"וטווה בשוק. אמר רב יהודה אמר שמואל: במראה זרועותיה לבני אדם".

בדין המשנה מבואר שעל האשה להצניע את זרועותיה.
מכאן קשה על דברי הרמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ד הלכה טו:
"החובל באשת איש השבת והרפוי לבעלה והצער שלה, והבושת והנזק, אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה, השליש שלה ושני שלישים לבעל".
הרמב"ם פסק כרבי יהודה בן בתירא במשנה לעיל בדף סה ע"ב, והוסיף שידיה, כלומר כפות ידיה, וזרועותיה הן דוגמות למקום גלוי דוקא, הכיצד?
תירץ בשו"ת יביע אומר חלק ו - יו"ד סימן יד, א:
"ומה שכתב הרמב"ם (בפ"ד מה' חובל הט"ו) ובטוש"ע אה"ע (סי' פג ס"א) החובל באשת איש, אם בגלוי כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידה וזרועותיה הנזק שליש שלה ושני שלישים לבעל, ואם בסתר השליש לבעל ושני שלישים לאשה. נראה דהכוונה לחלק הזרוע שבין כף היד למרפק, שזה מותר מן הדין לגלותו".
חילוקו נסמך על ספר עוד יוסף חי לבעל הבן איש חי:
(פרשת בא סעיף א; הובא בשו"ת יביע אומר חלק ו או"ח סימן יד אות ג) "פה עירנו בגדאד יע"א משנים קדמוניות היו כל הנשים רגילות להיות זרועותיהם מגולים עד סוף הזרוע... ונמצא כל הזרוע דרכו להיות מגולה, ונעשה כמו כפות ואצבעות היד דאין בזה איסור ערוה. אך בדור הזה נתחדש אצל הנשים מנהג חדש לעשות הכתונת שעל הזרוע פיה קצר וסתום בקרסים של זהב... ובזה נמצא הזרוע כולו עד הכף מכוסה בכתונת... וכל הנשים שהן גדולות בשנים לא עבדי הכי אלא נשארו עושים כמו מנהג הקדום, מפני כי נחשב אצלם המנהג החדש הזה מעשה ילדות, וגנאי הוא להם... ולכן... גם... בזמן הזה אין לחשוב גילוי הזרוע בכלל ערוה, אבל מן סוף הזרוע ואילך יש לו דין ערוה".
בלשון המשנה זרוע הוא מן המרפק ולמעלה. ובלשון הרמב"ם זרוע הוא מהמרפק ולמטה. כך כתב הבית יוסף: (אורח חיים סימן כז אות א) "והרמב"ם אף על פי שהוא קורא לעצם שבין יד לקוד"א [מרפק] זרוע...". כוונתו לרמב"ם בהלכות תפילין פרק ד הלכה ב: "ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקיבורת, והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע". מקום הנחת התפילין נקרא כאן מרפק, ובשם "פרק הזרוע" מכונה הפרק שליד כף היד.