רשימת נקודות אישיות לדיון הערב על אודות גל ההזדהות החרדי עם יום הזיכרון לחללי צה''ל ויום העצמאות.
1 תחנות הרדיו החרדיות הממסדיות ואתרי האינטרנט שברו חומות הגטו החרדי. תחנות חרדיות שמחויבות לרשות השנייה זו הצלחה ישראלית ששברה את האוטונומיה של רשתות החינוך החרדיות העצמאיות.
2 הנהגת הציבור החרדי השתנתה. אפילו בעולם החרדי התקשורת היא אחת מרשויות השלטוניות. גדולי המשגיחים לא זכו להשפעה כמו של שדרים. בקיצור: לא מנתק את כל הסיפור מממאבק אליטת המשנה החרדית (עיתונאים, עסקנים, זמרים וכו') באליטה הישנה שמייקרת את לומדי התורה, בני הישיבות.
3 יש קרב יוקרתי סמוי על מי הם טובי בנינו החיילים או בני הישיבות. לא סתם גדולי ישראל מאז ראשית הציונות יצרו ריחוק ולפעמים אפילו יותר מזה כלפי סמלי המדינה ושום קירבה אפילו לחיילים. הרעיון היה לייקר את בני הישיבות בתור האליטה החד משמעית של העם היהודי.
4 חלק מתהליך ההתקרבות כי השמאל שנתפס בתור אויב המסורת כבר לא כל כך ציוני אז אפשר להדהות עם הציונות, יחסית
5 ציני: צריך לחשוש ליוקרת צה''ל. אצל חלקים מהציבור החילוני היוקרה הזו בנויה על כך שמדובר במשהו שמעצב זהות אנטי חרדית.
6 היסטורית הציונות והישראליות ניצחו. החרדים והדרך החרדית הפכו לזרם לא מרכזי ביהדות. הזרם המרכזי ביהדות היום הוא הישראליות. מדינת ישראל היא מוקד הזהות היהודית וסמליה כמו הדגל הכחול לבן, טקסיה כמו הצפירה ימי חגיה ואבלה כמו יום העצמאות יום הזיכרון ויום השואה מככבים ברשימת האירועים המרכזיים בחיי העם היהודי. גם חלק גדל והולך החרדים מבינים את זה, או לייתר דיוק מרגישים את זה, ובגלל שהם כל כך סולידריים עם יהדותם לא מסוגלים לא להיות חלק מזה.
(עד כאן חפיף, מה שעלה לי לראש. אוטוטו אצל מוישה גלסנר, קול ברמה 1920)