין שלו מאותו המין של שדה חבירו, ואין נראה ככלאים בשדהו, משום דנראה כסוף שדה חבירו:
מותר לסמוך לו תלם של פשתן. שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו אם טובה לזרוע בה פשתן אם לאו, לפי שאין אדם עשוי לזרוע תלם אחד של פשתן שאין לו בו שום תועלת, אבל של מין אחר דאדם עשוי לזרוע ממנו תלם אחד בלבד, אפילו לא זרעו אלא לבדוק שדהו אסור, שהרואה אומר לצרכו זרעו כדי ליהנות בו:
אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. אסור לסמוך תלם אחד שהרואה אינו יודע דלבדוק שדהו הוא עושה:
מותר לבדוק בתלם של פשתן. שהכל יודעים שאין מתכוין לקיים הפשתן אלא לבדוק שדהו אם היא יפה לפשתן. והלכה כתנא קמא:

ח. אֵין סוֹמְכִין לִשְׂדֵה תְבוּאָה חַרְדָּל וְחָרִיעַ, אֲבָל סוֹמְכִין לִשְׂדֵה יְרָקוֹת חַרְדָּל וְחָרִיעַ. וְסוֹמֵךְ לַבּוּר, וְלַנִּיר, וְלַגָּפָה, וְלַדֶּרֶךְ, וְלַגָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְלֶחָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְלָאִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, וְלַסֶלַע שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה:

ברטנורה:
(ח) חריע. כרכום יערי, וקורין לו בערבי אלקורטו''ס, ושני מינים הללו דהיינו חרדל וחריע, הן מזיקין לתבואה, ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם לא היה מניח לאדם אחר, שיזרע אחד משני אלו המינים סמוך לתבואה שלו, הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה:
אבל סומכים לשדה ירקות. שאינן מזיקין לירקות. והרואה אומר של אדם אחר הם, ובעל הירקות אינו מקפיד עליהן אם הן סמוכים לירקות שלו, לפי שאינן מזיקין להן:
וסומך לבור. אם יש בתוך שדה של תבואה מקום בור שאינו חרוש וזרוע בית רובע או יותר. סומך שם זרע אחר, וכן סומך אצל ניר, והוא מקום חרוש:
ולגפה. גדר אבנים סדורות כעין חומה בלא טיט:
ולדרך. אם דרך היחיד מפסקת בין שתי שדות מותר לזרוע מין אחד בזו ומין אחר בזו:
מיסך על הארץ. שאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, אם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחר, דכגדר דמי:
ולסלע. לא אצטריך למתנייה דאין לך מחיצה גדולה מזו, אלא לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב, דבפחות מכאן אין שמה מחיצה להפסיק:

ט. הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ קָרַחַת קָרַחַת מִכָּל מִין, עוֹשֶׂה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קָרָחוֹת לְבֵית סְאָה, מִקָּרַחַת לְבֵית רֹבַע, וְזוֹרֵעַ בְּתוֹכָהּ כָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה. הָיְתָה קָרַחַת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, זוֹרְעָם חַרְדָּל שָׁלשׁ, לֹא יִזְרָעֵם חַרְדָּל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִרְאֵית כִּשְׂדֵה חַרְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּשַׁע קָרָחוֹת מֻתָּרוֹת, עֶשֶׂר אֲסוּרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כָל שָׂדֵהוּ בֵּית כּוֹר, לֹא יַעֲשֶׂה בְתוֹכָהּ חוּץ מִקָּרַחַת אֶחָת:

ברטנורה:
(ט) קרחת. מקום פנוי שאינו זרוע כשהוא מרובע קרוי קרחת, כמו בקרחתו, דהיינו שנמרט השער והמקום חלק:
עשרים וארבע קרחות לבית סאה. ובכל קרחה זורע מין אחד, ובית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה וכשאתה עושה בו עשרים וארבע קרחות נמצאת כל קרחה עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, כיצד אם תעשה מחמשים על חמשים עשרים וחמש קרחות תהיה כל קרחה עשר על עשר קח אחת מהן כדי שישארו עשרים וארבע קרחות ותחלקנה לעשרים וארבע רצועות נמצאת כל רצועה שני טפחים ומחצה רוחב על אורך עשר, שכל אמה היא בת ששה טפחים, הרי ששים טפחים לעשר אמות, תן כל רצועה מאלו לראש כל קרחה נמצאת כל קרחה, עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך, על עשר אמות רוחב:
מקרחת לבית רובע. שהרי יש בסאה עשרים וארבע רביעיות של קב תן אותם לעשרים וארבע קרחות הרי לכל קרחה בית רובע:
כל מין שירצה. ולא מצריך ר' מאיר הרחקה כלל דכיון דמרובעות הן נראות מופרשות ומובדלות זו מזו:
היתה. בתוך שדה תבואה קרחת אחת של בית רובע או שתי קרחות:
זורעם חרדל. דאינו נראה כשדה חרדל בתוך שדה תבואה אבל שלש קרחות נראות כשדה חרדל בתוך שדה תבואה לפי שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה ושאר מינים אפילו שלש קרחות אינן נראין כשדה, כיון שרגילין לזרוע מהן הרבה ביחד:
וחכמים אומרים תשע קרחות מותרות. ארישא קמהדר, דקאמר ר' מאיר דזורע כל עשרים וארבע קרחות מכל מין שירצה, וחכמים אוסרים לסמוך מין אצל מין אחר, אלא עושה לבית סאה עשרים וחמש קרחות דהיינו חמש שורות, וכל שורה מחמש קרחות, וזורע קרחה ראשונה של שורה ראשונה ומניח שניה שאצלה בורה, וזורע שלישית ומניח רביעית בורה, וזורע חמישית, ומניח שורה שניה כולה בורה, וזורע משורה שלישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית, ומניח שורה רביעית כולה בורה וזורע משורה חמישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית הרי תשע קרחות זרועות לבית סאה:
עשר אסורות. שצריך שיהא מפסיק בין כל קרחת וקרחת כשיעור קרחת דהיינו בית רובע בקירוב, והלכה כחכמים:
בית כור. שלשים סאים, וטעמא דרבי אליעזר בן יעקב לא אתפרש:

י. כָּל שֶׁהוּא בְתוֹךְ בֵּית רֹבַע, עוֹלֶה בְמִדַּת בֵּית רֹבַע. אֲכִילַת הַגֶּפֶן וְהַקֶּבֶר וְהַסֶלַע, עוֹלִין בְּמִדַּת בֵּית רֹבַע. תְּבוּאָה בִתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. יָרָק בְּיָרָק, שִׁשָּׁה טְפָחִים. תְּבוּאָה בְיָרָק, יָרָק בִּתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָרָק בִּתְבוּאָה, שִׁשָּׁה טְפָחִים:

ברטנורה:
(י) כל שהוא בתוך בית רובע. כגון נקעים מלאים מים אף על פי שאינם ראויים לזריעה עולים למדת בית רובע, ליחשב הרחק בין מין ומין:
אכילת הגפן. מה שהגפן תופסת ואוכלת סביבותיה דהיינו כדי עבודתה, עולה למדת בית רובע להשלים עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, דאמרינן לעיל שהוא שיעור בית רובע שצריך להפסיק בין מין למין, וכן הקבר נמי עולה, וכן הסלע, ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי, דאי גבוה עשרה הוי מחיצה ומפסיק בפני עצמו:
תבואה בתבואה בית רובע. היתה שדהו זרועה חטין ורוצה לזרוע בה שעורים צריך להרחיק בית רובע, ובלבד שלא יהיו חטין מקיפים את השעורים מארבע רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת:
ירק בתבואה בית רובע. ודוקא במרובע הוא דבעינן הכי, אבל אם רצה לעשות שורה של ירק בתוך שדה של תבואה עושה אורך שורה של עשר אמות ומחצה על רוחב ששה טפחים, שהחמירו במרובע טפי מבשורה, והכי אמרינן בירושלמי:
רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה, ואין הלכה כרבי אליעזר:

יא. תְּבוּאָה נוֹטָה עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, וְיָרָק עַל גַּבֵּי יָרָק, תְּבוּאָה עַל גַּבֵּי יָרָק, יָרָק עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, הַכּל מֻתָּר, חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף הַקִּשּׁוּת וּפוֹל הַמִּצְרִי, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵיהֶן מִדְּבָרָי:

ברטנורה:
(יא) תבואה נוטה על גבי תבואה. כגון שנזרעו כהלכתן, אלא שהשבולים מתוך גדלן נכפפים ושוכבים זה על זה וכן כולן:
חוץ מדלעת יונית. שעלין שלה ארוכים ומתפשטים ביותר, וכשהן נוטין על גבי תבואה או ירק, הן מסתבכין ומתקשרין יותר מכל שאר מינין ומיחזו כלאים:
ופול המצרי. פשול''י בלע''ז:
ורואה אני את דבריהן מדברי. שאין בהם מסבכין ומסתבכין כדלעת יונית. וכן הלכה שהכל מותר חוץ מדלעת יונית:

גמרא ברכות דף כ''ד ע''א

אָמַר רִבִּי יִצְחָק טֶפַח בָּאִשָּׁה עֶרְוָה. לְמַאי, אִילֵימָא לְאִסְתַּכּוּלֵי בָּהּ, וְהָא אָמַר רַב שֵׁשַׁת, לָמָּה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים, לוֹמַר לְךָ, כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוֹרֶף, אֶלָּא בְאִשְׁתּוֹ וְלִקְרִיַּת שְׁמַע. אָמַר רַב חִסְדָּא, שׁוֹק בָּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' מ''ז) גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת, וּכְתִיב (שם) תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ וְגַם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ. אָמַר שְׁמוּאֵל, קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שה''ש ב') כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. אָמַר רַב שֵׁשַׁת, שֵׂעָר בָּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שַׂעֲרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים. אָמַר רַב חֲנִינָא, אֲנִי רָאִיתִי אֶת רִבִּי שֶׁתָּלָה תְּפִלָּיו. מְתִיבִי, הַתּוֹלֶה תְּפִלָּיו יִתְלוּ לוֹ חַיָּיו. דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת אָמְרוּ (דברים כ''ה) וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלוּאִים לְךָ מִנֶּגֶד, זֶה הַתּוֹלֶה תְּפִלָּיו, לָא קַשְׁיָא הָא בָּרְצוּעָה הָא בַּקְּצִיצָה. וְאִי בָּעִית אֵימָא, לָא שְׁנָא רְצוּעָה וְלָא שְׁנָא קְצִיצָה אָסוּר, וְכִי תָּלָה רִבִּי בְּכִסְּתָא תָּלָה. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא, מַהוּ דְּתֵימָא תִּבָּעִי הַנָּחָה כְּסֵפֶר תּוֹרָה, קָא מַשְׁמַע לָן. וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא אֲנִי רָאִיתִי אֶת רִבִּי שֶׁגִּיהֵק וּפִיהֵק וְנִתְעַטֵּשׁ וְרָק וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּבִגְדוֹ, אֲבָל לֹא הָיָה מִתְעַטֵּף, וּכְשֶׁהוּא מְפַהֵק הָיָה מַנִּיחַ יָדוֹ עַל סַנְטְרוֹ. מְתִיבִי, הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר. מְגַהֵק וּמְפַהֵק הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ סִימָן רַע לוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים נִיכַּר שֶׁהוּא מְכוּעָר. הַרָק בִּתְפִלָּתוֹ כְּאִלּוּ רָק בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בִּשְׁלָמָא מְגַהֵק וּמְפַהֵק לֹא קַשְׁיָא, כָּאן לְאוֹנְסוֹ כַּאן לִרְצוֹנוֹ, אֶלָּא מִתְעַטֵּשׁ אַמִתְעַטֵּשׁ קַשְׁיָא, מִתְעַטֵּשׁ אַמִתְעַטֵּשׁ נַמֵּי לֹא קַשְׁיָא, כָּאן מִלְּמַעְלָה כָּאן מִלְּמַטָּה, דְּאָמַר רִבִּי זֵירָא, הָא מִלְּתָא אִבַּעְיָא לִי בֵּי רַב הַמְנוּנָא, וּתְקִילָא לִי כִּי כּוּלֵי תַלְמוּדַאי, הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַטָּה, כַּךְ עוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַעְלָה:

רש''י:
לאיסתכולי בה. אם אשת איש היא:
תכשיטין שבפני'. כומז דפוס של בית הרחם עם תכשיטין שבחוץ אצעדה וצמיד והן הביאו אותו על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין:
לאשתו ולק''ש. טפח מגולה בה לא יקרא ק''ש כנגדה:
שוק. באשת איש ערוה להסתכל וכן באשתו לק''ש:
גלי שוק. וכתיב בתריה תגל ערותך:
קולך ערב. מדמשבח לה קרא בגויה ש''מ תאוה היא:
זה התולה תפיליו. ביתד יתלו חייו שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכא שיתלו חייו:
ברצועה. והקציצה למטה גנאי הוא להם אבל תולה הוא אותם בקציצה ותהא הקציצה מונחת על היתד ורצועה למטה:
בכיסתא תלה. בתוך תיקן היו ותלה התיק:
שגיהק. פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו וריחו כריח המאכל שאכל:
פיהק. באליי''ר בלע''ז. חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח מהפה מלא כאדם שרוצה לישן או שעמד משינה:
ורק. ע''ג קרקע:
וממשמש בבגדו. להעביר הכנה העוקצתו:
אבל לא היה מתעטף. אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק:
על סנטרו. שלא תראה פתיחת פיו:
הרי זה וכו'. כאלו אין הקב''ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה:
ה''ז מנביאי השקר. דכתיב ויקראו בקול גדול:
המגהק והמפהק ה''ז מגסי הרוח. וי''א ניכר שהוא מכוער גרסי':
אלא וכו'. קשיא דאין עיטוש אלא לאונסו:
למטה. מפיח בקול:
ותקילא לי וכו'. שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל להתעטש:
כשם וכו'. שהעטוש נחת רוח לאדם:
כך עושים וכו'. מן השמים למלאות שאלתו:

______________

זוהר שמיני דף ל''ה ע''ב

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְגוֹמֵר רִבִּי יִצְחָק פָּתַח (איוב ל''ח) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא חֶדְוָותָא דְכֹלָּא חֶדְוָותָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַטְיָילוּתָא דִילֵיהּ דִּכְתִיב (משלי ח') וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וְאוֹרַיְיתָא כֹלָּא חָד שְׁמָא קַדִּישָׁא אִיהִי דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבְאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא דִּכְתִיב (שם) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוּמָן. וּבְאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי בַר נַשׁ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א') וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם. אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאוֹרַיְיתָא בָעֵינָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה קָמֵיהּ הָאי בַּר נַשׁ זַמִּין לְמֵחֱטֵי וּלְאַרְגְּזָא קָמָךְ אִי לָא תַאֲרִיךְ רוּגְזָךְ עֲלֵיהּ הֵיךְ יְקוּם בְּעָלְמָא אָמַר לָהּ אֲנָא וְאַתְּ נוֹקִים לֵיהּ בְּעָלְמָא דְּהָא לָאו לְמַגָּנָא אֶתְקָרֵינָא אֶרֶךְ אַפַּיִם. (ס''א דְּהָא כָל זִמְנָא דְּיִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא מִתְקַיְּימֵי בְעָלְמָא) רִבִּי חִיָּיא אָמַר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אוּקְמוּהוּ לֵיהּ לְבַר נַשׁ בְּעָלְמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ רִבִּי יוֹסֵי אָמַר מֵהָכָא (קהלת ב') אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ עָשׂוּהוּ וַדָּאי. וְדָא הוּא צֶלֶם וּדְמוּת. צֶלֶם בִּדְכוּרָא דְּמוּת בְּנוּקְבָא וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא דְאוֹרַיְיתָא ב' וְאוּקְמוּהָ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר מִפְּנֵי מַה ב' פְּתִיחָא וּסְתִימָא. אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ אָתֵי לְאִתְחַבְּרָא בְאוֹרַיְיתָא הֲרֵי הִיא פְתִיחָא לְקַבְּלָא לֵיהּ וּלְאִשְׁתַּתְּפָא בַהֲדֵיהּ. וּבְשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ סָתִים עֵינוֹי מִינָהּ וְיֵהַךְ לְאָרְחָא אַחֲרָא הֲרֵי הִיא סְתִימָא מִסִטְרָא אַחֲרָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִם יוֹם תַּעְזְבֵנִי יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ וְלָא יִשְׁכַּח פִּתְחָא עַד דְּיֵתוּב לְאִתְחַבְּרָא בָהּ בְּאוֹרַיְיתָא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין וְלָא יִתְנְשֵׁי מִינָהּ. וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא פַתְחָא קָמֵי בְנֵי נְשָׁא וְאַכְרְזָא וְקָרֵי לְהוֹן (משלי ח') אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְגוֹמֵר וּכְתִיב (שם א') בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר תְּרֵין תְּרֵין גַּגִּין וְחָד דְּאָחִיד לוֹן מָאי קָא מַיְירִי. אֶלָּא חָד לִשְׁמַיָּא וְחָד לְאַרְעָא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָחִיד וְקַבִּיל לוֹן. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר תְּלַת נְהוֹרִין (ס''א צְדָדִין אִלֵּין) אִינוּן עִלָּאִין קַדִּישִׁין דַּאֲחִידָן כַּחֲדָא וְאִינוּן כְּלָלָא דְאוֹרַיְיתָא וְאִלֵּין פַּתְחִין פִּתְחָא לְכֹלָּא. פַּתְחִין פִּתְחָא לִמְהֵימְנוּתָא וְאִלֵּין בֵּיתָא דְכֹלָּא. וְעַל דָּא בַיִת אִקְרוּ דְאִלֵּין אִינוּן בֵּיתָא וּבְגִין כָּךְ שִׁירוּתָא דְאוֹרַיְיתָא ב' דְּהָא הִיא אוֹרַיְיתָא הֲוֵי וְאַסְוָותָא דְעָלְמָא וּבְגִין כָּךְ מָאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ אִשְׁתַּדַּל בֵּיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא וְהָא אִתְּמַר דְּאוֹרַיְיתָא כֹּלָּא חָד שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה אִיהִי וּבְגִין דְּאִיהִי שְׁמָא קַדִּישָׁא פַתְחָא בְּבֵ''ית דְאִיהִי כְלָלָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא בִתְלַת קִשְׁרֵי מְהֵימְנוּתָא. תָּא חֲזֵי כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא מִתְדַבְּקִין בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּמִתְעַטְּרֵי בְעִטְרֵי דְאוֹרַייְיתָא וְאִתְרְחִימוּ לְעֵילָא וְתַתָּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אוֹשִׁיט לוֹן יְמִינֵיהּ (ס''א וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַרְשִׁים לוֹן) כָּל שֶׁכֵּן אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא נַמֵּי בְלֵילְיָא וְהָא אוּקְמוּהָ דְאִינוּן מִשְׁתַּתְּפֵי בִשְׁכִינְתָּא (נ''א בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל) וְאִתְחַבָּרוּ כַּחֲדָא. וְכַד אָתֵי צַפְרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְעַטֵּר לְהוּ בְחַד חוּטָא דְחֶסֶד לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בֵּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְכָל אִינוּן כּוֹכְבֵי צַפְרָא בְּשַׁעְתָּא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל אִינוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא אָתָאן לְאִתְחֲזָאָה קָמֵי מַלְכָּא כֻלְּהוּ מְזַמְּרֵי כַחֲדָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים מָאי וַיָּרִיעוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה כד) רוֹעָה הִתְרוֹעֲעָה הָאָרֶץ דְּאִינוּן דִּינִין מִתְתַּבְּרִין וְאַתְבָּרוּ כֻלְּהוּ מִקָּמֵי בֹּקֶר כַּד אַתְעַר בֹּקֶר בְּעָלְמָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כב) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וְעַל דָּא וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:

תרגום הזוהר. וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְגוֹ':
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָל בְּנֵי אֱלֹקִים. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא שִׂמְחַת הַכֹּל, שִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָקוֹם טִיּוּל שֶׁלּוֹ. שֶׁכָּתוּב, וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם. וְכָל הַתּוֹרָה הִיא שֵׁם אֶחָד קָדוֹשׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּבַתּוֹרָה נִבְרָא הָעוֹלָם. שֶׁכָּתוּב, וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן, אֶלָּא אוֹמָן, שֶׁהָיְתָה כְּלִי אוּמָנוּת שֶׁלּוֹ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. וּבַתּוֹרָה נִבְרָא הָאָדָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם. שֶׁכָּתוּב לָשׁוֹן רַבִּים אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל הַתּוֹרָה, רוֹצֶה אֲנִי לִבְרֹא אָדָם. אָמְרָה לְפָנָיו, אָדָם הַזֶּה עָתִיד לַחֲטוֹא וּלְהַרְגִּיז אוֹתְךְ. אִם לֹא תַּאֲרִיךְ אַפְּךְ עָלָיו, אֵיךְ יִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם. אָמַר לָהּ, אֲנִי וְאַתְּ נַעֲמִיד אוֹתוֹ בָּעוֹלָם. כִּי לֹא לְחִנָם אֲנִי נִקְרָא אֶרֶךְ אַפַּיִם. רַבִּי חִיָּא אָמַר, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֶעֱמִידוּ אֶת הָאָדָם בָּעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, שֶׁכָּתוּב, לָשׁוֹן רַבִּים. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, זֶה נִשְׁמָע מִכָּאן, אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ. עָשׂוּהוּ וַדַּאי, דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן רַבִּים, וְזֶה הוּא צֶלֶם וּדְמוּת צֶלֶם בִּדְכָר, דְּמוּת בְּנוּקְבָא, וְעַל כֵּן הַתְחָלַת הַתּוֹרָה הִיא ב', וְהֶעֱמִידוּהָ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, מִפְּנֵי מַה הַב' פְּתוּחָה מִצַד אֶחָד וּסְתוּמָה מִצַד אֶחָד. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם בָּא לְהִתְחַבֵּר בַּתּוֹרָה, הֲרֵי הִיא פְּתוּחָה לְקַבְּלוֹ וּלְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ. וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם סוֹגֵר אֶת עֵינָיו מִמֶּנָּהּ, וְהוֹלֵךְ לְדֶרֶךְ אַחֵר, הֲרֵי הִיא סְתוּמָה מִצַד הָאַחֵר, כְּמוֹ הַב', כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, אִם יוֹם תַּעֲזְבֵנִי יוֹמַיִם אֶעֱזְבְךָּ וְלֹא יִמְצָא פֶּתַח עַד שֶׁיָּשׁוּב וְיִתְחַבֵּר בַּתּוֹרָה פָּנִים בְּפָנִים, וְלֹא יָמוּשׁ מִמֶּנָּהּ. וְעַל כֵּן הַתּוֹרָה פּוֹתַחַת לִקְרֹא בְּנֵי אָדָם וּמַכְרֶזֶת וְקוֹרֵאת אוֹתָם, אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְגוֹ'. וְכָתוּב, בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹּאמֵר. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, ב' הִיא צוּרָת שְׁנֵי גַּגּוֹת, וְקַו אֶחָד הַמְּחַבְּרָם. מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת. אֶלָּא גַּג אֶחָד לְמַעְלָה לַשָּׁמַיִם, גַּג אֶחָד לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָחוּז בָּהֶם וּמְקַבֵּל אוֹתָם. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, שָׁלֹשׁ אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים קְדוֹשִׁים הֵם, דְּהַיְנוּ שָׁלֹשׁ קַוִּין, הָאֲחוּזִים יַחַד, וְהֵם כְּלָל הַתּוֹרָה, וְהֵם פּוֹתְחִים פְּתָחִים לַכֹּל, פּוֹתְחִים פְּתָחִים וּמַשְׁפִּיעִים אֶל הָאֱמוּנָה, וְהֵם בַּיִת לַכֹּל. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים בֵּית, כִּי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ קַוִּין שֶׁבַּב', הֵם בַּיִת. וּמִשּׁוּם זֶה הַתְחָלַת הַתּוֹרָה הִיא ב', כִּי הִיא הַתּוֹרָה, וְהִיא רְפוּאַת הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם זֶה, מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. וְהִנֵּה לָמַדְנוּ, שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, הִיא שֵׁם קָדוֹשׁ עֶלְיוֹן אֶחָד, וּמִשּׁוּם שֶׁהִיא שֵׁם קָדוֹשׁ, הִיא מַתְחִילָה בְּב', שֶׁהִיא כְּלָל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֵם שָׁלֹשׁ קְשָׁרִים הַמַּשְׁפִּיעִים עַל הָאֱמוּנָה. בֹּא וּרְאֵה, כָּל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, מִתְדַבְּקִים בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִתְעַטְּרִים בַּעֲטָרוֹת הַתּוֹרָה, וַאֲהוּבִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשִׁיט לָהֶם יְמִינוֹ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אוֹתָם שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה גַּם בַּלַּיְלָה, שֶׁהֱעֶמִידוּ, שֶׁהֵם מִשְׁתַּתְּפִים בַּשְּׁכִינָה וּמִתְחַבְּרִים יַחַד. וּכְשֶׁבָּא הַבֹּקֶר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַטֵּר אוֹתָם בְּחוּט אֶחָד שֶׁל חֶסֶד, שֶׁיִּהְיוּ נוֹדָעִים בֵּין הָעֶלְיוֹנִים וּבֵין הַתַּחְתּוֹנִים. וְכָל אֵלּוּ כֹּכְבֵי בֹּקֶר, בְּשָׁעָה שֶׁכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בָּאִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כֻּלָּם מְזַמְּרִים בְּיַחַד. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָל בְּנֵי אֱלֹקִים. מַהוּ וַיָּרִיעוּ. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, רוֹעָה הִתְרוֹעְעָה הָאָרֶץ. דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן שְׁבִירָה, כִּי אֵלּוּ הַדִּינִים, הַנִּקְרָאִים בְּנֵי אֱלֹקִים, נִשְׁבָּרִים, וְכֻלָּם נִשְׁבָּרִים לִפְנֵי הַבֹּקֶר, בָּעֵת שֶׁמִּתְעוֹרֵר הַבֹּקֶר בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. וְעַל כֵּן וַיָּרִיעוּ כָל בְּנֵי אֱלֹקִים.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב
א. בִּירוּצֵי הַמִּדּוֹת שֶׁל סוֹלֶת חוֹל שֶׁאֵין גַּב הָעִשָּׂרוֹן קדֶשׁ. וּבִירוּצֵי הַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן קוֹדֶשׁ לְפִי שֶׁהוּא יוֹרֵד עַל גַּב הַכְּלִי. וּכְלֵי הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ וְלָמָּה יִתְקַדְּשׁוּ הַבִּירוּצִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנַת הַמּוֹדֵד אֶלָּא לְמַה שֶׁבַּכֶּלִי בִּלְבָד כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מוֹצִיאִין מִכְּלִי שָׁרֵת לְחוֹל:
ב. מַה הָיוּ עוֹשִׂין בְּבִירוּצִין אִם יֵשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר יִקָּרְבוּ עִמוֹ וְאִם לָאו יִפָּסְלוּ בְלִינָה. וְאִם לָאו מַקִּיצִין בָּהֶם הַמִּזְבֵּחַ:
ג. כֵּיצַד לוֹקְחִין בָּהֶם עוֹלוֹת הַבָּשָׂר לַשֵּׁם וְהָעוֹרוֹת לַכֹּהֲנִים:

______________

מוסר

ברטנורה:
(א) עושין פסין לביראות. שברשות הרבים. לפי שהביראות רשות היחיד הן שעמוקים עשרה ואין יכולים למלאות מהן ולהוציא לרשות הרבים. ועושין פסין, שיהיו הפסין עושין סביבות הבור רשות היחיד, וימלא ויוציא ויניח שם, ותכנס בהמתו כולה או ראשה ורובה וישקנה:
דיומדין. שני עמודין. שכל עמוד מאלו הארבעה נראה כשנים. דיו בלשון יון שנים. וכשנועץ העמוד העשוי כשנים לפאת דרומית מערבית נמצא נוטה דפנו אחד למזרח ודפנו אחד לצפון, והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צדו אחד למזרח וצדו אחד לדרום, וכשנותן ארבעתן לארבע הפאות נמצא לכל רוח שתי אמות דופן, אמה כנגד אמה, והריוח בינתיים:
וארבעה פשוטין. באמצע נותן לכל רוח לוח רחב אמה. ובזמן שאין בין פס לפס דיומדין אלא עשר אמות או פחות מודה ר' מאיר דאין צריך לפסין פשוטין. ואם יש ביניהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מודה רבי יהודה דצריך פשוטין. לא נחלקו אלא מעשר עד שלש עשרה אמה ושליש, דרבי מאיר אומר צריך פשוטים ורבי יהודה אומר אין צריך. והלכה כר' יהודה:
שתי רבקות של שלש שלש בקר. שרוחב כל בקר ובקר אמתים פחות שליש, נמצא רוחב שש בקר עשר אמות, וזהו הריוח שיכול ליתן בין פס לפס לדברי ר' מאיר. ואם יש רוחב יותר מזה צריך שירבה בפסין פשוטין:
רבקות. לשון עגל מרבק (שמואל א כח):
ר' יהודה אומר של ארבע ארבע. הן שלש עשרה אמה ושליש:
קשורות אבל לא מותרות. דלא תימא כעין קשורות ולא קשורות ממש, להכי תנא אבל לא מותרות להחמיר ולמעט ריוח שבינתיים:
אחת נכנסת ואחת יוצאת. רבקה אחת של בקר נכנסת ורבקה אחת יוצאת. ויש יותר רוחב משאילו היו שתיהן יוצאות או שתיהן נכנסות. וזו קולא היא, דלא בעינן מצומצמות כל כך:

ב. מֻתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָרָה רֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ בִּפְנִים וְשׁוֹתָה. מֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַרְבֶּה בַפַּסִין:

ברטנורה:
(ב) מותר להקריב לבאר. הפסין, ולעשות היקף קצר. ובלבד שיהא משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה שהן שתי אמות. אבל בציר מהכי לא, שמא ימשך אחר פרתו ויוציא הדלי חוץ למחיצה:
מותר להרחיק כל שהוא. לעשות היקף גדול כמו שלבו חפץ:
ובלבד שירבה בפסין. דכל מה שירחיק מן הבור מרבה בריוח שבין הפסים. וצריך להרבות בפסין עד כדי שלא יהא בין פשוט לפשוט יותר משלש עשרה אמה ושליש כדברי ר' יהודה שהלכה כמותו:

ג. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד בֵּית סָאתַיִם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ בֵית סָאתַיִם אֶלָּא לַגִּנָּה וְלַקַּרְפָּף, אֲבָל אִם הָיָה דִיר אוֹ סַחַר. אוֹ מֻקְצֶה אוֹ חָצֵר, אֲפִלּוּ בֵית חֲמֵשֶׁת כּוֹרִין, אֲפִלּוּ בֵית עֲשֶׂרֶת כּוֹרִין, מֻתָּר. וּמֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַרְבֶּה בַפַּסִין:

ברטנורה:
(ג) רבי יהודה אומר עד בית סאתים. לא יעשה היקף גדול לבאר אלא עד בית סאתים:
לגינה ולקרפף. שאין הקיפן לדירה:
קרפף. היקף גדול חוץ לעיר להכניס שם עצים לאוצר:
דיר. של בהמות שעושין בשדות, היום כאן ולמחר כאן, כדי לזבלה בגללי בהמה:
סחר. לבהמות . ואית דגרסי סהר, בית האסורים:
חצר. מקום מגולה שלפני הבתים:
מוקצה. רחבה שאחורי הבתים. דכל הני הקיפן לדירה הוא, והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויות לשתיית אדם תשמיש מעליותא הוא:
ומותר להרחיק כל שהוא. כלומר כשם שכל אלו שהוקפו לדירה אפילו גדולים עד עשרה כורים מותר לטלטל בהם, כך מותר להרחיק ההיקף של פסי ביראות כל מה שלבו חפץ. וכן הלאה:

ד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים מַפְסְקָתַן, יְסַלְּקֶנָּה לַצְדָדִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. אֶחָד בּוֹר הָרַבִּים, וּבְאֵר הָרַבִּים, וּבְאֵר הַיָחִיד, עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִין, אֲבָל לְבוֹר הַיָחִיד עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין פַּסִין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבָד, וְלַשְּׁאָר עוֹשִׂין חֲגוֹרָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים:

ברטנורה:
(ד) אם היתה דרך הרבים. דרך שרבים בוקעים בה מפסקת בין הפסים:
יסלקנה לצדדים. מחוץ לפסים שלא יהיו הרבים מהלכים בין הפסים דמשוו להו כרשות הרבים ומבטלים המחיצה. ואין הלכה כרבי יהודה:
בור הרבים. אי פסקי מיא מדכרי אהדדי שלא התירו פסי ביראות אלא שיהיו המים מצויין לבהמות עולי רגלים וכל זמן שאין שם מים אין לפסין תורת מחיצה:
באר היחיד. נמי שרי דבאר מים חיים הן ולא פסקי מיא:
לבאר הרבים. דאיכא תרתי למעליותא. וכן הלכה. ואין מותר למלאות מים להוציא מן הבאר על ידי פסי ביראות אלא כדי להשקות בהמתן של עולי רגלים ובארץ ישראל בלבד, אבל להוציא מים כדי לשתות האדם עצמו, אסור, אלא יורד לבור ושותה או עושה מחיצה גבוהה עשרה טפחים:

ה. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, הַגִּנָּה וְהַקַּרְפֵּף שֶׁהֵן שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, מֻקֶּפֶת גָדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָרָה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָהּ שׁוֹמִירָה אוֹ בֵית דִּירָה, אוֹ שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לָעִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אֶלָּא בוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אַחַת מִכָּל אֵלּוּ, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא בָהּ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אָרְכָּהּ יָתֵר עַל רָחְבָּהּ אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, אֵין מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָרְכָּהּ פִּי שְׁנַיִם בְּרָחְבָּהּ, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָה:

ברטנורה:
(ה) ועוד אמר רבי יהודה בן בבא. משום דאמר חדא לחומרא גבי פסין דאמר אין עושין אותן אלא לבאר הרבים והשתא קאמר חומרא אחריתא דאף במוקף לדירה לא שרי טפי מבית סאתים, משום הכי תנא ועוד:
שומירה. סוכת שומרים. דאע''ג דהוקף לדירה, בית סאתים הוא דשרי, טפי לא:
סמוכה לעיר. דהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד וכמוקף לדירה דמי:
ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים. ולא יותר. ותנא קמא נמי דלעיל דאמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לקרפף ולגינה אבל אם היה דיר או סהר או חצר וכו' כרבי עקיבא קאמר דהיכא דאיכא בית דירה אפילו טובא נמי, וכשלא הוקף לדירה בית סאתים. ומאי בינייהו אמרינן בגמרא דאיכא בינייהו דבר מועט שבית סאתים יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים, ותנא קמא שרי בבית סאתים שלמים, ולרבי עקיבא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ותו לא. וכיצד ידענו דבית סאתים יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים. דהא אמרינן בגמרא וכמה הן סאתים, כחצר המשכן, וחצר המשכן כתיב ביה (שמות כז) אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים, ודרשינן מאי חמשים בחמשים, אמרה תורה, טול חמשים שארכו יתר על רחבו, וסבב חמשים הנותרים, לשיעור שבת, דהוו להו שבעים אמה וארבעה טפחים מרובעים. כיצד, עשה מהם חמש רצועות של עשר אמה רוחב וארכן חמשים, תן אחת למזרחה ואחת למערבה, הרי רחבה שבעים וארכה חמשים, שים אחת לדרום ואחת לצפון, הרי שבעים על שבעים אלא שהקרנות פגומים לכל קרן וקרן עשר על עשר מפני התוספת שהוספת, טול מן הרצועה החמישית ארבע חתיכות של עשר ושים לארבע קרנות ונתמלאו, טול עשר על עשר הנותרים שהם ששים טפחים ועשה אותן רצועות של שני טפחים, הרי שלשים רצועות אורך כל אחת עשר אמות, שהן שלש מאות אמה, תן שבעים לכל רוח, הרי שבעים אמות וארבעה טפחים על שבעים אמות וארבעה טפחים אלא שהקרנות פגומים טפחיים על טפחיים, ונשארו בידך עשרים אמה, טול מהם שמונה טפחים ושים לקרנות ונתמלאו, ונשארו בידך שמונה עשרה אמות וארבעה טפחים אורך ברוחב טפחיים והיינו דבר מועט, שאם באת לחלקן ולהקיף אין מגיע תוספת לרוחב שני שלישי אצבע דהא בעי למעבד מינה רצועות של רפ''ג אורך להקיף הארבע רוחות. כך מצאתי פירוש שטה זו בפירושי רש''י:
נכון הוא. והרמב''ם בקש חשבונות רבים ולא ירדתי לסוף דעתו. ובמה שאמר רבי עקיבא אפילו אין בה אחת מאלו מטלטלים בתוכה, הלכתא כוותיה. אבל במאי דפליג אחכמים דאמרו לו דלעיל וסבר דשבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ותו לא, בהא הלכה כחכמים, דבבית סאתים כחצר המשכן שרי, שהוא דבר מועט יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים:
אם היתה ארכה יתר על רחבה. ואף על גב דמיעט רחבה והוסיף על ארכה ואין בכולה אלא בית סאתים, אין מטלטלין, דמרובע הוא דשרו רבנן היכא דלא הוקף לדירה. והלכה כר' יוסי דפליג אדרבי אליעזר ולא בעי מרובעות:

ו. אָמַר רַבִּי אֶלְעַאי, שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַאֲפִלּוּ הִיא כְבֵית כּוֹר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ, אֲבָל לָהֶם מֻּתָּר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, שֶׁיוֹצְאִין בְּעַקְרְבָנִין בַּפֶּסַח. וְחִזַּרְתִּי עַל כָּל תַּלְמִידָיו וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר, וְלֹא מָצָאתִי:

ברטנורה:
(ו) אפילו היא כבית כור. אפלוגתא דלעיל קאי אגינה וקרפף:
אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב. ולמחר ביטל רשות חצרו לחביריו. שהיה אוסר עליהן מלהוציא מבתיהן לחצר, שהחצר רשות כולן וחלקו אוסר עליהן. הואיל וביטל רשות חצרו ביטל אף רשות ביתו אע''פ שלא פירש, ונעשה אורח אצלם, לפיכך אף ביתו מותר להם, אבל אסור לו להכניס ולהוציא מביתו לחצר אע''פ שהוא מותר להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר כשאר כל אדם הנכנס לבית חבירו שמותר לו להוציא מבית חבירו לחצר דהא רשותא דחד הוא, מכל מקום מביתו אסור הוא להוציא. ולא אמרינן כיון דבטל להו רשות ביתו הרי ביתו כבתיהם, דבשעה שמוציא מביתו לחצר חוזר ומחזיק ברשותו הוא ואוסר עליהן, כדתנן בהדר עם הנכרי מי שנתן רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר:
שיוצאין בעקרבנין בפסח. משום מרור. ועקרבנין, ירק שעלין שלו דומות לעקרב. ואני שמעתי סיב הגדל סביבות הדקל:
ובקשתי לי חבר. לשלשה דברים הללו אם שמע מפיו, ולא מצאתי. ואין הלכה כאחת מהן. דגבי גינה וקרפף לא שרי טפי מבית סאתים. ואנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב וביטל רשותו ולא ביטל ביתו אף להם אסור ביתו, אבל מבתיהם לחצר מותר. ועקרבנין לאו מרור הוא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח:

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בְּשָׁעָה שֶׁתִּקֵּן שְׁלֹמֹה עֵרוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה (משלי כג) בְּנִי אִם חָכָם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי. וְאוֹמֵר (שם כז) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָבָר. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב (שה''ש ז) לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים, נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ. לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תְּדִינֵנִי כְּיוֹשְׁבֵי כְּרָכִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גָּזֵל וַעֲרָיוֹת וּשְׁבוּעַת שָׁוְא ושְׁבוּעַת שֶׁקֶר, נֵצֵא הַשָּׂדֶה, בֹּא וְאַרְאֱךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדֹּחַק, נָלִינָה בַּכְּפָרִים, אַל תִּקְרֵי בַּכְּפָרִים אֶלָּא בַּכּוֹפְרִים, בֹּא וְאַרְאֱךָ אֹתָם שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם טוֹבָה וְהֵם כָּפְרוּ בְּךָ. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, פִּתַּח הַסְּמָדַר, אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, אֵלּוּ בַעֲלֵי גְּמָרָא, שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ, אַרְאֱךָ כְּבוֹדִי וְגָדְלִי שְׁבָח בָּנַי וּבְנוֹתַי. אָמַר עוּלָּא אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר, בַּתְּחִלָּה הָיְתָה תּוֹרָה דּוֹמָה לִכְפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם. קְוֵצוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, אָמַר רַב חַסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא, מְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ לִדְרוֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב, בְּמִי אַתָּה מוֹצְאָן, בְּמִי שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. רַבָּה אָמַר, בְּמִי שֶׁמַשְׁחִיר פָּנָיו עֲלֵיהֶם כָּעוֹרֵב. רָבָא אָמַר, בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֵי בֵיתוֹ כָּעוֹרֵב, כִּי הָא דְרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, הֲוָה קָאָזִיל לְבֵי רַב, אַמְרָה לֵיהּ דְבִיתְהוּ, יְנוֹקֵי דִידָךְ מַאי אֶעֱבֵיד לְהוּ, אָמַר לָהּ מִי שְׁלִימוּ קוּרְמֵי בָּאֲגַמֵּי:

רש''י:
שלמה. תקן ערובי חצרות וגזר שלא להוציא מרה''י לרה''י חבירו לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה שלא יבא להתיר מרה''ר לרה''י:
ונטילת ידים. לעשות סייג לטהרות:
כרכים. מקום שווקים הם וישוב גדול ורגל סוחרים ורוכלין מצויים שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהן:
השדה. בני בגא ועובדי אדמה ועוסקים בתורה מתוך דוחק:
סמדר. גדול מפרח כך משנה מפורשת יותר מן המקרא:
הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכבר הנץ גדל סביבותיו כעין שומר שיש לאגוזים קטנים:
ועשה לה אזנים. שתיקן ערובין וידים וגזר על השניות לעריות וע''י כך אוחזין ישראל במצות שנתרחקו מן העבירה:
שמשכים ומעריב. שחורות לשון שחרית כעורב ל' ערבית:
עורב אכזרי על בניו. כדכתיב לבני עורב אשר יקראו והקב''ה מזמין להם יתושים ונכנסו לתוך פיהם:
קורמי. ירקות. ל''א גמי לח כי עקרת לההוא רכיכא דאית ביה וטחני ליה ועבדי ריפתא:

______________

זוהר שמיני דף ל''ט ע''א

רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יִצְחָק הֲווֹ אַזְלֵי בְאָרְחָא מִבֵּי מְרוֹנְיָיא לְצִפּוֹרִי וַהֲוָה רַבְיָיא חַד שְׁכִיחַ לְגַבַּיְיהוּ בְחַמְרָא בְקִינְטָא דְדוּבְשָׁא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה נֵימָא מִלָּה דְאוֹרַיְיתָא וְנֵזִיל. פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר (שיר ז') וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים וְגוֹמֵר. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב דָּא יֵינָא דְאוֹרַיְיתָא דְאִיהוּ טַב דְּהָא יֵינָא אַחֲרָא לָאו אִיהוּ טַב וְיֵינָא דְאוֹרַיְיתָא טַב לְכֹלָּא. טַב לְעָלְמָא דָא וְטַב לְעָלְמָא דְאָתֵי וְדָא יֵינָא דְנִיחָא לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יַתִּיר מִכֹּלָּא וּבִזְכוּ דָא מָאן דִמְרַוֵּי מִיֵּינָא דְאוֹרַיְיתָא יִתְעַר לְעָלְמָא דְאָתֵי וְיִזְכֵּי לְאָחַיָּיא כַּד יוֹקִים קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים הָא תָנֵינָן דַּאֲפִילוּ בְהַהוּא עָלְמָא יִזְכֵּי לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. אָמַר הַהוּא רַבְיָיא אִי כְתִיב וְחִכֵּךְ מִיֵּין הַטּוֹב הֲוֵינָא אַמְרֵי הָכִי אֲבָל כְּיֵין הַטּוֹב כְּתִיב וְלָא מִיֵּין אַשְׁגְּחוּ בֵיהּ אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּרִי אִימָא מִילָךְ דְּשַׁפִּיר קָא אַמְרַת. אָמַר אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּמָאן דְּיִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא וְדָבִיק בָּהּ וְהַהוּא מִלָּה דְאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּמַע בְּפוּמֵיהּ וְלָא לָחִישׁ לָהּ בִּלְחִישׁוּ אֶלָּא אָרִים קָלֵיהּ בָּהּ. דְּאוֹרַיְיתָא הָכִי בַּעְיָיא לְאָרָמָא קָלָא דִּכְתִיב בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא לְאָרָמָא רִנָּה דְאוֹרַיְיתָא וְלָא בִלְחִישׁוּ. כְּיֵין הַטּוֹב כַּחֲמַר טַב דְּלָא שָׁתִיק וְהַהוּא עָתִיד לְאָרָמָא קָלָא. כַּד יִפּוּק מֵהָאי עָלְמָא הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דְּלָא יַסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא וְלָא יִשְׁתְּכַח דְּיִמְחֵי בִּידוֹי דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים אֲפִלּוּ בְהַהוּא עָלְמָא שִׂפְוָותֵיהּ מְרַחֲשָׁן אוֹרַיְיתָא. תּוּ שְׁמַעְנָא וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הָאי קְרָא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְמַר וּבְתוּשְׁבַּחְתָּא אִתְמַר. אִי הָכִי מָאן הוּא דִּמְשַׁבַּח לָהּ בְּהָאי אִי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מַהוּ הוֹלֵךְ לְדוֹדִי הוֹלֵךְ אֵלַי מִבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַדַּאי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּמָה דְהִיא קָא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ דִּכְתִיב חִכּוֹ מַמְתַּקִּים. כָּךְ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (דִּכְתִיב) וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב יֵין הַטּוֹב דְּהוּא חַמְרָא דְמִנְטְרָא. הוֹלֵךְ לְדוֹדִי דָּא יִצְחָק דְּאִקְרֵי יְדִיד מִבֶּטֶן. לְמֵישָׁרִים כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים צ''ט) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים לְאִתְכַּלְלָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא וְדָא הוּא מֵישָׁרִים דִּבְגִין חֶדְוָותָא דְהַהוּא חֲמַר טָב אִתְכְּלִיל שְׂמָאלָא בִימִינָא וְחָדָאן כֹּלָּא (דוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים) דְּהָא כֹלָּא מִתְעֲרֵי בְחֵדְוָון וּבִרְכָאָן וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי בְּחֵידוּ וּמִתְעֲרֵי לְאַרְקָא בִּרְכָאָן לְתַתָּא. אָתוּ רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יִצְחָק וְנַשְׁקוּ לֵיהּ רֵישֵׁיהּ וְחָדוּ עִמֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ מָה שְׁמֶךָ אָמַר לֵיהּ יֵיסָא אַמְרוּ רִבִּי יֵיסָא תְּהֵא. יַתִּיר תְּהֵא שְׁכִיחַ בְּעָלְמָא מֵרִבִּי יֵיסָא חַבְרָנָא דְאִסְתְּלַק מִבֵּינָנָא. אַמְרוּ לֵיהּ וּמָאן אָבוּךְ אָמַר לֵיהּ אַפְטַר מֵעָלְמָא וַהֲוָה אוֹלִיף לִי כָּל יוֹמָא תְּלַת מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא וּבְלֵילְיָא תְלַת מִילִין דְּחָכְמְתָא דַאֲגַדְתָּא. וְהַנֵּי מִילֵי אוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא וְהַשְׁתָּא דִיּוּרִי בְחָד בַּר נַשׁ וְסָלִיק לִי מֵאוֹרַיְיתָא וַאֲנָא אָזִיל כָּל יוֹמָא לַעֲבִידְתֵּיה וּבְכָל יוֹמָא אַהֲדַרְנָא אִינוּן מִלִּין דְּאוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא:

תרגום הזוהר. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק, הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ מִבְּנֵי מְרוֹנְיָא לְצִפּוֹרִי. וְהָיָה נִמְצָא אֶצְלָם יֶלֶד אֶחָד עִם חֲמוֹר, נוֹשֵׂא יַיִן מְרֵקָּח בִּדְבָשׁ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נֹאמַר דְּבַר תּוֹרָה וְנֵלֶךְ. קִינְטָא דְּדוּבְשָׁא, פֵּרוּשׁוֹ יַיִן מְרֻקָּח בִּדְבָשׁ, כְּמוֹ גְּלוּסְקִין וְקָנְטִיטוֹן. פָּתַח רַבִּי יִצְחָק וְאָמַר, וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדּוֹדִי לְמֵישָׁרִים וְגוֹ'. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב, זֶה יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהוּא טוֹב, כִּי יַיִן אַחֵר, דְּסִ''א, אֵינוֹ טוֹב, וְיֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה טוֹב לַכֹּל, טוֹב לָעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶהוּ יַיִן שֶׁנֹּחַ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכֹּל. וּבִזְכוּת זֶה, מִי שֶׁמַּרְוֶה עַצְמוֹ מִיֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, יִתְעוֹרֵר לָעוֹלָם הַבָּא וְיִזְכֶּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, כְּשֶׁיָקִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַצַדִּיקִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. הִנֵּה לָמַדְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ בָּעוֹלָם הַהוּא יִזְכֶּה לְדַבֵּר בַּתּוֹרָה, זֶ''שׁ דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. אָמַר הַיֶּלֶד הַהוּא, אִם הָיָה כָּתוּב, וְחִכֵּךְ מִיֵּין הַטּוֹב הָיִינוּ אוֹמְרִים כָּךְ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, אֲבָל כְּיֵין הַטּוֹב כָּתוּב, וְלֹא מִיֵּין. הִבִּיטוּ בּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּנִי אֱמוֹר דְּבָרֶיךְ, כִּי יָפֶה אָמַרְתָּ. אָמַר, אֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁמִּי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְדָבוּק בָּהּ, וּדְבַר תּוֹרָה הַהוּא נִשְׁמָע מִפִּיו, וְאֵינוֹ אוֹמְרוֹ בְּלַחַשׁ, אֶלָּא מֵרִים בּוֹ קוֹלוֹ, כִּי כָּךְ צְרִיכִים לְהָרִים קוֹל בַּתּוֹרָה, כִּי כָּתוּב, בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא, לְהָרִים רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה וְלֹא בְּלַחַשׁ, הוּא, כְּיֵין הַטּוֹב, דְּהַיְנוּ כַּיַּיִן הַטּוֹב שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֵק, וְהוּא עָתִיד לְהָרִים קוֹל כְּשֶׁיֵּצֶא מֵעוֹלָם הַזֶּה. הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, שֶׁלֹּא יַטֶּה אָז לִימִין וְלִשְׂמֹאל, וְלֹא יִמָּצֵא מִי שֶׁיְּעַכֵּב בַּעֲדוֹ. דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים, שֶׁאֲפִלּוּ בָּעוֹלָם הַהוּא, שְׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת תּוֹרָה. עוֹד שָׁמַעְתִּי. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב. מִקְרָא זֶה נֶאֱמַר לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְנֶאֱמַר בְּתִשְׁבָּחָהּ, אִם כֵּן מִי הוּא הַמְּשַׁבֵּחַ אוֹתָהּ בָּזֶה. אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבְּחָהּ, מַהוּ, הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, הוֹלֵךְ אֵלָי הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר. אֶלָּא וַדַּאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא שֶׁמְּשַׁבֵּחַ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁהִיא מְשַׁבַּחַת לוֹ, שֶׁכָּתוּב, חִכּוֹ מַמְתַקִּים, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבֵּחַ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב. יֵין הַטּוֹב, הוּא יַיִן הַמְּשׁוּמָר, הוֹלֵךְ לְדוֹדִי, זֶה יִצְחָק, שֶׁנִּקְרָא יְדִיד מִבֶּטֶן. לְמֵישָׁרִים, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים, דְּהַיְנוּ לִכְלוֹל הַשְּׂמֹאל, בִּימִין, וְזֶה הוּא מֵישָׁרִים. שֶׁבִּשְׁבִיל הַשִּׂמְחָה שֶׁל יַיִן הַטּוֹב הַהוּא, נִכְלָל הַשְּׂמֹאל בַּיָּמִין, וְהַכֹּל שְׂמֵחִים, כִּי הַכֹּל מִתְעוֹרְרִים בִּשְׂמָחוֹת וּבְרָכוֹת, וְכָל הָעוֹלָמוֹת נִמְצָאִים בְּשִׂמְחָה, וּמִתְעוֹרְרִים לְהַשְׁפִּיעַ בְּרָכוֹת לְמַטָּה. בָּאוּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וּנְשָׁקוּהוּ בְּרֹאשׁוֹ, וְשָׂמְחוּ עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ מַה שִּׁמְךְ. אָמַר לָהֶם יֵיסָא. אָמְרוּ, תִּהְיֶה גָּדוֹל כְּמוֹ רַבִּי יֵיסָא, וְתִהְיֶה נִמְצָא בַּחַיִּים בָּעוֹלָם יוֹתֵר מֵרַבִּי יֵיסָא חֲבֵרֵינוּ, שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִבֵּינֵינוּ. אָמְרוּ לוֹ, וּמִי אָבִיךְ. אָמַר לָהֶם הוּא נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, וְהָיָה מְלַמֵּד לִי כָּל יוֹם שְׁל. שָה דִּבְרֵי תּוֹרָה, וּבַלַּיְלָה שָׁל. ש דִּבְרֵי חָכְמָה שֶׁבַּאַגָּדָה. וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לָמַדְתִּי מֵאָבִי. וְעַתָּה אֲנִי גָּר עִם אָדָם אֶחָד, וּמוֹנֵעַ אוֹתִי מִתּוֹרָה, וַאֲנִי הוֹלֵךְ בְּכָל יוֹם לַעֲבוֹדָה. וּבְכָל יוֹם אֲנִי חוֹזֵר אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאָבִי.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב
א. הַסֹּלֶת עִם הַשֶּׁמֶן שֶׁל נְסָכִים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן וְלֹא הַנְּסָכִים מְעַכְּבִין אֶת הַזֶּבַח אֶלָּא מֵבִיא אָדָם קָרְבָּנוֹ הַיּוֹם וּנְסָכָיו אַחַר עֲשָׂרָה יָמִים אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד צִבּוּר וְהוּא שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ הַנְּסָכִים בִּכְלִי שָׁרֵת אֲבָל אִם נְתָנָן לִכְלִי שָׁרֵת אִם לָנוּ יִפָּסְלוּ בְלִינָה:
ב. אֵין מְבִיאִין נְסָכִים אֶלָּא מִן הַחוֹלִין לֹא יְבִיאֵם לֹא מִן הַתְּרוּמָה וְלֹא מִמַּעֲשַׂר שֵׁנִי וְלֹא מִן הַבִּכּוּרִים וַאֲפִילוּ תּוֹדָה שֶׁמֵּבִיא לַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר לֹא יָבִיאוּ נְסָכִים אֶלָּא מִן הַחוּלִין:

______________

מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ז
לָמוּל אֶת הַבֵּן. אִם מְזַכֵּי לְחַיָּיבַיָּא בִּיאַרְנוּ גוֹדֶל שְׂכָרוֹ לְאֵין קֵץ מִכָּל שֶׁכֵּן לְהַכְנִיס בְּנוֹ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁקּוֹדֶם לָאֲחֵרִים. גְּמִילוּת חֲסָדִים וּבִקּוּר חוֹלִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים הֵן מֵאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי לִי וּלְבָנַי מִבֵּין הָאוּמוֹת וְהִיא מִדָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מיכה ו') תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם וּכְתִיב (משלי כא) רוֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִים צְדָקָה וְכָבוֹד וְאַבַּיֵּי דְאָתָא מִבֵּית עֵלִי דְעָסַק בִּגְמִילוּת חֲסָדִים הוֹסִיפוּ לוֹ עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹתֵר מִן רַבָּה בַּר נַחְמָנִי רַבּוֹ. וּמַצִילִין מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּהִינֹם וְדִין חִבּוּט הַקֶּבֶר כְּנִזְכָּר לְעֵיל בְּשַׁעַר ב'. קְבִיעוּת עִתִּים לַתּוֹרָה נִתְבָּאַר בְּשַׁעַר ה' בְּעִנְיַן הַלֵּיצָנוּת. וְנוֹדַע כִּי תַלְמוּד תּוֹרָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת וּתְחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן:

משנה כתובות פרק י
א. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִיָּה, וְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי שְׁנִיָּה. נָשָׂא אֶת הָרִאשׁוֹנָה וָמֵתָה, נָשָׂא שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא, שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִים לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה:

ברטנורה:
(א) מי שהיה. יורשי הראשונה קודמים ליורשי השניה. אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות:
שניה ויורשיה קודמים. שהיא בעלת חוב, ויורשי ראשונה באים לירש מאביהן כתובת בנין דכרין, דהא אינון ירתון תנן, לפיכך פורעין את החוב תחלה ומה שנשאר יירשו. ודוקא כשנשבעה השניה על כתובתה אז היא או יורשיה נוטלים כתובתה. אבל אם מתה היא לאחר שמת בעלה ולא נשבעה על כתובתה, אין יורשיה נוטלים כלום מכתובתה, דקיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו, כלומר ממון שאין אדם זוכה בו אלא בשבועה ומת קודם שנשבע, אותו ממון אין אדם מורישו לבניו:

ב. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וָמֵתוּ וְאַחַר כָּךְ מֵת הוּא וִיתוֹמִים מְבַקְשִׁים כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵין שָׁם אֶלָּא שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת, חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. הָיָה שָׁם מוֹתַר דִּינָר, אֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן וְאֵלּוּ נוֹטְלִין כְּתֻבַּת אִמָּן. אִם אָמְרוּ יְתוֹמִים, אֲנַחְנוּ מַעֲלִין עַל נִכְסֵי אָבִינוּ יָתֵר דִּינָר, כְּדֵי שֶׁיִּטְּלוּ כְתֻבַּת אִמָּן, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן, אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים בְּבֵית דִּין:

ברטנורה:
(ב) ויתומים מבקשים כתובת אמן. שכתובה של אחת מרובה משל חברתה, ואומרים בניה כתובת בנין דכרין ניטול, וכן אתם, והשאר נחלוק:
חולקים בשוה. כשאר כל הירושות, ואין נוטלים כתובת בנין דכרין:
אם אמרו יתומים. בני הכתובה הגדולה:
הרי אנו מעלין על נכסי אבינו. מעלין דמיהן לקבלם עלינו ביוקר כדי שיהיה שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן:

ג. הָיוּ שָׁם נְכָסִים בָּרָאוּי, אֵינָן כְּבַמֻּחְזָק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֶשׁ שָׁם נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, אֵינוֹ כְלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ שָׁם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת יוֹתֵר עַל שְׁתֵּי הַכְּתֻבּוֹת דִּינָר:

ברטנורה:
(ג) היו שם נכסים בראוי. כגון עסקא שביד אחרים או הלואה:
אינן כבמוחזק. אינן נחשבים להיות כאילו הן מוחזקים בידו ויש כאן מותר דינר:
שאין להם אחריות. מטלטלים:
שיש להם אחריות. קרקעות. והלכה כרבי שמעון. ואף בזמן הזה דנהיגי דמטלטלי דיתמי משעבדי לבעל חוב, אין כתובת בנין דכרין נוהגת במטלטלין אלא בקרקעות:

ד. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלשׁ נָשִׁים וָמֵת, כְּתֻבְּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם וְשֶׁל זוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה, חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה. הָיוּ שָׁם מָאתַיִם, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים. שֶׁל מָאתַיִם וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת, שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שֶׁל זָהָב. הָיוּ שָׁם שְׁלשׁ מֵאוֹת, שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים. וְשֶׁל מָאתַיִם, מָנֶה. וְשֶׁל שְׁלשׁ מֵאוֹת, שִׁשָּׁה שֶׁל זָהָב. וְכֵן שְׁלשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לַכִּיס, פִּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, כָּךְ הֵן חוֹלְקִין:

ברטנורה:
(ד) של זו מנה ושל זו מאתים כו'. ושלשתן נחתמו ביום אחד. דאי בתלתא יומי, הקודמת בשטר קודמת בגיבוי. או שלא הניח אלא מטלטלין, שאין דין קדימה במטלטלין:
חולקות בשוה. שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד מנה דבכולהו איכא מנה:
היו שם מאתים. אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה, אבל במנה שני אין שעבוד לשטר של בעלת מנה:
של מנה נוטלת חמשים. בגמרא פריך, שלישית מנה היה ראוי שתטול והיאך נוטלת חמשים שהוא חצי מנה. ומשני, דמתניתין איירי דאמרה לה בעלת מאתים לבעלת מנה, דין ודברים אין לי עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי, הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו. ומפני שלא נתנה בעלת המאתים לבעלת המנה חלקה במתנה אלא אמרה לה שלא תריב עמה ובשבילה לא יתמעט חלקה, לאחר שלקחה בעלת המנה חמשים נשאר זכות בעלת המאתים שוה עם זכות בעלת השלש מאות במנה וחצי הנשאר, וכל אחת מהן נוטלת ג' דינרי זהב שהן שבעים וחמישה דינרים של כסף שכל דינר זהב הוא עשרים וחמשה דינרים של כסף:
היו שם שלש מאות. מנה ראשון משועבד לכולם, והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות, והשלישי לבעלת שלש מאות בלבד:
של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה. כגון דאמרה להו בעלת שלש מאות לבעלת מנה ולבעלת מאתים, דין ודברים אין לי עמכם במנה, הלכך מנה הראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה, נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים, ומנה השני חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות, נמצאת בעלת מאתים נוטלת מנה, חמשים שחלקה מהמנה הראשון עם בעלת המנה, וחמשים מהמנה השני שחלקה עם בעלת השלש מאות. והמנה השלישי נוטלת כולו בעלת השלש מאות, נמצאת נוטלת ששה דינרי זהב שהם מנה ומחצה, המנה השלישי כולו שנשאר לה וחצי המנה שחלקה עם בעלת המאתים. ובגמרא מסיק דמתניתין רבי נתן היא ואינה הלכה, דאמר רבי אין אני רואה דבריו של רבי נתן בזה, אלא חולקות בשוה, דהואיל וכל נכסיו אחראין לכתובה כל שלשת המנים משועבדים לבעלת המנה כשאר חברותיה, עד שתגבה כל כתובתה, הלכך חולקות בשוה, וכך נוטלת בעלת המנה כמו בעלת המאתים ושלש מאות. אבל בשלשה שהטילו מעות לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות דהתם שבח שהשביחו מעותיהן קא שקלי, דינא הוא שכל אחד יטול לפי מעותיו. ודוקא כשהשביחו מחמת המעות עצמן כגון שנשתנה המטבע או הוסיפו עליו או פחתו אז חולקים השבח וההפסד לפי הממון. אבל אם קנו סחורה מן המעות שהטילו לכיס והרויחו בסחורה או הפסידו, אין מחלקים הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפין ולא לפי הממון, וכך נוטל בהפסד ובשבח מי שנותן בכיס מעות מועטים כמו אותו שנתן מעות מרובים אם לא התנו תחלה שיחלקו לפי ממון. וכן דנים בכל בתי דינים:

ה. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לִשְׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לִשְׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לִרְבִיעִית. הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לִשְׁנִיָּה, וּשְׁנִיָּה לִשְׁלִישִׁית, וּשְׁלִישִׁית לִרְבִיעִית, וְהָרְבִיעִית נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה נִשְׂכֶּרֶת, אַף הִיא לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. הָיוּ יוֹצְאוֹת כֻּלָּן בְּיוֹם אֶחָד, כָּל הַקּוֹדֶמֶת לַחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, זָכְתָה. וְכָךְ הָיוּ כוֹתְבִין בִּירוּשָׁלַיִם, שָׁעוֹת. הָיוּ כֻלָּן יוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה אַחַת וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה:

ברטנורה:
(ה) הראשונה קודמת לשניה. אותה שזמן כתובתה מוקדם קודמת לשניה שזמנה מאוחר. וכן כולם:
הראשונה נשבעת לשניה. אם שניה טוענת השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום, דלמא לא ישאר לי ממה שאגבה כתובתי. ואף שלישית תאמר כן לשניה, ורביעית לשלישית. אבל הרביעית נפרעת שלא בשבועה, וכגון שאין שם יורש בעל חוב אחר שישביעה:
בן ננס אומר כו'. פלוגתייהו דת''ק ובן ננס מפרש בגמרא כגון שנמצאת שדה אחת מאלו השדות שגבו השלש נשים הראשונות, שאינה שלו, שנודע שגזלה וסוף שיבואו בעליה ויטלוה, וכשבאה הרביעית לגבות כתובתה משדה רביעית באה זאת ואומרת לה למחר יבא הנגזל ויטול שדהו מידי, רצוני שתשבעי לי שלא גבית כתובתיך בחיי הבעל. תנא קמא סבר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, הלכך למה תשבע, אם יבא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבתה, דהויא לה רביעית בעל חוב מאוחר. ובן ננס סבר, בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, מה שגבה גבה, ואם תחזיק זאת אין השלישית יכולה לחזור עליה, ולכך תשבע לה שלא גבתה מנכסי בעלה כלום. והלכה כתנא קמא. וממילא שמעינן שאם תפסה מטלטלין שצריכה לישבע לדברי הכל כיון שאין דין קדימה במטלטלין ומה שגבה גבה:

ו. מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְכָתְבָה רִאשׁוֹנָה לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ, הַשְּׁנִיָּה מוֹצִיאָה מֵהַלּוֹקֵחַ וְהָרִאשׁוֹנָה מִן הַשְּׁנִיָּה וְהַלּוֹקֵחַ מִן הָרִאשׁוֹנָה, וְחוֹזְרוֹת חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵּינֵיהֶם. וְכֵן בַּעַל חוֹב. וְכֵן אִשָּׁה בַּעֲלַת חוֹב:

ברטנורה:
(ו) וכתבה ראשונה ללוקח וכו'. וכגון שקנו מידה. ובגמרא פריך, ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי. ומשני, כגון שמכר הבעל שדה זו לאיש אחר קודם לזה ולא רצתה האשה לחתום לו, ולזה חתמה, דאם איתא דנחת רוח עושה לבעלה היתה חותמת לראשון:
פשרה. ביצוע. לא כולו לזה ולא כולו לזה. ולשון פושרין הוא, לא חמים ולא קרים:
וכן בעל חוב. ושני לקוחות. ראובן נושה בשמעון מנה ולו שתי שדות ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בחמשים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך, בעל חוב נוטל מיד הראשון, שהרי אינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום שתגבה ממנו, שחובו כנגד שניהם ולוקח ראשון מוציא מיד השני, ובעל חוב חוזר ומוציא אף זו מן הראשון, ולוקח שני מבעל חוב, וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה:
וכן אשה בעלת חוב. שהיה לה כתובתה על בעלה ומכר שתי שדותיו לשנים ואין בשניהם אלא כדי כתובתה, וכתבה לשני דין ודברים אין לי עמך, האשה מוציאה מיד לוקח ראשון, והוא מן השני, והשני מן האשה ולוקח ראשון מיד השני, וחוזרים חלילה:

אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ וּמֵתָה, הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלְּקוֹחוֹת. אַשְׁכְּחֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף לְרִבִּי אַבְהוּ דַהֲוָה קָאֵי בְּאוֹכְלוֹסָא דְאוּשָׁא, אָמַר לֵיהּ מַאן מָארֵיהּ דִּשְׁמַעְתָּא דְאוּשָׁא, אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא, תָּנָא מִינֵיהּ אַרְבְּעִין זִמְנִין וְדָמֵי לֵיהּ כְּמַאן דְּמַנְחָא לֵיהּ בְּכִיסְּתֵיהּ. (תהלים קז) אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת, וְכִי אֶפְשַׁר לַעֲשׂוֹת צְדָקָה בְכָל עֵת, דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבְּיַבְנֶה וְאַמְרֵי לָהּ רִבִּי אֱלִיעֶזֶר, זֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, זֶה הַמְגַדֵּל יָתוֹם וִיתוֹמָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַשִּׂיאָן. (שם קיב) הוֹן וָעוֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, רַב הוּנָא וְרַב חַסְדָּא, חַד אָמַר זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ, וְחַד אָמַר זֶה הַכּוֹתֵב תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים. (שם קכח) וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אָתוּ לִידֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אָתוּ לְאִנְצוּיֵי:

רש''י:
שמכרה בנכסי מלוג. מהקרן:
הבעל מוציא. דשווינהו רבנן כלוקח. והוא לוקח ראשון:
באוכלסא. אסיפת בני אדם:
תנא מיניה. דרבי יוסי בר חנינא מריה הוא:
זה הזן בניו ובנותיו הקטנים. שתמיד יום ולילה הן עליו והיא צדקה שאינם חיוב עליו בהם:
הון ועושר בביתו. שאין הממון כלה ואעפ''כ צדקתו עומדת לעד:
זה הלומד תורה ומלמדה. מתקיימת בו הרי הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד על שטרח ללמד לתלמידים:
זה הכותב. הספרים קיימים לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד:
לאנצויי. מי קרוב וקודם לנחלה:

______________

זוהר שמיני דף מ' ע''א

רִבִּי יִצְחָק פָּתַח (דברים ל''ב) אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן קַדִּישִׁין וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בָעֵי לְקַדְּשָׁא לוֹן. תָּא חֲזֵי יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין. כָּל חַיֵּי עָלְמָא דְיַרְתִין כֹּלָּא תַּלְיָין בְּהַהוּא עָלְמָא דְאָתֵי בְגִין דְּאִיהוּ חַיִּין דְּכֹלָּא לְעֵילָא וְתַתָּא וְהוּא אֲתַר יַיִן דִּמְנַטְּרָא שָׁאֲרֵי (וְאִקְרֵי יַיִן) וּמִתַּמָּן נַפְקִין חַיִּין וּקְדוּשָׁאָן לְכֹלָּא. וְיַיִן דְּיִשְׂרָאֵל בְּגִין יַיִן דְיִשְׂרָאֵל אַחֲרָא וְדָא בְדָא תַלְיָא דְּהָא יִשְׂרָאֵל לְעֵילָא בֵּיהּ נָטִיל חַיִּין וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי עֵץ חַיִּים עֵץ מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי חַיִּים וְנַפְקֵי מִתַּמָּן חַיִּין וְעַל דָּא מְבָרְכִין לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בַּיַּיִן. וְיַיִן דְּיִשְׂרָאֵל לְתַתָּא כְּהָאי גּוֹוָנָא. גּוֹי עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה דְּאִיהוּ מְסָאַב וּמָאן דְּקָרִיב בַּהֲדֵיהּ יִסְתְּאַב כַּד יִקְרַב בְּיַיִן דְּיִשְׂרָאֵל הָא יִסְתְּאַב וְאָסִיר כָּל שֶׁכֵּן הַהוּא יַיִן דְּאִיהוּ עָבִיד. וְעַל דָּא לָא תֵימָא דְדָא הוּא בִלְחוֹדוֹי אֶלָּא כָל מַה דְּעַבְדֵי יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא כֹּלָּא הוּא כְעֵין דוּגְמָא דִלְעֵילָא כָּל שֶׁכֵּן יַיִן דְּקָאִי בַּאֲתַר עִלָּאָה דוּגְמָא דְיַיִן דִּמְנַטְּרָא. בְּגִין כָּךְ יִשְׂרָאֵל שַׁתְיָין יַיִן דְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְעֲבִיד כִּדְקָא חֲזֵי בִקְדוּשָׁה כְגוֹוָנָא דְיִשְׂרָאֵל לְעֵילָא דְשָׁתֵי וְאִשְׁתָּרְשָׁא וְאִתְבָּרְכָא בְהַהוּא יַיִן עִלָּאָה קַדִּישָׁא וְלָא שָׁתָאן יַיִן דְּאִתְעֲבִיד בִּמְסָאֲבוּתָא ומִסִטְרָא דִּמְסָאֲבוּתָא דְהָא בֵּיהּ שַׁרְיָיא רוּחָא דִּמְסָאֲבוּתָא (וְלָאו. הוּא מִסִטְרָא דְּיִשְׂרָאֵל) וּמָאן דְּשָׁתֵי לֵיהּ (בַּהֲדַיְיהוּ) אִסְתְּאַב רוּחֵיהּ וְאִסְתְּאַב אִיהוּ וְלָאו הוּא מִסִטְרָא דְיִשְׂרָאֵל וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְעָלְמָא דְאָתֵי. דְּהָא הַהוּא עָלְמָא דְאָתֵי יַיִן דִּמְנַטְּרָא אִיהוּ וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין בַּעְיָין לְנַטְּרָא דָא עַל כֹּלָּא בְּגִין דְּיִתְקְשַׁר בַּאֲתַר דְּעָלְמָא דְאָתֵי. וּבְגִין כָּךְ בְּיַיִן אִתְבְּרִיךְ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יַתִּיר מִכֹּלָּא בְגִין דְּאִיהוּ חָדֵי לְסִטְרָא שְׂמָאלָא וּבְגוֹ חֶדְוָותָא דִילֵיהּ אִתְכְּלִיל בִּימִינָא וְכַד אִתְעֲבִיד כֹּלָּא יְמִינָא כְּדֵין שְׁמָא קַדִּישָׁא בְחִידוּ וּבִרְכָאָן מִשְׁתַּכְּחֵי בְכֻלְּהוּ עָלְמִין ובְעוֹבָדָא דִלְתַתָּא יִתְעַר עוֹבָדָא דִלְעֵילָא. וְעַל דָּא מְזַמְּנֵי יַיִן לָקָבֵיל יַיִן וּבְגִין דְּאִיהוּ מְנַטְּרָא לְעֵילָא בָעֵי לְנַטְּרָא לֵיהּ לְתַתָּא וְכָל נְטִירוּ דִילֵיהּ קְדוּשָׁה הוּא לְיִשְׂרָאֵל וּמָאן דְּפָגִים לֵיהּ לְתַתָּא בְסִטְרָא דִמְסָאֲבוּתָא יִסְתְּאַב אִיהוּ בְהָאי עָלְמָא וְלֵית לֵיהּ חוּלָקָא בְעָלְמָא דְאָתֵי אֲתַר דְּהַהוּא יַיִן דְּמִנְטְרָא שַׁרְיָיא. הוּא לָא נָטִיר לָא יִתְנְטַר הוּא לְעָלְמָא דְאָתֵי. הוּא סָאִיב לֵיהּ יִסְאֲבוּן לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְּהַהוּא יַיִן דְּעָלְמָא דְאָתֵי זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דִמְקַדְּשֵׁי נַפְשַׁיְיהוּ בִקְדוּשָׁה עִילָאָה וְנַטְרֵי מַה דְאִצְטְרִיךְ לְנַטְרָא וּמְקַדְּשֵׁי לְמַלְכָּא בִּנְטִירוּ עִלָּאָה דָא. זַכָּאִין אִינוּן בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי:

תרגום הזוהר. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח:
אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְקַדְּשָׁם, בֹּא וּרְאֵה, יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, כָּל חַיֵּי עוֹלָם שֶׁיּוֹרְשִׁים, הַכֹּל תָּלוּי בָּעוֹלָם הַבָּא הַהוּא, מִשּׁוּם שֶׁהוּא חַיִּים שֶׁל הַכֹּל, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיַּיִן הַמְּשׁוּמָר שׁוֹרֶה שָׁם, וּמִשָּׁם, יוֹצְאִים חַיִּים וּקְדֻשָּׁה לַכֹּל. וְיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, הוּא קָדוֹשׁ בִּשְׁבִיל הַיַּיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל אַחֵר לְמַעְלָה, וְזֶה בָּזֶה תָּלוּי, שֶׁיַּיִן שֶׁלְּמַטָּה תָּלוּי וּמְכוּוָן כְּנֶגֶד יַיִן שֶׁלְּמַעְלָה. כִּי יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, לוֹקֵחַ בּוֹ, בַּיַּיִן, חַיִּים, וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָא עֵץ חַיִּים, דְּהַיְנוּ עֵץ מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא חַיִּים, וְיוֹצֵא מִשָּׁם חַיִּים. וְעַל כֵּן מְבָרְכִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיַּיִן, כִּי יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, הוּא כְּמוֹ זֶה הַיַּיִן שֶׁל מַעְלָה. עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁהוּא טָמֵא, וּמִי שֶׁיִּקְרָב אֵלָיו יִטְמָא, כְּשֶׁיִּקְרָב וְיִגַּע בְּיַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, נִטְמָא הַיַּיִן וְאָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן הַיַּיִן עַצְמוֹ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שֶׁהוּא טָמֵא. וְעַל כֵּן, אַל תֹּאמַר שֶׁזֶּה בִּלְבָד, דְּהַיְנוּ יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, הוּא כְּעֵין שֶׁל מַעְלָה, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁעוֹשִׂים יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה הַכֹּל הוּא כְּעֵין דּוּגְמָא שֶׁל מַעְלָה, כָּל שֶׁכֵּן יַיִן הָעוֹמֵד בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, בַּדּוֹמֶה לְיַיִן הַמְּשׁוּמָר. מִשּׁוּם זֶה, יִשְׂרָאֵל שׁוֹתִים יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנַּעֲשֶׂה כָּרָאוּי בִּקְדֻשָּׁה, כְּעֵין יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, שֶׁשּׁוֹתֶה וּמִשְׁתָּרֵשׁ וּמִתְבָּרֵךְ בַּיַּיִן הַהוּא הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ, וְאֵינָם שׁוֹתִים יַיִן שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּטוּמְאָה, וּמִצַד הַטּוּמְאָה, כִּי בּוֹ שׁוֹרֶה רוּחַ הַטּוּמְאָה, וּמִי שֶׁשּׁוֹתֶה אוֹתוֹ נִטְמָא רוּחוֹ, וְהוּא נִטְמָא, וְאֵין הוּא מִצַד יִשְׂרָאֵל, וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כִּי עוֹלָם הַבָּא, שָׁם הוּא יַיִן הַמְּשׁוּמָר. וְעַל כֵּן יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים צְרִיכִים לִשְׁמֹר זֶה יוֹתֵר מֵהַכֹּל, מִשּׁוּם שֶׁנִּקְשָׁר בְּמָקוֹם דְּעוֹלָם הַבָּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּמִשּׁוּם זֶה בַּיַּיִן מִתְבָּרֵךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מֵבַּכֹּל, מִשּׁוּם שֶׁהוּא מְשַׂמֵּחַ צַד שְׂמֹאל, וּבְתוֹךְ שִׂמְחָתוֹ נִכְלָל בַּיָּמִין וּכְשֶׁנַּעֲשֶׂה הַכֹּל יָמִין, בִּז''א, אָז הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, בְּשִׂמְחָה וְהַבְּרָכוֹת נִמְצָאוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. וּבַמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּמַטָּה מִתְעוֹרֵר הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּמַעְלָה, וְעַל כֵּן מְזַמְנִים יַיִן לְמַטָּה, כְּנֶגֶד יַיִן שֶׁלְּמַעְלָה. וּמִשּׁוּם שֶׁהוּא יַיִן עִלָאָה צְרִיכִים לִשְׁמֹר אוֹתוֹ לְמַטָּה מִמַּגָּע נָכְרִי, וְכָל הַשְּׁמִירָה שֶׁלּוֹ הוּא קְדֻשָּׁה לְיִשְׂרָאֵל, וּמִי שֶׁפּוֹגֵם אוֹתוֹ לְמַטָּה בְּצַד הַטּוּמְאָה, יִטָּמֵא הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁשָּׁם הַמָּקוֹם שֶׁיַּיִן הַמְּשׁוּמָר הַהוּא שׁוֹרֶה בּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהוּא לֹא שָׁמַר הַיַּיִן לְמַטָּה, אֵינוֹ מְשׁוּמָר לָעוֹלָם הַבָּא. הוּא טִמֵּא אוֹתוֹ, אֶת הַיַּיִן, יְטַמְּאוּ אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַהוּא, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בַּיַּיִן הַהוּא שֶׁל עוֹלָם הַבָּא. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, הַמְּקַדְּשִׁים עַצְמָם בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, וְשׁוֹמְרִים מַה שֶּׁצָרִיךְ לִהְיוֹת מְשׁוּמָר, הַזּוֹ. אַשְׁרֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב
א. כָּל שִׁיעוּרֵי הַנְּסָכִים הָאֲמוּרִים בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל וּמִנְיַן אוֹתָן הַקָּרְבָּנוֹת וְסִדְרֵי הָעֲבוֹדָה הַכְּתוּבִים שָׁם כֻּלָּם מִלּוּאִים הֵם וְאֵין נוֹהֲגִין לְדוֹרוֹת אֶלָּא הַנָּבִיא צִוָּה וּפִירֵשׁ כֵּיצַד יִהְיוּ מַקְרִיבִין הַמִּלּוּאִין עִם חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ כְּשֶׁיִּבָּנֶה בַּיִת שְׁלִישִׁי:
ב. וּכְשֵׁם שֶׁהִקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ דְּבָרִים שֶׁאֵין כְּמוֹתָן לְדוֹרוֹת וְהִקְרִיבוּ בְּשַׁבָּת כָּךְ הַנָּשִׂיא מַקְרִיב חֲנֻכָּתוֹ בְּשַׁבָּת לֶעָתִיד כַּאֲשֶׁר מְפוֹרָשׁ שָׁם וְכֵן קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיבוּ בִּימֵי עֶזְרָא הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי מִלּוּאִים הָיוּ וְאֵינָן נוֹהֲגִין לְדוֹרוֹת אֲבָל דְּבָרִים הַנּוֹהֲגִים לְדוֹרוֹת הֵם דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁפִּירַשְׁנוּ כְּמוֹ שֶׁהֶעֱתִיקוּם מִפִּי משֶׁה רַבֵּינוּ אֵין לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם וְאֵין לִגְרוֹעַ:

______________

מוסר

משערי קדושה ח''ב שער ז'
קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעַל הַמִּטָּה יָדַעְתָּ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ הוֹרֵג כַּמָּה רְבָבוֹת מַזִּיקִין הַמְּצוּיִין בַּלַּיְלָה וּבִפְרַט בַּעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ לְמַעֲלָה וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קמט) יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְגוֹמֵר. קִימָה אַחַר חֲצוֹת לַיְלָה זוּלַת הֱיוֹתוֹ מִכְּלַל אֲבֵילֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם (ישעי' מו) שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ כִּי גַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִתְאַבֵּל וְשׁוֹאֵג כָּאֲרִי וְגוֹמֵר. גַּם בְּעוֹסְקוֹ אָז בַּתּוֹרָה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵין רִנָה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ וּכְתִיב (איכה ב) קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה וְלֹא זָכָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִהְיוֹת חַי וְקַיָּים בָּעוֹלָם הַזֶה וּבָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא עַל זֶה הַדָּבָר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קיט) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ וּבְכָל סֵפֶר הַזֹּהַר נִתְבָּאַר שְׁבַח הַמִּצְוָה הַזוּ לְאֵין קֵץ. גַּם מַשְׁרֶה רוּחַהַקֹּדֶשׁ עַל הָאָדָם כְּנִזְכַּר שָׁם בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת:

______________

משנה בבא בתרא פרק ו
א. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ וְלֹא צִמְּחוּ, וַאֲפִלּוּ זְרַע פִּשְׁתָּן, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:

ברטנורה:
(א) המוכר פירות. סתם ולא פירש לאכילה או לזריעה:
אפילו זרע פשתן. דרובא קונים אותו לזריעה. מצי למימר אני לאכילה מכרתיו דאין הולכים בממון אחר הרוב:
רשב''ג אומר וכו'. בגמ' מוקי כולה מתניתין אליבא דרשב''ג וחסורי מחסר' והכי קתני. אפילו זרע פשתן אינו חייב באחריותן. הא זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן דברי רשב''ג. שרבן שמעון ב''ג אומר זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן. דהוי מקח טעות דודאי לזריע' זבנינהו:

ב. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו רֹבַע טִנּוֹפֶת לַסְאָה. תְּאֵנִים, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר מְתֻלָּעוֹת לַמֵּאָה. מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת לַמֵּאָה. קַנְקַנִּים בַשָּׁרוֹן, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר פִּיטַסְיָאוֹת לַמֵאָה:

ברטנורה:
(ב) המקבל פירות. שקנה תבואה מחברו. הלוקח מקבל עליו רובע טנופת לכל סאה. דדרך תבואה בכך ולא יותר:
עשר מתולעות. אכולות מתולעים לכל מאה. דהיינו א' מעשר:
קוססות. יין רע אם המרתף של חביות גדולות מקבל עליו עשר חביות גדולות ואם המרתף של כדות מקבל עליו י' כדות. ודוקא כשאמר מרתף זה אני מוכר לך ולמקפה כלומר לשום בתוך התבשיל אבל אם אמר מרתף של יין אני מוכר לך למקפה צריך ליתן לו יין שכלו יפה שייך של מקפה צריך שיהיה יפה ומתקיים שאין מסתפקים ממנו אלא מעט מעט. ואם אמר סתם. יין אני מוכר לך. ולא זכר למקפה נותן לו יין בינוני הנמכר בחנות. ואם אמר מרתף זה אני מוכר לך. ולא הזכיר יין. אפילו כולו חומץ הגיעו:
קנקני' בשרון. בארץ המישור:
מקבל עליו י' פיטסיאות. שאינן מבושלות כל צרכן. והן שואבות היין ומזיעות אותו:

ג. הַמּוֹכֵר יַיִן לַחֲבֵרוֹ וְהֶחְמִיץ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיִּיִנוֹ מַחְמִיץ, הֲרֵי זֶה מֶקַח טָעוּת. וְאִם אָמַר לוֹ יַיִן מְבֻשָּׂם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ עַד הָעֲצֶרֶת. וְיָשָׁן, מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד. וּמְיֵשּׁן, מִשֶּׁל שָׁלשׁ שָׁנִים:

ברטנורה:
(ג) אינו חייב. המוכר באחריותו. דבשעת מכירה יין הוה. ודוקא שנעשה חומץ בכליו דלוקח דאי בכליו של מוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך. ולא מצי המוכר אמר ליה למה השהית אותו בקנקנים כל כך. את הוא דאפסד' דמצי האיך א''ל הא מעיקר' הודעתיך שלא היה בדעתי להסתפק מן היין אלא מעט מעט:
ואם ידוע שיינו מחמיץ. שאינו מתקיים ואידך א''ל דלא בעי ליין אלא למקפה ולשהותו ליקח ממנו מעט מעט:
הרי זה מקח טעות. דהוה ליה לאודועי שאין יינו מתקיים:
מבושם. דרכו להתקיים עד העצרת. ומשם ואילך החום מקלקלו:
וישן. אם מכר לו יין על מנת שהוא ישן. נותן לו משל אשתקד מן השנה שעברה הקודמת לזו:

ד. הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת (וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לִבְנוֹת לוֹ בֵית) חַתְנוּת לִבְנוֹ וּבֵית אַלְמְנוּת לְבִתּוֹ, בּוֹנֶה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, רֶפֶת בָּקָר הוּא זֶה. הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת רֶפֶת בָּקָר, בּוֹנֶה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ. בַּיִת קָטָן, שֵׁשׁ עַל שְׁמוֹנֶה. גָדוֹל, שְׁמוֹנֶה עַל עֶשֶׂר. טְרַקְלִין, עֶשֶׂר עַל עֶשֶׂר. רוּמוֹ כַּחֲצִי אָרְכּוֹ וְכַחֲצִי רָחְבּוֹ. רְאָיָה לַדָּבָר, (הֵיכָל). רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, (הַכֹּל) כְּבִנְיַן הֵיכָל:

ברטנורה:
(ד) בית חתנות לבנו. שדרך אדם לעשות לבנו בית כשנושא אשה:
ובית אלמנות לבתו. כשמת בעלה ושבה אל בית אביה אבל בחיי בעלה היא אצל בעלה. שאין דרך חתן לדור עם חמיו:
רפת בקר הוא זה. וצריך לעשותו גדול יותר:
בית קטן. הפחות שבבתים הוא שש על שמונה. והמוכר מקום לחברו סתם לעשות לו בית. צריך שיהיה שש על שמנה:
גדול. ואם פיר' לעשות לו בית גדול:
טרקלין. עשוי למושב שרים:
רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו. אכולהו קאי דהיינו בבית קטן רומו שבעה ובבית גדול תשעה וטרקלין עשר:
ראיה לדבר היכל. שהיה ארכו ארבעים ורחבו עשרים ורומו שלשים. שהם חצי ארכו ורחבו:
הכל כבנין היכל. איכא דאמרי הא דתנן לעיל רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו. ראיה לדבר היכל. רשב''ג קתני לה שרשב''ג אומר הכל כבנין היכל. ואיכא דאמרי רשב''ג פליג את''ק ואתמוהי קא מתמה וכי הכל בונים כבנין היכל. אין הדבר תלוי אלא במנהג המדינה:

ה. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ בוֹר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶּׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין, וְאֵינוֹ מַכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ וּמַשְׁקָהּ מִבּוֹרוֹ אֶלָּא מְמַלֵּא וּמַשְׁקָהּ מִבַּחוּץ, וְזֶה עוֹשֶׂה לוֹ פוֹתַחַת וְזֶה עוֹשֶׂה לוֹ פוֹתָחַת:

ברטנורה:
(ה) בשעה שבני אדם נכנסים. ביום ולא שיטריחוהו לעמוד בלילה:
וזה עושה לו פותחת. שלא יגנוב בעל הבית ממי בורו. ובעל הבית עושה לו פותחת אחרת באותו פתח הפתוח לבור. שלא יוכל לבא לשאוב בלא דעת בעל הבית ולא יבא לעולם בביתו של בעל הבית אלא אם כן ישנו לבעל הבית בביתו. ומשום חשד אשתו תקנו כן:

ו. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ גִנָּה לִפְנִים מִגִּנָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִים וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין, וְאֵינוֹ מַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין, וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת, וְהַחִיצוֹן זוֹרֵעַ אֶת הַדָּרֶךְ. נָתְנוּ לוֹ דֶרֶךְ מִן הַצַד מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה, וּמַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין, וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת, וְזֶה וָזֶה אֵינָם רַשָּׁאִים לְזָרְעָהּ:

ברטנורה:
(ו) מי שיש לו גינה. ונתרצה חיצון לתת לפנימי דרך באמצע שדהו:
ולא יכנס מתוכה. דכיון דמזיקו היזק גדול שעובר באמצע שדהו אנן סהדי דלא נתרצה לו אלא לצורך גינה בלבד ולא שיכנס לצורך תשמיש אחר:
והחיצון זורע. דכיון דבאמצע שדהו הוא אנן סהדי דלא מחל לו הדרך לגמרי. ושלא יוכל הוא לזרעה:
והחיצון זורע. דכיון דבאמצע שדהו הוא אנן סהדי דלא מחל לו הדרך לגמרי. ושלא יוכל הוא לזרעה:
זה וזה אינם רשאין לזורעה. דכיון דמן הצד הוא. להילוך גרידא יחדוהו לו:

ז. מִי שֶׁהָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, נְטָלָהּ וְנָתַן לָהֶם מִן הַצַד, מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן וְשֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ. דֶּרֶךְ הַיָּחִיד, אַרְבַּע אַמּוֹת. דֶּרֶךְ הָרַבִּים, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ, אֵין לָהּ שִׁעוּר. דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר, אֵין לָהּ שִׁעוּר. הַמַּעֲמָד, דַּיָּנֵי צִפּוֹרִי אָמְרוּ, בֵּית אַרְבַּעַת קַבִּין:

ברטנורה:
(ז) מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. שהחזיקו רבים לעבור שם לעולם:
ושלו לא הגיעו. ויש לרבים ב' הדרכים. דקיי''ל מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו:
דרך היחיד. המוכר לחברו דרך תוך שדהו צריך ליתן לו ד' אמות:
דרך המלך אין לו שעור. שהמלך פורץ גדר לפניו לעשות לו דרך:
דרך הקבר. שנושאין המת לקברו אין לו שעור. תקנת חכמים היא משום יקרא דמת. ולא שיכולים לפרוץ גדר כדרך המלך אלא שיכולים המלוים את המת לעבור על גבי זרעים ואין צריכים לנטות לכאן ולכאן:
בית ארבעת קבין. היא (שלשים ושלש אמות ב' טפחים) רוחב באורך חמשים אמה. ומקום המעמד הוא שהיו עושים שבעה מעמדות. שבעה מושבות. כשהיו חוזרין מלקבור המת. כנגד שבעה הבלים שבתחלת ספר קהלת:

ח. הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, עוֹשֶׂה תוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁמוֹנָה כוּכִין, שְׁלשָׁה מִכָּאן וּשְׁלשָׁה מִכָּאן וּשְׁנַיִם מִכְּנֶגְדָּן, וְכוּכִין אָרְכָּן אַרְבַּע אַמּוֹת וְרוּמָן שִׁבְעָה וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עוֹשֶׂה תוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה שֵׁשׁ אַמּוֹת עַל שְׁמוֹנֶה, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁלשָׁה עָשָׂר כּוּךְ, אַרְבָּעָה מִכָּאן וְאַרְבָּעָה מִכָּאן וּשְׁלשָׁה מִכְּנֶגְדָּן וְאֶחָד מִימִין הַפֶּתַח וְאֶחָד מִן הַשְּׂמֹאל, וְעוֹשֶׂה חָצֵר עַל פִּי הַמְּעָרָה שֵׁשׁ עַל שֵׁשׁ כִּמְלֹא הַמִּטָּה וְקוֹבְרֶיהָ, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁתּי מְעָרוֹת, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַרְבַּע לְאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַסָלַע:

ברטנורה:
(ח) המקבל מחברו. בקבולת שיחפור לו קבר:
ארבע אמות. רוחב. ושש באורך:
שמונה כוכין. שמנה קברים:
שלשה מכאן ושלש מכאן. לשני צדדין של אורך המערה. ושנים כנגד הנכנס למערה וכל קבר וקבר ארבע אמות אורך. ורוחב ששה טפחים ורום שבעה. נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדים. אמה ומחצה, ובין השנים שמכנגד. שתי אמות:
הכל לפי הסלע. אם המקום קשה אין המקבל חייב לחפור אלא שש אמות באורך וארבע ברוחב כדברי ת''ק. ואם המקום רך ותיחוח. חייב המקבל לחפור שש על שמנה כדברי רבי שמעון. והלכה כת''ק:

אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף, חַמְרָא מַזְלָא דְמָארֵיהּ גָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ב) וְאַף כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד גֶּבֶר יָהִיר וְגוֹ'. אָמַר רַב מָרִי, הַאי מַאן דְּיָהִיר אֲפִילוּ אֲאִינְשֵׁי בֵּיתֵיהּ לֹא מִיקְבֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) גֶּבֶר יָהִיר לֹא יִנְוֶה מַאי לֹא יִנְוֶה בַּנָּוֶה שֶׁלּוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, כָּל הַמִּתְגָּאֶה בְּטַלִּית שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְאֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ בִּמְחִיצָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב הָכָא לֹא יִנְוֶה וּכְתִיב הָתָם (שמות טו) אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ. לַעֲשׂוֹת בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ וְכוּ', לָמָה לִי לְמִתְנָא בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ וּבֵית אַלְמְנוּת לְבִתּוֹ, לִיתְנֵי בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּבֵית אַלְמְנוּת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ. מִלְּתָא אֲגַב אָרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לָן, דְּלָאו דַּרְכָּא דְחַתְנָא לְמֵידַר בֵּי חֲמוּהִי, כְּדִכְתִיב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא, הַכֹּל שָׁקַלְתִּי בְּכַף מֹאזְנַיִם וְלֹא מָצָאתִי קַל מִסּוּבִּין. וְקַל מִסּוּבִּין, חָתָן הַדָּר בְּבֵית חָמִיו. וְקַל מֵחָתָן אוֹרֵחַ מַכְנִיס אוֹרֵחַ. וְקַל מֵאוֹרֵחַ, מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יח) מֵשִׁיב דָּבָר וְגוֹמֵר אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִימָּה:

רש''י:
מלתא אגב אורחא קמ''ל. מדלא תנא בית אלמנות לבנו ולא תני נמי בית חתנות לבתו בשניהן שוה ללמד דלאו דרכא דחתנא וכו':
בי חמוהי. כדאמרינן בפסחים הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון אמרי לה משום חשד ואמרי לה משו' ממון ואיתא להא ולהא וה''ה לכל החתנים אלא שמן הראשון צריך ליזהר יותר:
קל מסובין. כלומר דבר גרוע:
אורח מכניס אורח. דיו אם מהנה ליה בעל הבית:

______

זוהר שמיני דף מ''א ע''ב

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר כְּלַל כֹּלָּא כְּמָה דְאִית עֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְהֵימְנוּתָא לְעֵילָא כָּךְ אִית עֶשֶׂר כִּתְרֵי דַחֲרָשֵׁי מְסָאֲבֵי לְתַתָּא וְכָל מָה דִי בְאַרְעָא מִנַּיְיהוּ אֲחִידָן בְּסִטְרָא דָא וּמִנַּיְיהוּ אֲחִידָן בְּסִטְרָא אַחֲרָא וְאִי תֵימָא הָאי עֵז דְּשַׁרְיָיא עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאֲבָא לְגוֹ לָאו הָכִי דְאִי רוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָיא בֵיהּ אָסִיר לַן לְמֵיכַל אֶלָּא אַעְבְּרָן בְּגַוַּויְיהוּ וְיִתְחֲזוּן לָקָבְלֵיהוֹן וְלָא שַׁרְיָיא לְדַיְּירָא בְהוּא דְכַד אִינוּן שַׁרְיָין רוּחַ אַחֲרָא אַעֲבַר עֲלַיְיהוּ וּפְרִישָׁן מִגַּרְמַיְיהוּ וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲזוּן לָקָבְלַיְיהוּ וּמְקַטְרְגֵי בְּגַוַּויְיהוּ וְלָא שַׁלְטֵי בְהוּ בְגַרְמַיְיהוּ וְעַל דָּא שָׁאֲרֵי לַן לְמֵיכַל תָּא חֲזֵי כֵּיוַן דְּאַתְיָין לְשַׁלְטָאָה בְהוּ אַעֲבַר רוּחָא חָדָא זַקְפָן עַיְינִין וְחָמָאן רְשִׁימִין דִּלְהוֹן וְאִתְפָּרְשָׁן מִנַּיְיהוּ אֲבָל אִתְחֲזוּ לָקָבְלֵיהוֹן וְלָא אָסִירֵי לַן לְמֵיכַל בֵּין בִּבְעִירֵי בֵּין בְּחֵיוָותָא בֵּין בְּעוֹפֵי בֵּין בְּנוּנֵי יַמָּא בְכֻלְּהוּ אִתְחֲזוּן יְמִינָא ושְׂמָאלָא (רַחֲמֵי וְדִינָא) וְכָל מָאן דְּאָתֵי מִסִטְרָא דִימִינָא (מִסִטְרָא דְרַחֲמֵי) שָׁאֲרֵי לַן לְמֵיכַל וְכָל אִינוּן דְּאַתְיָין מִסִטְרָא דִשְׂמָאלָא (מִסִטְרָא דְדִינָא) כֻלְּהוּ אָסִיר לַן לְמֵיכַל. בְּגִין דְּדַרְגָּא (ס''א דְגַרְמָא) דְכֻלְּהוּ מְסָאֲבָא וְכֻלְּהוּ מְסָאֲבִין וְרוּחַ מְסָאֲבָא שַׁרְיָיא בְגַוַּיְיהוּ וְדָרֵי בְהוּ. וְעַל דָּא רוּחָא קַדִּישָׁא דְיִשְׂרָאֵל לָא יִתְעָרֵב בְּהוּ וְלָא יִסְתְּאַב בְּהוּ בְּגִין דְּיִשְׁתַּכְּחוּן קַדִּישִׁין וְיִשְׁתְּמוֹדְעוּן לְעֵילָא וְתַתָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא אִתְרְעֵי בְהוּ וּבָעֵי לְדַכְּאָה לְהוּ וּלְקַדְּשָׁא לְהוּ עַל כֹּלָּא בְּגִין דַּאֲחִידָן בֵּיהּ. תָּא חֲזֵי כְּתִיב (ישעיה מ''ט) יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר אִי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מִתְפָּאֵר בְּהוּ בְיִשְׂרָאֵל הֵיךְ אַתְיָין לְאִסְתַּאֲבָא וּלְאִתְדַבְּקָא בְסִטְרָא מְסָאֲבָא וְעַל דָּא כְתִיב וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְגוֹמֵר מָאן (דְּיָתִיב) דְּאִיהוּ בְדִיּוּקְנָא דְמַלְכָּא לָא לִיבְעֵי לֵיהּ לְאִתְפָּרְשָׁא מֵאוֹרְחוֹי דְמַלְכָּא וּבְגִין כָּךְ רָשִׁים לְהוּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל כָּל אִינוּן דְּאַתְיָין מִסִטְרָא דָא וְכָל אִינוּן דְּאַתְיָין מִסִטְרָא אַחֲרָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב בְּהוּ (שם ס''א) כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם (נח ע''ח ופ') כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְיָ. בֵּרַךְ יְיָ מַמָּשׁ בֵּרַךְ יְיָ בְּכֹלָּא:

תרגום הזוהר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כְּלָל הַכֹּל הוּא, כִּי כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ עֶשֶׂר סְפִירוֹת הָאֱמוּנָה לְמַעְלָה, כָּךְ יֵשׁ עֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּכְשָׁפִים הַטְּמֵאִים לְמַטָּה, וְכָל מַה שֶּׁיֵּשׁ בָּאָרֶץ, מֵהֶם אֲחוּזִים בְּצַד זֶה, וּמֵהֶם אֲחוּזִים בְּצַד הָאַחֵר. וְאִם תֹּאמַר, עֵז הַזּוֹ שֶׁשּׁוֹרֶה עָלָיו רוּחַ הַטּוּמְאָה, וּמֻתָּר לָנוּ לְאוֹכְלָהּ. וּמֵשִׁיב, אֵינוֹ כֵּן. כִּי אִם רוּחַ הַטּוּמְאָה הָיָה שׁוֹרֶה בָּהּ הָיָה אָסוּר לָנוּ לֶאֱכוֹל אוֹתָהּ, אֶלָּא, רוּחוֹת הַטּוּמְאָה עוֹבְרִים בְּתוֹכָן, וְנִרְאִים כְּנֶגְדָן, אֲבָל אֵינָם שׁוֹרִים לִשְׁכֹּן בָּהֶן, כִּי כְּשֶׁהֵם בָּאִים לִשְׁרוֹת בָּהֶן, רוּחַ אַחֵר, מִצַד הַטָּהוֹר, עוֹבֵר עֲלֵיהֶן, וְרוּחוֹת הַטּוּמְאָה נִפְרָדִים מֵהֶן. וְעַל כֵּן הֵם רַק נִרְאִים כְּנֶגְדָן לְקַטְרֵג מִתּוֹכָן עַל בְּנֵי אָדָם, וְאֵינָם שׁוֹלְטִים בָּהֶן עַצְמָן, וְעַל כֵּן מֻתָּר לָנוּ לְאָכְלָן. בֹּא וּרְאֵה, כֵּיוָן שֶׁבָּאִים, רוּחוֹת הַטּוּמְאָה, לִשְׁלֹט בָּהֶן, עוֹבֵר רוּחַ אֶחָד, מִצַד הַטָּהוֹר, וְהֵם נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם וְרוֹאִים הָרְשִׁימוֹת שֶׁלָּהֶן, שֶׁמִּצַד הַטָּהוֹר, וְנִפְרָדִים מֵהֶן, אֲבָל עוֹד נִרְאִים לִפְנֵיהֶם. וְעַל כֵּן אֵינָן אֲסוּרוֹת לָנוּ לְאָכְלָן. בֵּין בִּבְהֵמוֹת, בֵּין בָּעוֹפוֹת, וּבֵין בִּדְגַת הַיָּם, בְּכֻלָּם נִרְאִים, יָמִין וּשְׂמֹאל, וְכָל מִי שֶׁבָּא מִצַד הַיָּמִין מֻתָּר לָנוּ לֶאֱכוֹל, וְכָל אֵלּוּ שֶׁבָּאִים מִצַד הַשְּׂמֹאל, כֻּלָּם אָסוּר לָנוּ לֶאֱכוֹל, מִשּׁוּם שֶׁמַּדְרֵגַת כֻּלָּם הִיא בְּטוּמְאָה, וְכֻלָּם טְמֵאִים, וְרוּחַ הַטּוּמְאָה שׁוֹרֶה בָּהֶם, וְשׁוֹכֵן בָּהֶם, וְעַל כֵּן רוּחַ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא יִתְעָרֵב בָּהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִמָּצְאוּ קְדוֹשִׁים, וְיִהְיוּ נִכָּרִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ רָצָה בָּהֶם וְרָצָה לְטַהֲרָם וּלְקַדְּשָׁם עַל הַכֹּל, מִשּׁוּם שֶׁאֲחוּזִים בּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, כָּתוּב יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךְ אֶתְפָּאָר. וְאִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפָּאֵר בָּהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֵיךְ יָבֹאוּ לְהִטָּמֵא וּלְהִתְדַבֵּק בְּצַד הַטּוּמְאָה. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְגוֹ', מִי שֶׁהוּא בְּצַלְמוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִפָּרֵד מִדְּרָכָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ. וּמִשּׁוּם זֶה, רָשַׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל כָּל אֵלּוּ שֶׁבָּאִים מִצַד הַזֶּה, וְכָל אֵלּוּ שֶׁבָּאִים מִצַד הָאַחֵר. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'. בֵּרַךְ ה' מַמָּשׁ. בֵּרַךְ ה' בְּכָל דָּבָר.

______

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ג
א. שְׁנָיִם שֶׁרָצוּ לְהָבִיא שְׁלָמִים אוֹ עוֹלָה בְּשֻׁתָּפוּת מְבִיאִין בֵּין בְּנֶדֶר בֵּין בִּנְדָבָה וַאֲפִילוּ עוֹף יָבִיא בְּשֻׁתָּפוּת:
ב. וְאֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים אוֹ עֲבָדִים מְבִיאִין כָּל הַקָּרְבָּנוֹת אֲבָל הַנָּכְרִים אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן אֶלָּא עוֹלוֹת בִלְבָד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב) וּמִיַּד בֵּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם. אֲפִילוּ עוֹלַת הָעוֹף מְקַבְּלִין מִן הַנָּכְרִי אַף על. פִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה אֲבָל אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן שְׁלָמִים וְלֹא מְנָחוֹת וְלֹא חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וְכֵן עוֹלוֹת שֶׁאֵינָן בָּאוֹת בְּנֶדֶר וּנְדָבָה אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן מִן הַנָּכְרִים כְּגוֹן עוֹלַת יוֹלֶדֶת וְכַיוֹצֵא בָהּ מֵעוֹלוֹת שֶׁאֵין בָּאוֹת מִשּׁוּם נֶדֶר וְלֹא מִשּׁוּם נְדָבָה:
ג. נָכְרִי שֶׁהֵבִיא שְׁלָמִים מַקְרִיבִין אוֹתָן עוֹלוֹת שֶׁהַנָּכְרִי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם נָדַר שְׁלָמִים וּנְתָנָם לְיִשְׂרָאֵל עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהֵן הַיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין אוֹתָן הַיִּשְׂרָאֵלִים כְּשַׁלְמֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן אִם נְתָנָן לַכֹּהֵן כֹּהֵן אוֹכְלָן:

______

מוסר

משערי קדושה ח''ב ש''ז
הַמִּדּוֹת הַיּוֹתֵר חֲמוּרוֹת הֵן שְׁתַּיִם. הַכַּעַס שְׁקוּלָה כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וְטוֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ וְנֶעֱקֶרֶת מִשָּׁם וְהוֹלֶכֶת לָהּ וּמִתְחַלֵּף בְּנֶפֶשׁ אַחֶרֶת רָעָה. לְמַעְלָה מִמֶּנוּ הַגַּאֲוָה וְגַסּוֹת רוּחַ הִיא שְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה וּכַאֲשֵׁרָה וּכְתוֹעֵבָה וּכְכוֹפֵר בָּעִיקָר וּכְאִילּוּ גִלָּה כָּל הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן וְאֵין עַפְרוֹ נִנְעַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. וְאָמְנָם בְּעוֹנֶשׁ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה יֵשׁ מֵהֶם בְּאִיסוּר לָאו וְאֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶם כְּגוֹן לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה וְשֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה וְכוּ'. לְמַעְלָה מֵהֶן אוֹתָן שֶׁלּוֹקִין עֲלֵיהֶם וּשְׁתֵּי חֲלוּקוֹת אֵלּוּ וְכֵן בִּיטוּל כָּל מִצְוַת עֲשֵׂה זוּלַת הַחֲמוּרוֹת הַנִּזְכָּר לְעֵיל כֻּלָּן נִקְרָאִים עֲבֵירוֹת קַלּוֹת וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה הַחֲמוּרוֹת הַנִּזְכָּר לְעֵיל וְכֵן כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה זוּלַת שְׁתֵּי אֵלּוּ הַחֲלוּקוֹת הַנִּזְכָּרִים כֻּלָּן נִקְרָאִים עֲבֵירוֹת הַחֲמוּרוֹת וְיֵשׁ בָּהֶם מַדְרֵיגוֹת רַבּוֹת וְאֵלּוּ הֵן כָּל חַיְיבֵי כְּרִיתוּת וּמִיתוֹת בִּידֵי שָׁמַיִם וּמִיתוֹת בֵּית דִין וְלֹא תִשָּׂא וְגוֹמֵר לַשָּׁוְא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת. בִּבְחִינָה אַחַת חָמוּר מִכֻּלָּן כִּי נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וּמִכָּל הָעוֹלָם אֲפִילוּ מִמִּי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְעִנְיַן חִלּוּל ה' וְעַד הֵיכָן תַּכְלִית חִלּוּל ה' אָמַר רַב כְּגוֹן אֲנָא אִי שָׁקִילְנָא בִּשְׂרָא וְלָא יָהִיבְנָא דְמֵי לְאַלְתַּר. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר כְּגוֹן אֲנָא אִי מַסְגִּינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תוֹרָה וּתְפִילִין מִשּׁוּם חוּלְשָׁא וּמָאן דְּחָזֵי לָא יָדַע דַּהֲוֵי מִשּׁוּם חוּלְשָׁא וְלָמַד מִמֶּנִּי לְהִתְבַּטֵּל מִתּוֹרָה וּתְפִילִין. רִבִּי יַנַּאי אוֹמֵר כָּל שֶׁחֲבֵירָיו מִתְבַּיִישִׁין מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֵׁם רָע שֶׁיָּצָא עָלָיו. אַבַּיֵּי אָמַר כִּדְתַנְיָא (דברים ז) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאָהֵב עַל יָדָךְ שֶׁיְּהֵא קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְכוּ' וּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בֶּאֱמוּנָה וְדִבּוּרוֹ בְנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת וְאִם אֵין מַשָּׂאוֹ וְכוּ' שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדוֹ:

______________

משנה מנחות פרק יב
א. הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשׁוּ בַכֶּלִי, יֵשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכֶּלִי, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים והַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בַבְּהֵמָה:

ברטנורה:
(א) המנחות והנסכים. עד שלא קדשו בכלי. אינן קדושים קדושת הגוף, אלא קדושת דמים, שצריך לפדותן והדמים קדושים. ודוקא כשנטמאו יש להן פדיון אם לא קדשו בכלי. אבל לא נטמאו אע''פ שלא קדשו בכלי אין פודין אותן:
העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון. שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום, דכתיב (ויקרא כז) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעריך הכהן אותה וגו'. ובבעלי מומים שנפדו הכתוב מדבר, דאי בבהמה טמאה ממש, כשהוא אומר (שם) ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה. ואשמעינן במתניתין דאע''ג דאשכחן בקדוש קדושת הגוף ונפל ביה מומא דמיפרק, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מיפרקי:

ב. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי בַּמַּחֲבַת וְהֵבִיא בַמַרְחֶשֶׁת, בַּמַרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בַמַּחֲבַת, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. זוֹ לְהָבִיא בַמַּחֲבַת וְהֵבִיא בַמַּרְחֶשֶׁת, בַּמַּרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בַמַּחֲבַת, הֲרֵי זוֹ פְסוּלָה. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. אֵלּוּ לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, אָמְרוּ לוֹ בִּכְלִי אֶחָד נָדַרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד, כְּשֵׁרִים. בִּשְׁנֵי כֵלִים, פְּסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ בִּשְׁנֵי כֵלִים נָדַרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים, כְּשֵׁרִין. נְתָנוֹ בִכְלִי אֶחָד, כִּשְּׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרָבוּ:

ברטנורה:
(ב) מה שהביא הביא. דאמרינן לא לשם נדרו הביאה, אלא נדבה אחרת היא זו:
זו להביא במחבת. שהיתה עשרון סולת מונחת לפניו ואמר זו להביא במחבת וכו':
הרי זו פסולה. דקבעה לכלי שהזכיר בה ואין יכול לשנותה לכלי אחר:
אלו להביא בכלי אחד. אלו שהיו מונחים לפניו:
הרי אלו פסולים. דהיכא דנדר בכלי אחד והביא בשני כלים מפריש ממנה שני קומצים והוא לא נדר אלא קומץ אחד. ועוד, שמנחה חסרה היא בכל כלי וכלי. והיכא דנדר בשני כלים והביא בכלי אחד, הויא מנחה יתירה ומיעט בקומצין, שהוא בירר לה שתי קמיצות ולא קמץ אלא אחת:
אמרו לו בכלי אחד נדרת. ולא חש לדבריהם והקריבה בשני כלים, פסולים. ואע''ג דלא אמר אלו להביא בכלי אחד, משום דהשתא ליכא למימר לשום נדבה אחרת אייתי ליה, דכיון דאמרי ליה בכלי אחד נדרת הוה ליה למימר להו אנא משום נדר אחרינא מייתינא לה:
כשתי מנחות שנתערבו. ואמרינן בפרק הקומץ, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות. והא דקתני לעיל אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד פסולות, מיירי כגון דלא יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה:

ג. הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעוֹרִין, יָבִיא מִן הַחִטִּים. קֶמַח, יָבִיא סֹלֶת. בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, יָבִיא עִמָּהּ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. חֲצִי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא עִשָׂרוֹן שָׁלֵם. עִשָׂרוֹן וּמֶחֱצָה יָבִיא שְׁנָיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים:

ברטנורה:
(ג) הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. שאין מנחת נדבה באה אלא מן החטים. וכגון שאמר אילו הייתי יודע שאין מביאים מנחה מן השעורים לא הייתי נודר אלא מן החטים. אבל אם אמר לא הייתי נודר כלום, אינו חייב כלום:
יביא סולת. דכתיב (ויקרא ב) סולת יהיה קרבנו:
ר' שמעון פוטר. ר' שמעון סבר בגמר דבריו אדם נתפס, והואיל וגמר דבריו שלא כדין המנחה, אינו חייב כלום. ואין הלכה כר' שמעון:

ד. מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִכְלִי אֶחָד. אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד, מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא בְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד. דַּיּוֹ לְיָחִיד שֶׁיְּהֵא פָחוּת מִן הַצִבּוּר אֶחָד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה, אֶלָּא, עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל. אָמְרוּ לוֹ, שִׁשִּׁים נִבְלָלִים, שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים. אָמַר לָהֶם, כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן. בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֹרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן. אֵין מִתְנַדְּבִים לֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה, אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמַעְלָה:

ברטנורה:
(ד) שכן צבור מביאים וכו'. שלשה עשרונים לפר, לשלשה עשר פרים הם תשעה ושלשים עשרונים. ועשרון לכבש, לארבעה עשר כבשים הם ארבעה עשר עשרונים. ושני עשרונים לאיל, לשני האילים הם ארבעה עשרונים, הרי חמשים ושבעה. ולשני תמידים שנים, ולשני כבשי מוסף שבת שנים, הרי ששים ואחד. ואמר להם ר' שמעון, וכי כל אותן של אותו יום בכלי אחד היו, והלא אלו לפרים ואלו (לאילים ו) לכבשים, ואי מערב להו מפסיל, שמנחת פרים בלילתה עבה, שני לוגים לעשרון, חצי ההין לשלשה עשרונים, ומנחת כבשים בלילתה רכה, רביעית היין לעשרון דהיינו שלשה לוגים, והן בולעות זו מזו, ונמצא זו חסרה וזו יתירה, אלא מפני מה אין מביא יחיד ששים ואחד עשרונים בכלי אחד, דעד ששים יכול להבלל בלוג אחד. והאי תנא סבר לה כר' אליעזר בן יעקב דאמר בפרק שתי מדות אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה. ואע''פ שלא נבללה כולה, כיון שראויה להבלל אין הבלילה מעכבת, דהכי קיימא לן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:
וששים ואחד אין נבללים. בתמיהה:
קרטוב. רביעית של רביעית (רביעית) הלוג:
אין מתנדבין לוג. יין לנסכים. שלא מצינו מנחת נסכים של לוג אחד ולא של שנים ולא של חמשה:
אבל מתנדבים שלשה. לוגים, דחזו לכבש. וארבעה, דחזו לאיל. וששה לוגים שהוא חצי היין, שחזו לפר. ומששה ולמעלה מתנדבים, דשבעה, חזו שלשה מנייהו לכבש וארבעה לאיל. ושמונה, חזו לשני אילים, ותשעה חזו לכבש ופר. עשרה, חזו לאיל ופר. אחד עשר, חזו לשני אילים וכבש. וכן לעולם:

ה. מִתְנַדְּבִים יַיִן, וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, (מַה) מָּצִינוּ בַּיַּיִן שֶׁבָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה, אַף הַשֶּׁמֶן בָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה. אָמַר (לוֹ) רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּיַיִן שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ, תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן שֶׁאֵינוֹ קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ. אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְבִים עִשָּׂרוֹן אֶחָד, אֲבָל מִתְנַדְּבִים עוֹלָה וּשְׁלָמִים. וּבָעוֹף, אֲפִלּוּ פְּרִידָה אֶחָת:

ברטנורה:
(ה) מתנדבין יין. בלא סולת ושמן ומנסכו לשיתין בפני עצמו:
ואין מתנדבין שמן. בלא סולת ויין:
מתנדבין שמן. וקומצו ומקטיר הקומץ ושיריים נאכלים:
שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו. עם חובתו הוא קרב בפני עצמו. אע''פ שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעכב המנחה:
תאמר בשמן כו'. דכיון דלא אשכחן ביה דליתי בכלי בפני עצמו, השתא נמי לא ליתי:
אפילו פרידה אחת. תור אחת, או בן יונה אחד, מתנדבים בין שנים. והלכה שמתנדבים יין ושמן בפני עצמן. ומתנדבים מנחת נסכים בין נסכי פר בין נסכי איל וכבש. וכל הקרבנות באים בנדבה בשותפות, חוץ מן המנחה לפי שנאמר בה נפש, דכתיב (ויקרא ב) ונפש כי תקריב קרבן מנחה:

בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, (מלאכי א) בְּכָל מָקוֹם סַלְקָא דַעְתָּךְ, אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן, אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ מַקְטִירִין וּמַגִּישִׁין לִשְׁמִי. וּמִנְחָה טְהוֹרָה, זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה. (תהלים קל''ד) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵי ה' הָעוֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת. מַאי בַּלֵּילוֹת, אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסְקִין בַּעֲבוֹדָה. (דה''ב י''ב) לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב, זֶה מִזְבֵּחַ בָּנוּי וּמִיכָאֵל שַׂר הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִבְנָה מִקְדָּשׁ בִּימֵיהֶם. אָמַר רֵישׁ לַקִּישׁ, מַאי דִּכְתִיב (ויקרא ז') זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם. כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ הִקְרִיב עוֹלָה מִנְחָה וְחַטָּאת וְאָשָׁם. אָמַר רָבָא, הַאי לָעוֹלָה לַמִּנְחָה עוֹלָה וּמִנְחָה מִבָּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא אָמַר רָבָא, כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא עוֹלָה וְלֹא חַטָּאת וְלֹא מִנְחָה וְלֹא אָשָׁם. אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב (שם ו') זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם, כָּל הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת חַטָּאת כְּאִלּוּ הִקְרִיב חַטָּאת, וְכָל הָעוֹסֵק בְּתוֹרַת אָשָׁם כְּאִלּוּ הִקְרִיב אָשָׁם:

רש''י:
זה הלומד תורה בטהרה. עליו הוא אומר לשמי ומנחה טהורה:
לעולם זאת על ישראל. מקרא הוא בדברי הימים בשלמים ובקרבנות משתעי דלעולם הם עומדים וה''ד מזבח בנוי בשמים ומיכאל עומד ומקטיר עליו:
מ''ד זאת התורה. ולא כתיב בה חוקה:
עולה ומנחה מבעי ליה. דלהוי משמע זאת התורה הוא עולה ומנחה:
אין צריך לא עולה וכו'. דהכי משמע זאת התורה לעולה כלומר במקום העולה למנחה בשביל המנחה כלומר שתלמוד תורה מכפר על עונותינו:
בתורת חטאת. כגון בסדרי קדשים דמיירי בהלכות עבודה:

______________

זוהר שמיני דף מ''א ע''ב

רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר (קהלת ו') כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגוֹמֵר. אִסְתַּכַּלְנָא בְמִלֵּי דִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא וְכֻלְּהוּ אֲחִידָן בְּחָכְמָה עִלָּאָה. כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ. הָאי קְרָא בְשַׁעְתָּא דְדַיְינִין לֵיהּ לְבַר נַשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא כְּתִיב כָּל הַהוּא דִינָא וְכָל מָאן דְּסָבִיל בְּהַהוּא עָלְמָא וְנַקְמִין מִנֵּיהּ נִקְמָתָא דְעָלְמָא לְפִיהוּ. בְּגִין פִּיהוּ דְלָא נָטִיר לֵיהּ וְסָאִיב לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ וְלָא אִתְדְּבַק בְּסִטְרָא דְחַיֵּי בְסִטְרָא דִימִינָא. וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא לָא תִשְׁתְּלִים דִּינָהָא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַלְמִין. דָּבָר אַחֵר לֹא תִמָּלֵא לָא תִשְׁתְּלִים לְסַלְקָא לְאַתְרָהָא לְעָלְמִין בְּגִין דְּהָא אִסְתְּאָבַת וְאִתְדְּבָקַת בְּסִטְרָא אַחֲרָא. רִבִּי יִצְחָק אָמַר כָּל מָאן דְּאִסְתְּאַב בְּהוּ כְאִילוּ פָלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה דְאִיהוּ תוֹעֲבַת יְיָ. וּכְתִיב לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מָאן דְּפָלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה נָפִיק מִסִטְרָא דְחַיֵּי נָפִיק מֵרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא וְעָיֵיל בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא. אוּף מָאן דְּאִסְתְּאַב בְּהַנֵּי מֵיכְלֵי נָפַק מִסִטְרָא דְחַיֵּי וְנָפִיק מֵרְשׁוּ קַדִּישָׁא וְעָיֵיל בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְּאִסְתְּאַב בְּהָאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְאָתֵי וְעַל דָּא וְנִטְמֵתֶם בָּם כְּתִיב בְּלָא א'. וּכְתִיב וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמוֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם לְטַמֵּא. מָאי לְטַמֵּא. לְטַמֵּא לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה דְּהָא אִינוּן מְסָאֲבִין וּמִסִטְרָא דִמְסָאֲבָא קָא אַתְיָין. וְכָל חַד אִתְדְּבַק בְּאַתְרֵיהּ. רִבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה יָתִיב קָמֵי דְרִבִּי שִׁמְעוֹן אֲבוֹי. אָמַר לֵיהּ הָא דְתָנֵינָן זַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְדַכָּאָה לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמַה אָמַר לֵיהּ כְּמָה דִכְתִיב (יחזקאל ל''ו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם וְגוֹמֵר כֵּיוַן דְּאִתְדַּכְּאָן מִתְקַדְּשָׁן. וְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קֹדֶשׁ אִקְרוּן דִּכְתִיב (ירמיה ב') קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיְיָ רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה וּכְתִיב (שמות כ''ב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָאָמַר עֲלַיְיהוּ וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ בְּגִין דִּכְתִיב וּבוֹ תִדְבָּק. וּכְתִיב (תהלים קמ''ז) לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָהּ:

תרגום הזוהר. רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגוֹ'. הִסְתַּכַּלְתִּי בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְכֻלָּם אֲחוּזִים בְּחָכְמָה עֶלְיוֹנָה, וְהַכָּתוּב, כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, הִנֵּה מִקְרָא הַזֶּה, בְּשָׁעָה שֶׁדָּנִים לָאָדָם בָּעוֹלָם הַהוּא, כָּתוּב, שֶׁכָּל דִּין הַהוּא וְכָל מַה שֶּׁסּוֹבֵל בָּעוֹלָם הַהוּא, שֶׁנּוֹקְמִים מִמֶּנּוּ נִקְמַת הָעוֹלָם, כָּל זֶה הוּא, לְפִיהוּ, מִשּׁוּם פִּיהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַר אוֹתוֹ, וְטִמֵּא אֶת נַפְשׁוֹ, וְלֹא נִתְדַבֵּק בְּצַד הַחַיִּים בְּצַד יָמִין. וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא, שֶׁלֹּא יֵשֶׁלָם הַדִּין שֶׁלָּהּ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. פֵּרוּשׁ אַחֵר. לֹא תִמָּלֵא, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה נִשְׁלֶמֶת לְעוֹלָם לַעֲלוֹת לִמְקוֹמָהּ, מִשּׁוּם שֶׁנִּטְמֵאת וְנִתְדַבֶּקֶת בְּצַד הָאַחֵר. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל מִי שֶׁנִּטְמָא בָּהֶם, הוּא, כְּאִלּוּ עָבַד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהוּא תּוֹעֲבַת ה'. וְכָתוּב, לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה יוֹצֵא מִצַד הַחַיִּים, יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת, כֵּן מִי שֶׁנִּטְמָא בְּאֵלוּ הַמַּאֲכָלוֹת, יוֹצֵא מִצַד הַחַיִּים, וְיוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס בִּרְשׁוּת אַחֶרֶת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנִּטְמָא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְעַל כֵּן וְנִטְמֵתֶם בָּם, כָּתוּב בְּלִי א'. וְכָתוּב, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמוֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא מַהוּ לְטַמֵּא. הוּא, לְטַמֵּא בָּהֶם הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. כִּי הֵם טְמֵאִים, וּבָאִים מִצַד הַטּוּמְאָה, וְכָל אֶחָד מִתְדַבֵּק בִּמְקוֹמוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אָבִיו. אָמַר לוֹ, זֶה שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל, בַּמֶּה יְטַהֵר אוֹתָם. אָמַר לוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם וְגוֹ'. וְכֵיוָן שֶׁנִּטְהָרִים הֵם מִתְקַדְּשִׁים, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּתְדַבְּקִים בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָאִים קֹדֶשׁ. שֶׁכָּתוּב, קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתָהּ. וְכָתוּב, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר עֲלֵיהֶם, וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב וּבוֹ תִדְבָּק, וְכָתוּב, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְּלוּיָהּ.

______________

הלכה פסוקה.

הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות
א. יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהַסְיָא אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן כְּלָל. אֲפִילוּ הָעוֹלָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַנָּכְרִי אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִן הַמּוּמָר הַזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ מִכֶּם וְלֹא כֻּלְכֶם לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּמָר. אֲבָל אִם הָיָה מוּמָר לִשְׁאַר עֲבֵירוֹת מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כְּדֵי שֶׁיַּחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה. הָיָה מוּמָר לַעֲבֵירָה וְהוּא מְפוּרְסָם וְיָדוּעַ לַעֲשׂוֹתָהּ וְהוּרְגַל בָּהּ בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵיאֲבוֹן אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ קָרְבָּן לְאוֹתָהּ עֲבֵירָה. כֵּיצַד כְּגוֹן שֶׁהָיָה רָגִיל לֶאֱכוֹל חֵלֶב בֵּין לְהַכְעִיס בֵּין לְתֵיאֲבוֹן וְשָׁגַג וְאָכַל חֵלֶב וְהֵבִיא חַטָּאת אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ:
ב. עוֹלוֹת הַנָּכְרִים אֵין מְבִיאִין עִמָּהֶן נְסָכִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו) כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה. אֲבָל נִסְכֵּיהֶם קְרֵיבִין מִשֶּׁל צִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם וְאֵינָן טְעוּנוֹת סְמִיכָה שֶׁאֵין סְמִיכָה אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל בַּאֲנָשִׁים לֹא בְנָשִׁים:

______________

מוסר

משערי קדושה ח''ב שער ה'
(על הָעֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת) אִם לֹא עָשָׂה תְשׁוּבָה וּמֵת נִדּוֹן בְּגֵהִינָם וּלְבַסּוֹף מִשָּׁם מְצַפְצְפִין וְעוֹלִין וְיֵשׁ לָהֶם תַּקָּנָה וּתְחִיַּית הַמֵּתִים וְעוֹלָם הַבָּא. לְמַעְלָה מִזֶה פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן קַרְקַפְתָּא דְלָא מָנַח תְּפִילִין מֵעוֹלָם שֶׁנִּתְעֲצַל מִלְּהַנִּיחָן וְהָיָה יָכוֹל לְהַנִּיחָן כִּי אִם הָיָה לְהַכְעִיס נִקְרָא מִין אוֹ לְפָחוּת מוּמָר. וְזֶה אִם מֵת וְלֹא שָׁב נָדוֹן בְּגֵיהִנָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאַחַר כָּךְ גּוּפוֹ כָּלֶה וְנִשְׁמָתוֹ נִשְׂרֶפֶת וְנַעֲשִׂית אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא. לְמַעְלָה מִזֶה הֵן אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא כְּלָל וְגֵיהִנָּם כָּלָה וְהֵם אֵינָם כָּלִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָם תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְלֹא עָשׂוּ תְשׁוּבָה וּמֵתוּ כְּדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי אַבִּיר הָרוֹעִים. וְאֵלּוּ הֵן הַמִּינִים וְהֵם תַּלְמִידִים הַמְּהַפְּכִים דִּבְרֵי תוֹרָה לְמִינוּת וְכֵן הַמּוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה בִּלְבַד אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדֶה בְּכָל הַמִּצְוֹת וְהוּחְזַק בַּעֲבוֹדָתָם תָּמִיד וְהַמּוּמָרִים וְכֵן הֶחָשׁוּד עַל אוֹתָהּ עֲבֵירָה וְלַעֲשׂוֹת עֲבֵירוֹת לְהַכְעִיס וַאֲפִילוּ לְתֵיאֲבוֹן וְהַפּוֹרֵק עוֹל שֶׁהוא הַכּוֹפֵר בְּעִיקָר וְאוֹמֵר שֶׁאֵין שֵׁם אֱלוֹהַּ: